פסקי דין על משה אסולין | פסקי דין על חברת חשמל - תחנת הכוח | פסקי דין על חברת התאמה | פסקי דין על אינה אפרת ואח' |

6706/05 א     17/01/2012




א 6706/05 משה אסולין נ' חברת חשמל - תחנת הכוח, חברת התאמה, אינה אפרת ואח'








בית משפט השלום בחיפה

ת"א 6706-05 אסולין נ' חברת חשמל-תחנת הכוח ואח'



בפני

כב' השופטת
אילת דגן

התובע
משה אסולין


- נ ג ד -

הנתבעים






המודיעה



הצדדים השלישיים
1. חברת חשמל - תחנת הכוח
2. חברת התאמה
3. אינה אפרת
4. קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים


-ובעניין-

קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים


- נ ג ד –

1.חברת התאמה
2. אינה אפרת



פסק דין
בהודעת צד שלישי


רקע וטענות הצדדים

התובע עתר בתביעתו לחייב את מי מהנתבעים בנזקי גוף שנגרמו לו בתאונת עבודה מיום 30/08/04 כתוצאה מנפילה מרכב שרות תפעולי מסוג
par-car
, בהיותו נוסע.


אין חולק כי רכב זה לא בוטח בביטוח חובה, והדיון פוצל להכרעה תחילה בשאלה אם מדובר ברכב מנועי ובתאונת דרכים שחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים") חל עליה או שמא העילה היא נגד המעביד והמעוולים מכוח פקודת הנזיקין [ נוסח חדש].


נתבעת 4/קרנית- קרן פיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית"), הגישה הודעת צד שלישי נגד גב' אפרת/הנהגת ונגד חברת התאמה
השמה ומידע בע"מ/בעלת הכלי ומתירת השימוש (להלן: "חברת התאמה
"), למקרה שיקָבע שמדובר בתאונת דרכים שחוק הפיצויים חל עליה, בה טענה כי יש לשפותה בכל סכום שבו תחויב מכוח סעיף 9(א)(2) לחוק, מחמת היעדר ביטוח.

בהחלטתי מיום 7/2/09 קבעתי כי מדובר בכלי רכב תפעולי העונה על שלושת התנאים הראשונים בהגדרת "רכב מנועי" מבלי שהוא נכלל במי ממצבי המיעוט. כן קבעתי כי הכלי יוצר סיכון תחבורתי וכי ייעודו הבלעדי של הכלי הוא לתחבורה יבשתית, או למצער זהו ייעודו העיקרי. בהתאם, קבעתי כי על התאונה חל חוק הפיצויים והואיל והרכב לא בוטח חויבה קרנית בפיצוי התובע.

לאחר החלטה זו נמשך הדיון בשאלת גובה הנזק וניתן

פסק דין
בתביעה העיקרית.

בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי, אישר בית המשפט את הקביעה המשפטית, מושא החלטתי מיום 7/2/09, ולפיה מדובר בתאונת דרכים שחוק הפיצויים חל עליה.


נותר אפוא לדון ולהכריע בהודעה לצדדים השלישיים.


קרנית מתבססת על סעיף 9 (א)(2) הקובע את זכותה לחזור אל מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו לא מכסה את החבות הנדונה. לטענתה לפי ההלכה הפסוקה, זכות החזרה היא מוחלטת אלא אם המשובבים יוכיחו שלא דבק בהם אשם שעה שלא ביטחו את הרכב בענין זה ראוי להחמיר עם בעלי רכבים חסרי ביטוח שנמנעו מלבדוק את סוגית הביטוח לאשורה.

אשר לנטל הראיה היא טוענת כי אמנם נטל השכנוע חל עליה כ"מי שמוציא מחברו" ברם הנטל המשני של הבאת הראיות, במיוחד אלו שהנגישות להן היא מצד מתיר השימוש, חל על מי שנמנע מלבטח.

בעניננו טוענת קרנית כי חברת התאמה
נמנעה מהבאת עדים רלבנטים (דוגמת מנכ"ל המעבידה, סוכן הביטוח, קצין הבטיחות ואילו העדים שהובאו לא היה בהם כדי לסייע להוכחת העדר האשם.

