פסקי דין על רחל מלכה דוד | פסקי דין על עופר דוד | פסקי דין על ד"ר רון אוסלנדר | פסקי דין על אלישע (בית חולים אלישע) | פסקי דין על מכבי שרותי בריאות ירושלים ואח' |

58541-11/12 א     14/07/2013




א 58541-11/12 רחל מלכה דוד, עופר דוד נ' ד"ר רון אוסלנדר, אלישע בע"מ (בית חולים אלישע), מכבי שרותי בריאות ירושלים ואח'








בית המשפט המחוזי בירושלים
לפני כבוד השופט רם וינוגרד



14 ביולי 2013

ת"א 58541-11-12 דוד ואח'
נ' אוסלנדר ואח'




בעניין:
1. רחל מלכה דוד
2. עופר דוד
ע"י ב"כ עו"ד אסף פוזנר





התובעים


נ
ג
ד


1. ד"ר רון אוסלנדר
2. אלישע בע"מ (בית חולים אלישע)
ע"י ב"כ עוה"ד יעקב אבימור
ושרון דלמן-קראוס


3. מכבי שרותי בריאות ירושלים
ע"י ב"כ עו"ד שרון הורביץ-שיק


4. מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד הילה שקיב




הנתבעים

החלטה

1.
עניינה של ההחלטה בטענות של הנתבעים לפיהן יש לדחות את התובענה, המבוססת על טענות בעניין "הולדה בעוולה", בשל התיישנות עילת ההורים-התובעים. טענות אלה מושתתות על הפרשנות שמייחסים הנתבעים להוראות המעבר שבע"א 1326/07 המר נ' עמית, מיום 28.5.12 (להלן: "הלכת המר" או "פסק-הדין בעניין המר"). התובענה הוגשה ביום 29.11.2012, כמחצית השנה לאחר מתן פסק-הדין בעניין המר. לשיטת הנתבעים יש להסיק מהוראת המעבר שבחיתום פסק-הדין בעניין המר כי עילתם של ההורים התיישנה משחלפו שבע שנים ממועד לידתו של הקטין מושא התובענה, ולפיכך יש להורות על דחיית התביעה במקרה דנא, בו הוגשה התובענה משמלאו לקטין 18 שנים וארבעה חודשים במועד בו הוגשה התובענה.

2.
בירור טענות הנתבעים בסוגיה זו עוכב עד למתן ההכרעה בהלכת זאבי (רע"א 9444/12 ד"ר זאבי נ' פלוני, מיום 28.4.13), מתוך תקווה, שנכזבה, כי ההכרעה באותו עניין תייתר את הצורך בהכרעה בסוגיה גם בנוגע לתובענות שהוגשו לאחר שניתן פסק-הדין בעניין המר. מאחר והקביעות בהלכת זאבי נותרו תחומות לארבע אמותיה של הסוגיה שעמדה לפני בית המשפט העליון באותו עניין, קרי: אך לאותן תובענות שהוגשו בטרם ניתן פסק-הדין בהלכת המר, לא ניתן היה למצוא רווח והצלה למקרה דנא מאותה הכרעה. לפיכך נדרשו הצדדים להשלים טענותיהם בסוגיית התיישנות עילת התובעים, מלאכה שנסתיימה אך זה עתה.

3.
עד שהוגשו טענות הצדדים נדרשו בתי המשפט המחוזיים ברחבי הארץ לסוגיה פעמים מספר. נכון לעת זו ניתן להצביע על שלוש פרשנויות שניתנו לתוצאות הלכת המר על סוגיית התיישנות עילת התביעה של ההורים:

