פסקי דין על יגאל ברקוביץ | פסקי דין על אליעזר סברנסקי | פסקי דין על יובל סברנסקי |

27870-05/13 א     12/10/2015




א 27870-05/13 יגאל ברקוביץ נ' אליעזר סברנסקי, יובל סברנסקי








בית משפט השלום ברחובות



ת"א 27870-05-13 ברקוביץ נ' סברנסקי ואח'






בפני

כבוד השופטת
רנה הירש


תובע

יגאל ברקוביץ
ע"י עו"ד רונית ברנט


נגד


נתבעים

1.

אליעזר סברנסקי

2. יובל סברנסקי
ע"י עו"ד יוסי גנון





פסק דין

הרקע ותמצית טענות הצדדים
1.
התובע העביר כספים אל הנתבע 1, בחלקם בהעברה לחשבון בנק משותף של שני הנתבעים. השאלות העומדות לדיון בתובענה זו הן: האם מדובר במתנה או הלוואה; ככל שמדובר בהלוואה: מהו הסכום שיש להשיב לתובע; ומי מבין הנתבעים חייב להשיב את ההלוואה שניתנה.
2.
הנתבעים הם אחים, בניה של המנוחה תמר סברנסקי ז"ל, שהייתה אחות למחצה של התובע. אב התובע שכל את אשתו הראשונה בעת שהמנוחה הייתה כבת שנתיים, ולאחר מכן התחתן עם אם התובע, לה היה נשוי במשך שנים ארוכות עד לפטירתו.
3.
לטענת התובע, העביר לנתבעים, בהתאם לבקשת הנתבע 1 (להלן: אליעזר), חמש הלוואות בסכום כולל של 255,000 ₪ (למען הנוחות יתייחס פסק הדין להלן בכותרות הסכומים כפי שנתן להם התובע):
5,000 ₪ ביום 17/10/12 - ההלוואה הראשונה.
90,000 ₪ בחודש 12/2012 - ההלוואה השניה.
40,000 ₪ בחודש 01/2013 - ההלוואה השלישית.
8,000 דולר לבתו של אליעזר בחודש 02/2013 - ההלוואה הרביעית.
25,000 דולר באמצעות מר צדקיאל (להלן: צדקו) בחודש
04/2013 - ההלוואה החמישית.
לגישת התובע למעט ההלוואה הרביעית, כל הסכומים האחרים – בין אם הופקדו בחשבון הבנק המשותף ובין אם הועברו לאליעזר – ניתנו לשני הנתבעים
יחדיו. התובע סבור כי על הנתבעים להשיב לו את כלל הסכומים שהעביר, שכן מדובר היה בהלוואות והנתבעים התחייבו להשיב לו את הכספים שניתנו על ידו.
התובע צירף לתצהירו תכתובת מיילים ומסרונים בינו לבין הנתבעים, אשר לטעמו מוכיחים כי שני הנתבעים ביקשו את הכספים, וכי שני הנתבעים ידעו על העברות כספים ועל החובה להשיבם.
4.
אליעזר טען, כי הסכומים ניתנו כמתנה, בשל תחושת אשמה של התובע, מאחר והמנוחה קופחה בכך שלא ירשה את נכסי אביה. אליעזר טען עוד כי ההלוואה שניתנה לבתו הוחזרה על ידו ואילו ההלוואה האחרונה שביקש בסך 25,000 דולר מעולם לא ניתנה לו.
