פסקי דין על אלי עזור | פסקי דין על מרקעי תקשורת | פסקי דין על canwest global communications corp | פסקי דין על ריצ'רד לייפסיק | פסקי דין על ליאונרד אספר ואח' |

5407/15 דנא     07/10/2015




דנא 5407/15 אלי עזור, מרקעי תקשורת בע"מ נ' canwest global communications corp, ריצ'רד לייפסיק, ליאונרד אספר ואח'




החלטה בתיק דנ"א 5407/15



בבית המשפט העליון


דנ"א 5407/15



לפני:

כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין


העותרים:
1. אלי עזור


2. מרקעי תקשורת בע"מ



נ


ג


ד



המשיבים:
1.
canwest global communications corp


2. ריצ'רד לייפסיק


3. ליאונרד אספר

4. משה רונן


עתירה לדיון נוסף

בשם העותרים:

עו"ד אשר אקסלרד


בשם המשיבים:

עו"ד יונתן שיף; עו"ד מירית בן-נאים

החלטה


א.
עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 6903/12 (מפי השופט
ע' פוגלמן
ובהסכמת השופטות
א' חיות
ו
ד' ברק-ארז
) מיום 22.7.15 (להלן
פסק הדין
), שבמסגרתו התקבל חלקית ערעור המשיבים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטת
ד"ר מ' אגמון-גונן
) בת"א 1702/07 מיום 20.6.12. עניינה של העתירה תביעת לשון הרע של העותרים כנגד המשיבים; בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה, וקבע כי על המשיבים לשלם סך של 1,000,000 ₪ לעותרים; ואילו בית משפט זה נעתר כאמור חלקית לערעור המשיבים, והפחית את הסכום ל-220,000 ₪.

רקע

ב.
ענייננו בסכסוך שנתגלע
בין המשיבה 1 לבין העותרת 2 ובעל השליטה בה – העותר 1 – בעניין הבעלות על העיתון "ג'רוזלם פוסט" וכלי תקשורת נלוים לו. במהלך הסכסוך פורסמו בכלי תקשורת ישראליים שש "סדרות פרסומים" שעסקו בעניין זה. בפרסומים האמורים עלו טענות בדבר התנהלות עסקית פסולה של העותרים במסגרת הסכסוך עם המשיבה 1. מקורם של פרסומים אלה בשירותי יחסי ציבור ששכרה המשיבה 1 במטרה ללחוץ על העותרים. לצורך הגשמת מטרה זו הוכנה "תכנית משחק", כלשון פסק הדין, שכוונה בעיקרה נגד העותר 1 ונועדה לפגוע בו באמצעים שונים, והפרסומים היו בבחינת הוצאתה לפועל של תכנית זו.

ג.
בעקבות אירועים אלה הגישו העותרים תביעה כנגד המשיבים, שבה עתרו לפיצויים מכוח עוולת לשון הרע ומכוח עוולת הרשלנות. ביום 20.6.12 קיבל בית המשפט המחוזי חלקית את התביעה, הן בגין עוולת לשון הרע והן בגין עוולת הרשלנות, ופסק לטובת העותרים פיצויים בסך של מיליון ₪. על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הגישו שני הצדדים ערעור. ביום 22.7.15 קיבל בית משפט זה ב

פסק דין
מפורט את ערעורם של המשיבים בחלקו, ודחה את ערעורם שכנגד של העותרים. בנוגע לחבות הנזיקית מכוח עוולת הרשלנות קבע בית המשפט, כי עילה זו נזנחה על-ידי העותרים עוד בסיכומיהם בפני
בית המשפט המחוזי ולכן מעיקרא לא היה מקום לקבלה. אשר לטענת לשון הרע, נמצא כי יש לחייב את המשיבים באחריות מכוח עוולת לשון הרע בגין שתי סדרות פרסומים בלבד, וזאת בשונה מבית המשפט המחוזי אשר מצא כי המשיבים אחראים לפצות את העותרים מכוח עוולת לשון הרע בגין הפרסומים בכללותם. בהמשך לכך, הפחית כאמור בית משפט זה את הפיצוי לעותרים ל-220,000 ש"ח.

