פסקי דין על יוסף נמיר | פסקי דין על יהודה מזרחי | פסקי דין על יפה מזרחי | פסקי דין על דוד מזרחי ואח' |

30335-12/16 א     26/04/2017




א 30335-12/16 יוסף נמיר נ' יהודה מזרחי, יפה מזרחי, דוד מזרחי ואח'








בית משפט השלום בירושלים



ת"א 30335-12-16 נמיר נ' מזרחי ואח'





בפני

כב' הרשם הבכיר
אופיר יחזקאל


התובע

יוסף נמיר


נגד


הנתבעים

1. יהודה מזרחי
2. יפה מזרחי
3. דוד מזרחי
4. בת אל מזרחי



החלטה

1.
בקשה לביטול עיקול שהוטל, במעמד צד אחד, על נכסי המשיבים (הנתבעים), בעקבות החלטה מיום 14.12.2016.

עובדות הליכים וטענות הצדדים

2.
על פי הנטען בבקשה למתן צו עיקול, ובתביעה הכספית שבמסגרתה הוגשה הבקשה, ביום 06.06.2013, ערכה חברת מ.ד.מ. מזרחי יזמות ובניה בע"מ (להלן: חברת מ.ד.מ.), עסקה למכירת 4 דונם מקרקעין משועבדים בשכונת רמות בירושלים, לחברת משכנות רמות 2013 בע"מ (להלן: משכנות רמות), בתמורה לסך של 32,500,000 ₪. משכנות רמות (אשר צורפה כמשיבה לבקשת העיקול, באמצעות המפרק הזמני שמונה לה בהמשך), הייתה באותה עת בשלב הייזום, בידי אדם בשם מר שמואל רוזנטל (להלן: רוזנטל).

3.
על פי האמור בבקשה, נתבעים 1-2 הם בני זוג ונתבעים 3-4 הם בנם ובתם. הנתבעת 2 היא בעלת השליטה בחברת מ.ד.מ ונתבעים 1 ו-3 הם מנהליה בפועל.

4.
לפי האמור בתצהירו של המבקש בבקשת העיקול, הוא התובע בתביעה העיקרית (להלן: נמיר), ובתצהירו של רוזנטל, הוסכם ביניהם (בין נמיר לבין רוזנטל) כי נמיר, איש עסקים, יצטרף לעסקת המכר, ויעביר כספים לצורך מימוש הרכישה הנ"ל. לדבריהם, נמיר העביר בפועל כספים לרוזנטל, בנאמנות, על מנת שיעבירם לידי המשיבים, באופן אישי (בשונה מלידי מ.ד.מ מזרחי). רוזנטל, לדבריהם, אכן עשה כן (קיבל כספים מנמיר והעבירם למשיבים), בהעברות הכספים המפורטות להלן.

5.
ביום 04.11.2013, מסר רוזנטל שיק בנקאי על שמה של משיבה 4, בסך של 1,000,000 ₪, כנגדו ניתן לו אישור בכתב יד, בחתימת משיב 1, שלפיו "אני הח"מ מאשר קבלת שיק זה כחלק מתשלום עבור הקרקע. ידוע למוכר כי זה חלק מהתשלום לבנק ואם יחסר חלק זה לא יגיע אם תלונות לקונה בגין חיסור זה...".

6.
לדברי נמיר ורוזנטל, הרקע לתשלום זה, הוא "בקשה בהולה ודחופה" של משיב 1 לרוזנטל על רקע "קשיים כלכליים קשים ביותר", כי יעביר לו את הסכום האמור "באופן אישי", עבור משיבה 4, שאחרת יבוטלו אירוסיה של משיבה 4, שעמדה להינשא.


7.
ביום 21.01.2014 העביר רוזנטל למשיבים סך של 900,000 ₪, כנגדו ניתן לו אישור בכתב יד, מאת משיב 1, שלפיו "אני הח"מ יהודה מזרחי
... קיבלתי סך של 900,000 ₪ במילים תשע מאות אלף ₪ בלבד משמואל רוזנטל עבור פרויקט ברמות מזרחי"; ביום 22.01.2014 העביר רוזנטל למשיבים סך של 31,000 ₪, כנגדו ניתן לו אישור בכתב יד מאת משיב 3, שלפיו "אני החתום בזה מר דוד מזרחי מאשר כי קיבלתי משמואל רוזנטל סך של – 31,000- שלושים ואחד אלף ₪ בלבד על חשבון הפרויקט".