עוד טען אליעזר, כי התביעה הוגשה בטרם הגיע מועד השבת ההלוואה השנייה והשלישית, הם הסכומים היחידים אשר לא הושבו לתובע, שכן התחייב להחזיר סכומים אלה רק עם מכירת הדירה בנתניה אשר טרם נמכרה במועד הגשת התביעה. לעניין זה מוסיף אליעזר, כי התובע לא דרש לקבל את הכספים חזרה טרם הגשת התביעה.
5.
הנתבע 2 (להלן: יובל) טען, כי לא ביקש ולא קיבל כספים כלשהם מהתובע, כי הכספים שהועברו לחשבון הבנק המשותף הופקדו שם לא על דעתו ולא בידיעתו, כי לא התחייב להחזיר כספים, כי העובדה שהדירה בנתניה צוינה על גבי מסמך שערכו התובע ואליעזר אינה קושרת אותו להלוואה שניתנה, וכי הוא מעורב בתיק שלא כדין ורק כדי שהתובע יוכל להיפרע בדרך של הטלת עיקול על הדירה שירש.
6.
למען השלמת התמונה, אציין כי תחילה הוגש כתב תביעה רק כנגד אליעזר, וכן הוגשה בקשה להטלת עיקול על הדירה בנתניה,
והתברר שהדירה רשומה על שם יובל בלבד. לאחר מכן, הוגש כתב תביעה כנגד שני האחים, והוטל עיקול בעקבות בקשה לעיקול זמני, על הדירה השייכת ליובל.
בדיון שהתקיים בבקשה
לביטול העיקול נקבע כי באותו שלב, ישנן ראיות לכאורה הקושרות את יובל לכספים שהועברו לחשבון הרשום על שם הנתבעים, ולכן נותר העיקול על כנו. בהחלטה מיום 11/6/2014, נפסקו הוצאות הדיון בסך 3,000 ₪, תוך שנקבע שהוצאות אלה תוטלנה בהתאם לתוצאות הדיון בתיק.
דיון והכרעה
7.
אקדים סוף דבר לראשיתו ואציין, כי מצאתי שהכספים הועברו ככספי הלוואה אשר יש להשיבם; כי סכום ההלוואה הכוללת הינו 250,000 ₪; כי יש להפחית סך של 2,000 דולר בגין החזר חלקי שקיבל התובע; וכי על יובל להשיב את הכספים שהועברו לחשבון הבנק המשותף בסך 82,000 ₪.
מהות הכספים: מתנה או הלוואה ?
8.
בהליך זה החובה להוכיח את תביעתו, על פי הדרישה לפיה "המוציא מחברו עליו הראיה". ואולם, ההלכה כי במקרה שבו הועברו כספים מאדם אחד לאחר, על התובע להוכיח את העברת הכספים בלבד, והחזקה היא כי מדובר בהלוואה, אלא אם הנתבע יוכיח שהכספים ניתנו במתנה.
כך נפסק בע"א 180/51, ארנולד גולדקורן נ. סילביה ויסוצקי, פ"ד ח 262 [1954], בעמ' 265:
"...השאלה העומדת בפני
נו היא: מה הדין, כאשר הנתבע מודה בקבלת הדבר, ומצמצם את הגנתו לטענה המפורשת: כי הדבר ניתן לו בתורת
מתנה
, - האם טענה זו מעבירה אליו את חובת ההוכחה, או לא?
התשובה לשאלה היא, לדעתנו, בחיוב. ה'חזקה' היא במסיבות המקרה שלפנינו (כאשר אין הנותן קרוב-קרוב, כגון
אביו

