פסקי דין על פרופ' דיסקין אברהם | פסקי דין על אזולאי כץ אורלי | פסקי דין על טל רמי | פסקי דין על "משכל" הוצאה לאור והפצה |

20349/96 א     14/11/2004




א 20349/96 פרופ' דיסקין אברהם נ' אזולאי כץ אורלי, טל רמי, "משכל" הוצאה לאור והפצה בע"מ




בעניין:

1



בתי המשפט



בית משפט השלום ירושלים
א
020349/96


בפני
:
כב' השופט ראובן שמיע
תאריך:
14/11/2004



בעניין:
פרופ' דיסקין אברהם



ע"י ב"כ עוה"ד
עו'ד
י.ארנון

התובע

נגד



1 . אזולאי כץ אורלי


2 . טל רמי

3 . "משכל" הוצאה לאור והפצה בע"מ


ע"י ב"כ עוה"ד
עו'ד מ. מוזר

הנתבעים


החלטה


בפני
תביעת לשון הרע, שעניינה סיקור התנהגות התובע (כסוקר) במערכת הבחירות לכנסת ה-11 שהתקימה לפני כ- 20 שנה, ביום ט"ו באב התשמ"ד, 23 ביולי 1984
(להלן: "הבחירות","בחירות 84").

רקע עובדתי


התובע, פרופסור חבר במחלקה למדע המדינה בפקולטה למדעי החברה בירושלים, משמש כיועץ ועורך סקרים עבור גורמים שונים.

התובע שימש כסוקר הבית של מפלגת המערך במערכת הבחירות לכנסת ה-11 ושימש בתפקיד זה החל מחודש 03/84, עת חזר מחו"ל
ועד לתום מערכת הבחירות. במועד הנ"ל נשא התובע תואר ד"ר.

אין מחלוקת, כי בתקופת מערכת הבחירות פורסמו סקרים בתקשורת שהצביעו על יתרון ניכר למפלגת המערך על מפלגת הליכוד ואולם בתום יום הבוחר ולאחר היוודע תוצאות המדגם הטלוויזיוני, נודע, כי מפלגת המערך קיבלה פחות מנדטים מהצפוי, דבר שיקשה על המערך בהרכבת קואליציה. התוצאות הרשמיות אישרו את המדגם הטלוויזיוני ומפלגת המערך קיבלה 3 מנדטים יותר מהליכוד( 44 מנדטים למערך. 41 מנדטים לליכוד). בסופו של יום , הוקמה ממשלת אחדות, כאשר שמעון פרס אשר עמד בראש מפלגת המערך בבחירות כיהן כראש ממשלה בשנתיים הראשונות לממשלה ויצחק שמיר אשר עמד בראש מפלגת הליכוד, כיהן כראש ממשלה בשנתיים שלאחר מכן.
במהלך מערכת הבחירות ומיד לאחר סיומה פורסמו כתבות עתונאיות
רבות אשר הביאו לידי ביטוי את אווירת הניצחון שהייתה מנת חלקה של מפלגת המערך לפני הבחירות תוך שימת דגש על הסקרים שנערכו מטעמה וחזו ניצחון כזה.
התובע מצדו לא דאג לפרסם הכחשה לאמור בכתבות אלה מיד עם פרסומן ולא הגיש תביעת לשון הרע בגינן.
הנתבעת אורלי אזולאי כץ, עיתונאית בעיתון ידיעות אחרונות הייתה אמונה על סיקור מערכות בחירות, בכללן מערכת הבחירות נשוא התביעה, בה סיקרה את מפלגת המערך.
בשנת תשנ"ו – 1996, היינו בחלוף תריסר שנים ממערכת הבחירות נשוא התביעה, פרסמה העיתונאית הנתבעת אורלי אזולאי כץ את הספר האיש שלא ידע לנצח-שמעון פרס במלכודת סיזיפוס (המשכל, תשנ"ו) (להלן: "הספר"-ת/7).
הנתבע מס' 2 הוא עורך הספר והנתבעת 3 היא המוציאה לאור של הספר.
הספר נמכר בכ-8000 עותקים נכון לחודש 12/96 (תצהיר הנתבעת לתשובות לשאלון מיום 02/05/97).
בגב עטיפת הספר נכתב:

"עונש גזרו אלי האולימפוס על סיזיפוס: לגלגל בלי הרף גוש סלע אל ראש ההר ומשם שבה ונתגלגלה האבן למטה מכובד עצמה. שמעון פרס, כמו סיזיפוס, לא הפסיק לגלגל את הסלע שלו לפסגה. ברוב הפעמים, כשהיה כבר כמעט בראש ההר, נשמטה האבן מידיו, והוא נדרש לקום ולגלגל אותה מעלה, מחדש.
אין הרבה אנשים שחייהם רצופים בהצלחות ביצועיות כמו אלה של פרס: מיבצעי רכש צבאי, בניית משרד הביטחון, הקמת הכור האטומי בדימונה, הסכמי אוסלו עם הפלסטינים. אבל במבחן האמיתי של הפוליטיקאי - הצלחה בבחירות - שמעון פרס נידון לכישלון. האם כישלונותיו הם תוצאה של קללה שחורה, או מחיר ששילם על כל הטעויות שעשה?
ספר זה מנסה לפצח את החידה של שמעון פרס"
(דברים ברוח דומה כתובים גם בפרק הפרולוג).

הפרסום , השתלשלות
ההליכים וההסכמה הדיונית


בפרק 8 לספר שכותרתו: "שבע שנים וכסא" מובא
הקטע שלטענת התובע מהווה לשון הרע.
מפאת חשיבות הדברים אביא את הקטע הרלבנטי, תוך הדגשת 4 המקטעים אליהם התיחסו הצדדים בסיכומיהם:
"בליל הבחירות ב-1984 התכנסו ראשיה ופעילה של מפלגת העבודה באולם העצמאות, במלון 'פאלאס' ברחוב הירקון בתל אביב. רבים הביאו עימם בקבוקי שמפניה, כדי לפתוח אותם כאשר תודיע הטלוויזיה, על סמך המדגם שלה, על הניצחון הסוחף.
אנקת אנחה נפלטה ממאות פעילים בעקבות ההודעה הראשונה על התוצאות. המדגם הראה ניצחון זעיר, כמעט מיקרוסקופי, לעבודה. ככל שחלפו השעות התברר, כי למעשה נוצר תיקו.
הראשון שעזב את האולם היה סוקר הבית של מפלגת העבודה המרצה למדעי המדינה ד"ר אבי דיסקין. לדיסקין היתה סיבה טובה להיעלם בריצה מבוהלת מ'פאלאס
' [קטע א']. במשך כל הקמפיין בנו את קו ההסברה על הנחת היסוד, שסיפק ד"ר דיסקין: ניצחון בטוח [ קטע ב']. עוד ביום הבחירות עצמו, לפנות ערב, התייצב דיסקין חגיגי ובוטח בעצמו, והגיש ליו"ר ההמפלגה שמעון פרס סקר שערך באותו יום. התוצאות: למפלגת העבודה צפויים 50 מנדטים, לליכוד- רק 37, 'לא יכול להיות שהפער כל כך גדול', אמר יצחק רבין, שקיבל עותק מהסקר לידיו. 'נחיה ונראה' [ קטע ג'].
יצחק נבון, שעשה אותה שעה את דרכו מתל אביב לירושלים, אמר לנהגו: 'אין תחושה של מהפך ברחוב. קיבלו אותנו יפה, אבל לא יותר מזה'.
לנבון היתה בכיס הבטחה משמעון פרס, לכהן כשר חוץ וסגן ראש הממשלה אחרי הבחירות. אבא אבן, שראה עצמו נבגד בפעם המי-יודע-כמה, איים כי לא יצטרף לממשלה: 'לא אהיה מוכן להסתפק בשיירי עצמות', אמר כמה ימים לפני הבחירות.
פרס אמר לסביבתו: 'תנו לי לנצח. אחר כך כולם יהיו מרוצים'. אבל בליל הבחירות, ככל שחלפו השעות התברר, כי הסלע שנדרש פרס לגלגל ממעלה ההר הולך ונעשה כבד יותר. העליצות במטה המערך פינתה את מקומה לתחושה מרה של אכזבה. במטה הדהדה כבר המילה 'תבוסה'.
בבחירות 81' היה זה יועץ הבחירות דייויד סוייר, שהטעה את פרס ואמר לו שהניצחון בטוח. ב-84' מילא את התפקיד אבי דיסקין

[קטע ד']. אחר כך, בכל הבחירות הבאות, עתיד שמעון פרס לשגות בבחירת הסוקרים שלו: ב-88' העניקה לו חברת 'דסימה' ניצחון בסקרים; ב-96' הוא שוב ניצח בסקרים של קלמן גאייר, סוקר הבית של מפלגת העבודה". (להלן:"הפרסום") (עמ' 115 - 114 לספר).

יצויין, כי התיק נוהל בתחילתו ע"י כב' סגן הנשיא השופט י' צור ואולם לנוכח העובדה שהשופט צור החל לכהן בבית משפט השלום בבית שמש הועבר התיק לטיפולי בשנת 1999.
הצדדים ניסו להגיע לפשרה אך למרבה הצער דרכם לא צלחה בעניין זה.

ביום 04/06/03 הסכימו הצדדים, כי הסיכומים יתייחסו לשאלת החבות בלבד וכי שאלת הנזק תוכרע לאחר שמיעת ראיות נוספות, אם יהיה צורך בכך.
יצויין, כי ב"כ הצדדים האריכו-הפליגו בסיכומיהם. סיכומי התובע משתרעים על 53 עמודים ואילו סיכומי הנתבעים מתפרשים על פני 71 עמודים, המחולקים ל- 421 סעיפים.
לאחר הגשת הסיכומים נעשה נסיון נוסף ע"י בית המשפט לבדוק אפשרות לפשרה ובית המשפט זימן את הצדדים לצורך כך לישיבה ביום 20.9.04 אולם גם ניסיון זה לא צלח.

הגיעה עת ההכרעה.

השאלות שבמחלוקת

סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה –(1965)
(להלן: "החוק"
"חוק איסור לשון הרע") קובע כי פרסום לשון הרע על אדם אחד או יותר, זולת הנפגע, יהווה עוולה אזרחית.
כאמור לעיל, שטחו הצדדים טיעוניהם על פני מספר רב של עמודים ואולם, למעשה, השאלות הטעונות בירור והכרעה אינן מרובות:
א.
האם הפרסום מהווה לשון הרע כלפי התובע?
אם הפרסום מהווה לשון הרע, האם חוסה הפרסום תחת אחת ההגנות שבחוק, וביתר פירוט:
ב.
האם חלה במקרה דנן הגנת אמת בפרסום (סעיף 14 לחוק)?
ג.
האם חלה במקרה דנן הגנת תום לב בשל חובה חוקית, מוסרית או חברתית לפרסם(סעיף 15(2) לחוק).
ד.
האם חלה במקרה דנן הגנת תום לב בשל הבעת דעה (סעיף 15(4) לחוק).
ה.
האם הפרסום מהווה הבעת דעה,
או בקורת בנוגע ליצירה מדעית שהתובע עשה או פרסם בפומבי או פעולה שעשה התובע בפומבי(סעיף 15(6) לחוק).
ו.
אם קמה אחת מהגנות תום הלב, האם נסתרה חזקת תום הלב (סעיף 16 לחוק)?

פרשת התביעה

מטעם התביעה העידו העדים הבאים:

1.

פרופסור אברהם
דיסקין - התובע.
2.

ד"ר אריה נאור, ידידו של התובע שהעיד בעניין התנהגות ד"ר מינה צמח במהלך הרצאה.
3.

הפרסומאי אריה רוטנברג ששימש כפרסומאי של המערך בבחירות 84.

פרשת ההגנה
מטעם ההגנה העידו העדים הבאים:
1.

העיתונאי נחום ברנע.
2.

העיתונאית אלישבע איילון.
3.

יעקב לוי, מנכ"ל גאלופ ישראל - מכון סקרי דעת קהל, אשר ערך סקרים בתקופת בחירות 84 וכתב ספר בנושא.
4.

העיתונאי ירון זליג.
5.

העיתונאית אורלי אזולאי כץ, כותבת הספר ( הנתבעת 1).
6.

ד"ר מינה צמח, בעלת תואר דוקטור לפסיכולוגיה חברתית, העוסקת במחקר תיאורטי ושמושי לרבות בתחום סקרי דעת קהל.
7.

ד"ר יוסי ביילין.
8.

העיתונאי רמי טל ,עורך הספר (הנתבע 2).
הפרסום-האם לשון הרע?

בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, הוגדרה לשון הרע:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית;
בסעיף זה, 'אדם' - יחיד או תאגיד".
החלופה הראשונה היא:

"מעין חלופת סל רחבת היקף. יש בה כדי לתאר את מהותה של לשון הרע כפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני אחרים ולפגום בהערכתו בעיני הבריות" (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון ואח' פ"ד נו(2)607 ,616).

על לשון הרע נכתב:
"משיצאה לשון הרע לאוויר העולם, שוקעת היא בליבות אנשים. בעבור זמן מתעמעם הזיכרון והולך, אך שמץ מן הזיכרון נותר, ולא לטוב. לשון הרע נמשלה לחץ ששולח. ומה חץ ששולח לא ישוב אחור, כן היא לשון הרע
" (ע"א 5653/98
פלוס נ' חלוץ פ"ד נה(5) 865,
906).

בענייננו הפרסום
נכתב עלי ספר:
"הנזק העלול להיגרם לשמו הטוב ולמעמדו של אדם מפרסום לשון הרע בספר הוא גדול במידה משמעותית מאשר פרסום בעיתון, שימי חייו של זה האחרון ספורים הם, מה שאין כן בספר, שקיומו והשימוש בו הם לתקופה ארוכה ומשמעותית
" רע"א 531/88
אריה אבנרי ואח' נ' אברהם שפירא פ"ד מב(4)20 , 28-27).

כבר נקבע
שבראש ובראשונה על ביהמ"ש לבחון את מהות הפרסום.
הפסיקה קבעה באופן חד משמעי שהמבחן של פרשנות הפרסום הוא מבחן אובייקטיבי ועפ"י מובנן הטבעי והרגיל של המילים, דהיינו מהי המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים (ראה ע"א 740/86 תומרקין
נ' העצני פ"ד מג(2) 333).