עמדת קרנית היא כי אי עריכת ביטוח הוא מחדל של חברת התאמה
ואין אינטרס ציבורי בהגנה עליה (להבדיל מהאינטרס הציבורי בהגנה על הנפגע/הנוסע התמים).
לטענתה הרעיון מאחורי זכות החזרה מקפל בתוכו את מטרת ההרתעה כנגד מי שבוחר להימנע מרכישת ביטוח.
לדעתה הצדדים השלישיים פעלו בניגוד לסטנדרט המשפטי הרצוי הן במישור הפלילי והן האזרחי כאשר לא בחנו את נושא הביטוח עד תום ולכן אין להם להלין אלא על עצמם.

חברת התאמה
מדגישה בטיעוניה כי בניגוד לאחריות המוחלטת בפיצוי נפגע בעת תאונת דרכים, שאלת החזרה של קרנית מותנית בקיומו של אשם באי עריכת הביטוח, נטל כולל המוטל על קרנית, שלא הורם. הרציונל של תכלית הרתעתית שביסוד סעיף 9 לחוק אינו מתקיים שעה שמתיר השימוש לא ידע ולא צריך היה לדעת כי חובה לבטח את הרכב בו נעשה שימוש.


לטענתה מקום בו אין אשם או התנהגות מחדלית מצד בעל הרכב, מתן זכות החזרה לקרנית תעמידו מול שוקת שבורה, כאשר הוא עצמו מחויב בתשלום ואין ביטוח מאחוריו כל זאת מבלי שהיה עוול בכפו.



הטענה המרכזית של חברת התאמה
היא כי בעת התאונה, המצב המשפטי לא היה ידוע כפי שהוא ידוע היום. פסק הדין שניתן וקבע כי עסקינן ברכב מנועי שחוק הפיצויים חל עליו, הכריז למעשה על המצב הנורמטיבי בדיעבד, שעה שבמועדים הרלבנטים לתאונה לא היתה הלכה מחייבת בענין רכבי
par-car
. בזמן אמת לא ראתה חברת התאמה
את הכלי כרכב טעון ביטוח חובה לפי פקודת ביטוח רכב מנועי. היא לא ידעה בפועל על חובת ביטוח ולא היתה צריכה לדעת במועדים הרלבנטים אודות חובה לערוך ביטוח. באופן מעשי אף ביררה את הסוגיה אצל סוכן ביטוח בשם יעקב מרום ואצל נציג היבואן מר שלמה מולק ושני אלו אמרו, אליבא דגרסתה, שאין צורך בביטוח לכלי זה.

בשים לב לכל אלה, טוענת חברת התאמה
כי לא הורם כל נטל להוכחת התרשלות מצידה.

זאת ועוד, לטענת חברת התאמה
חל ביחס לקרנית "השתק שיפוטי" כפי שאומצה הדוקטרינה בפסיקה שכן קרנית, שניסתה בהליך העיקרי להתנער מחובת הפיצוי, טענה בלהט שאין תחולה לחוק הפיצויים על עניננו. גם לאחר החלטת בית המשפט המשיכה לאחוז בעמדתה זו בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי. אין זה ראוי לאפשר לה לאחוז בחבל משני קצותיו ולטעון טענות חלופיות סותרות היינו פעם אחת כי זהו לא רכב מנועי ויש לדחות את התביעה ופעם שניה, לאחר שחויבה לשלם, לטעון שמי שלא ערך ביטוח לרכב מנועי התרשל באי בדיקת המצב המשפטי לאשורו (שגם היא טעתה בו).

לפי טיעון זה, אם קרנית עצמה סברה שלא חלה חובת ביטוח הואיל והכלי אינו רכב מנועי, הכיצד היא באה בטרוניה לצד השלישי כי החזיק באותה סברה? שהרי אילו היתה חברת התאמה
באה להתייעץ עם קרנית בזמן אמת היתה קרנית אומרת לה שלפי הבנתה המשפטית אין חובת ביטוח.