של המקבל)
נגד
טענת המתנה, ועל הנתבע היה, אפוא, לסתור את החזקה ולהוכיח את טענתו."
כך קבע בית המשפט העליון קבע גם בע"א 4396/90, חנה רוזנמן נ. ד"ר ג'ורג קריגר, פ"ד מו(3) 254, [1992] בעמ' 259:
"... הלכה היא, כי במקרה כמו זה שלפנינו חובת ההוכחה היא על מי שטוען, כי המדובר במתנה...

נמצא, כי על-פי דין חובת ההוכחה הייתה על הנתבעים להראות, כי הכסף שקיבלו היה בגדר מתנה. אם נכשלו בכך, דין הגנתם להידחות, ודין התביעה להתקבל."
9.
כאמור, היפוך נטל ההוכחה אינו חל כאשר מדובר ביחסי קרבה מיוחדים, נוטל הנטל על כתפי התובע, להוכיח כי מדובר בהלוואה, בשל חזקת המתנה הנוגעת לצדדים קרובים, כדוגמת בני משפחה מקרבה ראשונה.
כך נקבע למשל בע"א 34/88,
‎
ג'וזפינה רוטנברג רייס
‎

‎
נ. עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל
, פ''ד מד(1) 278 [1990], בע"מ 286, תוך הבהרה כי החזקה ההפוכה בדבר מתנה קיימת כאשר קיימים יחסי קירבה מיוחדים בין נותן הכספים לבין מקבלם. יחסי קירבה כאלה, המצדיקים חזקה בדבר מתנה, מתקיימים כאשר המשלם הוא מי שדואג למחסורו ולצרכיו של מקבל הכספים.
במקרה דנן ברור, כי הצדדים אינם בבחינת קרובים-קרובים: בדיון התברר כי לא היה קשר רציף לאורך השנים בין התובע לנתבעים, והקשר נוצר רק לאחר פטירת המנוחה, סמוך לפני שהחל התובע להעביר כספים לנתבעים או מי מהם. התובע לא היה מחויב מעולם לדאוג לרווחת הנתבעים או לצרכיהם, ואין כל טענה מצד הנתבעים שיהא בה כדי לקבוע כי המדובר ביחסי קרבה מיוחדים.
10.
זאת ועוד, אפילו אם היתה – כך טען אליעזר – כוונה לתת לו סכום כסף ראשוני במתנה, הרי שלאחר מכן הוא ויתר על סיווג הכספים כך, כאשר חתם בחודש ינואר 2013 על מסמך התחייבות להשיב את הכספים לתובע, אליו תהיה התייחסות בהמשך.
סכומי ההלוואה
:
11.
ביחס להלוואה השנייה והשלישית, חתם אליעזר על מסמך שצורף כנספח ב' לכתב התביעה, ואשר הוגש כמוצג לבית המשפט. המסמך ייקרא להלן לצורך הנוחות: נספח ב'.
במסמך זה אישר אליעזר ביום 13/1/2013 כי קיבל
סכומים של 90,000 ₪. בשולי המסמך אישר קבלת סך נוסף של
40,000 ₪ ביום 23/1/2013. בסיס חתימת אליעזר על נספח ב', יש בה די כדי להוכיח את טענות התובע באשר למתן מלוא הכספים שנזכרו באותו מסמך ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי.
12.
אני דוחה את הטענה כי מתוך סך של 90,000 ₪ ההלוואה השנייה, הועברו 42,000 ₪ בלבד לחשבון הבנק המשותף של הנתבעים, ואילו היתרה – 48,000 ₪, מעולם לא ניתנה: מדובר בסכום שהוא מעבר למחצית ההלוואה. אליעזר אישר קבלת הסך של 90,000 ₪, בלשון עבר.