האחת
, קובעת כי מרוץ ההתיישנות לתביעת ההורים התחיל עם מתן פסק-הדין בעניין המר, ומעת זו יש למנות שבע שנים (גישתה של כבוד השופטת ד' גנות ב
ת.א. (מחוזי ת"א) 4027/10, ד"ר פריש נ' מדינת ישראל, מיום 17.11.12, עליה שבה פעמים מספר [ראו באחרונה ת.א. (מחוזי ת"א) 47524-09-12 טורי נ' פרופ' מייזנר, מיום 1.7.13; בגישה זו תומך גם כבוד השופט י' בן חמו, ראו לדוגמא
ת.א. (מחוזי נצ') 20447-06-12 ד"ר שחמורוב נ' א.ס., מיום 29.1.13);

השניה
, שאינה מאמצת את התפיסה לפיה הקימה הלכת המר עילת תביעה חדשה, אולם מעניקה להורים פרק זמן של שנה ממועד מתן פסק-הדין לצורך הגשת תביעות תלויות ועומדות, תוך היקש מהוראות אחרות בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (גישתה של חברתי כבוד השופטת ת' בזק-רפפורט בת.א. (מחוזי י-ם) 29561-08-12 הסהר האדום נ' ח.ת., מיום 2.6.13);

והשלישית
, התומכת בקביעה דומה לזו האחרונה, אולם סבורה שיש להעניק פרק זמן ארוך יותר להתארגנות לצורך הגשת התביעות תוך מתן משקל גם לחוסר הבהירות ששרר בסוגיה זו מאז מתן פסק-הדין בהלכת המר. לפיכך הועמד פרק הזמן על שנתיים ממועד מתן פסק-הדין בהלכת המר (השופטת ת' שרון-נתנאל בת.א. (מחוזי חי') 49821-12-12 שרותי בריאות כללית נ' שמס, מיום 13.6.13), ובלבד שלא יחלפו 25 שנים ממועד לידת הקטין ועד למועד הגשת התביעה (כפי שהבהירה כבוד השופטת ת' שרון-נתנאל בהחלטתה בת.א. (מחוזי חי') 31292-03-13 והבי נ' מדינת ישראל, מיום 17.6.13).

4.
בתגובתו ביקש ב"כ התובעים להסתמך על ההנמקות שפירט בהרחבה במאמרו "מזייצוב עד המר: חלק ב' – בין חיים בעוולה להולדה בעוולה: היבטים מעשיים של הוראות המעבר שב

פסק דין
המר" ספר שלמה לוין 489 (התשע"ג). הנתבעים 2-1 (להלן: הנתבעים), כנגדו, סברו שאין להסתמך על מאמר "מטעם", ולגוף העניין העלו נימוקי נגד ביחס לכל אחת מההצעות שהציע המחבר המלומד; טענו שיש לדחות את הגישה הראשונה שהוזכרה לעיל מהנמקות שונות, שרובן נזכרו בהחלטתה של כבוד השופטת שרון-נתנאל בעניין שמס; והשיגו על שתי הגישות הנוספות באומרן שאין מקום ל"חקיקה שיפוטית" בדרך של קביעת "תקופת התארגנות" יש מאין.

הנתבעים ביקשו לתמוך יתדותיהם גם במשתמע מהחלטתה של כבוד הנשיאה ה' גרסטל בת.א. (מחוזי מרכז) 37122-10-12 פלוני נ' פרופ' לנצט, מיום 27.6.13 ומהחלטתי בת.א. (מחוזי י-ם) 12925-01-12 ת.כ. נ' הדסה, מיום 16.10.12, וללמוד מהחלטות אלה שעילת ההורים התיישנה. אבהיר כבר עתה שלא ניתן ללמוד לענייננו מהחלטות אחרונות אלה, שאחת מהן עוסקת במצב היחודי של מחיקת תביעה בהסכמה, והשניה בתביעה שהוגשה קודם למתן פסק-הדין בעניין המר.

5.

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לדחות את טענות הנתבעות ולאמץ את גישתה של חברתי השופטת ת' בזק-רפפורט. מאחר ועל רקע ההחלטות שניתנו עד כה זכיתי ובאתי אל המוכן, לא אוסיף להלן אלא דברים מספר להבהרת עמדתי.