8.
לדברי נמיר ורוזנטל, הרקע לתשלומים אלו, הוא כוונת בנק מזרחי-טפחות לנקוט בהליכי פשיטת רגל נגד משיב 1 על רקע אי החזר הלוואה, בעקבותיהם נדרש "...תזרים מזומנים באופן דחוף ביותר" כשלצורך האמור פנה משיב 1 לרוזנטל "...בבקשה כי יעביר לו ולנתבע 3 באופן אישי כסף מתוך התשלום העתידי בעסקת המכר".

9.
ביום 21.01.2014 חתם רוזנטל על מסמך "המחאה בלתי חוזרת", הממוען למשיבים, שבו נכתב: "הנני ממחה בזאת, בהמחאה גמורה ומוחלטת, על פי חוק המחאת חיובים... ליוסף נמיר
... את כל זכויותיי מכל סוג שהוא עד לסכום כולל של 931,000 ₪ מיהודה ו/או דוד מזרחי. אני מאשר שהסכום הנ"ל התקבל ממר יוסף נמיר
והועבר לידי יהודה ו/או דוד מזרחי כחלק מהתשלום על חשבון פרויקט משכנות רמות. בכל מקרה של ביטול עסקה או השבה, אני מורה לכם, בהוראה בלתי חוזרת, להעביר את כל הסכומים כאמור לחשבון הבנק של יוסף נמיר
...". בסופו של המסמך מופיעה חתימת המבקש, ולצידה כיתוב מלווה בחתימת עו"ד "אני מאשר כי שמואל רוזנטל ויוסי נמיר חתמו בפני
".

10.
נמיר הוסיף בבקשתו, כי נוכח קשיים במימון העסקה, ולאחר שלא הועברה מלוא התמורה למ.ד.מ מזרחי, פנתה מ.ד.מ מזרחי לבית המשפט בתביעה לביטול הסכם המכר, וזה אכן בוטל (

פסק דין
מיום 3.2.2015 בה"פ 17017-12-14).

11.
בנוסף, צוין, כי רוזנטל ומשכנות רמות נכנסו להליכי חדלות פירעון. לרוזנטל מונה מנהל מיוחד ולמשכנות רמות מונו כונסי נכסים ומפרק זמני (ה"פ 2247-03-15).

12.
במסגרת הליך הפירוק של משכנות רמות (פר"ק 15543-04-16), דרשו כונסי הנכסים של משכנות רמות, מחברת מ.ד.מ מזרחי, להשיב למשכנות רמות את הכספים שקיבלה ממנה בגין העסקה האמורה (סך של כ-19,800,000 ₪). בהסכמת הצדדים לאותו הליך, נקבע, כי מ.ד.מ מזרחי תשיב למשכנות רמות סך של 17,000,000 ₪, כי התביעות הקיימות בנושא זה תמחקנה, וכי מ.ד.מ מזרחי תוכל למכור את זכויותיה בקרקע לגורם אחר (לעניין זה סוכם כי יוסר צו מניעה אשר מנע מכירה מעין זו).

13.
לטענת נמיר, ההחלטה בהליך הפירוק האמור, התייחסה לכספים שקיבלה החברה, מ.ד.מ מזרחי, במסגרת העסקה, ולא התייחסה לכספים מושא הליך זה, כספים שאותם קיבלו לידיהם הנתבעים באופן אישי, ואשר לא נידונו, וממילא לא נקבע לגביהם דבר, בהליך הפירוק.

14.
משכך, טען נמיר, עומדת לו עילת תביעה אישית כנגד המשיבים, מכוח דיני החוזים ודיני עשיית עושר.

15.
כמו כן, לטענתו, יש להטיל את העיקול המבוקש, נוכח חשש להכבדה על אפשרות ביצוע פסק הדין. זאת נוכח מצב העניינים שבו נדרשו המשיבים לגייס כסף רב לצורך ביטול העסקה (בעת הגשת הבקשה טרם הושבו הכספים האמורים בסך של 17,000,000 ₪), ובהתחשב בכך שעל פי התשתית העובדתית עליה נסמכה הבקשה, כבר פעמיים נזקקו המשיבים לסיוע כספי דחוף, שניתן על ידו, ושהשבתו נתבעת כעת.

16.
על בסיס זה ניתן כאמור צו עיקול במעמד צד אחד (במסגרת העיקול "נתפסו" מניות המשיבים בחברת מ.ד.מ מזרחי וזאת לאחר שנקבע כי לא ניתן ליתן צו עיקול על כספי החברה עצמה, הואיל וזו לא צורפה כנתבעת לתביעה).