אין כל פניה של אליעזר לתובע בדרישה להשלים ולהעביר את הכספים, מאחר שהועבר סכום של פחות ממחצית ההלוואה שהתחייב להחזיר.
קשה להניח כי אליעזר היה חותם על התוספת בשולי נספח ב', ומאשר קבלת 40,000 ₪ נוספים, אלא אם קיבל בפועל עד לאותה עת את מלוא ההלוואה השנייה, אותה התחייב להחזיר בתוספת ריבית.
13.
אין כל משמעות לעובדה שהתובע לקח הלוואה על סך 70,000 ₪ ביום 17/12/2012, ולא הלוואה על מלוא הסכום שהעביר לאליעזר. לא מן הנמנע, שהיה לתובע סכום כסף שכיסה את מקצת ההלוואה והוא לא נדרש לקחת הלוואה ו/או אשראי מהבנק על מנת להעביר את הסכומים לאליעזר.
על בסיס האמור, נספח ב' החתום על ידי אליעזר מהווה ראיה מספקת להעברת כספי ההלוואות השנייה והשלישית.
14.
עם זאת, מהעובדה שהתובע טרח להחתים את הנתבע על מסמך חתום המאשר קבלת כספים והתחייבות להשיבם בתוספת ריבית בגין ההלוואה השנייה, בצירוף העובדה שאין אזכור של ההלוואה הראשונה הקודמת, עולה כי אותה הלוואה ראשונה כלולה בתוך הסך של 90,000 ₪ שהלווה התובע לאליעזר על פי נספח ב' עד למועד חתימת המסמך ביום 13/1/2013.
העובדה שהתובע לקח הלוואה בנקאית בסך 70,000 ₪ באמצע חודש דצמבר 2012, גם היא תומכת במסקנה שהסכום של 90,000 ₪ לא הועבר כמקשה אחת במועד יחיד, ותואמת לטענה כי חלקה של ההלוואה השנייה הועברה לחשבון הנתבעים בהעברה בנקאית, וחלק אחר ממנה ניתן במזומן.
על כן, אינני מקבלת את הטענה כי יש הלוואה קודמת ונוספת לפני העברת הכספים הנזכרים בנספח ב'.
15.
ההלוואה הרביעית, סכומה, העברתה לג'ניפר בתו של אליעזר, וההתחייבות להשיבה, כלולים בתכתובת המסרונים בין התובע לאליעזר אשר צורפו לתצהירו. הנתבעים לא חלקו על חישוב ההמרה למטבע ישראלי, אלא נטען שהלוואה זו הושבה לתובע. משכך, אני קובעת כי הלוואה זו בסך 30,000 ₪ ניתנה לג'ניפר, לבקשתו של אליעזר, אשר קיבל על עצמו להשיב לתובע סכום זה.
16.
אשר להלוואה החמישית: אליעזר ביקש מהתובע להעביר את כספים ההלוואה הרביעית בסך 25,000 דולר, באמצעות צדקו.
קודם לכן, ביום 9/4/2013, ביקש אליעזר העברה של סכום זה לחשבון הבנק שלו בבנקוק, במייל ששלח באותו מועד ובמסרון שהפנה למייל באותו יום. כשבוע לאחר מכן, ביקש אליעזר מהתובע למסור את אותו סכום לצדקו, חבר שלו, על מנת שבנו של צדקו יעביר לו את הכסף בבנקוק.
אמנם, הנתבעים הכחישו כי הכספים הועברו אליהם, אך להוכחת העברת הכספים זומנו על ידי התובע שני עדים, מר ראובן צדקיאל (צדקו), אשר מסר שהוא חבר של אליעזר מזה כ-40 שנה, והתבקש על ידי אליעזר לקבל כספים מקרוב משפחה על מנת שבנו של צדקו ימסור לאליעזר בבנקוק את אותו סכום, והבן אישר כי מסר סכום זה לאליעזר. צדקו מסר בעדותו כי מדובר ב-20 או 25 אלף דולר.
מר מידד רם שהוא החתן של צדקו, אישר כי קיבל מהתובע כספים, בסכום שלא זכר מהו, שם את הכספים בכספת, ונתן לבנו כאשר הבן הגיע לארץ.
17.