6.
בטרם בחינת הפתרונות האפשריים למצב שנוצר לאחר פרסומה של הלכת המר, יש להתייחס לשאלה העקרונית הסובבת את התוצאה אליה חותרות הנתבעות, ולבחון אם תוצאה זו עולה בקנה אחד עם הדין, עם ההנמקות שבבסיס הסדרי ההתיישנות בחוק הישראלי, עם מדיניות משפטית ראויה ואף עם תחושת הצדק, שגם מקומה לא ייפקד במקרים מעין אלה.

בהחלטות הרבות שניתנו בסוגיה עד עתה הבהירו המותבים השונים כי כוונת הלכת המר לא היתה לשלול את עילת התביעה במקרים של הולדה בעוולה, ולא ניתן להצביע על אינטרס ציבורי התומך בתוצאה מעין זו (כפי שמשתמע גם מהאמירות בדיון בעניין זאבי). כפי שיובהר להלן, אף העקרונות שבבסיס הסדרי ההתיישנות אינם תומכים בתוצאה זו, וגם מטעם זה אין להניח כי זו התוצאה מהלכת המר.

7.
כידוע, ההסדרים שבחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: החוק) מושתתים על תפיסה לפיה ההתיישנות היא מוסד דיוני ולא מהותי (ראו בהרחבה

ד"נ 36/84 טייכנר נ' אייר פרנס, פ"ד מא(1) 589
(1987); רע"א 187/05 נסייר נ' עירית נצרת עילית, מיום 20.6.10; להלן: הלכת נסייר). מכאן שיש לבחון אם קיימת הנמקה של ממש התומכת בהקמת זכות דיונית שתתמוך בגישת הנתבעות ותביא למסקנה לפיה יש להכיר בהתיישנות העילה המהותית של
ההורים מייד לאחר מתן ההכרעה בהלכת המר. לעניין זה יש לבחון את חמשת הרציונאלים האפשריים שהוצגו בפסיקה ככאלה העומדים בבסיס הסדרי ההתיישנות:

האחד
, טעם ראייתי הקשור בקושי ובהכבדה על הנתבע לשמור את ראיותיו לאורך זמן. מטבע הדברים, במהלך השנים אובדים מסמכים וראיות, עדים הולכים לעולמם או מאבדים את זכרונם, ויש חשש כי אלה יגררו פגיעה בהגנתו של הנתבע ויקשו על בירור האמת העובדתית. השני, אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו בכל זמן נתון, כך שיתאפשר לו לכלכל את ענייניו מבלי להידרש להקצות ממשאביו "רזרבה כספית" שמא ייתבע בגין שנים עברו. השלישי, ההנחה לפיה תובע אשר "ישן על זכויותיו" תקופה ארוכה, זנח, ויתר או מחל על תביעתו, ועם חלוף הזמן הולכת ומתבססת הציפיה של הנתבע כי לא ייתבע. הרביעי, מנקודת מבט המערכת המשפטית, ראוי להקדיש את משאבי השיפוט לעניינים שבהווה ולא לשחת זמנה על עניינים שאבד עליהם הכלח. והחמישי, ההשפעה החורגת מהצדדים הישירים להתדיינות, במיוחד על המדינה, יצרנים, ספקי שירותים ומבטחים (לטעמים אלה ראו בהרחבה בפסק-דינו של כבוד השופט עמית ברע"א 901/07 הועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, מיום 19.9.10; להלן: הלכת גיא-ליפל).