העתירה

לדיון נוסף


ד.
בעתירה הנוכחית מיום 6.8.15 נטען, כי פסק הדין מצדיק דיון נוסף משני טעמים עיקריים: הראשון, כיון שפסק הדין קובע, כך הטענה, הלכה חדשה בנוגע לעוולת הרשלנות, והיא היעדר תחולתה בנסיבות בהן אדם מוציא את דיבתו של יריבו – העסקי, הפוליטי או אחר – במסגרת יחסי ציבור פסולים. השני, כיון שנקבע לכאורה בפסק הדין איזון חדש בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב בהקשר הקונקרטי של סכסוך עסקי. בהמשך לכך נטען, כי נפסק בפסק הדין, באופן חדשני, שבמסגרת האיזון יש לבחון, בין היתר, האם הדברים החשודים כלשון הרע הם בגדר הבעת דעה או הצגה כוזבת של עובדה; והאם הדברים הובאו בצורה מאוזנת, דהיינו האם הובאו עמדות הצדדים הנוספים והאם צוין כי הצדדים נמצאים בסכסוך עסקי.

ה.
בתגובת המשיבים מיום 20.8.15 – שהוגשה בלא שנתבקשה – נטען, כי אין בפסק הדין משום הלכה חדשה או שינוי הלכה קיימת ועל כן אינו מצדיק דיון נוסף. אשר לסוגיית הרשלנות נטען, כי זו כלל לא נדונה בפסק הדין ולכן מעיקרא לא יתכן שהיה בכך כדי ליצור הלכה חדשה או לשנות הלכה קיימת. אשר לסוגיית לשון הרע, נטען כי אין בפסק הדין משום הלכה חדשה בנושא אלא יישומה של הלכה קיימת, המתבטאת באיזון קונקרטי בנסיבות ספציפיות של הזכות לשם טוב אל מול חופש הביטוי.

דיון והכרעה

ו.
לאחר עיון בעתירה ובתגובה לה, חוששני כי אין בידי להיעתר לעתירה. לפי
סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984,
נועד ההליך הנדיר של דיון נוסף לנושאים בעלי חשיבות משפטית מיוחדת, קרי, כאשר "ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או... מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה." אין ענייננו מכיל הלכה מעין זו. אשר לטענה בדבר ההלכה שנקבעה לעניין הרשלנות כמתואר מעלה, אכן סוגיה זו כלל לא נדונה בבית משפט זה. כך נקבע בפסק הדין (פסקה 5):

"אקדים ואומר כי לא ראיתי להרחיב לעניין הטענות שהעלו הצדדים בנושא זה [עוולת הרשלנות] מן הטעם שהמשיבים [
העותרים] זנחו טענה זו בסיכומיהם בערכאה קמא ... משנזנחה עילה זו לא היה מקום לבסס עליה את ההכרעה. ממילא
, מקומה הטבעי של הסוגיה שלפנינו הוא במסגרת הנורמטיבית של דיני לשון הרע (
וזאת מבלי להביע עמדה לגופו של עניין בדבר האפשרות להחיל את עוולת הרשלנות על המקרה דנן
)" (ההדגשה הוספה – א"ר).


משהסוגיה לא נדונה, ברי כי לא היה בכך כדי לפסוק הלכה חדשה בה.

ז.
אשר לסוגיית לשון הרע, אשר נדונה בהרחבה בפסק הדין – לא אכחד, כי מדובר בסוגיה שאינה פשוטה, וכשלעצמי אוסיף, כי מוצא אני טעם בטענה, שבנוסף לבחינתו הנקודתית של כל אחד מן הפרסומים, יש מקום במקרים המתאימים לבחון את פרסומם כמכלול, ולבדוק היש במכלול זה כשלעצמו לעלות כדי לשון הרע. אך אף איני רואה פגם באמירה כי יש להבחין בין הבעת דעה להצגה כוזבת של עובדה, ולבחינה קונקרטית של המסר, קרי, לרבות הבאת תגובות וציון הסכסוך העסקי. ואולם, גם אם שבה את לבי מעיקרא פסק דינו של בית המשפט המחוזי, איני רואה פגם בניתוח המפורט שנערך בבית משפט זה, אף שהגיע למסקנה שונה מזה של בית המשפט המחוזי, כפי שיפורט להלן.

ח.
אמנם, אין חולק על מעמדו של חופש הביטוי כזכות חוקתית ראשונה במעלה, והדברים הובאו בהרחבה בפסק הדין; ובלשונו של רש"י, "אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוֹסף בו דעה ודיבור" (
פירוש רש"י לתורה
,
בראשית
ב
, ז). מובאת בכתובים אמרה של רבי ישראל סלנטר, אבי תנועת המוסר (ליטא, המאה הי"ט) בהתייחסו ל
פסוק "... בקרוב אלי מרעים תשמענה אזני" (
תהלים
צ"ב, י"ב), ש"צריך לשמוע אף לדברי מרעים, שמא יש בדבריהם שמץ או גרעין של אמת
" (
חידושי בעל 'שרידי אש'
לר' יחיאל יעקב וינברג (רוסיה-גרמניה-שוויץ, המאה הכ', בעריכת הרב א"א וינגורט, תשנ"ה), מתוך מכתב לרב דב כ"ץ זצ"ל מכ"ב שבט תש"כ) הקדמה, פרקי חיים, עמ' 5, הערה 11; ראו גם
הרב עו"ד ירון אונגר ופרופ' יובל סיני
חופש הביטוי והזכות לפרטיות: האיזון הראוי על פי המשפט העברי
(המרכז ליישומי משפט עברי, ה' תמוז תשע"ה, 22.6.15)).