"כאמור, לפרסום הפוגע יינתן המובן שיוחס לו על ידי 'האדם הסביר'. עקרון זה מעורר את השאלה האם 'האדם הסביר' הוא האדם הממוצע מתוך כלל הציבור, או שמא יש מקרים שבהם 'האדם הסביר' ישקף ציבור מצומצם יותר. הכלל שנפסק לעניין פרשנות הפרסום הוא שהפרסום יפורש על פי הפרשנות המקובלת בציבור כולו ועל פי הבנתו של 'האדם ברחוב' או 'האדם הרגיל' ש'איננו המשכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו' "
.
(א. שנהר, דיני לשון הרע, הוצאת נבו 1997, עמ' 110). (ההדגשה שלי: ר.ש.).

"הפסיקה הוסיפה וקבעה, כי יש לפרש את הפרסום לפי 'המובן הטבעי והרגיל של המילים'. לפיכך
אין לפרש את הפרסום 'בדרך בה היו בוחנים מסמך משפטי ומנתחים תוכנו'. בעבר נפסק ,כי אין לנסות ולפרש את הפרסום בדרך שתקל עמו. אולם בפסיקה מאוחרת יותר נאמר, כי מתן משקל ראוי לחופש הביטוי מחייב 'שלא לדקדק בציציותיו של הפרסום הפוגע'"
(א' שנהר שם 110-109).

ובעניין האופן שבו ייבחן הפרסום נקבע שהבדיקה תיעשה מתוך הפרסום עצמו מבלי להיזקק לעדויות:
"פרשנות הפרסום תעשה על ידי בית המשפט תוך עיון בפרסום עצמו, בלא להיזקק בדרך כלל לעדויות ולראיות בשאלת משמעות הפרסום. כבר נקבע בפסיקתנו כי המבחן בענין זה הוא אוביקטיבי: מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על ידי הטוען לפגיעה בו ...
ככלל, על מנת לקבוע האם יש בפרסום לשון הרע, יפרש בית המשפט את הפרסום על פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו. עם זאת, לעיתים לשון הרע שבפרסום אינה נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילותיו אלא דווקא מן הנרמז או המשתמע 'מבין השורות' של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר....
הדעה המקובלת היא כי על מנת לקבוע את משמעותו הפשוטה או המשתמעת של פרסום בעיני האדם הסביר ורגיל, יש לתת את הדעת להקשר בו הובאו הדברים הנטענים להיות לשון הרע"

(ע"א 1104/00 ,שם 618- 617).
(ההדגשה שלי: ר.ש.).

בע"א 90/49 מרדכי בנטוב ואח' נ' יעקוב קוטיק פ"ד ה(1)593, מצטט כב' השופט בקר בהסכמה את דברי בית המשפט דלמטא, בעמ' 617ה: "מלה עברית זו שגורה בפי העם ואין כל הכרח לעין במילונים בכדי לקבוע את פירושה או את היקפה" (ראו גם: א' שנהר, שם 111).
אף שב"כ הנתבעים טען, כי הפרסום אינו מהווה לשון הרע
הרי שמקריאת הספר בכלל על ידי אדם סביר וקריאת הפרסום נשוא התביעה בפרט אין מנוס מהמסקנה
שהפרסום מהווה לשון הרע.
אמנם הספר נשוא התביעה דנן עוסק באיש שמעון פרס ובאישיותו, ובעיקר מנסה להתחקות אחר הסיבות בגינן נמשל פרס לאותו סיזיפוס. ברם, הספר עומד גם על הסובבים את שמעון פרס, מקורביו, יועציו, חבריו ועוד.
לעניין זה מן הראוי להפנות לעמ' 12 בספר, בו לפני חתימת פרק הפרולוג, נכתב, בין היתר:
"שמעון פרס בהחלט איננו מי שלא השיג דבר. הישגיו מפארים את הביוגרפיה שלו, כמו את תולדות מדינת ישראל. אבל דווקא הוא, עם רקורד מפואר של ביצוע, נכשל כמעט תמיד במבחן האמיתי של פוליטיקאי: מערכת בחירות. הכשל שלו נעוץ אולי בעובדה, שבכל פעם אין הוא יודע מה עליו לעשות, הוא מניח לאיוולת להסתנן למעגל הקרוב שלו ולשיקוליו. ההיסטוריונית ברברה טוכמן הגדירה את האיוולת בתור: 'קהילה או מדינה, הנוקטת מדיניות שהיא בניגוד לאינטרס העצמי שלה".

הנה כי כן, הספר אמנם מתמקד באיש פרס ובפועלו אולם, בד בבד מתמקד הספר בכשלים שבאישיותו של פרס ובכך שהאיוולת מסתננת למעגל הקרוב שלו ולשיקוליו.
לא זו אף זו שהספר מתמקד גם בסקרים שנערכו עבור פרס במערכות בחירות ומצביע עליהם כעל כישלון.
כך נכתב בעמוד 96 לספר:
"החיבור בין פרס לסקרים תמיד היה חיבור רע. הם תמיד הטעו אותו. כשהיו נגדו, סירב להאמין להם, חיכה לשינוי המגמה. כשהיו בעדו, היה מוכן לאמצם אל ליבו. האם היה זה משום שבחר באנשים הלא נכונים לעשות אותם עבורו? ייתכן, אבל אחת התכונות הנדרשות ממנהיג היא, לדעת לבחור את אנשי המקצוע סביבו ובעיקר את אנשי סודו. מנהיג אמיתי צריך לדעת על מי לסמוך ולמי להאמין...".

הקטע הנ"ל מדגיש את העובדה שפרס כשל בבחירת מעגל מקורביו ובבחירת אנשי סודו. הוא כשל בבחירת הסוקרים, הוא כשל בהבנת הסקרים. מכאן שיש בכך כדי להטיל דופי בתובע ששמו מוזכר כמי שהיה במעגל הקרוב לפרס בבחירות 1984 וכמי שהתמקד בהכנת הסקרים.

חיזוק לכך שפרס נכשל בבחירת מקורביו עולה גם מהסבר בתו ציקי (ד"ר צביה ולדן), המופיע בעמ' 108: "לאבא שלי יש בעיה לבחור אנשים...".

זאת ועוד, בפרסום נשוא התביעה נכתב, בין היתר:

"בבחירות 81' היה זה יועץ הבחירות דייויד סוייר, שהטעה את פרס ואמר לו שהניצחון בטוח. ב-84' מילא את התפקיד אבי דיסקין".

זהו, איפוא, הקישור המתבקש שבין בחירת דיסקין ליועץ בחירות (כסוקר) לבין הכשלון של שמעון פרס בבחירות לכנסת.
במילים אחרות, עפ"י הספר, שמעון פרס טעה בבחירת דיסקין ליועץ בחירות והיה עליו לקחת למשימה אדם אחר. לא זו אף זו שהפרסום משתמש במילים הטעה. משמעותה של הטעות בענייני בחירות בכלל וסקרים בפרט, הרת גורל, והיא ההבדל שבין שחור ללבן ובין הצלחה לכישלון.
בחירת איש אמון נעשית, בדרך כלל, על סמך ההנחה שאותו אחד לא יכזיב. ואולם כאן נטען, כי דיסקין הטעה את פרס ובכך נכשל דיסקין. מכאן נובע שהכשלון הוא כשלון בבחירת איש האמון ובבחירת בעל הכישורים, שכן פרס לא בחר את האיש הנכון לזמן הנכון.
לשון הרע מתבטאת בכך שהפרסום מייחס לדיסקין כשלון מקצועי-טעות בעריכת הסקר שהתבטאה בתוצאה לא נכונה . כשלון זה הוא קרדינלי לשירות אותו נדרש דיסקין לספק.
המובן הטבעי והרגיל של הפרסום הוא שיש בו כדי לפגוע בתובע, להשפילו בעיני הבריות ובעיקר עלול הפרסום לפגוע במשלח ידו של התובע ובמקצועו.

ב"כ הנתבעים הוסיפו וטענו, כי הפרסום אינו בגדר לשון הרע וזאת גם בשים לב לנסיבות כתיבתו. לעניין זה הסתמכו ב"כ הנתבעים על פסק הדין שניתן לאחרונה בעניין
הרציקוביץ
(ע"א 4534/02
רשת שוקן בע"מ ואח' נ' אילון (לוני) הרציקוביץ'
תק-על 2004(1)2091)
ואולם אין הנדון דומה לראיה.
בפרשת הרציקוביץ' השאלה שעמדה על המדוכה הייתה האם מאמר, שאינו מתיימר להציג עובדות, אך מציג אדם בצורה השמה אותו ללעג-מקים
לאותו אדם זכות תביעה בגין עוולת לשון הרע?
לעומת זאת, בענייננו, לא נמכר הספר- כספר שאינו מתיימר להציג עובדות אלא להפך הספר מנסה לפצח את החידה הקרויה שמעון פרס. בספר מופיעים ציטוטים רבים מפי אישים שונים ומכאן תמך נוסף לכך שמדובר בספר המנסה לתעד את התנהגותו של פרס תוך מתיחת ביקורת, פה ושם, על התנהגותו.
מכאן שמדובר על פניו
בספר המתיימר להציג עובדות ולהביע ביקורת באשר להתנהלותו של
שמעון פרס.
בעניין זה נפסק בפרשת הרציקוביץ, בעמ' 2096:

"מבחינה פרשנית, המשקל של חופש הביטוי מתחזק כאשר עסקינן בביטוי כגון ביקורת, סאטירה, פרודיה, טור דעות, שמטרתו בעיקר לעורר ויכוח ציבורי, אך הוא חף מיומרה להציג אמת עובדתית. כאשר מדובר בהבעת דעה מסוג זה, הגבלת חופש הביטוי פוגעת בצורה קשה בקיומו של "שוק רעיונות" חופשי, בצורך להגשמה עצמית ובלב ליבו של השיח הדמוקרטי. סאטירה, לשם הדוגמא, בהיותה צורת ביטוי בוטה ועוקצנית, נועדה לעורר פרובוקציה, להתריס ולעיתים אף להתסיס על מנת ליצור דיון ציבורי...
אף במשפט האמריקאי קיימת מגמה כללית שלא להכיר בדברי סאטירה, פרודיה ולעג כלשון הרע, בעקבות הפגיעה הקשה בחופש הביטוי (
p.
104 8:8§
david a. elder defamation: a lawyer’s guide (1993
)).

אולם, בצד המשקל שניתן לחופש הביטוי בעת עריכת האיזון הראוי בעניין 'הבעת דעה מהסוג הטהור', יש לזכור כי גם ביטוי כזה עלול לפגוע בכבודו של אדם, ולבזותו. אין לאפשר כל השתלחות פוגענית ולו מכיוון שהיא חוסה תחת הז'אנר של פרודיה או סאטירה. העלבות והכפשות אינן מוגנות. במקרים כאלה, תגבר זכותו של התובע לשם טוב ...".


פרשת הרציקוביץ, עסקה בפרסום כתבה במוסף הספורט של ידיעות אחרונות שכותרתה "העכבר הוא עירום" אשר עסקה במערער. באותו עניין נקבע, כי אין בפרסום לשון הרע.
החשוב לענייננו הוא, איפוא,
סוג הפרסום.
בפרשת הרציקוביץ
דנו בעיקר בסאטירה ואילו בענייננו הספר לא נחזה כספר סאטירה אלא כספר המתחקה אחר פועלו של שמעון פרס ומנסה לבחון את אישיותו. כותבת הספר, הנתבעת 1, מתוארת בגב הספר לא כסאטיריקנית והוגת דעות אלא ככתבת פוליטית של ידיעות אחרונות וככתבת העיתון. מכאן שהמרחק בין הספר לבין סאטירה הוא רב. גם למקרא הספר לא עולה תחושה של ספר סאטירי אלא של ספר מעין דוקומנטרי-ביקורתי .
ב"כ הנתבעים אף סבור, בהסתמכו על פרשת הרציקוביץ, כי יש להעניק משקל חלש לזכות לשם טוב כאשר מדובר בדמות ציבורית, אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת , ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי.
אולם, עיון בפרשת הרציקוביץ מלמד, כי יש לקחת בחשבון את עובדת היותו של הנפגע דמות ציבורית כאשר מתעורר דיון ציבורי, שאינו במישור עובדתי. במקרה זה,עמידותו של הנפגע צריכה להיות גבוהה יותר ועליו לספוג הערות ביקורתיות המתייחסות לעניין זה.
דברים אלו ישימים גם לענייננו שכן, בשלב בחינת הביטוי מדובר במקרה שלפנינו בביטוי
המצוי על פניו במישור העובדתי. אשר על כן, היותו של הנפגע-התובע דמות ציבורית ראוי לה שתיבחן בשלב ההגנות ולא בשלב האחריות (לעניין זה ראה את דעתו של כב' השופט ריבלין בפרשת הרציקוביץ).
יצויין, כי ד"ר מינה צמח העידה בחקירה חוזרת, כי מדגמים יכולים לטעות וכי הטעויות לא צריכות לפגוע במוניטין (עמ' 6 לעדותה) ב"כ הנתבע מנסה ללמוד מכך שאפילו היתה טעות בסקרים אין בכך כדי להוות לשון הרע ו/או לפגוע במוניטין ובשמו הטוב של הנתבע. ביהמ"ש סבור שעדותה של דר' צמח משקפת את עמדתה בלבד מה גם שבשלב זה יבחן הפרסום על פניו בלבד וככזה אין לומר שאין בו כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע.
בנוסף, בפרסום עולה לא רק טעות של התובע אלא הטעייה שהיא הבאת אחר, ובמקרה דנן, שמעון פרס, לכלל טעות.
ביהמ"ש סבור ,איפוא, שהקורא הסביר היה מייחס לקטע, נשוא התביעה, בכללותו ובהקשר בו נאמרו הדברים מובן שיש בו כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע.
יוצא, איפוא, כי הפרסום נשוא כתב התביעה הוא בבחינת לשון הרע
.