דיון והכרעה

בפתח הדברים יובהר כי הגם שלפי תקנה 95ב לתקנות התעבורה תשכ"א-1962: "
רכב תפעולי פטור מחובת רישום ורישוי על פי הפקודה
", תקנה 95ד קובעת במפורש כי לא ינהג אדם ברכב תפעולי, לא ישתמש בו, ולא יפעיל אותו

אלא אם ניתנה לגביו תעודת ביטוח בהתאם לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970.


סעיף 9 לחוק הפיצויים מסדיר את זכות החזרה של קרנית וזו לשונו: 9(א): "
מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה לא תהא לו זכות חזרה על אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה זולת הזכות לחזור על אחד מאלה:...(2) מי שאין לו ביטוח לפי פקדת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה
..."






זכות חזרה זו אינה זכות מוחלטת אלא מותנית בקיומו של אשם וכפי שנקבע בע"א 7580/03 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' יהושוע צורדקר ואח'
(ניתן ב-18/1/107): "
לקרנית אמנם עומדת זכות חזרה כלפי מתיר השימוש ברכב, אולם אין זו זכות מוחלטת. הזכות מותנית בכך שהתנהגותו של מתיר השימוש – כאן המשכירה – היתה נגועה באשם. מסקנה זו מתחייבת מן ההלכה שפסק בית משפט זה ברע"א 2853/96 קרנית נ' דחבור ג'מאל פרח, פ"ד נג(1) 680. באותה פרשה טבע בית המשפט בסעיף 7(6) האמור – העוסק בשלילת זכות התביעה של מתיר השימוש ברכב עצמו – יסוד של אשם. נקבע, כי מתיר השימוש ברכב, כתובע בגין פגיעתו-שלו בתאונה, זכאי לפיצויים מקרנית מקום בו הוא לא ידע, ולא סביר היה שידע, על היעדרו של הכיסוי הביטוחי
."
וראה גם ספרו של א. ריבלין תאונות הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים מהדורה רביעית 2012, עמ' 549 לפיו: "
לקרנית עומדת זכות החזרה כלפי המתיר שימוש ברכב מקום בו התנהגותו של מתיר השימוש הייתה נגועה באשם, המתבטא בידיעה, בפזיזות, בעצימת עיניים או למצער ברשלנות, דהיינו אם מתיר השימוש ידע או צריך היה לדעת על כך שהנהג לא היה מבוטח". יש לבחון אפוא את סבירות התנהגותו של מתיר השימוש"
.

סטנדרט ה"אשם" המתבטא בפזיזות עצימת עיניים או רשלנות, צריך להבחן ע"י בית המשפט בכל תיק בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות. וראה גם רע"א 3221/09 יצחק רוזנברג נ' קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (ניתן ב-21/7/10) (מאגר נבו).


באותה פרשה אִפשר המעביד לעובד זר תאילנדי לנהוג בטרקטור לאחר שזה מסר לו שיש לו רשיון נהיגה תקף ואף הציג לו אותו. לאחר שארעה תאונה ונפגעו אנשים הוברר שהרשיון שהחזיק לא היה בר תוקף וקרנית חויבה בפיצוי לנפגעים. במסגרת בחינת סטנדרט האשם קבע בית משפט השלום כי המבקש האמין כי הנהג היה בעל רישיון נהיגה תקף, הן על סמך רישיון נהיגה בשפה התאית שהוצג לפניו על ידי הנהג והן על סמך בירור שערך לטענתו מול חברת כוח האדם ששכרה את הנהג. יחד עם זאת, קבע כי לא היה די בפעולות אלה כדי לקיים את חובתו לוודא באופן הראוי את דבר קיומו של רישיון בר תוקף. בית המשפט הדגיש כי בהיות הטרקטור כלי מסוכן אין לאפשר, מבחינת המדיניות המשפטית הרצויה, בדיקה שטחית בדבר קיומו של רישיון נהיגה באופן שבו בוצעה על ידי המבקש וכי היה עליו לוודא כי האמור ברישיון הנהיגה בשפה הזרה תואם את דרישות פוליסת הביטוח בארץ, לרבות פנייה לגורמים ראויים היכולים להבטיח כי רישיון הנהיגה אמנם מציין את הרשאתו של הנהג לנהוג בכלי המדובר. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת בית משפט השלום בענין סטנדרט הזהירות ובקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון נדחתה תוך אישור קביעת בית משפט השלום כנכונה ומשקפת סטנדרט ראוי.