17.
בבקשה לביטול צו העיקול, שנתמכה בתצהיר המשיב 3, טענו המשיבים, כי לראשונה נודע להם על ההליך, עת נמסר להם, מחברת "הראל", עותק מצו העיקול; כי המסמכים הנדרשים לא הומצאו להם, לא כל שכן במועד, על ידי נמיר, וכי יש להורות על ביטול צו העיקול, ולו מטעם זה בלבד. קו טיעון זה, נזנח בסיכומי המשיבים.

18.
לגוף הדברים, נטען, כי בשנים 2015-2016, הוגשו תביעות ונפתחו בבית המשפט המחוזי הליכי חדלות פירעון, שעניינם חברת משכנות רמות ורוזנטל. במסגרת הליכים אלה, בוטלה עסקת המכר בין מ.ד.מ מזרחי, לבין משכנות רמות. הרקע לביטול העסקה, לטענת המשיבים, הוא מעשי "נוכלות" מצד רוזנטל, אשר מכר "על הנייר" דירות בפרויקט שאמור היה להיבנות על הקרקע, שלשל לכיסו כספים, ואז נכנס, יחד עם חברת משכנות רמות, להליכי חדלות פירעון.

19.
המשיבים הוסיפו, כי ביום 24.11.2016, הסכימה מ.ד.מ מזרחי לשלם למפרק של חברת משכנות רמות, סך של 17,000,000 ₪, שאותו קיבלה במסגרת העסקה שבוטלה (מתוך סך של 19,800,000 ₪ שנתבע ממנה בתביעת השבה), באופן הממצה את טענות הצדדים (נושי משכנות רמות וחברת ומ.ד.מ מזרחי) זה כלפי זה. הסכמה זו, קיבלה תוקף של החלטה של בית המשפט המחוזי, הדן בהליך הפירוק.

20.
לטענת המשיבים, התביעה הנוכחית – העוסקת כל כולה בכספים שהועברו מנמיר לרוזנטל לחברת מ.ד.מ מזרחי, לצורך אותה עסקה – נועדה, לפיכך, להקנות לנמיר, זכויות שאינן מגיעות לו בדין, במסגרת הליכי חדלות הפירעון, ולעקוף הליכים אלה, שכן אין בינו לבין המשיבים כל יריבות ישירה. היריבות היא רק מול רוזנטל, ואותו נדרש נמיר לתבוע – כנושה שאינו מובטח – במסגרת הליכי חדלות הפירעון.

21.
עוד נטען, בהקשר זה, כי בניגוד לטענת נמיר, הכספים מושא התביעה, אינם כספים ששולמו למשיבים באופן אישי, אלא כאורגנים של מ.ד.מ מזרחי, ולצורך העסקה האמורה (כפי שנרשם על גבי המסמכים עצמם).

22.
במישור מאזן הנוחות, נטען, כי בינתיים, נערכו עסקאות חדשות למימון ביטול עסקת המכר והבנייה, שבמסגרתן אמורה הקרקע האמורה להימכר לצד שלישי, וכי צו העיקול מעמיד בסכנה את מימושן של עסקאות אלה, העומדות לפני "סגירה". לעניין זה, נטען גם, כי זוהי, למעשה, מטרת הבקשה למתן צו עיקול (מטרה שעליה מעידה גם פנייה ישירה של נמיר לחברת הראל, הגורם המממן, המלווה את עסקת המכר החדשה).

23.
כמו כן, נטען כי לא הורם הנטל לביסוס יסוד ההכבדה. המשיבים טענו כי לא רק שנמיר לא ביסס את קיומו של יסוד זה, אלא שהם אף בעלי איתנות פיננסית רבה. לעניין זה צירפו המשיבים טבלה שבה מפורטים מספר נכסים שבבעלותם (כך לטענתם). בנוסף, צורפו מכתב רו"ח שלפיו הכנסתו החודשית של המשיב 1 היא כ-85,000 ₪ ומכתב מבנק מזרחי שלפיו נכון ליום 8.3.2017 המשיב 1 מנהל חשבון בבנק, מכבד את התחייבויותיו כלפי הבנק ויחסיו העסקיים עם הבנק טובים מאוד.

24.
לפיכך, נתבקש ביטול צו העיקול, ולחילופין בלבד, "המרת" העיקול, כך שיוטל על נכס אחר של המשיבים.

25.
בדיון שבעל פה שנערך לפניי, נמסר, כי הכספים בסך של 17,000,000 ש"ח שנדרשה חברת מ.ד.מ להשיב בעקבות ביטול עסקת המכר, שולמו לקופת הפירוק, כך שהעסקה החדשה למכירת הקרקע האמורה, יוצאת לדרכה.

26.
כמו כן, נחקרו המצהירים משני הצדדים – נמיר ורוזנטל מזה, ומשיב 3 – מזה.