ט.
אולם מנגד ניצבת – ובעיניי במובהק – זכות
האדם לשם טוב, שאינה פחותה בחשיבותה, ולצדה ההגנה עליה המתבטאת באיסור על לשון הרע; גם על כך נכתב בהרחבה בפסק הדין (פסקה 9). כדברי המקרא,
"טוב שם משמן טוב" (
קהלת
ז, א);
וכן "
מי האיש ה
חפץ חיים
אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבֵר מרמה" (
תהלים
לד, יג-יד). לאיסור לשון הרע מקום בולט במשפט העברי, וראוי מאוד ליתן לו את ביטויו.
כפי שציינתי בפרשה קודמת (בדעת יחיד), סבורני כי "בשכבר הימים היה מקום נכבד תחת השמש לשמו הטוב של האדם. מקום זה הולך ומצטמצם, ובאיצטלת חופש הביטוי, יסוד חברתי ראוי מאוד כשלעצמו, נשחק לדעתי כבוד האדם כפשוטו" (דנ"א 2121/12
פלוני נ' ד"ר אילנה דיין
, פסקה א' לחוות דעתי

(2014) (להלן
עניין אילנה דיין
)). עוד הוספתי באותו עניין, כי שמו הטוב של האדם זכה לעיגון מפורש בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, בו נאמר (סעיף 2) כי "אין פוגעים בחייו, בגופו או
בכבודו
של אדם באשר הוא אדם" (הדגשה הוספה – א"ר); וראוי כי לדבר ינתן משקל באיזון זכות זו אל מול חופש הביטוי (
שם
, פסקה ב'; ראו גם עמדתי (דעת מיעוט) ברע"א 1104/07
עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל
, פ"ד סג(2) 511, פסקה כ"ט (2009)). חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו העמיד בכותרתו ובליבתו את כבוד האדם – והיש בגדרי כבודו של אדם, בחינת פשיטא, יותר מאשר שמו הטוב? אוסיף, כי לעמדתי לא כל ביטוי ראוי להגנת חופש הביטוי; כפי שמציין הרמב"ם – "הדיבור אשר נאסר, והוזהר ממנו, כעדות שקר וכזב ורכילות ומלשינות וקללה, ופסוקי התורה יורו על זה החלק, וממנו נבלות פה ולשון הרע" (פירוש הרמב"ם ל
מסכת
אבות
, א' י"ז); ראו גם רשימתי "'דיבתם רעה': על המאבק הנמשך לכבודו של הזולת ולשמו הטוב"
פרשת השבוע
בראשית

255
(עורכים אביעד הכהן ומיכאל ויגודה, תשס"א); וכן נ' סולברג "על לשון הרע, 'לשון טובה' ופיצויים"
פרשת השבוע

תזריע מצורע

(גיליון
70,
תשס"ב
); נ' סולברג "זכות האדם לשם טוב, חופש הביטוי ולשון הרע לתועלת"
פרשת השבוע

במדבר
58 (תשס"א); והפניות נוספות בעניין
אילנה דיין
, פסקאות ג'-ח'. מטעמים אלה, ובשים לב למשקל הראוי שיש ליתן לדעתי לזכות האדם לשם טוב, סבורני כאמור, על דרך העיקרון,
כי בבואנו לבחון האם סדרת פרסומים והכפשות המוכוונת כלפי פלוני עולה כדי לשון הרע, יש טעם ככלל בעמדה לפיה ראוי לבחון את סדרת הפרסומים גם כמכלול, בנוסף לבחינה הפרטנית, בבחינת השלם הגדול מסך חלקיו.