השאלה שבמוקד ההכרעה היא אפוא אם אי עריכת הביטוח ע"י חברת התאמה
מהווה בנסיבות הספציפיות של תיק זה רשלנות או עצימת עיניים או פזיזות המצדיקים חיובה בשיפוי קרנית בסכומים שבהם נשאה.


עוד אני מבהירה כי שאלת ה"אשם" באי הביטוח תתמקד בחברת התאמה
/מתירת השימוש ובעלת הרכב ולא בנהגת השכירה/גב' אפרת שלא עליה המלאכה לבטח את הרכב. כעובדת של חברת התאמה
שהיא חברה גדולה ומסודרת המעסיקה אלפי עובדים, היא רשאית להניח בסבירות שמעבידתה פועלת כדין, והיא אינה צריכה לערוך בדיקות עצמאיות ולוודא את המצב המשפטי לאשורו, אם חלה חובת ביטוח ואם נעשה ביטוח בפועל.


בבואי לבחון את התנהלות חברת ההתאמה, את הבדיקות שערכה ולא ערכה את, המידע שהיה עליה לדעת תוך איזון הקלוּת והמחיר הזול בו יכלה לפתור את הספקות שקננו בה, ובחינת המדיניות המשפטית הראויה, הגעתי למסקנה כי נכון יהיה לקבוע שדבק אשם במחדלה, ולהורות על שיפוי קרנית ולהלן אפרט;


חברת התאמה
הגישה את תצהירו של מר חגי סער שהיה מנהלה במועדים הרלבנטים (ת/4), לפיו נמסר לו מסוכן הביטוח יעקב מרום כי הכלי לא מצריך ביטוח חובה וחברת התאמה
אף הוטעתה ע"י היבואן לחשוב שאין צורך בביטוח ל-

par-car
.


לפי עדות מר סער, חברת התאמה
היא חברה עם 1,700 עובדים +200 עובדים שמועסקים ע"י קבלני משנה. יש לה סניף בהרצליה וסניף בצפון. במחוז הצפון יש כ-1,000 עובדים, 25 רכבים, קצין בטיחות ותעבורה. (עמ' 41 לפרו' ש' 1-5). משנחקר כיצד בדקה החברה את הצורך בביטוח העיד כי התייעץ עם קצין הרכב של החברה אך לא עם גורם משפטי.

ע"פ עדותו: "
זה הכלי הראשון שרכשנו ממנו. ראיתי כלים חדשים. התחלתי לעבוד בחברה 10 ימים לפני רכישת הכלי
" עמ' 42 לפר' ש' 6-9. הוא מעיד בחקירתו כי פעם ראשונה שראה את הכלי היה כשקיבל אותו על המשאית, היינו אין חולק שהרכב לא הגיע לחברת התאמה
בנסיעה (עמ' 18 לפרו' ש' 22). חרף הכלי החדש וחרף הספק שקינן בו הסתפקה החברה בכך שפנתה לסוכן ביטוח. ובמילותיו: עמ' 41 לפרו' ש' 21-22: "
ש. בנושא הספק הזה לא פניתם לכל גורם רשמי? ת. לא פנינו. הלכנו לסוכן ביטוח.
מר סער הודה שלא הוא אישית טיפל בנושא הביטוח אלא הנהלת המשרד ומכאן שכל עדותו בדבר פניה לסוכן הביטוח היא עדות מפי השמועה. הוא לא דיבר עם הסוכן, ומטבע הדברים הוא לא יכול להעיד מה בדיוק נאמר לגבי אותו רכב ספציפי. אותו סוכן לא הובא למתן עדות ואף לא מי שטיפל בענין מולו מטעם חברת התאמה
. הלכה פסוקה היא כי בשעה שעד רלבנטי אינו מוזמן להעיד נוצרת הנחה לפיה אילו הובא, היתה עדותו פועלת לרעת בעל הדין שנמנע מלהזמינו וראה ע"א 548/78 שרון ואח'
נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, 760 שם נאמר: "
כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים וככל שהראיה יותר משמעותית כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות יותר מכריעות ויותר קיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה
". וראה ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מד(4) 602 וכן י. קדמי, על הראיות חלק ג', תשס"ד – 2003, עמ' 1656.