27.
נמיר אישר בעדותו, בין היתר, כי אין בידיו הסכם מול מי מבין המשיבים, וכי המסמך היחיד המעגן את זכויותיו מול רוזנטל, הוא המחאת הזכות האמורה, שעל גביה לא חתומים המשיבים, ואשר לא נרשמה. עוד העיד, כי מסר את הכספים שהועברו למשיבה 4, לידי עו"ד ריבלין, לצורך העברתם למשיבה 4, וכי את הכספים שהועברו למשיבים 1-3 מסר ישירות לרוזנטל. כשנתבקש נמיר לאשר, כי אין לו מידע על מצבם הכלכלי של המשיבים, ציין (לראשונה), כי העביר למשיב 1, בעבר, סך של 6.5 מיליון ₪, לצורך כיסוי משכנתא.

28.
רוזנטל העיד, כי לא עדכן את הכונס על נכסיו באשר לקיום המחאת הזכות וכי אינו זוכר האם עשה כן כלפי המפרק; כי חתם על הסכם המכר בשם חברה בייסוד שהיא זו שהייתה בעלת הזכויות בקרקע; כי החברה שילמה למ.ד.מ מזרחי כספים עבור הקרקע, וכי בנוסף, שולמו על ידו כספים באופן אישי, הם הכספים מושא תביעה זו. לדבריו, כספים אלה שולמו עבור העסקה, אך מעבר לתמורה שנכתבה בחוזה. רוזנטל אישר בתחילה, כי מסר את השיק הבנקאי, שיועד למשיבה 4, לידי משיב 1, ובהמשך, כשנשאל על כך שלדברי נמיר מדובר בשיק שנתקבל מעו"ד ריבלין, ציין כי השיק אכן יצא מחשבונו של ריבלין, מכסף שהעביר נמיר. לבסוף ציין רוזמטל, כי שמע ממשיב 1, כי הוא מצוי בקשיים כלכליים, וכי מסיבה זו נדרש לתשלומים שהועברו ישירות אליו.

29.
משיב 3 העיד, כשנתבקש להסביר מדוע צריך היה לתת שיק בסך של 1,000,000 ₪ למשיבה 4, כי "מר רוזנטל הפר כאמור את החוזה ברגל גסה והוא גרם לנו למצב לא נעים, שעמדנו ממש כמה ימים ספורים לפני החתונה ואבא שלי יצא שקרן כי לא היה לו את הכסף להביא...". לדבריו, הסכום האמור שולם כחלק מהעסקה, אך במקום להיות משולם לחברה, שתעבירו לידי משיבה 4, הועבר ישירות לידי משיבה 4. הסכום האמור שימש לרכישת דירה, עת נכון למועד זה, למשיבה 4 (שהיא, כמו גם משיבה 2, אינה עובדת) ולבעלה (מהנדס במקצועו), שתי דירות בבעלותם. בהתייחס לכספים האחרים מושא התביעה (סך של 931,000 ₪), הרי שאלה, לדבריו, הופקדו בחשבונה של מ.ד.מ מזרחי ו"סגרנו את המשכנתא". המשיב 3 נשאל, האם קיבלו לפני כן התראה מהבנק, כי עליהם לפרוע את המשכנתא, והשיב, כי הייתה פגישה עם הבנק, שבה הגיעו להבנות, שלפיהן עליהם לפרוע את המשכנתא. לדבריו, הבנק המתין עד שיפעל לשינוי ייעוד הקרקע ומכירתה לצורך פירעון המשכנתא. העד אישר, בנוסף, כי אינו בעל מניות בחברת מ.ד.מ. מזרחי, כי אין לו הכנסה קבועה ומוגדרת מראש מנכסי חברה זו וכי הכנסתו, ללא תלוש משכורת, היא מהעיסוק בעסקי המשפחה. משיב 3 הוסיף, כי ערב חג הפסח, רכשו מגרש אחר בתמורה לסך של 2.5 מיליון ₪.

30.
בשלב הסיכומים חזרו הצדדים על טענותיהם.