נקל להבחין כי אף לא אחד מטעמים אלה חל בענייננו: מאחר ובמהלך התקופה שעד למתן פסק-הדין בעניין המר שררה ההלכה לפיה לא התיישנו תובענות שעילתן בהתרשלות הנוגעת להולדה בעוולה (או ל"חיים בעוולה"), הרי שהנתבעים הפוטנציאליים שמרו כולם את ראיותיהם למשך 25 שנים לפחות מהולדת תובעים פוטנציאליים. אין להניח כי ראיות אלה הושמדו מייד עם מתן פסק-הדין בעניין המר, ולפיכך לא נגרמה כל הכבדה ראייתית על הנתבעים.
הנמקה זו יפה גם לעניין הרציונאלים השני והחמישי שנזכרו לעיל. הרציונאל השלישי אינו חל, שכן התובעים לא "ישנו על זכויותיהם" שעה שהסתמכו על מצב משפטי שהיה נכון לאותה שעה וחל במשך תקופה ארוכה. אעיר כי לעניין זה שונים הדברים במקר דנא מהשינוי שחל כתוצאה מהלכת אטינגר (ע"א 140/00 עזבון אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי, פ"ד נח(4) 486 (2004)). באותו עניין נוצרה הזכות לתביעה בגין ראש נזק חדש, ואילו במקרה דנא נשללה עילת תביעה מכל וכל, וברי כי אינטרס ההסתמכות בשני המקרים שונה באופן מהותי. גם לרציונאלי הרביעי אין תחולה במקרה דנא, כאשר הלכת המר הכירה בזכות התביעה של התובענות שהיו תלויות ועומדות באותה שעה, שחלקן הוגשו בסמוך לחלוף 25 שנים ממועד הלידה; וכאשר המעט שניתן לומר הוא כי לא מדובר במקרים שאבד עליהם הכלח, או במקרים שהמערכת המשפטית אינה מעוניינת לדון בהם.

8.
המסקנה מהמורם לעיל היא שאף לא אחד מהרציונאלים שבבסיס דיני ההתיישנות בישראל תומך בשלילת זכות התביעה מהתובעים ובפרשנות המוצעת על ידי הנתבעים. יש לפיכך לנקוט בפרשנות שלא תאיין את זכותם של התובעים מייד עם מתן ההכרעה בפסק-הדין בעניין המר.

אמנם, כפי שציינו הנתבעים, אין מקום לקביעה לפיה הפרשנות החלה בענייני התיישנות היא מצמצמת, ונראה כי התפיסה לפיה גם בהקשר זה יש להחיל את המבחן התכליתי קנתה שביתה במקומותינו (ראו לעניין זה את דברי כבוד הנשיא ברק וכבוד השופט אור בע"א 8301/98 אנואר נ' ש.א.פ. בע"מ, פ"ד נו(3) 345, 353 (2002); ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 679ב (1984)). מכל מקום, נראה כי גם לפי גישה פרשנית זו לא ניתן לתמוך בתוצאה אליה חותרים הנתבעים, כפי שהובהר לעיל. לכך יש להוסיף כי יתכן שיש מקום לגישה הפרשנית ה"מרוככת" בה נקטה כבוד הנשיאה בייניש ברע"א 9041/03 בטחיש נ' מדינת ישראל, מיום 16.8.2005, לפיה יש לפרש את הסדרי ההתיישנות באופן מצמצם נוכח חשיבות זכות הגישה לערכאות, אך זאת בנסיבות המתאימות: מקום בו היה הצדק סביר להשתהות בהגשת התביעה, לא נפגעה זכותו של הנתבע להתגונן ואין בכך פגיעה באינטרס הציבורי לסיים מחלוקות (לגישה זו ראו גם הלכת נסייר והלכת גיא-ליפל). החלת אמות מידה פרשניות אלה במקרה דנא תביא למסקנה השוללת את הפרשנות המוצעת על ידי הנתבעים.