אשר ליבואן הרכב, מר סער כי הוא לא נכח בפגישה אישית עם היבואן הרכב ביום הרכישה. בניגוד לעדותו הכללית והלא מפורטת, העיד מר מולק מצידו כי: "
לשאלתך האם עושים לרכב זה ביטוח חובה, אני משיב שזה לא תחום המומחיות שלי אך למיטב ידיעתי עושים ביטוח וניתן לעשות ביטוח, זהו ביטוח איזוטרי העולה כשקל אחד ליום
". (עמ' 9 לפרו' ש' 10-11).


חברת התאמה
מבקשת לטעון כי בהמשך העדות מעיד מר מולק כי בעצם אין חובת ביטוח לכלי אלא שלדעתי פרשנותה אינה נכונה. מר מולק נשאל ומעיד: "
לשאלתך האם ניסיתי לרכוש ביטוח חובה לכלי, אני משיב שלא זכור לי שניסיתי. אנו לא מתפעל את הכלים האלה, לכן לא הייתי צריך לעשות ביצוע (צ"ל- ביטוח). אין דרישה לבצע ביטוח חובה"
(עמ' 12 לפרו' ש' 9-10). מר מולק לא מתכוון, להבנתי, לומר שלא צריך לערוך ביטוח (שכן לפני כן אמר שעורכים ביטוח) אלא שהוא כיבואן לא צריך לעשות ביטוח הואיל והוא לא המשתמש. הוא אף מסביר כי הכלי יוצא ממנו ללקוח בגרירה או הובלה ע"י רכב אחר אך לא בנסיעה עצמאית (שם ש' 13-16), וכי הוא לא דורש כתנאי לשחרור הכלי שימציאו לו תעודת ביטוח משולמת שכן הוא דורש תעודה רק לכלים שדורשים רישום ורישוי (מספר צהוב). מעדותו עולה אפוא כי הכלי לא חייב ביטוח בהוצאתו ממנו ללקוח (שם ש' 19-26), וזאת מפני שהוא לא משחרר את הרכב לנסיעה בכביש אלא הרכב מוביל על משאית למתחם התפעולי של המזמין.
מהמקובץ עולה כי העד לא מתיימר ליתן תשובה מוסמכת בשאלת החבות בביטוח שאינה בתחום מומחיותו, הגם שלדעתו דווקא ניתן ואף עושים בפועל ביטוח אלא שחובה זו לא מוטלת עליו בשל העובדה שאינו מתפעל את הכלי ומאפשר נסיעתו בכביש.

בסיכום ביניים ניתן לומר- לא הובא סוכן הביטוח ואין עדות ישירה לפיה אמר שאין צורך בביטוח. היבואן, מאידך, סתר את טענת סער שטען שהיבואן הטעה אותו שכן ע"פ עדותו זו כלל לא מומחיותו והוא אף יודע שעושים ביטוח לכלי. בשים לב לאמור, אם זהו המידע שמסר היבואן לחברת התאמה
בעת שרכשה את הכלי, ולא הוכח כי נאמרו דברים אחרים, כי אז הזהירות הסבירה מחייבת להמשיך ולבדוק את הסוגיה ביתר יסודיות.
הפאזל הראייתי עובדתי, מעלה אפוא, לכל הפחות, ספקות באשר לצורך בעריכת ביטוח חובה. במקרה של ספק והתלבטות, יש לצפות שתיערך בדיקה יותר יסודית לרבות בדיקה משפטית בייחוד שעה שעסקינן בחברה גדולה המעסיקה עובדים רבים החשופים לסיכון התעבורתי שבשימוש ברכב.
בדיקת פשוטה של תקנות התעבורה היתה מחזקת את הסברה לפיה נראה לכאורה שיש חובת ביטוח. יש להניח שייעוץ משפטי סביר ונבון היה אומר שבמקרה של סַפֶק ונוכח היות הביטוח ביטוח זול, מוטב לערוך ביטוח ולמנוע סיכון, הנעוץ בשימוש בכלי ע"י עובדים. כל אלו לא נעשו.