31.
בא כוחו של נמיר הדגיש, כי התביעה שבמסגרתה הוטל העיקול, היא תביעה אישית נגד המשיבים, בנוגע לכספים שקיבלו, בהתאם לאסמכתאות כתובות שצורפו, באופן אישי, ושאותם הם נדרשים, באופן אישי, להשיב. לפיכך, אין מקום לטענה שלפיה היה על נמיר להגיש את תביעתו במסגרת הליכי חדלות הפירעון של משכנות רמות או של רוזנטל.
לטענתו, טענות המשיבים, לרבות הטענה, כי מדובר בכספים שהועברו לחברת מ.ד.מ מזרחי, לוקות בחסרים ראייתיים ניכרים, לרבות אי מתן תצהירים מאת משיבים 1 ו-4, אשר קיבלו לידיהם כספים בסכומים ניכרים, ואי צירופם של מסמכים, ככל שישנם, המלמדים על הפקדת כספים אלה בחשבון חברת מ.ד.מ. מזרחי, וזאת על אף מאות עמודים הנספחים שצורפו לבקשה לביטול צו העיקול.
משכך, בוססה, לכאורה, לשיטתו, קיומה של עילת תביעה מוצקה נגד המשיבים, דבר שיש בו גם כדי להשפיע לקולא על המידה שבה יש לבסס את יסוד ההכבדה.
בנוסף, נוכח חסרים ראייתיים אלה, נמנעה היכולת להעריך את יכולותיהם הכלכליות של המשיבים, באופן אישי, בשונה מחברת מ.ד.מ מזרחי, או הגוף המממן, עת גיוס הכספים לביטול העסקה, נעשה כנגד שעבוד המגרש לזכות חברת הראל.
לדברי בא כוחו של נמיר, אישור רו"ח המשקף הכנסות בלבד, ולא התחייבויות, אינו מעיד על מצב כלכלי איתן בנוגע למשיב 1; משיבות 2 ו-4 אינן עובדות ואינן בעלות יכולת כלכלית משל עצמן; ומשיב 3 העיד, כי הוא עובד בעסקי המשפחה, מבלי לצרף כל אסמכתא בנוגע למצבו הכלכלי. ולעומת זאת, הוכח כי המשיבים לא עמדו בהחזרי המשכנתא לבנק.
במישור של מאזן הנוחות, נטען, כי החשש הגדול שהביעו המשיבים היה כי העיקול יביא לביטול העסקה החדשה למכירת המגרש. חשש זה לא התממש, כך שהעיקול אינו גורם לפגיעה ממשית במשיבים.
לבסוף, הביע בא כוחו של נמיר נכונות להטלת עיקול על נכס חלופי, באופן שיפחית את הפגיעה במשיבים, ככל שישנה.

32.
מנגד, בא כוח המשיבים הדגיש כי הנטל לבסס את הרכיבים השונים הנדרשים לצורך מתן צו עיקול זמני, מוטל על המבקש. בא כוח המשיבים הדגיש גם את כלליות הבקשה, במיוחד בכל הנוגע ליסוד ההכבדה.
לדבריו, לא בוסס קיומו של הסכם כלשהו בין נמיר לבין המשיבים, ואין יריבות בין הצדדים. בנוסף, נטען, פעם נוספת, כי הכספים מושא התביעה שולמו במסגרת העסקה בין משכנות רמות לבין מ.ד.מ מזרחי – ולא באופן אישי או מעבר לסכום שעליו סוכם בעסקה.
כמו כן, בנוגע להמחאת הזכות, הופנתה תשומת הלב לאי קיומו של רישום להמחאת הזכות, דבר השולל, לשיטת בא כוח המשיבים, את תוקפה (סעיף 97 לפקודת פשיטת רגל [נוסח חדש, תש"ם-1980]; ע"א 5578/93); לכך שהמחאת הזכות מתייחסת לסך של 931,000 ₪ בלבד, ולא לכל סכום התביעה; לכך שבעלי התפקידים לא עודכנו בדבר קיומה, ולכך שלא נחתמה על ידי מי מבין המשיבים.
בנוסף, נטען לאי הצגת מסמכים המתעדים את מערכת היחסים העסקית שבין נמיר ורוזנטל, ולאי ביסוסם של קשיים כלכליים של המשיבים המבססים אפשרות להכבדה על מימוש

פסק דין
, באופן השומט את הקרקעי תחת הצדקה לעיקול.
לעניין זה נטען, כי הגורם המממן לא היה מעביר סך של 17,000,000 ₪ למימון העסקה, לו היה סבור שמצבם של בעלי השליטה בחברה אינו איתן. עוד נטען, כי למשפחת המשיבים נכסים רבים, כפי שפורט, כי הבנק העניק למשיב 1 אישור נאותות, וכי העובדה שנדרשה מכירת נכס לצורך כיסוי המשכנתא הרובצת עליו, אינה מעידה על קיומו של קושי כלכלי.
בא כוח המשיבים הוסיף, כי אין חובה, בבקשה מעין זו, להעיד את כל המשיבים, ודי בתצהירו ועדותו של זה מבניהם הבקיא בפרטים.