א.
בהקשר זה אביא מדברי המשנה לנשיא מישאל חשין ע"ה, שנאסף זה עתה אל אבותיו, ויהיו דבריו נר לזכרו ושפתיו ידובבו:

"הצורך הנפשי העמוק של אדם לשם טוב – צורך מן הטבע – זכה להכרה משפטית זה מכבר. המשפט עטף אותו צורך בהגנה בתחום המשפט וכך נתן בידו של אדם זכות לשם טוב. זכותו של האדם לשם טוב נתגלגלה אלינו מקדמת דנא. אמירות חז"ל כי 'כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים' (בבלי
בבא מציעא
, נח, ב) – וכמותה האמירה כי 'כל היורדין לגיהנם עולים, חוץ משלשה שיורדין ואין עולין. ואלו הן... המלבין פני חבירו ברבים...' (
שם
) – מלוות
את עמנו מאות רבות בשנים. אכן
, שמו הטוב וכבודו של אדם יקרים לו מכל
-
יקר, לעתים גם מחייו. 'כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר' (ע"א 214/89
אבנרי נ' שפירא
, פ"ד מג(3) 840, פסקה 16 לפסק-דינו של השופט – כתארו אז – ברק (1989)). כבודו ושמו הטוב של אדם יקרים לו – למצער – כגופו. ומה אדם קונה זכות על גופו – שלא יפגעו בו – כן קונה הוא זכות שלא יפגעו בכבודו ובשמו הטוב. פגיעה בכבודו ובשמו הטוב של אדם מדמה עצמה לאונס או למעשה מגונה הנעשים בגופו של אדם. ההבדל בין שני סוגי הפגיעה אינו אלא זה, שאונס ומעשה מגונה פוצעים תחילה בגוף ולאחר מכן בנפש, ואילו פגיעה בכבודו ובשמו הטוב של אדם פוצעים בנפש ופציעת
-
הנפש יכולה אף שתביא לפציעת הגוף".
(בג"ץ 6126/94
סנש נ' יו"ר רשות השידור,
פסקה 17 (1999)).

ב.
ואולם, אין באמור מעלה כדי להצביע על כך שענייננו מקיים את הדרישות המחמירות למתן דיון נוסף. אמנם, נקבע בפסק הדין נשוא העתירה כי "שאלת נקודת האיזון הראויה בין הזכות לחופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב כאשר עסקינן בפרסומים הנוגעים לצדדים הנתונים במחלוקת עסקית טרם זכתה לליבון בפסיקתנו" (פסקה 13). ואולם, בסופו של יום, אין בכך כדי לקבוע כי עסקינן בהלכה חדשה כשלעצמה
; מדובר באיזון נקודתי בנסיבות קונקרטיות בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי.
בית המשפט ערך ניתוח מקיף של עוולת לשון הרע והיחס בינה לבין חופש הביטוי בהתאם לדין הקיים (פסקאות 12-9 לפסק הדין). לאחר מכן התייחס בית המשפט לנסיבות המיוחדות של פרסומים במסגרת סכסוך עסקי (פסקאות 17-13 לפסק הדין), וכך סיכם חלק זה:

"בבואנו לנתח פרסומים שנעשו במסגרת סכסוך עסקי ולקבוע אם יש בהם משום לשון הרע אם לאו,
עלינו להתחשב בשיקולים שונים המשקפים את האיזון הכללי שמאפיין את יישום דיני לשון הרע – בין חופש הביטוי מזה, לבין הזכות לשם טוב מזה".


מדובר אם כן בהכרעה למקרה לגופו; ובמבט צופה עתיד, אין מניעה – גם לפי פסק הדין נשוא העתירה – כי
בשינוי נסיבות ישתנה ממקרה למקרה גם האיזון בין חופש הביטוי לבין זכותו לשם טוב של כל אדם באשר הוא אדם, לרבות במישור העסקי. כדברי פסק הדין, סבורני כי אין כל מניעה ככלל ובשכל ישר להחיל את איסורי לשון הרע גם בתחום העסקי, והשם הטוב הוא שם טוב בכל מקום ובכל עת; כפי שציין השופט פוגלמן, בפסק הדין, "חוק איסור לשון הרע אינו מבחין בין הגנה על שמו הטוב של האדם כפרט והטלת דופי בתכונותיו המוסריות, לבין פגיעה באדם כאיש עסקים על ידי הטלת דופי בתכונותיו המקצועיות הרלבנטיות" (פסקה 14); ואולי אדרבה, שכן המוניטין העסקי והשם הטוב "הוא זה שמושך אחרים להתקשר עמו, זה אשר משפיע על לקוחות לשוב ולפקוד את עסקו". לדברים אלה אוכל רק להצטרף ובהטעמה ולחזקם, ואידך זיל גמור לבחינה קונקרטית.