9.
המסקנה המתבקשת מכל אלה היא שאין לתמוך בפרשנות לפיה איינה ההכרעה בהלכת המר את זכות התביעה בגין מקרים שהיו תלויים ועומדים עובר להכרעה באותו עניין. יש לזכור ש"הנחת העבודה" בשלב מוקדם זה של ההליכים, ולצורך קביעה זו בלבד, היא כי מדובר במקרים בהם לתובעים הפוטנציאליים זכות תביעה איתנה, והנתבעים אכן עוולו כלפיהם. במקרים מעין אלה, כאשר קיים אינטרס ברור, הן של הנפגעים והן במישור הציבורי, כי המעוולים יפצו את הנפגעים בגין עוולותיהם, וכאשר עד למתן ההכרעה בהלכת המר שרר מצב משפטי שהכיר בזכותם להגיש תובענות אלה, אין לתמוך במסקנה לפיה התאיינה זכות זו על אתר כתוצאה ממתן החלטה המכירה בזכות התביעה בגין מקרים אלה, אך זאת בלבוש אחר מזה שהיה קיים עד לאותה עת. נראה שקביעה אחרת תהיה מנוגדת למדיניות משפטית ראויה, ויש בה גם כדי לפגוע בתחושת הצדק. לעניין זה יש להזכיר גם את התקווה שהביע כבוד השופט רובינשטיין בחיתום פסק-דינו בעניין המר לפיה יכריעו בתי המשפט בסוגיה זו גם "בגדרי צדק".

10.
על רקע דברים אלה יש לבחון את האפשרויות הפרשניות השונות של תוצאת הלכת המר. כפי שנזכר לעיל, הוצעו עד היום שלוש שיטות אפשריות. על הקשיים בגישה הראשונה עמדה בהרחבה כבוד השופטת שרון-נתנאל בהחלטתה בעניין שמס. אלה, כמו גם קשיים נוספים עליהם ניתן להצביע (ובכלל זה הגישה הפרשנית המקובלת לפיה "עילת התובענה" היא כלל העובדות שבהתקיימן זכאי התובע לסעד ולא הזכויות עליהן נשענת התובענה; ראו לדוגמא ע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נ(5) 423, 429 ואילך (1997);

ע"א 2113/10 בן דוד נ' בנק דיסקונט, מיום 18.7.12, בפסקה 7 לפסק-הדין), תומכים במסקנה לפיה אין לאמץ גישה זו. לפיכך נראה כי אין מקום לקביעה לפיה מתן פסק-הדין בעניין המר הצמיח זכות תביעה חדשה וכי יש למנות את מרוץ ההתיישנות מיום מתן פסק-הדין בעניין המר.

אעיר כי להנחה לפיה מחל מרוץ תקופת ההתיישנות עם מתן פסק-הדין בהלכת המר נודעת תוצאה פרקטית ראויה, לכל הפחות לתקופת הביניים. זו עניינה בעובדה כי במקרים לא מעטים מתגבש נזקו של הקטין רק לאחר שחלפו שבע שנים מעת הולדתו, ולעתים מזומנות לא ניתן לעמוד על חלק מהפגיעות אלא רק עם הגיעו לבגרות או בסמוך לכך. מצב הדברים ששרר עובר להלכת המר איפשר הגשת תובענות שניתן לדון בהן לגופן, כשהן מלוות בחוות-דעת המעריכות את נזקיהם הצמיתים של הנפגעים. מצב הדברים החדש מחייב הגשת תובענות בוסר, גם באותם מקרים בהם ברי שהנזק טרם התגבש ושלא ניתן להכריע בתובענה כולה לגופה ולכל היותר ניתן לדון בשאלת האחריות. תוצאה זו מעוררת קושי דיוני רב. עם זאת, גם השעיית תקופת ההתיישנות לשבע שנים נוספות ממועד מתן פסק-הדין בהלכת המר לא תביא מזור למצב שנוצר, שהרי כל התובענות שיוגשו מאותו מועד ואילך (וגם חלק מהתובענות שיוגשו עד לאותו מועד, ואשר לגביהן פרק זמן נוסף של שבע שנים לא יהא בו די) יהיו חשופות לאותו דיסוננס דיוני.

11.
מכל מקום, לנוכח המסקנה לפיה מחד גיסא אין לאמץ את הטענה כי מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד בו ניתן פסק-הדין בעניין המר, ומאידך יש לקבוע שהתובענות לא התיישנו לאלתר על רקע אותן הנמקות שנזכרו לעיל, יש מקום לבחון מה "תקופת ההתארגנות" שראוי לקבוע כתקופת ביניים במהלכה ניתן להגיש תובענות של ההורים בגין הולדה בעוולה.