הגנת אמת דיברתי-אמת הפרסום

הגנת אמת הפרסום קבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע :
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל
כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

מכאן כי על הנתבעים הנטל להוכיח שעמדו בתנאי הגנת אמת הפרסום כדלהלן:
התנאי הראשון
- שהפרסום היה אמת.
התנאי השני
- עניין ציבורי.
הסעיף מחייב איפוא דרישה מצטברת לשני יסודות: אמת ועניין ציבורי.
יסוד האמת בהגנה
הוא יסוד עובדתי שניתן לבדקו אל מול המציאות, ואילו יסוד העניין הציבורי הוא יסוד ערכי שמוכרע בהתאם למדיניות בית המשפט (ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ פ"ד נה(5) 865, 881).
ההגנות המצויות בחוק איסור לשון הרע נדונו בפרשת קראוס (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' קראוס ואח' פ"ד נב(3)1).
בפס"ד זה אף נאמר כי הנטל הרובץ על המפרסם, הנתבע בתביעה בגין לשון הרע, להוכיח את אמיתות הפרסום אינו עניין של מה בכך. (פרשת קראוס ,שם , 40).
אשר לעניין הציבורי
קבע כב' השופט ת' אור בפרשת קראוס בעמ' 41 ה-ז:

"גם נטל זה אינו מובן מאליו, בהיותו נגזרת של 'איזון האינטרסים הנוגדים תוך התחשבות בגורמים שונים ובשקלולם, כגון: חשיבות המטרה של הפרסום, הרלוונטיות של המידע או של חלקים ממנו, הצורך לזהות את הפרט בו מדובר, והצורך לפרסם את המידע ברבים דווקא' (דברי השופט בך בע"א 439/88 מדינת ישראל נ' ונטורה, פ"ד מח (3) 808 (בעמ' 827-826), בהתיחסו לסעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א- 1981 (הדומה להוראת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע)). כאמור, ההנחה הטמונה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע לענין זה היא, כי האמת לבדה אינה מקימה בהכרח תועלת כזו אשר יש בה להצדיק פגיעה בשמו הטוב של אדם. נדרש מטען נוסף של תועלת, הקשור לתוכן הפרסום, ואשר בהצטרף לעובדת אמיתותו של הפרסום יוצר משקל נגדי כזה, אשר גובר על הזכות היסודית לשם טוב. על הנתבע בלשון הרע להוכיח גם יסוד זה, כדי לזכות בהגנה".

אף שנדרשים אנו לבחון את שאלת האמת שבפרסום ראוי, כי נהיה מודעים לקשיים המוסדיים המצויים בפני
בית המשפט שעה שהוא בא להתחקות אחר דברים שאירעו לפני כ-20 שנה. (ראה דברי כב' השופט א' מצא בעניין ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן פ"ד
נו(3)245,
בעמ' 258-257).
יודגש שבענייננו אין עסקינן בעניין בעל חשיבות היסטורית בהבדל מהמתואר בפסה"ד הנ"ל אך ברור שיש להקיש מן האמור לעיל
על חלוף הזמן בענייננו.

נבחן, איפוא, אחד לאחד את המקטעים נשוא התביעה.

קטע א'

הראשון שעזב את האולם היה סוקר הבית של מפלגת העבודה המרצה למדעי המדינה ד"ר אבי דיסקין. לדיסקין היתה סיבה טובה להיעלם בריצה מבוהלת מ'פאלאס
' [קטע א'] .

כאמור לעיל, ראשי ופעילי מפלגת המערך התכנסו בליל הבחירות באולם העצמאות של מלון פאלאס.
עיקר לשון הרע שבקטע נובע מהמובאה: "לדיסקין הייתה סיבה טובה להיעלם בריצה מבוהלת", מובאה זו מצביעה על כך שמאחורי התנהגות התובע אשר יצא מהאולם, מסתתרת סיבה טובה והיא הטעות שהוא עשה. עניינה של הטעות יידון להלן ואולם לעת עתה נבחן כיצד ומתי יצא התובע מאולם
עצמאות שבמלון פאלאס ומתי שב אליו.

לטענת הנתבעים התובע עזב
את האולם באופן בהול , דחוף וחפוז. הדברים אף פורסמו בסמוך לבחירות באמצעי התקשורת.
כך למשל, בכתבת הנתבעת למחרת הבחירות בעיתון ידיעות אחרונות וכן בטורו של העיתונאי נחום ברנע בשבועון "כותרת ראשית" מיום 25/07/84, ואולם התובע לא מחה בסמוך לפרסומים הנ"ל.
לטענת הנתבעים לתובע הייתה סיבה טובה להיעלם בחופזה מהאולם מפאת כישלונו הצורב והקשה ומחמת האכזבה, המבטים המאשימים שהיו באולם והחיפוש אחר האחראי לכישלון.

מנגד טוען התובע, כי הוא לא יצא מייד מהאולם, אלא בתוך מחצית השעה שלאחר פרסום המדגם הטלוויזיוני
וזאת לצורך בדיקת נתונים בנוגע לתוצאות הבחירות. התובע יצא לגרסתו בהליכה שלווה ובדרך קיים שיחה /ראיון עם נחום ברנע ולטענתו חזר לאחר מכן אל האולם והיה בין אחרוני השוהים בו.

"עזבתי את האולם לצורך בדיקת נתונים מסוימים בנוגע לתוצאות הבחירות באמצעות שיחות טלפון והאזנה לרדיו, לאחר מכן חזרתי לאולם
והייתי בין האחרונים השוהים בו "
(סעיף 8 לתצהיר התובע).

יצויין שבעדותה בביהמ"ש הסבירה הנתבעת כי הביטוי יצא ראשון את האולם הוא דרך ביטוי "פאסון דה פרלה" לכך שמבין האנשים הרלוונטיים לאירוע, התובע הוא שיצא ראשון (עמ' 11 לפרוטוקול עדותה) וכי הוא הלך בהליכה מהירה משולבת בריצה קלילה (עמ' 15-14 לפרוטוקול עדותה).
לאחר עיון בנוסחו של הקטע הרלוונטי, בחומר הראיות ובעדויות שהובאו בפני
הנני קובע שהגנת אמת הפרסום אכן חלה בנסיבות הענין לגבי הקטע הראשון נשוא התביעה.
במה דברים אמורים?
התובע מבסס את גרסתו לפיה יצא בהליכה שלווה (ולא במהירות) בעיקר על העובדה שבעת צאתו מהאולם התעכב קמעא ליד מר נחום ברנע והחליף עימו מספר מילים.
מאחר שהתובע תולה יהבו בפגישתו המקרית עם מר ברנע תוך כדי יציאתו מהאולם אבחן עתה את השאלה כיצד הבין מר ברנע את משמעות יציאתו של התובע מהאולם.
ביום 25.7.84 פרסם השבועון כותרת אישית כתבה שכותרתה בדרך מהקלפי פרי עטו של העיתונאי מר נחום ברנע, ששימש אז כעורכו של השבועון, וזה לשונו:

"המפסידים: דיסקין סמית.
... את פאלאס אני אזכור בגלל אבי דיסקין. עורך הסקרים של המערך.לאורך מסע הבחירות היה דיסקין הנדיב שבין עורכי
הסקרים....עכשיו כשהתברר שמספר מנדטים שקיבל המערך אינם מבטיחים לו ממשלה, מחפשים האנשים את דיסקין. הוא היה בתחילת הערב והלך. כל כך הלך שאנשים התחילו לדאוג לשלומו. כשחזר בריא ושלם ב- 2:10 לפנות בוקר,חדלו לדאוג לו". (נ/16).
(ההדגשה שלי: ר.ש.).

עולה איפוא, כי הסתמכותו של התובע על שיחתו עם העיתונאי, מר נחום ברנע,לפני שעזב את האולם בכדי להוכיח כי לא "נעלם בריצה מבוהלת" , משוללת כל בסיס שכן מר ברנע עצמו מבקר בכתבה שפרסם את אופן היעלמותו של התובע בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים. כל קורא יוכל להבין
מכתבת מר ברנע כי התובע לא
עזב את האולם בצורה טבעית.
התובע מצידו לא הלין על כתבה זו מיד עם פרסומה.
יצויין,
שכתבה זאת הינה פרי עטו של מר ברנע שלטענת התובע שוחח עמו בדרך ליציאתו מהאולם ויכול היה להתרשם באופן בלתי אמצעי מאופן יציאתו החד משמעית וכתיאורו הציורי: כל כך הלך שהאנשים החלו לדאוג לשלומו .
אוסיף שהטור של מר ברנע דומה להפליא לכתבת הנתבעת עצמה מיום 24.7.84, ושניהם כאחד ממחישים את אמת הפרסום של קטע זה.
במה דברים אמורים?
למחרת יום הבחירות, פרסמה הנתבעת את רשמיה מליל הבחירות בכתבה בעיתון "ידיעות אחרונות" שכותרתה "איש הסקרים של המערך עזב ראשון את מלון פאלאס" בהאי לישנה:

"משעה 10 ורבע בדיוק שררה דממה באולם ....הטלביזיה שידרה את תוצאות המדגם : 46 מנדטים למערך, 43 לליכוד. איש לא פצה את פיו
לאחר שניות אחדות כאשר הבינו כי מדובר במפלה נשמעה באולם קריאה קולקטיבית של אכזבה. "דר'
אבי דיסקין , אשר במשך חודשים ארוכים הציג בפני
ראשי המערך תחזית של ניצחון סוחף , עזב במהירות את האולם. הוא לא יכל לשאת את המבטים המאשימים שהופנו לעברו".
(ההדגשה שלי: ר.ש.).

פרסום כתבות דומות אלה על ידי שני הכתבים מלמד ששניהם ראו את יציאתו של התובע באותו אופן,מה גם שכתבת הנתבעת בעיתון "ידיעות אחרונות" אינה שונה בהרבה במהותה מהקטע הרלבנטי בספר.
הפרסום
בספר ובכתבת הנתבעת דומים מבחינה רעיונית ובשניהם מבקרת הנתבעת את ממצאיו של התובע אם כי באופן מילולי שונה.אמנם אין בפרסומה של הנתבעת בעיתון " ידיעות אחרונות" אזכור של "ריצה מבוהלת" אך כל קורא יוכל להבין את הביקורת.
התובע מעולם לא מחה בפני
הנתבעת ו/או עורכי העיתון "ידיעות אחרונות" על תיאור הדברים כפי שפורסמו למרות שפרסום בעיתון עלול להגיע לתפוצה רחבה יותר של אנשים, מה גם שהפרסום אירע יום אחד בלבד לאחר הבחירות.
גם עדותו של מר ברנע בביהמ"ש ממחישה את אשר התרחש באותו יום:
"ההליכה שלו בהחלט יוצאת דופן כי זה היה ערב מאד דרמטי".
(ראה עדותו מיום 30.10.01 בעמ' 15).
תיאור זה של מר ברנע איננו שונה רעיונית מהפרסום נשוא התביעה, דהיינו שהתובע עזב את האולם נוכח המבוכה ששררה באולם עם פרסום מדגם הטלויזיה ונוכח התדהמה שהוכו בה הנוכחים.
בנסיבות אלה אין זה רלבנטי לעצם העניין אם תוך כדי הליכתו יוצאת הדפן עצר כדי לשוחח עם מר ברנע או עשה דרכו בהליכה מהירה או איטית.
אוסיף, שגרסתו של התובע כי עזב את האולם לצורך בדיקת נתונים סטטיסטיים אף היא איננה מתישבת עם האמור בכתבת מר ברנע ועם נסיבות המקרה.
אין זה הגיוני שבעת כזאת דוקא יצא התובע לבדוק את הסיבות לכשלון הסקר.
בנוסף, התובע מצידו לא טרח להמציא אפילו
עד אחד שיתמוך בגרסתו לפיה הלך לחדרו במלון על מנת לבדוק את התיזה
שלו ואת אותם נתונים סטטיסטיים.
ביהמ"ש סבור שהמניע העיקרי ליציאתו של התובע נעוץ באי התגשמות ציפיות הנוכחים באולם מהסקרים המוקדמים אותם ביצע.
למעלה מן הצורך אוסיף, שגם נוסחו המילולי של הקטע פועל לטובת גרסת הנתבעת.
עיון בנוסחו המילולי של הקטע מראה שהנתבעת
לא התבטאה באופן קטיגורי
ופוזיטיבי דהיינו, הנתבעת לא כתבה מפורשות שהתובע יצא בריצה מבוהלת.
הנתבעת התנסחה בזהירות יחסית: הראשון שעזב את האולם היה סוקר הבית ... אבי
דיסקין. עולה מכך, שהנתבעת ציינה אמנם שהתובע
היה הראשון שעזב את האולם, אולם לא כתבה
שהתובע עזב בריצה מבוהלת אלא הדגישה: לדיסקין היתה סיבה טובה להעלם בריצה מבוהלת.
עינינו הרואות,שכל אשר נכתב בקטע הוא שהתובע עזב ראשון ושלתובע היתה סיבה לעזוב במהירות .
נוסח
זה מדבר בעד עצמו ומטה
את הכף לטובת עמדת הנתבעת.