ג.
לחיבת המשפט העברי אפנה בהקשר ענייננו לספר
חפץ חיים
לר' ישראל מאיר הכהן, הלכות לשון הרע ה', ז' הדן ב"לשון הרע עסקית": "ודע דכשם שאסור להוציא דיבה על חברו, כן על חפציו אסור להוציא דיבה (רבנו אליעזר ממץ ב
ספר יראים
סימן קצ"א מצוה מ"א) וזה מצוי מאוד בעוונותינו הרבים שחנוני אחד מוציא דיבה על נכסי חנווני אחר וכל כהאי גוונא מפני הקנאה, וזו היא לשון הרע גמורה מדאורייתא". במשפט העברי קרוב הדבר מהותית גם לירידה לאומנות חברו, קרי, לתחרות עסקית אגרסיבית, וראו
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קנ"ו,

שכותרתו "מי שירד לאומנותו של חבירו...", וכן רמב"ם
שכנים
ו' ח';
ראו גם
אנציקלופדיה תלמודית
ערך "יורד לאומנות חבירו", כרך כ"ג, שס"ו בעמ' ש"ע, כי מי שקורא לחברו רשע, רשאי הנפגע לרדת לאומנותו (על פי בבלי
בבא מציעא
עא ע"א שם נאמר "אדם קורא לחברו רשע – יורד עמו לחייו"); אך אוסיף כי רש"י במקום (דיבור המתחיל "יורד עמו לחייו") כותב "וקשה בעיני שיתירו חכמים לישראל להנקם ולגמול רעה".
ראו לעניין "יורד לאומנות חבירו" גם בבלי
בבא בתרא
כא ע"ב, וכמות שמסכמים הרבנים זאב גולדשטיין ומשה גאלדפיין בספר
משפט צדק
(תשע"א) כ"א, עסקינן ב"דין חדש, דמי שיש לו ריחיים או שאר אומנות בתוך המבוי זכה ומעכב על האחרים מלירד לאותה האומנות בתוך אותו מבוי...". עוד ראו נ' רקובר,
המסחר במשפט העברי
(תשמ"ז-1987), 107 ואילך, וכן סוגית "עני המהפך בחררה" (בבלי
קידושין
נט ע"א, רקובר
שם
123 ואילך), שעניינה, הכשלת עסקה על ידי מתחרה. כל אלה באים ליצור סביבה מסחרית של הגינות כחלק מן הצופן הגנטי של המשפט העברי, וראוי לנו לעודדה.

ד.
נשוב לנידון דידן. בסופו של יום, בכל האהדה למי שמוציאים דיבתו ובכל ההסתייגות ממוציאי הדיבה, חוששני כי טענות העותרים שפסק הדין קבע "דין נפרד (ומקל) לדברי לשון הרע המפורסמים בגדר סכסוך עסקי", כי "ההלכה החדשה עלולה להביא להתרת רסן ולפגיעה ממשית בזכות לשם טוב" וכי "ההלכה החדשה מעניקה עדיפות באופן חסר תקדים – ... ואף קיצוני – לחופש הביטוי על פני הזכות לשם טוב", יש בהן משום הפרזה ולא נמצא להם בסיס של ממש בפסק הדין. מדובר ב

פסק דין
מנומק, אשר השלכותיו העקרוניות מצומצמות ונוגעות לנסיבות הספציפיות בהן ניתן, ולא נשכח כי הגם שהופחת משמעותית הסכום שנקבע בבית המשפט המחוזי, נותר עדיין סכום נכבד. ועוד, כפי שציינה הנשיאה נאור בדנ"מ 4764/15
הרן נ' עיריית חולון
(24.9.15), "... גם לו היתה בפסק הדין הלכה שסותרת את קודמותיה, לא היה בכך די. על מנת שבית המשפט ייענה לבקשה לדיון נוסף נדרש גם שההלכה שנקבעה תהיה קשה או חדשנית במיוחד, מה שאינו נדון בענייננו"; וכך –דומה –גם בנידון דידן. ועוד, בהקשר זה יש לתת משקל גם לכך שפסק הדין ניתן פה אחד (
דנ"א 1706/12
מדינת ישראל נ' סעיד
, פסקה 7 (2012); דנ"א 2393/12

מדינת ישראל נ' מולהי
,
פסקה 9 (2012)).

ה.
אין בידי איפוא להיעתר למבוקש. גם כיון שתגובת המשיבים הוגשה מבלי שנתבקשה, לא ייעשה צו להוצאות.



ניתנה היום, כ"ד בתשרי התשע"ו (7.10.2015).




המשנה לנשיאה

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.


15054070_t02.doc

זפ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il







דנא בית המשפט העליון 5407/15 אלי עזור, מרקעי תקשורת בע"מ נ' canwest global communications corp, ריצ'רד לייפסיק, ליאונרד אספר ואח' (פורסם ב-ֽ 07/10/2015)