דיון והכרעה

33.
לצורך מתן צו עיקול זמני נדרש התובע לבסס, בראיות מהימנות לכאורה, את קיומם של התנאים הקבועים בתקנות לעניין זה (והנטל האמור מוטל על כתפיו, גם מקום בו מדובר בבקשה לביטול העיקול, שאז, כידוע, נבחנת מחדש זכאותו לעיקול).

34.
תנאים אלה כוללים (על פי הוראות תקנות 362 ו-374 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), את קיומה של עילת תביעה לכאורה, ואת קיומו של חשש להכבדה על ביצוע פסק הדין, אם וככל שתתקבל התביעה (חשש שאותו נועד העיקול להפיג). בנוסף, יש לבחון שיקולים שעניינים מאזן הנוחות שבין הצדדים ותום לב.

35.
תנאים אלה בוססו כנדרש, לטעמי, על ידי התובע בכל הנוגע למשיבים 1, ו-4, ולא בוססו כנדרש בנוגע למשיבים 2 ו-3.

36.
אשר לקיומה של עילה לכאורה, הוצגו ראיות מהימנות לכאורה, ולמעשה, לא הוכחש, כי משיבים 1, 3 ו-4 קיבלו לידיהם כספים בסכומים שפורטו לעיל (משיבה 4 קיבלה סך של 1,000,000 ₪, משיב 1 קיבל סך של 900,000 ₪ ומשיב 3 קיבל סך של 31,000 ₪).

37.
אין חולק כי הכספים שהועברו למשיבה 4, בסך של 1,000,000 ₪, לא הועברו, לאחר מכן, למ.ד.מ מזרחי (וגם לדברי המשיבים, שימשו את משיבה 4 לרכישת דירה).

38.
המשיבים טענו, כי יתר הכספים האמורים, שנמסרו לידיהם, הועברו לחברה, אך לא צירפו, משום מה, כל אסמכתא לעניין זה.

39.
בנסיבות אלה, ישנו בסיס, לכאורה, לטענה, כי מדובר בכספים שהועברו, באופן אישי, לידי המשיבים, וזאת במיוחד בנוגע לסך האמור של 1,000,0000, שהועבר לידי משיבה 4.

40.
בהקשר זה טענו המשיבים גם, כי מדובר בכספים ששולמו במסגרת העסקה עם מ.ד.מ מזרחי, הנכללים במסגרת הסכום של 19,800,000 ₪ שהשבתו נתבעה מהם, וכי סכום ההשבה בגין ביטול העסקה, בסך של 17,000,000 ₪, כבר נקבע על ידי בית המשפט המחוזי.

41.
לעניין זה, דומה כי אין מחלוקת כי אכן מדובר בכספים ששולמו במסגרת העסקה האמורה. כמו כן, לא הוכח, לכאורה, כי מדובר בסכומים ששולמו מעבר לסך התמורה של 32,000,000 ₪, שעליו סוכם (סכום שממילא לא שולם במלואו).

42.
עם זאת, המשיבים, מעבר לכך שלא הציגו אסמכתא, לכך שהסכומים האמורים הועברו מידיהם לידי מ.ד.מ מזרחי, לא הציגו כל אסמכתא, לכך שסכומים אלה נכללו בתביעת ההשבה שהוגשה נגד מ.ד.מ מזרחי, וכפועל יוצא מכך, נכללו בסך של 17,000,000 ₪, שנקבע כי על מ.ד.מ מזרחי להשיב למשכנות רמות (להעביר לקופת הפירוק). לא הוצגה גם כל אסמכתא לכך שהגורמים שעסקו בהליך הפירוק, נתנו דעתם על הסכומים מושא ההליך הנוכחי.

43.
יש להניח כי אסמכתאות מעין אלה, ככל שישנן, היו מצויות בידי המשיבים – המוחזקים כמי שיודעים בדיוק כמה כסף נתקבל בפועל בגין העסקה, אצל מ.ד.מ מזרחי או אצלם, את מועדי התשלומים ואת דרכי ההעברה – והיו מוצגת על ידם לבית המשפט.


44.
בנסיבות אלה, בוססה, לכאורה, הטענה, כי משיבים 1, 3 ו-4 קיבלו לידיהם כספים, באופן אישי, בגין העסקה, מעבר לסכומים שבגינם נתבעה מ.ד.מ מזרחי, ושאותם נדרשה להשיב במסגרת הליכי הפירוק.

45.
ומשאין חולק כי בוטלה העסקה, על המשיבים האמורים מוטל, לכאורה, להשיב כספים אלה.

46.
בנוסף, על פי הטענה, שלא נסתרה, מדובר בכספים ששולמו על ידי נמיר, כאשר רוזנטל שימוש צינור בלבד, או נאמן, להעברת הכספים לידיהם.