התובע עצמו העיד בחקירתו על האווירה האופטימית:

"ש. תאר לנו את האווירה במלון פאלאס אולם העצמאות כשעסקני מפלגת העבודה מחכים לתוצאה במוצאי הבחירות.
ת. האווירה הכללית היתה של ניצחון בכיס".(ראה פרוטוקול מיום 15.5.01 בעמ' 8)

גם עד התביעה, מר אריה רוטנברג, מי ששימש כפרסומאי המערך בתקופת מערכת הבחירות לכנסת ה- 11 העיד לעניין זה כי:

"ש. אתה מסכים איתי שכולם ציפו לתוצאות הצלחה בבחירות ויש סרטי טלביזיה שמראים את המדושנות לפני פרסום המדגם של הטלביזיה.
ת. היתה צפייה לנצחון , אך היו חששות שלא היה להם בסיס מוצק פרט לרקורד כשלון המתמשך של המערך בראשות פרס. האוירה היתה שהולכים לנצח....
ש. הכינו בקבוקי שמפניה.
ת. את זה אני זוכר אבל לא פתחו.
ש. האוירה המצפה לניצחון היתה מבוססת רק על איזה מן הקוסמים והידומים או שזה היה מבוסס על הסקרים של דר' דיסקין שהראו את הפער.
ת. האוירה באותו ערב היתה מבוססת בעיקר על סקר הקלפיות, שאמנם לא פורסם באופן רשמי אבל השמועה פורסמה או הועברה בקהל, כאשר כפי שציינתי השמועה היתה שבדיקת אמת של ההצבעה בקלפיות עד שעות הצהריים הצביעה על יתרון ברור של המערך על פני הליכוד.
ש. מה זה יתרון ברור.
ת. ... נאמר שהנצחון הוא ברור".(פרוטוקול מיום 30.10.01, עמ' 10)

כעולה מן העדויות נראה כי לתובע היתה סיבה טובה לעזוב בחופזה את האולם, שכן אין ספק כי לאחר כל התחזיות החיוביות שנצפו בקרב אנשי המערך בכלל ואצל התובע בפרט, הכו תוצאות המדגם את הנוכחים בתדהמה שגרמה ,בין היתר, לתובע לעזוב את האולם.
בנסיבות אלה
בהן הוכח שהתובע
אכן יצא
מהאולם בצורה המשמעותית בה יצא אין כל רבותא לכך שחזר מאוחר יותר.
ולענין זה טובים דברי הנתבעת:

"התמונה שאבי דיסקין יוצא ממערכת הבחירות היא תמונה שתזכר ברצף ההיסטורי של ליל הבחירות ואם הוא חזר או לא חזר זה לא רלוונטי, כי האירוע הזה התרחש ואני תעדתי אותו". (עמ' 13 לעדותה).

חזרתו של התובע מאוחר יותר תחשב, איפוא לעניננו, כפרט לוואי
שאין בו פגיעה של ממש וכלשון ס' 14
לחוק:


"הגנה זו לא תשלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לואי שאין בו פגיעה של ממש".
לפיכך, העובדה שהסתבר בדיעבד שהתובע חזר מספר שעות מאוחר יותר לאולם (בשעה 02:10) אין בה כדי לפגוע באמיתות הפרסום שכן ברור
על פניו שהתובע יצא במהירות מהאולם
באופן יוצא דופן וכדברי מר ברנע:

"כל כך הלך שאנשים התחילו לדאוג לשלומו"

הנני קובע, איפוא, שהפרסום בקטע הראשון אמת הוא ושבנסיבות הענין חזרתו המאוחרת של התובע לאולם איננה רלבנטית למשמעות יציאתו שכן הדגש בפרסום היה על היציאה.

קטע ב'

במשך כל הקמפיין בנו את קו ההסברה על הנחת היסוד, שסיפק ד"ר דיסקין: ניצחון בטוח

[ קטע ב'].

לטענת הנתבעים, בסקרים שערך התובע במהלך מערכת הבחירות, הוא צפה פער אלקטורלי גדול לטובת מפלגת המערך וסקרים אלה היוו עבור אנשי מטה מפלגת המערך תחזיות וכלי לניהול מערכת הבחירות.
לטענתם, גם התובע העיד שהוא צפה פער גדול למערך ביחס לליכוד ואף חשף את הפער , במסיבת עיתונאים בה השתתף עובר לבחירות, וכי תוצאות סקרי התובע והפער האלקטורלי אותו חזה, השתלבו בסקרים אחרים שהתפרסמו בתקשורת.
כמו כן טוענים הנתבעים, כי הפער בסקרים שחזה התובע פורסם בכתבות רבות בתקשורת, והתובע לא מחה על פרסומם ואף פרסם האמור בכתבה פרי עטו.
אשר לטענת התובע, כי גישתו לתחזיות הייתה פסימית טוענים הנתבעים, כי טענה זו לא הוכחה וכי אין ללמוד מהדו"חות שהוגשו לבית המשפט (ת/1), כי התובע לא חזה פער אלקטורלי ו/או ניצחון למערך בבחירות, מה גם שהוצג רק מספר קטן של דו"חות מתוך כלל הדו"חות שלטענתם הוגשו על ידו.
מנגד טוען התובע, שהוא התריע על כך שעל אף תוצאות הסקרים שהראו יתרון ניכר למערך על פני הליכוד, אין להיתפס לשאננות ושהניצחון אינו מובטח. עד כדי כך שבתום מערכת הבחירות התובע התריע בפני
מפולת של ממש בכוחו של המערך.
התובע הדגיש לכל אורך מערכת הבחירות, את חשיבות השליטה בנקודת הציר כמפתח לזכייה בבחירות, הייינו את היכולת להרכיב קואליציה וכפועל יוצא להרכיב את הממשלה; התובע ערך לגרסתו, לכל היותר שלושה חישובים שהראו את יתרון המערך על הליכוד והוא לא היה היחיד. שכן, כל הסוקרים, דגמו יתרון גדול למערך ומכאן שזה היה המצב במהלך מערכת הבחירות.
לטענת ב"כ התובע בסיכומים, עיקרה של הוצאת הדיבה בהקשר זה היא התעלמות הנתבעים מהדיווחים השוטפים שהעביר התובע וההתרעות שלו על היעדר שליטה
בנקודות הציר בעוד שהנתבעים נאחזו בדיווחים המספריים הבודדים על יתרון בזמן נתון
למערך כהנחת יסוד לניצחון.

ד י ו ן

על פי הפרסום
בעיתונות מאותה תקופה בסקרי התובע (שלא היו שונים מסקרים של סוקרים אחרים באותה עת) נצפה הפרש מנדטים לטובת המערך. לפיכך, ניתן היה להסיק מהעיתונות הכתובה ניצחון לטובת מפלגת המערך על פי סקרים אלה.

אך, השאלה אם התובע אכן סיפק למפלגת המערך
"הנחת יסוד"
של ניצחון בטוח היא שאלה נפרדת הקשורה ליחסים שבין התובע לבין מפלגת העבודה ומסתבר שיחסים אלה לא באו ידי ביטוי בכתבות אלה,
שפורסמו בעיתונות הכתובה.

בניתוח "הנחת היסוד" נשוא הפרסום יש להבחין בין מה שפורסם בעיתונות לבין החומר שהועבר ע"י התובע למפלגת העבודה ושבו באה לידי ביטוי עמדתו של התובע לגבי סיכויי
הצלחת מפלגת העבודה בבחירות. לפיכך, "הנחת היסוד" איננה בהכרח מה שפורסם בעיתונות לעניין הסקרים השונים שכן בהחלט ייתכן מצב שמבחינה אסטרטגית רצתה מפלגת העבודה להציג לציבור "פאזה של מנצחים" (ראה לעניין זה תיאוריית ה-
band


wagon
כפי שבאה לידי ביטוי בכתבת מר נקדימון (נ/8)) בעוד שבפועל התובע עצמו הסביר
למובילי קו ההסברה שאין מדובר בניצחון בטוח תוך שהוא מסביר להם שהסקרים אינם
מנבאים" וכל תפקידם הוא לתאר מצב קיים.
יש לבחון, איפוא, בנסיבות אלה
את "הנחת היסוד" הנטענת לא על בסיס הסקרים והפרסומים השונים בעיתון מהם אולי יכול להשתמע ניצחון כזה אלא עפ"י עמדתו של התובע כפי שבאה לידי ביטוי ביחסיו עם מעסיקתו, מפלגת המערך, בעיקר על רקע העובדה שעסקינן בפרסום עלי ספר שחובר 12 שנה מאוחר יותר.
לפיכך, בתמצית יש לבחון האם הנחת היסוד שסיפק התובע למערך הייתה שהניצחון
וודאי (בטוח).
בעניין זה אין מחלוקת שהתובע חזה פער גדול לטובת המערך על פני הליכוד. אין גם מחלוקת שתחזית זו לא הייתה מנת חלקו של התובע בלבד אלא של סוקרים רבים וזאת כעולה מהראיות (ראה: ת/4,ת/5,ת/6 נ/11, נ/12,נ/17). אין גם מחלוקת שהתובע השתתף במסיבת עיתונאים בה הוצג סקר שחזה פער לטובת המערך.
עיקר המחלוקת בין הצדדים נגזרת מן השאלה האם התובע התריע בפני
מפלגת המערך על שליטה בנקודת הציר ( גוש חוסם) והאם התייחסותו הייתה פסימית?

בעניין זה בחרתי להעדיף את גרסת התובע
.
הטעם העיקרי להעדפת גרסת התובע טמון בעדות ד"ר יוסי ביילין, שהיה הממונה במטה
המערך על סקרים והזמין את התובע להיות סוקר הבית של המערך.
ד"ר ביילין העיד בנדון, כי התובע היה מסוייג בעת שמסר את הדו"חות וכי התובע אמר שגבולות הבטחון אינם בטוחים (עדות מיום 27.1.02 עמ' 21 ש' 21) כמו כן העיד שהתובע אמר בצורה חד משמעית שלא ברור שיש שליטה בנקודת הציר (עמ' 22 ש' 6-2).
" ש. אז הוא פה אומר בצורה חד משמעית שלא ברור שיש שליטה בנקודת הציר, כולל הערבים.
ת. כן. הוא אומר שזה אינו מובטח.
ש. אינו מובטח,
ת. כן".

יתר על כן, ד"ר ביילין העיד שבמסיבת העיתונאים הייתה מחלוקת בין התובע לבין מוטה גור ז"ל שרצה להחצין, תוצאות חיוביות שהיו בסקרים וכי על רקע המחלוקת הנ"ל התובע שקל להתפטר (עמ' 32 ש' 19-12).
"אני זוכר מעט, אני מוכרח להודות, אני זוכר שהיה קטע שבו למוטה גור ז"ל שהיה ראש המטה היה עניין להחצין תוצאות מאד חיוביות שהיו בסקרים, ושד"ר דיסקין מאד לא התלהב מן הרעיון הזה או מדרך ההצגה והיה איזה קטע שבו הוא רצה להתפטר. נדמה לי, אני לא מדייק כאן אבל אני זוכר שהיה אז רגע , ולי כמובן היה חשוב שהוא לא יתפטר כי אני ראיתי בו את האיש שהוביל את המהלך כל הזמן והיה לי חשוב לא להחליף סוסים באמצע המירוץ הזה"
.

הדברים עולים בקנה אחד עם כתבתו של שלמה נקדימון (נ/8) שם נכתב, כי ביום 14/07/84 אמר דיסקין כי הוא האדם הלחוץ ביותר בחדר וזאת משום שהסקר שעשה אינו תחזית אלא תיאור מצב. אולם שמעון פרס החליט לפרסם את הסקר במסיבת עיתונאים למחרת וכך אכן היה. באותה מסיבת עיתונאים בעט גור פעמיים ברגלו של דיסקין כאשר הלה אמר שהדברים יכולים להשתנות. בהמשך אמר גור: "לא צפוי אירוע העשוי להפוך את הקערה על פיה, לגבי הפער בין המערך והליכוד"(על הבעיטה ראה עדות התובע מיום 07/12/00 עמ' 11 ש' 11-4).

"אני אתחיל תשובתי בכן. דבר ראשון, כפי שהסברתי, יש הבדל בין נתונים שנכונים לרגע לבין תחזית. באותה מסיבת עיתונאים, יחידה שהשתתפתי בה במהלך מערכת הבחירות, קיימתי שיחות משעה 06:00 בבוקר, או 06:30 בבוקר, בסדר הבא: עם מוטה
עם שמעון פרס ועם השמיניה, חלק מהפגישות האלה אגב, בנוכחות שני העדים האלה שאוזכרו, רגב וביילין, במטרה למנוע את הפרסום, שכן חשבתי שהוא מזיק, והפרסום נעשה בעל כורחי. קבלתי הוראה ממוטה להשתתף במסיבת העיתונאים, בעל כורחי, אני חייל נאמן. מסיבת העיתונאים הזאת הסתיימה בבעיטה שספגתי ממוטה מתחת לשולחן כאשר התחלתי להסביר את הסיבות האפשריות לנדידת קולות עד ליום הבחירות, הדבר הזה אפילו פורסם בעיתון, זה לא סוד, שמוטה עוד היה חי"
.(ראה עדות התובע עמ' 11 לפרוטוקול מיום 7.12.00)

יוצא, שהאירוע שקדם למסיבת העיתונאים ומסיבת העיתונאים עצמה תומכים דווקא בגרסת התובע לפיה הוא הטיל ספק בסקרים והתייחס אליהם בזהירות. דווקא התנהגותו של גור במסיבת העיתונאים מותירה את הרושם שבכירי מפלגת המערך סברו או רצו להראות שהניצחון בטוח (נ/8). יחד עם זאת, לא הוכח שסברת ראשי המערך הייתה בעקבות אמירות התובע, שכן התובע עצמו הביע ספקות לגבי "הניצחון הבטוח" (השליטה בנקודת הציר) והתנגד לפרסומים האופטימיים של הסקרים.
מנגד, יש לזכור, כי ד"ר ביילין הצהיר והעיד, כי הסקרים הראו פער גדול לטובת המערך וכי למרות ניצחון המערך השתררה אכזבה בקרב מנהיגי המפלגה בשל הפער הקטן בין המערך לליכוד.
בסיפא לתצהירו של ד"ר ביילין נכתב: "היו שטענו כי הסקרים האופטימיים גרמו לשאננות יתר והקטינו בכך את הניצחון". ודוק! "היו" נכתב ולא אני טוען. הדבר אומר דרשני, שכן ד"ר ביילין מילא תפקיד מרכזי במערכת הבחירות ובוודאי שבתחום הסקרים ועל אף זאת
ד"ר ביילין לא תמך
בגרסת הנתבעים בשאלת ההטעייה ובשאלת הניצחון הבטוח כהנחת יסוד.
בעניין זה האמור בתצהיר מהווה עדות שמיעה ומכאן שהנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה, כי קיים קשר סיבתי בין הסקרים שערך התובע לבין מספר המנדטים שקיבלה מפלגת המערך בבחירות לכנסת ה-11 וכן בשאלת ההטעייה.
זאת ועוד, הפרסומאי אריה רוטנברג העיד:
"לא עניין המספר המדוייק של המנדטים הצפויים בו או החזויים משום שהמספר השתנה מיום ליום. עניינו אותנו המגמות כאשר העידו האם הקמפיין מתנהל כהלכה או טעון שיפור או שינוי. בניהול מקצועי של מערכת בחירות, הסקרים מנבאים מדד ליעילות הקמפיין וניהולו המקצועי הנכון, כאשר הפער מצטמצם ללא תלות זהו אות אזהרה המחייב שינוי בקמפיין,כאשר הפער מתרחב זהו סימן לניהול יעיל של הקמפיין ואישור לאי שינוי בו. לכן המדד העיקרי המעניין את המערכת המקצועית והפוליטית הוא המגמה הפער ולא מספר מנדטים"( עמ' 2 לעדות מר רוטנברג ).