לדעתי, המדיניות המשפטית הרצויה, לא יכולה להשלים עם בדיקה שטחית בשאלה אם יש חובת ביטוח אם לאו באופן שבו בוצעה על ידי חברת התאמה
.

אני סבורה כי בהיות הרכב כלי הטומן בחובו סיכון אינהרנטי בשל עצם השימוש, לא די בקיום ביטוח חבות מעבידים או צד ג' רגיל הנותן כיסוי למקרים של רשלנות נזיקית של המעביד, בייחוד שעה שאפשרות ביטוח החובה היתה האופציה החוקית והזולה.

אשר לטענת בדבר חוסר תום לב בהעלאת טענות סותרות ו/או השתק השיפוטי, אין בידי לקבל את הטענה.


בית המשפט הוא הקובע את סטנדרט ההתנהגות הסביר וסבירות ההחלטה שלא לבטח, וגם אם קרנית חשבה בהליך העיקרי שאין עסקינן בתאונה שחוק הפיצויים חל עליה, אין בכך, בכל הכבוד, להכשיר את מחדל חברת התאמה
באי עריכת הביטוח ולהפכו לנורמטיבי וסביר.


ברע"א 4224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים והשקעות, פ"ד נט(6)625, מבהיר בית המשפט את דוקטרינת ההשתק השיפוטי בהאי לישנא:


"בעל דין שטען טענה בהליך אחד

וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבעניינו לא

נוצר מעשה-בית-דין) ולטעון טענה הפוכה" (ע"א 513/89
interlego
נ'
exin-lines
, פ"ד מח(4) 133 (להלן - פרשת אינטרלגו) 194)...


הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום בו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים...התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט...
בעוד שתורת ההשתק מכוח מצג מתמקדת בצדדים ובמערכת היחסים ביניהם, הרי הדגש בהשתק השיפוטי הינו על היחס בין בעל הדין לבין בית המשפט...

בפסיקתנו נקבע, בעקבות פסיקה אמריקאית, כי אחד התנאים לקיומו של השתק שיפוטי הינו הצלחה בהליך הקודם (ראו לדוגמה, רע"א 6753/96 מ.מ.ח.ת. בע"מ נ' פרידמן, פ"ד נ(5) 418, 422). כלומר, תנאי הוא שבעל הדין כלפיו נטען ההשתק השיפוטי זכה בהליך הראשון על סמך טענה שאת היפוכה הוא טוען בהליך השני (הכלל מכונה באנגלית
prior success rule
, ובלשוננו "כלל ההצלחה הקודמת"). הכלל האמור נובע מן החשש שתתקבלנה החלטות סותרות על ידי שני טריבונלים שונים (ראו
boyers
, עמ' 1253). לפיכך, אם בית המשפט הראשון דחה את טענתו של בעל הדין, אין מניעה, לאור הכלל האמור, שהוא יעלה טענה סותרת בהליך המאוחר"..
.
(ההדגשות שלי- א.ד).




בעניננו, טענתה של קרנית בתביעה העיקרית היתה כי הכלי מושא התביעה אינו רכב מנועי כהגדרתו בחוק הפיצויים ולחלופין ואם טענתה זו תדחה ע"י בית המשפט, כי אז יש לחייב את חברת התאמה
לשפותה הואיל ולא טרחה לערוך ביטוח. זוהי טענה משפטית חלופית ולא עובדתית סותרת, מסוג הטענות החלופיות המאפיינות הודעות לצדדים שלישיים בהם הנתבע לא יודע כיצד יישם בית המשפט את המצב הנורמטיבי על הנסיבות הקונקרטיות.