47.
טענה זו יידרש התובע להוכיח כדבעי בהליך העיקרי, ובשלב זה, אכן לא הציג תמונה מלאה של העברות הכספים ממנו לידי רוזנטל, ושל מערכת היחסים שביניהם.

48.
עם זאת, הדברים נתמכו בתצהירו ובתצהיר רוזנטל, שהם בגדר ראייה לכאורה, כאשר מנגד לא עלתה טענה כי נמיר אינו המקור לכספים האמורים (המשיבים טענו כי לא התקשרו עם נמיר בעסקה, דבר שלכאורה אין לגביו חולק, אך לא שללו את הטענה כי הכספים שנתקבלו אצלם הגיעו מנמיר).

49.
בנסיבות אלה, שבהן מדובר בכספים שהועברו לכאורה על ידי נמיר, לצורך עסקה שבוטלה, אני סבור כי קמה לנמיר עילה לכאורה, מכוח דיני עשיית עושר, נגד המשיבים האמורים, להשבתם לידיו, וכי אין לקבל, לכאורה, לעניין זה, את טענת המשיבים, להעדר יריבות עם נמיר.

50.
ודוק, המשיבים קיבלו לידיהם כספים בגין עסקה שבוטלה ולכן עליהם לכאורה להשיבם; ונמיר הוא לכאורה המקור לכספים אלה. לפיכך, קמה לנמיר עילה, לכאורה, מכוח דיני עשיית עושר, לדרוש מהמשיבים את השבת הכספים לידיו.

51.
מעבר לכך, בנוגע לסכום של 931,000 ₪, מחזיק נמיר בהמחאת זכות מאת רוזנטל (המחאת זכות שכידוע אינה טעונת הסכמת החייב (חוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969)).

52.
לעניין זה, לא עלתה טענה שלפיה הזכות להשבה במקרה של ביטול ההסכם, אינה ניתנת להמחאה, או טענה לפיה מסמך המחאת הזכות מזויף, או כי לא נערך, כפי שהוצג בפני
בית המשפט, בזמן אמת, קודם לפתיחת ההליכים בעניינם של רוזנטל וחברת משכנות רמות.

53.
הטענה שהעלו המשיבים היא אי רישומה של המחאת הזכות, ולעניין זה הפנו להוראת סעיף 97(א) לפקודת פשיטת הרגל, שעניינו "ביטול המחאה כללית בלתי רשומה". סעיף זה מורה כי: "המחה אדם לאחר זכויות קיימות או עתידות לבוא והוכרז לאחר מכן פושט רגל, לא תהיה להמחאה תוקף כלפי הנאמן לענין הזכויות שלא נפרעו לפני תחילת פשיטת הרגל, אלא אם נרשמה ההמחאה בזמן ובדרך שנקבעו בתקנות".

54.
ואולם,
לעניין זה, לא הוצגה כל עמדה מאת הנאמן – שהוא, ולא המשיבים, בעל מעמד לטעון להעדר תוקפה של ההמחאה – שלפיה סבור הוא כי אין תוקף להמחאה וכי פירות ההשבה שייכים לקופת הפירוק. ברי כי אין לשלול כי עמדה מעין זו תוצג בעתיד, ואף תתקבל, אך בכך אין כדי למנוע, לעת הזאת, את הטלת העיקול.


55.
בנוסף, סעיף 97(ב) לפקודה קובע כי "האמור בסעיף קטן (א) לא יחול על המחאת זכויות כלפי חייבים שפורטו בהמחאה ושזמן פרעונן חל בשעת ההמחאה או לפניה, או זכויות קיימות או עתידות לבוא לפי חוזים שפורטו בהמחאה, או המחאת זכויות הכלולה בהעברת עסק בתום-לב ובתמורה".

56.
עיון בהמחאת הזכות מלמד, כי זהות החייבים לפיו פורטה בה, כמו גם ההסכם מכוחו עתידה לבוא הזכות – ומשכך אין לשלול כי המחאת הזכות מצויה תחת תחולת סעיף 97(ב) לפקודה, ואינה חייבת ברישום (אם כי אינני נדרש להכריע בכך).

57.
הפועל היוצא הוא כי התשתית העובדתית שהוצגה, וזו שנדרשה אך לא הוצגה, מבססות זכות לכאורית של התובע, כלפי משיבים 1, 3 ו-4, להשבת הכספים הנתבעים.

58.
לגבי משיבה 2, אשר למעשה לא נטען כי קיבלה כספים לידיה באופן אישי, לא מתקיימת עילת תביעה לכאורה, ויש, לפיכך, לבטל את העיקול שהוטל על זכויותיה.