כלומר, גם אליבא דגרסת הפרסומאי הסקרים אינם מבטיחים תוצאות אלא מדגישים מגמות. אם דבר זה ידוע לפרסומאי קל וחומר שהדבר היה ידוע למנהיגי מפלגת המערך.
מכל מקום הדברים גם מתיישבים עם דברי התובע בערב שלפני מסיבת העיתונאים, שם אמר כזכור כי הסקר הוא "תיאור מצב". מכאן ועד לקביעה , כי הסקר הוא חזות הכל וכי התובע מסר לראשי מפלגת המערך בכלל ולשמעון פרס בפרט, כי הנחת היסוד היא שהנצחון בטוח - רב המרחק. על מרחק זה לא הצליחו הנתבעים לגשר ולא הביאו ראיות לתמיכה בטענותיהם בדבר הנחת היסוד הנטענת.
גם העד נחום ברנע שהובא לעדות מטעם הנתבעים העיד, כי:
"מטרת הסקרים כפולה. האחת, היא מלמדת את המועמדים או המפלגה כיצד לנהל את תעמולת הבחירות שלה, איך לכלכל את מעשיה כדי שתזכה במירב הקולות. הפאן השני הוא כיצד לשכנע את העיתונות שאותה מפלגה עומדת לזכות בניצחון סוחף או יחסי"( עמ' 14 לעדותו).

הנה כי כן, גם עדות זו אין בה כדי לגשר על הפער שבין הסקר לבין הנחת היסוד. שכן, הסקר מלמד ומנחה אך אין הוא כלי בלעדי בקבלת החלטות.

יצויין, כי הנתבעים העידו בנדון את מר יעקב לוי מנכ"ל גאלופ שביצע סקרים איכותיים עבור המערך במהלך מערכת הבחירות. בתצהיר מר לוי נכתב:

"ממצאי שלב א' של המחקר האיכותי שביצע מכון 'גאלופ' עבור המערך, עמדו בניגוד מוחלט לאווירת הניצחון ההולך ובא ששררה בבניין המפלגה אותו זמן ובניגוד מוחלט לסקרים הכמותיים, שנערכו על ידי התובע שהיה סוקר הבית של המערך.
הסקרים שנערכו על ידי התובע הצביעו, ללא יוצא מן הכלל, על יתרון עצום למערך...כמי שעיקר פרנסתו הוא על המחקר הכמותי אני מבקש להבהיר כי אין מטרתי להבאיש את ריחו של כלי זה ככלי מחקר. אלא שאני סבור כי יש לעשות שימוש בכלי מחקר זה תוך הבנת מגבלותיו, דבר שעל פי מיטב שיקול דעתי המקצועי , לא נעשה על ידי התובע בתקופת הבחירות לכנסת ה-11"
(ס' 11-8).

בהמשך נכתב, כי נאמר למר לוי שעקב קשיי תקציב מפלגת המערך לא תוכל להזמין ממנו סקרים איכותיים וכי בפגישה בה נכח התובע אמר התובע שהוא עושה מחקר איכותי וכי טוב שקיים מישהו במערכת עם השערות פסימיות.
ואולם עדות זו לא יכולה להועיל לנתבעים שכן מר לוי העיד שכל מה שהוא אמר על התובע היא עדות שמיעה פרט לישיבה אחת שהייתה להם ביחד וכי השניים לא חילקו הוראות האחד למשנהו(עדות מר לוי מיום 30.10.01 עמ' 23).
מכל מקום,עדותו של מר לוי תומכת בכך שהתובע היה פתוח לכך שיישמעו דעות אחרות וכן בהסתייגות התובע מהנחת היסוד הנטענת(ניצחון בטוח).
בשולי הדברים יצויין, כי גם מר לוי עשה שימוש בפועל בסקר כמותי
(ת/5), ימים ספורים לפני הבחירות
(20/07/84) וצוטט בעיתון, כי "פער של 14% בין שתי המפלגות הגדולות הוא גדול וקשה לגישור בימים שנותרו עד לבחירות". מר לוי לא זכר זאת בעדותו, אף שהמדובר בסקר שהתפרסם ערב הבחירות (ליתר דיוק: ביום שישי שלפני הבחירות) אלא לאחר שרוענן זכרונו והדבר
אומר דרשני.
חיזוק לעמדת התובע לפיה הובעו הסתייגויותיו בקרב המפלגה לעניין הנצחון הבטוח, ניתן למצוא גם בכתבת מר נקדימון מיום 5.10.84:

" ב- 21 ביוני הפיץ רגב תמונת "מצב" בה נקבע בין השאר: למרות הפער הגדול והקבוע בין המערך לבין הליכוד הרי ששליטת המערך ב"נקודת הציר" (רוב חוסם) של המערכת איננה מובטחת... אם לא תהא שליטה בנקודת הציר הרי שהמערך יהא תלוי במו"מ הקואליציוני בחסדיהם של ויצמן ואחרים שיהיה באפשרותם להקים קואליציה עם כל מפלגות הימין והדתיים".

אמירות אלה תואמות את הסתייגות התובע בדוחו"ת שהועבר על ידו למפלגת העבודה ואת עמדתו
לפיה לא
הוצגה הנחת יסוד של "נצחון בטוח".

אין בידי גם לקבל את הטענה שהתובע המציא רק חלק קטן מהדו"חות ולפיכך אין בהם כדי ללמד על כך שהתובע סבר שהניצחון איננו בטוח.
די בכך שהתובע המציא מס' דו"חות לפיהם הוא מביע את הסתייגויותיו כדי להצביע על כך שהתובע לא היה משוכנע בניצחון.
אוסיף, שהנתבעים עצמם יכולים היו להוכיח שהדו"חות האחרים לא הצביעו על ספקנות כזאת שכן התובע אפשר להם לפנות לספריית המפלגה והם אכן עשו זאת אולם, ממכלול הדו"חות הציגו רק את נ/21 (עמ' 26 לעדות דיסקין). ברור שאילו היו בידיהם דו"חות נוספים המוכיחים את עמדתם הם היו מציגים אותם.

מכל האמור עולה שהנתבעים לא עמדו בנטל ולא הוכיחו שהתובע סיפק למפלגת המערך ולשמעון פרס
הנחת יסוד לפיה הניצחון בטוח.
הנתבעים לא הצליחו, איפוא, לבסס את טענת ההגנה בדבר אמת הפרסום של קטע
ב'.

קטע ג'

עוד ביום הבחירות עצמו, לפנות ערב, התייצב דיסקין חגיגי ובוטח בעצמו, והגיש ליו"ר המפלגה שמעון פרס סקר שערך באותו יום. התוצאות: למפלגת העבודה צפויים 50 מנדטים, לליכוד- רק 37, 'לא יכול להיות שהפער כל כך גדול', אמר יצחק רבין, שקיבל עותק מהסקר לידיו. 'נחיה ונראה'
[קטע ג'].

לטענת הנתבעים התובע כשל בחיזוי תוצאות הבחירות גם ביום הבחירות, בכך שחזה 50 מנדטים למערך ו-37 לליכוד,
וכי תוצאות הסקר הנ"ל פורסמו באמצעי התקשורת השונים; התובע פרסם בעיתון את תוצאות הסקר. בסקר שערך התובע ביום הבחירות בוצעו טעויות מקצועיות רבות ואי דיוקים, בין היתר, סגירת קלפיות המדגם סמוך לשעה 12:00 בצהריים ובכך לא הביא התובע בחשבון נתון מרכזי:דפוס שעות ההצבעה. כמו כן, טוענים הנתבעים, כי התובע מסר את תוצאות הסקר למטה בחירות המערך, ואלה הוגשו ליו"ר המפלגה, שמעון פרס. ומכל מקום, השאלה כיצד נמסרו התוצאות לפרס היא בגדר פרט לוואי מובהק.
לטענתם, התובע נכשל בחיזוי תוצאות הבחירות בתקופת טרום הבחירות, כאמור, וגם ביום הבחירות עצמו וזאת על פי סקר שערך התובע ביום הבחירות ואשר התבסס על הצבעה ב – 75 קלפיות דמי ברחבי הארץ.

מנגד טוען התובע, כי ביום הבחירות הוא ערך מדגם "קלפיות כפולות" שהצביע על פער של פחות מעשרה מנדטים בין מפלגת המערך ומפלגת הליכוד וכי הוא דיווח על התוצאה למוטה גור, שהיה יו"ר מטה הבחירות של המערך, וזאת תוך הבעת הסתייגות חריפה.
בשיחת הטלפון עם גור התובע העלה בפסקנות את ההשערה שהפער בין המפלגות יצטמצם לקראת הערב וסבר שיש להמשיך במדגם ואולם מוטה גור הורה לו להשבית מיידית את הקלפיות ולחדול מהמדגם. התובע מסר למר מוטה גור ז"ל ולד"ר ביילין מגמות ולא נתונים מספריים מדוייקים שכן לספירה לא היה כל ערך.התובע טוען, כי יוסי ביילין ביקש ממנו בימים האחרונים של מערכת הבחירות, להימנע מכל מגע עם פרס.
מכאן טוען התובע, שלא רק שלא נערך סקר ביום הבחירות,אלא שממילא לא הועברו ממצאי הסקר או כל סקר אחר לשמעון פרס והתובע לא התייצב חגיגי ובוטח בפני
פרס וכי גם הטענה לפיה רבין קיבל לידיו עותק מהסקר אינה
נכונה.

דיון
אין בידי לקבל את טענת התובע כי לא נערך כל סקר או מדגם כלשהו.
בפני
נו עומדת שאלה פרשנית: כיצד יש להגדיר את הצבת 75 הקלפיות שהציבו אנשי התובע ברחבי הארץ.
התובע מודה בתצהיר עדותו כי ערך סקר "קלפיות כפולות" ביום הבחירות.(ראה סעיף 14 לתצהיר עדותו הראשית של התובע)
בנוסף ב"כ התובע מציין בסיכומיו: "בהכנה למה שאמור היה להיות מדגם 'קלפיות כפולות'" לפיכך אל לו לטעון כי לא נערך כל מדגם.
יודגש שאין זה משנה לגופו של
עניין
אם
נערך, מדגם, סקר או הצבת 75 קלפיות, שכן התכלית נשארת אותה תכלית: מתן הערכה מוקדמת
לתוצאות הבחירות.
ד"ר מינה צמח, מנהלת מכון המחקר "דחף", העידה בבית המשפט לעניין הסקר שנערך ביום הבחירות כדלקמן:
"ת. אחרי בחירות 84 בא אלי מר קלמן גייר, נשלח אלי מטעם מפלגת העבודה, הוא סיפר לי שהיה סקר ביום הבחירות....אני שמעתי את זה קודם....
ת. בא קלמן גייר, אמר לי שהיה מדגם קלפיות שערך פרופ' (דר' כתוארו אז- הח"מ) דיסקין ושהתוצאה... נדמה לי שזה היה חמישים שלושים ושבע... עד כמה שאני זוכרת זה היה חמישים שלושים ושבע.
...
בא אלי קלמן גייר ואמר לי שהיה להם מדגם קלפיות שערך אותו פרופ' (דר' כתוארו אז- הח"מ) דיסקין, התוצאה היתה פער גדול לטובת המערך".

(ראה פרוטוקול מיום 27.12.02 בעמ' 4)
עד התביעה , מר אריה רוטנברג העיד גם הוא בבית המשפט לעניין זה:
"ש. אתה יודע על הסקר של דר' דיסקין ביום הבחירות.
ת. אני הייתי מודע לכך שביום הבחירות בוצע סקר קלפיות...ובשעות הצהרים הובא לידיעתי שעל פי תוצאות הביניים שהתקבלו עד שעות הצהרים בקלפיות התוצאה היא יתרון משמעותי למערך".
ובהמשך,
"ת. האווירה באותו ערב היתה מבוססת בעיקר על סקר הקלפיות , שאומנם לא פורסם באופן רשמי אבל השמועה פורסמה או הועברה בקהל, כאשר כפי שציינתי השמועה היתה שבדיקת אמת של ההצבעה בקלפיות עד שעות הצהרים הצביעה על יתרון ברור של המערך על פני הליכוד.
ש. מה זה יתרון ברור.
ת. נאמר שהניצחון הוא ברור".
(
פרוטוקול מיום 30.10.01 בעמ' 10).
כעולה מן העדויות , נראה כי לא רק שנערך סקר מטעם התובע אלא שתוצאות הסקר לא נשמרו בחדרי חדרים כפי שטוען התובע.

הוכחה לקיומו של הסקר אפשר למצוא בפרסומים המאוחרים יותר שפורסמו באמצעי התקשורת.
התובע פרסם מאמר ביום 5.8.84 בו הוא כותב:
"ביום הבחירות עצמו נפרסו 75 קלפיות כפולות ברחבי הארץ. בוחרים שסיימו הצבעתם נתבקשו להצביע בקלפי המדגם הן כפי שהצביעו בבחירות 1984 והן כפי שהצביעו בבחירות 1981. הקלפיות ננעלו בשעה 11:30 לערך- שעה שהיו בידינו כ-15 אחוז מן המצביעים בפועל באותן קלפיות הסתמנה עליה ממוצעת של 2.7 אחוזים מכלל המצביעים בכוחו של המערך וירידה של כ- 11.5 אחוז בממוצע מכוחו של הליכוד".

התובע הודה, איפוא,
במאמר שכתב (נ\9) שסקר כזה אכן היה .
ביום 28.10.88 פורסמה בעיתון "על המשמר" כתבה פרי עטה של העיתונאית אלישבע איילון שכותרתה: "הפעם הוא לא יאמר מי ינצח".
(נ/16).
לטענת הנתבעים פורסמה הכתבה במסגרת מסע יחסי הציבור של התובע ליציאתו לאור של ספרו החדש-"בחירות ובוחרים בישראל" ובכתבה נכתב בין היתר :
" ביום הבחירות עצמו, בצהרים הראה סקר קלפיות כפולות על שמירת היתרון לטובת המערך עם אופציה ליותר מ- 10 מנדטים".