הקדמתי והבהרתי שסבור אני כי הדין בעניין זה עם גישתה של חברתי כבוד השופטת בזק-רפפורט. אמת המידה המוצעת על ידה, של שנה ממועד מתן פסק-הדין בעניין המר (אך לא מעבר ל- 25 שנים ממועד הולדתו של הנפגע), תואמת את קביעות חוק ההתיישנות בהקשרים אחרים (כפי שנקבע בסעיפים 18-16 לחוק).

גישה זו תואמת הוראות שנקבעו מעבר לים בהקשרים בהם נוצר הצורך להאריך את תקופת ההתיישנות לאחר תומה מסיבות אלה ואחרות. כך ניתן לציין את הוראת סעיף 14:304 ל
-
pecl
(
principles of european contracts law
;
לרקע לעריכת חיבור זה ראו בש"א (שלום י-ם) 6650/09 מדינת ישראל נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 18.11.09, בפסקה 18 להחלטה), בגדרה נקבע כי תקופת ההתיישנות מוארכת עד לשנה לאחר שתם משא ומתן בין צדדים להסכם. אמנם, כללי ה-
pecl
לא זכו ליישום רב, לא מעט בשל העובדה שבשנים אלה החלה במקביל עבודה של מספר ועדות על דיני החיובים במשפט האירופי, עד שנוצר מצב בו במועד בו פורסם החלק השלישי של ה-
pecl
– כבר עבר זמנו. (
michael j. bonell "the cisg, european contract law and the development of a world contract law" 56 ame. j. of comp. l. 1, 10-11 (2008)
). עם זאת, נעשה בספרות המשפטית שימוש בתניות המוצעות ב-
pecl
ככלי עזר וככזה המשקף את המשפט הרצוי (ראו, בין היתר, ההפניות הרבות ל –
pecl
בספרים

richard stone the modern law of contract (7th ed., oxford, 2008);

geoffrey samuel contract law: cases and materials (london, 2007)
). נראה לפיכך שניתן להיבנות מהן כמשקפות משפט רצוי.

מכל מקום, כלל דומה נקבע גם בטיוטת הצעה לדיני חיובים ארופאים, פרי עבודתן של הועדות שהוקמו בשנת 2005 על ידי ה-
european commission
במטרה לבחון את המשפט הפרטי השורר במדינות אירופה ולהציע מתווה אפשרי ל"קוד אזרחי" משותף (לרקע להקמת הועדות ראו גם
simon whittaker “a framework of principle for european contract law?” 125 l. q. r. 616 (2009)
). בעקבות עבודת ועדות אלה הוצע בתחילת שנת 2008 ה-
dcfr
(
the draft common frame of reference
), הכולל התייחסות לדיני החיובים ככלל (הטיוטה הוגשה בדצמבר 2007 ופורסמה בתחילת 2008 -
study group on a european civil code, research group on ec private law (acquis group), principles, definitions and model rules of european private law, draft common frame of reference – interim outline edition

ואילו בשנת 2009 פורסם נוסח חדש, בשם זהה למעט המילים "
interim outline edition
" ולו הקדמה ודברי הסבר ערוכים על-ידי
c. von bar, h. beale, e. clive and h. schulte-n?lke
; ההפניות להלן הן למהדורה משנת 2009). חיבור זה ערוך כקודיפיקציה מקיפה. בחיבור זה מוצעת תקופת הארכת התיישנות של שנה למקרים בהם נוהל משא ומתן בין הצדדים (ספר שלישי, סעיף 7:304), כאשר בהערות מובהר כי במשטרים שונים באירופה חלה במקרים דומים תקופת התיישנות שנעה בין הוספת חודשים ספורים לאחר תום המו"מ לבין השעיית מרוץ ההתיישנות לתקופת המו"מ (ראו בעמודים 1204-1202 למהדורת 2009). יוער שתקופת ההתיישנות הבסיסית לפי טיוטת ההצעה היא של שלוש שנים בלבד (סעיף 7:201), ולא של שבע שנים כמקובל בישראל. על רקע תקופה התיישנות כוללת קצרה זו ניתן גם להבין את הכלל המוצע באירופה בעניין הארכת תקופת התיישנות בשל קיומו של הליך שיפוטי (סעיף 7:302; למצב המשפטי באירופה בהקשר זה ראו שם, בעמודים 1196-1194).