59.
אשר להכבדה, בכל הנוגע למשיבים 1 ו-4, הרי שמדובר בתביעה על סכומי כסף משמעותיים במונחי אדם מן היישוב, והתביעה נוגעת, כאמור, לכספים שאותם אפשר שיידרשו להשיב (לשלם) באופן אישי.

60.
אין חולק כי משיבה 4, היא אישה צעירה, אשר אינה עובדת למחייתה, והמשיב 3 עצמו לא סתר את הטענה כי הסך של 1,000,000 ₪ הועבר לה לצורך אירוסיה, לאחר שנוצר, עקב התנהלות רוזנטל, שלא העביר כספים לידי מ.ד.מ מזרחי, קושי מצד המשפחה להעביר לידיה את הסכום האמור, שנדרש במסגרת השידוך. בנסיבות אלה, יתכן גם קושי לגבות כספים אלה ממשיבה 4, ככל שתידרש להשיבם במסגרת

פסק דין
שיינתן נגדה בעתיד (ככל שיינתן). משיב 3 טען כי בבעלותה של משיבה 4 שתי דירות, וכי בעלה אדם אמיד, ואולם, לעניין זה לא הוצגו כל אסמכתאות, הן לעצם קיומן של דירות אלה, והן לשאלה האם מדובר בנכסים "נקיים".

61.
אשר למשיב 1, גם כאן, לא הוכחש למעשה, כי הלה נתקל בעבר, חרף נכסיו הרבים הנטענים (דבר שלא צורפה לגביו כל אסמכתא) בקשיי נזילות מול הבנק, בכל הנוגע למשכנתא שרבצה על הקרקע. אמנם, צורף אישור העדר חובות מאת הבנק, ואמנם, יש להניח, כי עסקת המכר החדשה צפויה להניב לחברת מ.ד.מ מזרחי רווח של ממש, אך בכך אין כדי לשלול את סבירותו של קושי אפשרי, עת יידרש התובע לפעול על מנת לגבות כספים בסכומים ניכרים, מהמשיב 1 (ומהמשיבה 4), באופן אישי.

62.
ואשר למשיב 3, נוכח סכום הכסף הנמוך יחסית שהועבר לידיו (31,000 ש"ח), אינני סבור כי בוסס יסוד ההכבדה.

63.
אשר למאזן הנוחות, בשלב הנוכחי, משהועברו כאמור כספי ההשבה לקופת הפירוק, הוסר החשש לסיכול העסקה החדשה, ואין טענה שלפיה הטלת העיקול תגרור תוצאות שליליות ספציפיות כלפי המשיבים ופעילותם העסקית (בשונה מהקושי הכללי הנובע מכך), ולכן, נוטה מאזן הנוחות לטובת נמיר, אשר עלול, כאמור, להתקשות לממש את

פסק דין
, ככל שיינתן לטובתו. בנוסף, ככל שהעיקול על הנכסים הספציפיים שעליהם הוטל, גורם קושי מיוחד למשיבים, פתוחה בפני
הם הדרך להציע חלופה, בדמות הסבת העיקול לזכויותיהם באחד מהנכסים הרבים האחרים שלטענתם מצויים בבעלותם.

64.
סיכומו של דבר, נוכח המפורט לעיל, מן הראוי להותיר את העיקול על כנו, בכל הנוגע למשיבים 1, ו-4 והבקשה לביטולו נדחית.

65.
בטענות שהועלו במישור תום הלב, אין כדי לשנות מסקנה זו.

66.
עם זאת, יש לצמצם את סכום העיקול, במובן זה שיעמוד בעינו, לגבי כל אחד ממשיבים אלה, עד גובה הסכום שעל פי הטענה נמסר לידיו באופן אישי (דבר המהווה כמפורט לעיל את הבסיס לבקשת העיקול).

67.
העיקול על זכויות משיבה 4 יהיה עד סך של 1,000,000 ₪; העיקול על זכויות משיב 1 יהיה עד סך של 900,000 ₪.

68.
העיקול על זכויות משיבים 2-3 – מבוטל.

69.
המשיבים ביקשו, לחילופין, כי העיקול יוטל על נכס אחר. התובע הסכים לבקשה זו. לפיכך, ככל שתוצג חלופה מתאימה, דבר שטרם נעשה, חרף הצעת בית המשפט, יישקל הדבר בחיוב.

70.
המשיבים יישאו בהוצאות התובע בסך של 5,000 ₪.




ניתנה היום, ל' ניסן תשע"ז, 26 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.









א בית משפט שלום 30335-12/16 יוסף נמיר נ' יהודה מזרחי, יפה מזרחי, דוד מזרחי ואח' (פורסם ב-ֽ 26/04/2017)