ביום 7.8.87 פורסמה כתבה פרי עטו של שלמה נקדימון בעיתון "ידיעות אחרונות" אשר כותרתה היא "הסקרים נפלו בדרך לקלפי"
ובה נכתב , בין היתר:
"וזה בתמצית מה שאירע ביום הבחירות ה- 23 ביולי 1984:
בבוקרו של אותו יום פרסו אנשיו של דיסקין 75 קלפיות בסמיכות לקלפיות הבוחרים בצמתי מדגם ברחבי הארץ. קלפיות המערך נסגרו בשעה 12:00 בצהרים. התוצאות המפוענחות נמסרו לשלושה אנשים: לממונה על הסקרים במטה הבחירות, יוסי ביילין, ליו"ר המפלגה, שמעון פרס, ולראש מטה הבחירות, מוטה גור. התוצאות עוררו גל שמחה. הן ניבאו ירידה של 11 אחוזים ועליה של 33 אחוזים למערך. למרות שהסקר היה אמור להישאר סודי, תוכנו עבר מפה לאוזן במטה המערך".
(נ/7).
אין ספק, איפוא, שאכן בוצע מדגם שמשמעותו היתה בחינת התפלגות הבחירה ביום הבחירות.
מאחר שאין הגיון בכך שסוקר יערוך סקר כזה ולא יעבירו למזמין העבודה (מפלגת המערך) הרי שניתן להניח בסבירות גבוהה שסקר זה אכן נמסר לביילין ולמוטה גור ומכאן הדרך למסירתו לשמעון פרס קצרה ביותר.
דברים ברוח זו אפשר למצוא בכתבת נקדימון מיום 5.10.84 :

"דיסקין היה מעביר תחילה את דוחו"תיו לצוות מצומצם, שכללו ביחד או בנפרד את פרס , גור וביילין.
לאחר עיון ראשוני בסעיפים עדינים בסקרים, היו מחליטים על היקף תפוצתם.
לעיתים היו, איפוא, עורכים בהם "מידור", כלומר מחליטים כי קטעים מסויימים ייגנזו". (נ/8).

בנסיבות אלה אין זה משנה כלל אם הסקר נמסר ישירות ע"י התובע לשמעון פרס או שהועבר על ידו לאחרים שכן ברור שאלה העבירוהו ליו"ר המפלגה.
התובע עצמו טוען שמוטה גור ז"ל בקש להפסיק את המדגם בשעות הצהרים ואין זה סביר שהוא יבקש זאת מבלי שידע קודם לכן את תוצאותיו.
לפיכך, מבחינה עניינית העברת המדגם למר ביילין ולמוטה גור ז'ל כמוה כמסירתו לשמעון פרס ואין ספק שזה היה ייעודו.
אני קובע, איפוא, שהנתבע אכן ערך סקר ביום הבחירות.
בנסיבות אלה התיאור של המסירה לשמעון פרס איננו אלא פרט שולי לפרסומים בכללותם ולספר עצמו והוא בבחינת 'פרט לוואי' שאין בו פגיעה של ממש, שכן המסירה בוצעה באמצעות אחרים (ס' 14 לחוק). לפיכך, אפילו לא הוכח שהתובע מסר ישירות את הדו"ח דווקא לשמעון פרס אין בכך כדי לשלול את הגנת אמת הפרסום.
לאור תוצאות הסקרים הן במהלך הבחירות והן ביום הבחירות עצמו,שררה אוירה אופטימית למדי בקרב אנשי מפלגת המערך. בין אם אעמוד על דיוקם של המספרים ובין אם יוכח כי תוצאות הסקרים אכן נמסרו ישירות ע"י התובע לשמעון פרס או לא, אין ספק כי במידה זו או אחרת יצרו תוצאות סקריו של התובע אכזבה בקרב אנשי מפלגת המערך.

סיום המדגם בשעה 12:00 כטעות?

בעניין זה העיד ד"ר אריה נאור, ידידו של התובע, כי מספר חודשים לאחר הבחירות הוא השתתף בשיעור מתודולוגיה של חקר מדע המדינה במסגרת לימודי המסטר באוניברסיטה העברית בהנחיית התובע . בשיעור התארחה ד"ר מינה צמח והרצתה על מערכת הבחירות. ד"ר נאור שאל את ד"ר מינה צמח, לאחר שהתבקש לעשות כן ע"י התובע, האם יש מקום להשערה כי "מצביעי הליכוד" נהרו לקלפיות בשעות הערב, באופן ששינה את תוצאות מערכת הבחירות. ד"ר צמח הגיבה באופן מעורפל וענתה שכדאי לבדוק ההשערה אך אין בידיה ממצאים לגביה.ד"ר נאור חזר על שאלתו וד"ר צמח חזרה על תשובתה שמדובר בהשערה מעניינת אך אין בידיה נתונים בנושא.
ד"ר נאור לא זכר האם ד"ר צמח אמרה בשיעור שהיא בדקה את הנושא של הפסקת הסקר בשעות הצהריים (ראה עמ' 5 לעדות דר' נאור ) אך העיד שיכול להיות שד"ר צמח
אמרה שהיה משגה להפסיק הסקר בצהריים ואם סקר מופסק יש לתקן ולעשות שינויים בתוצאה לפי קריטריון של קבוצות מצביעים בשעות שונות של היום, ואולם ד"ר נאור העיד שהוא לא יכול לדעת בוודאות האם ד"ר צמח אמרה זאת בהרצאה או שהוא קרא על כך בעיתון (עמ' 6 לעדותו).
בתצהיר ד"ר מינה צמח נכתב, כי לאחר בחירות 84 היא ערכה סקרים שבדקו, בין השאר, את הסיבות
לכישלון החיזוי של הסקרים בבחירות 84, כולל סקר קלפיות המדגם שנערך מטעם המערך ביום הבחירות. הבדיקות שערכה ד"ר צמח חיזקו את ההשערה, לפיה קיים שוני בדפוסי ההצבעה בין הבוחרים המצביעים בבוקר לבין אלה המצביעים אחר הצהריים ובערב. בקרב מצביעי הבוקר, בהשוואה למצביעי אחר הצהריים והערב, היה חלק גדול יותר של תומכי המערך וקטן יותר של תומכי הליכוד.
אחד ההסברים לממצא זה, שהיה ידוע כבר בבחירות 84 (כך בתצהיר), הוא שלמערך
תמיכה גבוהה יחסית בקרב קשישים הנוטים להצביע בשעות מוקדמות ואילו לליכוד יש
תמיכה גבוהה יחסית בקרב צעירים הנוטים להצביע בשעות מאוחרות יותר. לפיכך טענה
ד"ר צמח שהיה ניתן לצפות שבדיקת דפוסי ההצבעה של בוחרי הבוקר תציג תחזית מוטית
ועל כן סגירת קלפיות המדגם בשעה 12:00, הייתה החלטה מקצועית שגויה וכי אילו נלקח
פרמטר זה בחשבון על ידי התובע, סביר להניח כי התוצאה הייתה מדוייקת יותר.

ד"ר צמח העידה
שיש לה הערכה גבוהה כלפי התובע
וכי היו לו תחזיות מדוייקות במספר סקרי בחירות, אך לא זכור לה אם דיברה עם התובע לאחר בחירות 84. ד"ר צמח העידה שהתחום שלה שונה, פסיכולוגיה חברתית ולא מדעי המדינה והיכרותה עם העבודה של התובע נובעת מהקשר של תחזיות בחירות (עמ' 3- 1 לעדותה ).
יחד עם זאת, ד"ר מינה צמח העידה, כי היה ידוע כבר ב- 81 שצעירים מצביעים בערב
ומבוגרים בבוקר (עמ' 7). ואולם את הנתון הזה לקחו בחשבון "ממש מ-99" (עמ' 8). אם כי החל משנת 88 ניסתה ד"ר מינה צמח למשוך כמה שיותר את מדגם יום הבחירות.
ד"ר צמח העידה שקלמן גייר נשלח אליה מטעם המערך וביקש ממנה לבדוק את המדגם שערך התובע ביום הבחירות ואולם היא לא ראתה את המדגם ואת תוצאותיו אלא שמעה על כך מאוחר (עמ' 5).
ד"ר מינה צמח הודתה שהיא טעתה במדגם המייצג שעשתה בשנת 84 (עמ' 11 לעדותה ). לטענתה, מה ששינה את התמונה היה תשדירי הבחירות של מוצאי שבת שלפני יום הבחירות. תשדיר המערך היה מעין מסיבת ניצחון בה שרו שירי ארץ ישראל בעוד שבתשדיר הליכוד הופיע ד"ר בן אלישר ז"ל ואמר שהסקרים לא טועים אלא צודקים וכי כל מי שרוצה להעניש את הליכוד שיצביע למערך אך הבוחרים אינם רוצים להכשיל את הליכוד ולכן ביקש מהבוחרים שלא יצביעו למערך(עמ' 14-13).
אשר להרצאה שבה נכח ד"ר אריה נאור העידה ד"ר צמח, כי היא לא זוכרת שהייתה בשיעור אם כי היא מתארת לעצמה שמה שד"ר נאור העיד הוא נכון לנוכח העובדה שהוא העיד בבית משפט(עמ' 15).
בתצהיר העיתונאית אלישבע איילון( כיום עיסוקה אחר) נכתב, כי
במסגרת ראיון עם התובע שפורסם בכתבה (נ/16) נשאל התובע "ומה עם סקר הנפל של יום הבחירות?" והשיב:
"ביום הבחירות קרה דבר שלא הייתי מודע לו. לא ידעתי שיש הבדל בהצבעה של אנשים בשעות שונות. עד הצהרים המערך אמנם הוביל ב-10 או יותר מנדטים, אבל ה-3 אחוז הקובעים הצביעו רק בערב. הם הסתובבו כל היום עם ההחלטה בבטן. גם את זה בדקה מינה צמח ואישרה 3 אחוז. מבחינה אקדמית, זה עדיין בגבול של שיא הטעות הסבירה, מבחינה פוליטית סיפור אחר לגמרי".

אלישבע איילון העידה בבית המשפט שכך אמר לה התובע
והוסיפה "וגם מחומר ארכיוני על הסקרים של אותו יום"(עדות הגברת איילון מיום 30.10.01 עמ' 20).
בתצהיר העיתונאי ירון זליג ( גם הוא אינו עיתונאי כיום) צורפה כתבה בה נכתב בין היתר שהתובע לא לקח בחשבון את השפעת שעות ההצבעה על מדגם יום הבחירות(נ/18).
לאחר ששמעתי את עדי התביעה וההגנה ובחנתי את הראיות ואת טיעוני ב"כ הצדדים
הגעתי לכלל מסקנה שסיום המדגם בשעה 12:00 היה טעות שכן לא היה במדגם זה כדי לשקף את התפלגות ההצבעה לכל אורך יום הבחירות והפסקת המדגם פגעה משמעותית ביכולת לבצע הערכת מצב נכונה של מפלגת המערך.
כמו כן, הגעתי למסקנה כי גרסת התובע, כי מוטה גור הוא שהורה לו לסגור את הקלפיות בשעה 12:00 לא הוכחה.
ראשית, במאמר שפרסם התובע זמן קצר לאחר הבחירות נכתב:

"ברור בדיעבד, שאי-אפשר להסיק דבר לגבי התוצאה הסופית מהצבעת הבוקר, אולם התוצאות הסופיות בקלפיות שנבחרו שיקפו היטב את ההתפלגות הכללית כפי שהתרחשה למעשה..."(נ/9)

היינו, היה ברור בדיעבד (ולא מלכתחילה) כי המדגם לא ישקף את התפלגות הבחירות.
שנית, גרסת התובע, כי מוטה גור הוא שהורה לסגור הקלפיות לא הופיעה בסמוך לבחירות אלא רק מספר שנים לאחר מכן.
שלישית, ב"כ התובע נמנעו מלחקור את ד"ר ביילין בנדון והימנעותם מחקירת העד
בשאלה זו יוצרת חזקה לרעתם, כי ידעו שהלה לא יתמוך בגרסתם.
יוצא, שלא הוכח שמוטה גור הורה על סגירת קלפיות המדגם ובדיעבד הסתבר, כאמור, שסגירתן המוקדמת של קלפיות המדגם ביום הבחירות היתה טעות.
התובע העיד כי מאחר שהוא העריך שהנתונים מוטים מאוד בהשוואה לתוצאה הצפויה, הוא לא מצא טעם לנסות לבצע שקלולים (ראה עדותו מיום 07/12/00 ע' 13) עדותו עולה בקנה אחד עם עדויות ירון זליג ואלישבע איילון שפורטו לעיל.
התוצאה היא שהוכחה הגנת אמת הפרסום לגבי הקטע השלישי.

קטע ד'

בבחירות 81' היה זה יועץ הבחירות דייויד סוייר, שהטעה את פרס ואמר לו שהניצחון בטוח. ב-84' מילא את התפקיד אבי דיסקין

[ קטע ד'].

בעניין
זה ייאמר, כי בעל הדבר עצמו, היינו מר שמעון פרס לא הובא להעיד. הימנעות הנתבעים מהעדת שמעון פרס יוצרת חזקה לרעת הנתבעים, כי ידעו שהלה לא יתמוך בגרסתם (ראו בעניין זה: י' קדמי על הראיות, 1649 ואילך והאסמכתאות שם).
הנתבעים, למצער, לא עמדו בנטל ולא הוכיחו שהתובע הטעה את פרס ואמר לו שהניצחון בטוח. נהפוך הוא, מהעדויות שנשמעו מסתמנת דווקא התמונה ההפוכה והיא שהתובע הביע הסתייגות מאופטימיות יתר. לעניין זה די אם נציין את הבעיטה שבעט מוטה גור ברגלו של התובע במסיבת העיתונאים.
מכל האמור עולה שהנתבעים לא חוסים בצילה של הגנת אמת הפרסום בקטע זה (הקטע הרביעי).