אחד התנאים להחלת הדוקטרינה, כפי שהובאה לעיל, הוא כי הטענה התקבלה בהליך הראשון ואין זה ראוי לטעון טענה הפוכה לאחר שנהנתה מקבלת עמדתה. בעניננו, להבדיל, טענת קרנית לפיה הרכב אינו רכב מנועי נדחתה, ולכן היא לא נהנתה מטענתה הקודמת ואין היא מושתקת מלהעלותה. בית המשפט לא בחן מה היה אילו, ומה היתה מייעצת קרנית בזמן אמת. חברת התאמה
יוצאת מנקודת הנחה שקרנית היתה אומרת שאין חובת ביטוח אך אין זו האפשרות היחידה. יתכן שקרנית היתה בודקת ואומרת שראוי לבטח גם אם היא סבורה שזה לא רכב מנועי, וזאת למען הסר ספק הואיל והמצב המשפטי לא ברור. דברים שבלב אינם דברים ובית המשפט לא עוסק בהיפותזות.

בתשתית הראייתית שהונחה בפני
תוך איזון שיש לערוך, כפי שפורט לעיל, אני לא סבורה שניתן לומר כי לא נפל רבב בהתנהלותה של חברת ההתאמה וכי אין אשם בהחלטתה להמנע מעריכת ביטוח. אני סבורה כי באיזון זה, אין זה צודק שכתוצאה ממחדלו של מי שלא ערך ביטוח, ייפול נטל הפיצוי על כלל הציבור (המיוצג ע"י קרנית) ולכן נכון יהיה להורות על שיפוי קרנית.

ביום 11/1/12 התקיימה תזכורת במעמד הצדדים וב"כ קרנית ביקש כי ככל שתתקבל ההודעה לצד ג', יוספו לסכומי השיפוי גם סכומים ששולמו לאחר מתן פסק הדין.

לא אוכל להיעתר לבקשה שכן פסק הדין ניתן ב-3/11/10 והתשלום למל"ל בוצע ע"י קרנית, לפי תדפיס שהוגש, ביום 29/11/10 או בסמוך לכך. סכומים אלו לא נכללו בהודעה לצד ג' ואף נאמר שם במפורש בסעיף 4 להודעה: "
סכומים אשר המודיעה תחוב בהם כלפי צדדים שלישיים בעקבות התאונה, ואשר ישולמו, אם בכלל, לאחר סיום ההליכים בתובענה זו, יתבעו מאת הצד השלישי בתובענה נפרדת במועד בו תתגבש עילת התביעה בגינם
".
עילת התביעה בגין הסכומים הנוספים התגבשה לאחר מתן פסק הדין בתביעה העיקרית, ולצדדים השלישיים לא ניתנה הזדמנות מספיקה המוקנית להם בדין, לבדוק את הראיות הנטענות לתשלום נוספים.
עם זאת, והואיל ובמישור העקרוני זכאית קרנית לשיפוי בגין כל הוצאותיה בתיק זה, ניתנת בזאת רשות לפיצול סעדים כדי שקרנית תוכל לפעול להגשת תביעה כראות עיניה.




אשר על כן אני מקבלת את ההודעה ומחייבת את צד ג' 2 (חברת התאמה
) לשפות את קרנית בסכומים שחויבה בפסק הדין שניתן על ידי ביום 3/11/10 ובתוספת הסכומים הנוספים שהושתו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי מיום 14/12/11 הכל בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד כל תשלום בו נשאה כולל הוצאות משפט שנפסקו. בנוסף, תשפה צד ג' 2 את המודיעה בגין האגרה ששולמה בגין הודעה זו, ותשא ביתרת אגרה ובשכ"ט עו"ד בסך 9,280 ₪.



ניתן היום,
כ"ב טבת תשע"ב, 17 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 6706/05 משה אסולין נ' חברת חשמל - תחנת הכוח, חברת התאמה, אינה אפרת ואח' (פורסם ב-ֽ 17/01/2012)