הצד השווה בין הסדרים אלה למקרה דנא הוא כי אלה גם אלה חותרים למציאת פתרון שלא יעמיד אדם בפני
שוקת שבורה במצבים בהם נראה כי עקרונות כלליים של השיטה, ובכללם עקרון תום-הלב והרצון לתמרץ התנהלות הוגנת, מצביעים על פתרון אחר.

לכל אלה יש להוסיף את גישתו של כבוד השופט רובינשטיין, שתמך אף הוא בהחלת פרק זמן של שנה כתקופת התארגנות מתאימה.

12.
הצעתה של כבוד השופטת שרון-נתנאל אינה מבוססת על היקש מהוראה חוקית קיימת, אלא על הנחה כי הערפול ששרר בדבר המצב המשפטי הביא תובעים פוטנציאליים לנקיטה בגישת "שב ועל תעשה". הנחה זו אינה נקייה מספקות. דווקא לנוכח הערות החיתום של כבוד השופט רובינשטיין, והעובדה שיתר חברי ההרכב הותירו עניין זה בצריך עיון, היה מקום לכאורה לצפות שתובעים אפשריים ימהרו ויגישו תביעתם מתוך החשש כי עילתה תתיישן, ולא ימתינו עד בוש עד שיווכחו בפועל שזו אכן התיישנה. לפיכך, וכאשר אורך התקופה המוצעת אינו מושתת על הסדרים דומים, איני סבור שיש לאמץ גישה זו.

13.
סוף דבר, הגעתי לכלל מסקנה לפיה אין להורות על התיישנות עילות התובענה של התביעות שיסודן ב"הולדה בעוולה" שהוגשו מאז ניתן פסק-הדין בעניין המר ועד ליום 28.5.13 (או עד להגעת הנפגע לגיל 25, המוקדם מבין השניים). מכאן שהתובענה מושא החלטה זו לא התיישנה בעת שהוגשה ולפיכך דין טענות הנתבעים להידחות.

14.
מאחר והצורך להידרש לסוגייה זו נבע מהעובדה שבית המשפט העליון לא הכריע בסוגיה, והנתבעות היו בחזקת "אנוס על פי הדיבור", יש מקום להורות על הטלת הוצאות בשיעור מופחת. לפיכך ישאו הנתבעות 2-1 והנתבעת 3 בהוצאות התובעים ובשכ"ט עורכי-דינם בסכום של 5,000 ₪ לכל אחת מקבוצות אלה (ובסך הכל הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪). לנוכח עמדת הנתבעת 4 בתגובתה לא ראיתי לנכון לחייבה בהוצאות.

15.
התובעים צירפו לתגובתם חוות-דעת רפואיות וביקשו בחיתום טענותיהם לראות את התביעה מתוקנת בהתאם. הנתבעים 2-1 הגיבו לבקשה זו במסגרת תשובתם לתגובה. יתר הנתבעות רשאיות להגיב לבקשה עד ליום 10.8.13. תשובה לתגובה תוגש עד ליום 25.8.13. לעיון ביום 27.8.13.


המזכירות תשלח העתק מההחלטה לצדדים.

ניתנה היום,
ז' אב תשע"ג, 14 יולי 2013, בהעדר הצדדים.










א בית משפט מחוזי 58541-11/12 רחל מלכה דוד, עופר דוד נ' ד"ר רון אוסלנדר, אלישע בע"מ (בית חולים אלישע), מכבי שרותי בריאות ירושלים ואח' (פורסם ב-ֽ 14/07/2013)