הגנת תום הלב

מאחר שקבעתי שהגנת אמת הפרסום חלה על הקטע הראשון והשלישי שבפרסום אבחן עתה האם חלה הגנת תום הלב
על
הקטע השני
והרביעי שלגביהם
קבעתי, כאמור, שלא חלה הגנת אמת הפרסום.
הגנת תום הלב קבועה בסעיף 15 לחוק וברישא לסעיף נקבע:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם
או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו".

מכאן שעל הנתבעים מוטל הנטל להוכיח שעשו הפרסום בתום לב וכי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות(סעיף 16 לחוק).
נבחן אחת לאחת את ההגנות להן טוענים הנתבעים.

15(2)
היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;

בכתב ההגנה לא נטענה ההגנה הנ"ל אלא הגנה לפי סעיף 15(1) לחוק. בסיכומי הנתבעים בחרו ב"כ הנתבעים לזנוח את ההגנה לפי סעיף 15(1) לחוק והסתמכו על ההגנה לפי סעיף 15(2) לחוק.
בעניין זה יש לכאורה משום שינוי חזית ואולם הצדדים חקרו נמרצות בעניינים אלו ומכאן הסכמה מכללא לשינוי חזית זה.
טענת ההגנה כורכת בתוכה 4 מרכיבים מצטברים: יש להוכיח שהייתה חובה לעשות הפרסום;החובה חלה בנוגע לכל מי שאליו הופנה הפרסום;החובה חייבה לפרסם את הפרסום המסויים; הפרסום נעשה בתום לב.
בענייננו לא צלחו הנתבעים את המשוכה הראשונה היא משוכת חובת עשיית הפרסום.

הכלל הוא , כי עיתון, ביחסיו הרגילים עם קוראיו, אינו חב חובה מיוחדת לפרסם דברים החורגים מעבר לדיווח עתונאי אמין והוגן והדברים יפים ונכונים גם לפרסום דנן (ע"א 90/49 בן טוב נ' קוטיק, פ"ד
ה 593; ע"א 213/69 חב' חשמל נ' הארץ פ"ד כג(2)87; ע"א 670/79 הארץ נ' מזרחי פ"ד מא(2)169, 197).
"
יש, לדעתנו, להכיר בקיומה של חובה לפרסם במקרים בהם האינטרס החברתי בכך שאדם ימסור לזולתו מידע מהסוג שבגינו הוגשה התביעה הינו חשוב כל כך, עד שיהיה זה מוצדק לפרסם את הדברים למרות לשון הרע שבהם, וגם אם יתברר, בדיעבד, שתוכן הפרסום אינו אמת."
(א' שנהר שם, 283).

המקרים בהם הכירו בתי המשפט בקיום חובה כזו, החוסה בצל ההגנה, היו מקרים בהם נדרשה אזהרה מטעם המפרסם מפני פגיעה בחיי אדם, בבריאותו או ברכושו.מדובר, איפוא, בעניינים רציניים, כבדי משקל, שמשקלם לנפגע הפוטנציאלי הוא רב מאד,ואילו בענייננו, עסק הפרסום במערכת בחירות שהייתה כ-12 שנה לפני פרסומו. לא זו אף זו שמדובר בפרסום התנהגות סוקר במערכת בחירות ואין מדובר באזהרת הציבור מפני פגיעה בחייו, בבריאותו או ברכושו. חלוף הזמן במקרה דנן (12 שנה), פוגע פגיעה של ממש בקיום החובה הנחזית. שכן, מאז חלפו עברו להן מערכות בחירות רבות.
מכל מקום איני סבור, כי במקרה דנן מוצדק שהציבור ידע כל פיסת מידע על הליך הבחירות שהיה כ - 12 שנה לפני הפרסום במחיר של מתן הכשר והיתר גורף לפרסום לשון הרע. שהרי, עצם קיומו של עניין אצל הציבור בקבלת המידע לא מלמד לכשעצמו על קיום חובה לעשות את הפרסום( ע"א 256/57 אפלבוים ואח' נ' בן גוריון פ"ד יד(2) 1205).אין ספק בליבי, שאנשי תקשורת וסופרים העוסקים באקטואליה צריכים לפעול ללא כל מורא בסיקור מערכות בחירות ואולם יש להבחין בין פרסום ערב בחירות לבין פרסום פוסט-מורטם שנים רבות לאחר הבחירות(ראו: א' שנהר שם 293-292). אשר על כן לא קמה לנתבעים הגנה זו.

15(4)
הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי
או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;

משקבעתי שהגנת אמת הפרסום לא חלה על קטעים ב' ד' אבחן אם בנסיבות שלפנינו
חלה על קטעים אלה הגנת "הבעת דעה" כאמור בסעיף 15(4) לחוק.

לא מצאתי את הפרסום כעושה שימוש בסגנון כתיבה סטירי, ציני אלא לכל היותר כז'אנר פובליציסטי המנסה לתעד ולהתחקות אחר מערכת הבחירות.
לפיכך, ממבט ראשון ,לכאורה נשללת ההגנה , מן הטעם שעיקרי לשון הרע שבפרסום נראים כמצג של נתונים עובדתיים אודות התובע
ופועלו.
במה דברים אמורים?
לעיתים ההבחנה בין הצגת עובדות לבין הבעת דעה קשה ביותר שכן ההבדל ביניהן הוא דק.

"חוק איסור לשון הרע מבחין בין פרסום של עובדות לבין פרסום של דעות. פרסום עובדה הוא פרסום האמור לשקף את המציאות האובייקטיבית. פרסום של דעה, לעומת
זאת, משקף הליך מחשבתי סובייקטיבי. דעה יכולה להתייחס לעניינים שב'טעם ובריח', אשר אינם יכולים להיות מסווגים כאמת או שקר, כמו דעה על רמתה של מוזיקה, יצירה ספרותית או מדיניות ידועה. עם זאת, הבעת דעה איננה מוגבלת למתן ביטוי ערכי לעניינים מסוימים (כמו טוב, רע, יפה, מכוער וכדו'), והיא יכולה גם לתאר מצב עובדתי אובייקטיבי ובלבד שתנוסח כדעה. דעות המתארות מציאות עובדתית נקראות בפסיקה 'מסקנות'. הבעת דעה המתארת עובדות עשויה להיות מוגנת על פי הגנת אמת הפרסום. רק כאשר הדעה המובעת מתגלה כלא נכונה, או כאשר נקבע שלא היה בה עניין ציבורי, יזדקק המפרסם להגנות הבעת הדעה שבסעיף 15. כאשר הדעה המתפרסמת אינה ניתנת לסיווג כאמת או כשקר, יוכל הפרסום להיות מוגן רק על פי הגנת סעיף 15, שכן הגנת סעיף 14 אינה יכולה לחול על פרסומים כאלה. יש להדגיש, כי ייחוס דעות לזולת הינו עניין שבעובדה, והגנת הבעת הדעה אינה מגינה על ייחוס שגוי של דעות לאדם אחר, אלא אם הייחוס עצמו נוסח כהבעת דעה.

השאלה אם פרסומים שונים 'מהווים תאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעתו גרידא של הכותב, איננה פשוטה'. האבחנה נעשית 'על פי השכל הישר וכללי ההיגיון', ותוך שימוש בכללי הפרשנות של פרסומי לשון הרע, כפי שאלה פותחו בפסיקה. בית-המשפט יקבע כי פרסום הוא בגדר הבעת דעה אם זהו מובנו הטבעי והרגיל של הפרסום, כפי שאדם רגיל היה מבין אותו, או במילים אחרות: פרסום יוגדר כהבעת דעה, אם יהיה כזה שהאדם הסביר יבין את האמור בו כדעתו של הכותב ולא כהצגת
הכתבה בעיני הקורא הסביר', כאשר ההנחה היא שהקורא הסביר אינו 'מנתח ניתוח מדוקדק של כל אמרה ואמרה'. אותו רושם כללי ייווצר אצל הקורא הסביר עקב ניסוחה של האמרה, מקומה בפרסום כולו ומבנה הפרסום בכללותו. יש לזכור, כי אף שסיווג אמרה כדעה או כעובדה ייעשה על פי הבנתו של 'האדם הסביר', הרי שההכרעה בעניין תהיה בסופו של דבר הכרעה שיפוטית, ושופטים שונים עשויים להסיק מסקנות פרשניות שונות לגבי אותו פרסום
" (א' שנהר שם 311-309). (ההדגשה שלי: ר.ש.).

אבחן עתה את הקטעים ב' ד' אחד לאחד.
אתחיל
דוקא בניתוח קטע ד'.

קטע ד'
ביהמ"ש סבור שיש לקרוא את קטע ד'
נשוא הפרסום כחלק ממכלול הפרסום וכחלק מהספר כולו .
יש לבחון את הרושם הכללי אשר ייווצר אצל הקורא הסביר עקב ניסוחה של האמרה,
מקומה בפרסום כולו ומבנה הפרסום בכללותו.
למרות הקושי בהבחנה במקרה שלפנינו בין הצגת עובדות להבעת דעה הרי שאדם סביר הקורא את הפרסום היה מבין שהפרסום מבטא את דעתה של כותבת הספר ושעסקינן במסקנותיה בלבד. זה הרושם הכללי שנוצר מקריאת קטע זה בעיקר לאור מיקומו בפרסום ובספר בכללותו.
כבר נקבע בפסיקה שהואיל ומדובר בעקרון של הגנה על חופש הביטוי פועל הספק בין הבעת דעה לבין קביעת עובדה לטובת המפרסם (ע"א 323/98 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן
פ"ד נ"ו (3) 245).
ספק זה אפילו קיים פועל, איפוא, במקרה שלפנינו לטובת הקביעה שאכן מדובר ב"הבעת הדעה" ולקבלת טענת הגנת "הבעת הדעה".
בנוסף, אף אם בדיעבד הסתבר שהבעת הדעה התגלתה כלא נכונה (כפי שאכן קרה בפועל במקרה שלפנינו) לא נשללת הגנת "הבעת הדעה" מקטע זה (ס'
15(4) לחוק).
ביהמ"ש סבור, איפוא, שבמקרה שלפנינו הפרסום הוא הבעת דעה המתארת מציאות עובדתית כפי שהיא בעיני הכותבת ואפשר לומר שמדובר למעשה "במסקנות" של כותבת הספר שכידוע גם עליהן פרושה הגנת הבעת הדעה שבס' 15(4) לחוק.
לאור זאת נראה לביהמ"ש שלמרות שממבט
ראשון
נראה כאילו קטע זה (קטע ד') מתייחס רק לעובדות עסקינן למעשה, בהבעת דעה המתארת עובדות.
הביקורת, ככל שהיא קיימת בספר מופנית כלפי מר שמעון פרס וכלפי הבחירות שעשה בחייו. חיצי הביקורת, מטבע הדברים כורכים בחובם חיצי ביקורת נוספים כלפי מי שנקרה בדרכו של שמעון פרס והפריע לו –מנע ממנו מלהגיע למטרתו. בעניין זה לא נפקד מקומו של התובע.
יוטעם, כי גם התובע הלך שבי, במידה מסויימת אחר סקריו וסבר שיהיה פער בין המערך לליכוד, אם כי תוך הסתייגויות. העובדה שבחירות 84 היו מעין "יום כיפור" של הסוקרים במובן זה שהסקרים שלפני הבחירות לא תאמו את הבחירות הייתה גם מנת חלקו של התובע.
התובע, כמו חלק ממפלגת המערך,ציפה למדגם טלוויזיוני אחר.
אפילו הייתי מקבל את טענת התובע שהוא, יצא מהאולם לאחר המדגם הטלוויזיוני על מנת לבדוק את נתוניו הרי שלא ניתן להתעלם מכך שיציאתו של התובע סימלה את המפלה שנחל המערך( ביחס לצפוי). היציאה מסמלת את האכזבה ואת הפער שבין הרצוי(למנהיגי המערך) לבין המצוי.
אף כי נטען בפרסום, כי התובע אמר לפרס שהניצחון בטוח, הרי שברור לכל בר-בי-רב, כי גם אם סוקר צופה תחזית זו או אחרת אין מקום להסתמך רק עליו ומכאן שגם אם נכתב שהתובע הטעה את פרס , הרי שהקורא הסביר מבין שלא בשל כך הובס.
המילה 'הטעה'
המובאת בקטע זה מבטאת עפ"י הקשרה ומיקומה בפרסום ובספר "הבעת דעה" ולא עובדה.
כותבת הספר הביעה את דעתה בקטע זה על בסיס כל העובדות שהיו בידיעתה באותה עת (שנהר, שם בעמ'319) ובכלל זה התנהגות התובע בליל הארוע מייד עם פרסום המדגם הטלויזיוני שבטאה תחושה של "רגשי אשם" אשר לוותה ביציאתו "יוצאת הדופן" של התובע בערב דרמטי זה מן האולם (ראה כתבת ברנע בעניין זה) .
אם לא די בכך גם התנהגותו של התובע כפי שבאה לידי ביטוי כלפי כולי עלמא כולל התקשורת תרמה באופן משמעותי לגיבוש דעתה זו של הנתבעת.
במה דברים אמורים?
התובע עצמו לא טרח להגן על שמו הטוב מיד עם פרסום הכתבות הראשונות למרות שיכול היה לעשות כן ועל אף שאין במחדלו זה כדי לשלול מהקטע את משמעותו כפרסום לשון הרע יש בו
כדי לבסס את הגנת הבעת הדעה שבס' 15 (4) לחוק.
בנוסף, בהיעדר הסתייגויות פומביות של התובע ניטע בלב
הציבור ובכלל זה העיתונאים וכותבת הספר הרושם ש"הנצחון בטוח", ומכאן ועד הבעת דעה בעניין זה המרחק היה קטן.
ציינתי "רושם" ולא עובדה כי כל הקורא את הספר מבין שזוהי למעשה ההתרשמות של כותבת הספר שהביעה את דעתה בספר עצמו.
ייתכן, כי לסקרים היה משקל כבד בהתנהלות המערך בבחירות באותה מידה שייתכן שלא , אך לא לנו לחקור בכך.
מכל מקום, חלק מהפרסום מעוגן במציאות, אם כי בוודאי שהפרסום אינו מעוגן כל כולו
במציאות.
אולם, בעיקרו של דבר, הפרסום הוא קטע קטן, המהווה רקע ופתיח לפרק שלם העוסק בהתנהלות המערך לאחר הבחירות ולמיקום זה חשיבות מבחינת ההגנות. מרקם הפרסום עוסק בניתוח וביקורת כלפי פרס, בכך נתפש הפרסום בהגדרת הדעה.
התובע מילא תפקיד של דמות ציבורית, כאשר שימש כסוקר עיקרי של מפלגת המערך בבחירות (ראו פרשת הרציקוביץ והאסמכתאות שם), התובע נכח במסיבת עיתונאים במהלך מערכת הבחירות ואף התראיין פעמים רבות אודות הנושא.מכאן שהפרסום היה הבעת דעה על התנהגות התובע בקשר לעניין ציבורי.
מכאן שקמה לנתבעים הגנת "הבעת דעה"
לפי סעיף 15(4) לחוק.

נטל ההוכחה בהגנת תום הלב:

סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע קובע נטל הוכחה:
"(א)
הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות
בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב)
חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1)
הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2)
הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

(3)
הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15
". (ההדגשות שלי: ר.ש.).

ראשית, אבחן אם הפרסום חרג במקרה שלפנינו מתחום הסביר, כאמור בסעיף זה:
"ענייננו הוא אפוא ב'תחום הסביר', ושאלה ראשונה הדוחקת בנו היא: מה מקומה של האמת בתחום זה של הסביר? האם אמת הפירסום היא רכיב יוצר בתחום הסביר, או שמא נאמר: האמת היא לעצמה; תחום הסביר הוא לעצמו; ומלכות ברעותה לא תיגע. שאלה זו אינה פשוטה להתרה. עיון בסעיף 16 לכל אורכו ילמדנו כי אמת הפירסום נזכרת בו. כך, למשל, בהוראות הסעיף 16(ב)(1) ו-(2), אחד הרכיבים היוצרים הוא זה ש'הדבר שפורסם לא היה אמת'. כך הוא בהוראות-חוק אלו - לא כך בענייננו. אמת הפירסום אינה רכיב בהעמדתה של חזקת תום לב על רגליה כהוראת סעיף 16(א) לחוק. האם נסיק מסקנה על דרך של מכלל הן יישמע הלאו?
דעתי היא זו, שאין מקום כי נקבע מראש כלל נוקשה באשר ליחס בין האמת בפירסום לבין תחום הסביר כהוראת סעיף 16(א) לחוק. מתוך שהוראת סעיף 16(א) - על 'תחום הסביר' שבה - רוכבת על הוראת סעיף 15 לחוק ומתמלאת היא תוכן בהוראת סעיף 15; וביודענו כי הוראת סעיף 15 כוללת שתים-עשרה נסיבות שונות האחת מחברתה; דומה כי נכון וראוי יהיה אם נאמר כך: כשם ש'תחום הסביר' בסעיף 16(א) ייגזר על-פי הנסיבה הספציפית בה מדובר - ויכול הוא שישתנה מנסיבה לנסיבה - כן יכול שיהיה דין אמת הפרסום,שעל דרך העיקרון תיבחן שייכותה לענין ויישקל משקלה על-פי כל נסיבה ונסיבה. אכן, דבר שקר בוטה שפורסם בכוונה לפגוע, נתקשה לראות בו 'תחום הסביר' בכל נסיבה ונסיבה. ואולם יש פרסומים שאין הם אמת אך קרובים הם לאמת, ועניינם של אלה ייבחן בכל נסיבה ונסיבה ובהקשר הדברים הכולל"
(כב' השופט מ' חשין, ע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' חלוץ פ"ד נה(5)(685),899-900).

בענייננו


לא חרגו הנתבעים מתחום הסביר בנסיבות הפרסום . הנתבעים לא הטיחו אצבע מאשימה כלפי התובע בכך שגרם לכישלון פרס במערכת הבחירות אלא ציינו אותו כאינדיקציה להלך הרוחות שהשתנה מפנים שוחקות לפנים עצובות וכמבוא כללי לפרק שעסק בתקופה שלאחר הבחירות.
משהגעתי למסקנה שהפרסום בענייננו לא חרג מתחום הסביר, אבדוק האם בנסיבות שלפנינו נשללת חזקת תום הלב , כאמור בסעיף 16(ב) לחוק.
אתחיל
דווקא בסוף, היינו בשאלת הכוונה לפגוע (סעיף 16 (ב)(3) לחוק). בענייננו לא הוכח שהנתבעים התכוונו לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת חופש הבעת הדעה. התובע מוצג אמנם באור שלילי ואולם בנסיבות הפרסום דנן, ההתייחסות לתובע היא מינורית ושולית. אמנם, הנתבעים ניסו לצייר את התובע כמי שטעה ואולם הדברים כתובים בלשון עדינה יחסית ואינם כתובים בלשון בוטות.
מכאן לשאלה האם הנתבעים לא האמינו באמיתות הפרסום?
אף שהנתבעים הודו למעשה, כי התובע חזר לאולם וכי דו"ח המדגם לא הוצג באופן ישיר לשמעון פרס, הרי שבכלל נסיבות העניין שוכנעתי, כי הנתבעים האמינו באמיתות הפרסום.
בעניין זה הסתמכו הנתבעים על חומר ארכיוני, לרבות של עיתונאים אחרים שהעידו בנדון, כי התובע לא מחה בפני
הם על הפרסום(ירון זליג ואלישבע איילון). הנתבעת 1 הסתמכה בכתיבת הספר גם על שיחות עם אנשים שהיו במטה הבחירות של מפלגת המערך בליל הבחירות(סע' 11 לתצהירה).
למעשה הפרסום היה רובו בהסתמך על כתבה שכתבה הנתבעת 1 למחרת ליל הבחירות.(ראה לעניין זה שנהר,319) ואין כל ראיה עלי כתב שהתובע פנה לנתבעים לאחר ליל הבחירות, ומחה על פרסומים אלה.
בנסיבות אלה עולה, כי הנתבעים האמינו באמיתות הפרסום ולכל הפחות בחלקו העיקרי שהתייחס לתובע.
השאלה הבאה שיש לבחון היא האם הנתבעים לא נקטו לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לאו?
כפי שנקבע
בפסיקה, המונח סביר הוא מונח עמום המשתנה ממקרה למקרה. כל מקרה ונסיבותיו המיוחדות עימו. בנסיבות המקרה דנן, שעה שהספר מתייחס בעיקרו לאיש שמעון פרס ומנסה לפצח את חידתו, מובן, כי מירב המשאבים הושקעו בליקוט ואימות החומר הנוגע לשמעון פרס. מנגד, אין לומר שהדבר נותן גושפנקא לנתבעים שלא לבדוק כלל את החומר הנוגע לאחרים כדוגמת התובע. בענייננו, הנתבעים ערכו ראיונות, עיינו בארכיונים ואף שוחחו עם עיתונאים אחרים. אמצעי זה הוא סביר בנסיבות המקרה דנן בעיקר בהתחשב בעובדה שלא הוכח שהתובע מחה על כתבות אלה באפן חד משמעי ובכתב כמבוקש מנסיבות העניין.

בשולי הדברים ולמעלה מן הצורך, נציין, כי ההגנה של פרסום חוזר מצומצמת ביותר ואינה חלה במקרה דנן. לעניין זה נקבעה בסעיף 13(11) לחוק הגנה מוחלטת במקרה של פרסום חוזר על פרסום רשמי-ממשלתי: "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי פרסום נכון והוגן - מלא, חלקי או תמציתי - של מה שפורסם קודם לכן בנסיבות האמורות בפסקאות (9) ,(8) ,(7) ,(4) ,(3) ,(1) או (10), ופרסום חוזר כאמור של מה שפורסם בישיבת הממשלה והממשלה התירה לפרסמו".
הרציונל הטמון בסעיף זה הוא שהמחוקק החליט, משיקולי מדיניות שלו, לשנות את נקודת האיזון בין הערכים
שביסוד החוק לבין הפרסומים הנ"ל( ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ פ"ד מב (1)
797 ). הנחת המוצא היא שהפרסומים הנ"ל נהנים מחסינות מוחלטת (דנ"א 6077/02
חוטר-ישי נ' ארבל
תק-על 2003(2)341 ,342).
"מפרסם המבקש להסתמך על ההגנות שבסעיפים דנן חייב להבהיר בפרסום כי אין הוא מתאר עובדות אלא פרסום קודם, וההגנה המוחלטת תישלל מהמפרסם אם ייצור את הרושם שאימת את הטענות שהועלו בפרסום הקודם. זאת ועוד: המפרסם חייב להבהיר בצורה מדויקת את מהות המקור שעליו הוא מסתמך, שכן הקורא הסביר יוכל להעריך את מהימנות הפרסום רק אם ידע את הפרטים המלאים בנוגע למקור, לרבות הפרטים היוצרים ספק בדבר מהימנותו"
(שנהר,שם, עמ' 204-205).

בענייננו לא מסתמכים הנתבעים על הגנת סעיף 13(11) לחוק וממילא לא טענו בנדון. מכל מקום, הנתבעים חזרו וטענו, כי התובע לא התנגד לפרסומים אודותיו והם חזרו ופרסמו חומר ישן. בנסיבות אלה, הדיון בשאלה זו נעשה במסגרת שאלת תום הלב ולא כהגנה עצמאית (השוו:ע"א (ירושלים) 1003/96
בן חורין נ'
לוי ואח' תק-מח 98(1)1667 ).

מכאן שחזקת תום הלב של הנתבעים לא נסתרה ועל כן קמה להם הגנת תום הלב, ככל שהדבר מתייחס לקטע ד'.

קטע ב'
כעולה מהניתוח הנ"ל של קטע ד' , הרי במקום שבו קיים ספק בין הגדרת הקטע כהבעת דעה לבין הגדרתו כקטע עובדתי פועל הספק לטובת חופש הביטוי, דהיינו לטובת המפרסם.
נשאלת, איפוא, השאלה האם במקרה שלפנינו אכן קיים ספק כזה, שכן על פניו מנוסח הקטע כקטע
עובדתי גרידא.

לאור האמור, בחנתי היטב את קטע ב' בין כשהוא עומד בפני
עצמו ובין כחלק מהפרסום ו/או כחלק מהספר בכללותו, אולם הגעתי למסקנה שלא הרי קטע ב' כקטע ד' , שכן קטע
ד'
הינו ביקורתי במהותו ואילו קטע ב' הוא עובדתי.

אודה ולא אבוש, שנטיית לבי היתה לכיוון החלת ההגנה גם על קטע זה וזאת מתוך הנחה שכשם שכל הקטעים האחרים בפרסום חסו תחת ההגנות, מן ההגיון הוא שגם קטע זה יחסה תחת צילה של הגנת הבעת הדעה.
אולם, ניסוחו של הקטע
הינו עובדתי בצורה מובהקת וחד משמעי, ואין לומר שקיים בענייננו ספק לגבי הגדרתו ולגבי מהותו.
קריאת הקטע על פי מובנו הטבעי והרגיל , כפי שאדם רגיל היה מבין אותו,
איננה מאפשרת החלת ההגנה בנסיבות הענין שלפנינו, גם בהקשר הרחב של הספר כולו.

אין בקטע זה ולו גם רמז לכך שעסקינן בדעתה של הכותבת בלבד.

למעלה מן הצורך אוסיף, שלאור קביעותיה הנחרצות של הנתבעת בקטע זה ולאור הזמן הרב שחלף מאז הארוע (הבחירות)
ועד כתיבת הספר היה מן הראוי שהנתבעת תפנה לתובע לקבלת עמדתו לפרסום בטרם יצא הספר לאור. אילו היתה עושה כן היה התובע
קרוב לוודאי, מפנה אותה לדוחו"ת שכתב עבור
מפלגת המערך ערב הבחירות, ובכך היה נמנע הליך זה.
התוצאה היא , איפוא,
שקטע ב'
איננו חוסה תחת הגנת הבעת הדעה.

15(6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים , או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בביקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה;

גם הגנה זו אינה חלה על קטע
ב' שכן כפי שציינתי קטע ב' (להבדיל מקטע ד') אינו קטע ביקורתי אלא קטע עובדתי גרידא.

אמינות הנתבעת 1

ב"כ התובע טענו נחרצות, כי הנתבעת 1 אינה מהימנה והכבירו מילים וטיעונים בנדון.הצדדים הסכימו, כי יטענו סיכומיהם בעניין טענות התובע, כי הנתבעת 1 העתיקה מהעיתונאי שלום ירושלמי כתבה אודות בנימין נתניהו.
שאלת העתקת הכתבה לא הוכחה. אמנם, על פניו
קיים דמיון בכתבה ואולם הנתבעת 1 סיפקה הסבר לכך והוא שחומר הגלם לכתבות הדומות ניתן על ידי אנשי יחסי ציבור של מר נתניהו.
אשר לטענות בדבר הנתבעת 1 לא שוכנעתי, ולו במידת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, כי הנתבעת 1אינה אמינה ועל כן איני מוצא מקום לקבוע מסמרות בשאלה זו.

סוף דבר

טרם נעילה נציין, כי אין בהחלטה זו כדי לתת הכשר לכל האמור בספר ובודאי שלא לכל האמור בספר אודות התובע.
הוכח איפוא, כי הפרסום מהווה לשון הרע
וכי הגנת אמת הפרסום חלה
על קטעים א', ג'.
כמו כן, הוכח כי הנתבעים חוסים בצל הגנת הבעת הדעה בקטע ד' שבפרסום.
יחד עם זאת, הגעתי למסקנה שקטע ב' לא חוסה בצל
הגנת הבעת דעה ולפיכך,
תביעת התובע מתקבלת באופן חלקי בלבד וככל שהיא מתייחסת לקטע זה.
בנסיבות העניין, אין צו בדבר הוצאות ושכ"ט עו"ד, בשלב זה.

הנני קובע את התיק לקדם משפט לקביעת המשך הדיון בעניין הנזק ליום
7.12.04 שעה 09:30.

ניתן היום א' בכסלו, תשס"ה (14 בנובמבר 2004) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

ראובן שמיע
, שופט




020349/96א
130






א בית משפט שלום 20349/96 פרופ' דיסקין אברהם נ' אזולאי כץ אורלי, טל רמי, "משכל" הוצאה לאור והפצה בע"מ (פורסם ב-ֽ 14/11/2004)