שתי העדויות הללו, של אנשים המכירים את אליעזר ואין להם הכרות מוקדמת עם התובע, בצירוף התכתובת, הבקשות וההנחיות של אליעזר להעביר 25,000 דולר לצדקו על מנת שהכספים יועברו לאליעזר בתאילנד על ידי בנו של צדקו, יש בהם כדי להוכיח את גרסת התובע כי הכספים שולמו על ידו לצורך מסירתם לאליעזר.
האמירה של צדקו שבנו אישר מסירת הכסף לאליעזר הנה עדות מפי השמועה, אך המסקנה כי הכספים הועברו לאליעזר, אינה מתבססת על אמירה זו אלא על המכלול כאמור לעיל של המסרונים והתכתובת, של מסירת הכספים לידי מר מידד רם, ועל כך שלא הייתה כל טענה במסרון או במייל מאוחר יותר על כך שהכספים לא הגיעו ליעדם.
אליעזר לא הגיש הודעה לצד שלישי כנגד צדקו, מידד רם או בנו של צדקו אשר קיבל את הכספים לצורך העברתם לאליעזר, ולא טען כי אלה לקחו את הכספים לעצמם. להיפך, לאחר שיובל שלח לתובע מסרון מיום 17/4/2013 ביקש מהתובע שיתקשר אליו כשהוא פוגש את מר צדקו, נשלח על ידי יובל מסרון נוסף ביום 18/4/2013, בו כתב: "
yigal toda raba
".
18.
הרושם שנוצר הוא שכל התחינות של הנתבעים לסיוע ועזרה נענו עם מסירת ההלוואה החמישית, על בסיס ההתחייבות של אליעזר להחזיר את הכספים, כאשר ימכור את הדירה. העובדה שלאחר מכן לא ניתנו הלוואות נוספות אינה משנה מסקנה זו.
19.
בדומה לקביעה הנוגעת להלוואה הרביעית, גם כאן אין הכחשה של חישוב המרת הדולרים למטבע ישראלי, ועל כן אני קובעת כי סכום הלוואה זו היה 90,000 ₪ והוא נמסר לאליעזר באמצעות בנו של צדקו, בתאילנד.
סכום זה גם עולה בקנה אחד עם האסמכתאות שצירף התובע המעידות על משיכת סכום של 90,000 ₪ במזומן מהבנק בימים 17-18/4/2013.
חבותו של אליעזר:
20.
אליעזר התחייב להשיב את ההלוואות השנייה והשלישית בחתימתו על גבי נספח ב', ואת ההלוואות הרביעית והחמישית התחייב להשיב במסרונים ששלח לתובע. לכך צריך להוסיף את סכום הריבית עליו הסכימו הצדדים. צירוף הריבית עולה מנוסח ההסכמה שנרשמה בנספח ב', לתוספת התשלום. הדברים הרשומים באותו מסמך הם קצרים וברורים ולא נוצר ספק באשר למשמעות ההסכמה, כי ההלוואה השנייה ניתנה בסך של 90,000 ₪ ותוחזר בתוספת ריבית.
התיעוד שצורף לתצהיר התובע מבהיר, כי סכום הריבית נקבע בהקבלה לסכום שהוא נדרש לשלם של ההלוואה הבנקאית שנטל כדי להעביר את הכספים למי מהנתבעים. העובדה שהריבית מתייחסת לתקופה של שנתיים, ולקרן בסך 70,000 ₪, אינה משנה מהתחייבותו של אליעזר להוסיף ולהחזיר סכום זה,
ובמיוחד הדבר מתחייב לאחר שמאז מתן ההלוואה ועד היום חלפה תקופה של מעל שנתיים, וההלוואה לא נפרעה.
21.
סך ההלוואות (למעט ההלוואה הראשונה), הינו 250,000 ₪. על כן, אני מחייבת את אליעזר להשיב לתובע את מלוא סכומי ההלוואות האמורות, בצירוף הריבית שהוסכמה על ידו כאמור בנספח ב' בסך 4,200 ₪, ובסה"כ 254,200 ₪.
חבותו של יובל:
22.
אין חולק כי יובל לא קיבל במישרין כספים כלשהם מהתובע. עוד אין חולק, כי יובל הוא בעלים במשותף של חשבון בנק שאליו הועברו 82,000 ₪ מתוך כספי ההלוואות. נראה, שאין מחלוקת אמיתית שאין על יובל להשיב את הכספים שהועברו לג'ניפר כאשר הוא לא נהנה מכספים אלה, לא היה שותף לבקשה להעבירם, ולא התחייב להשיבם.
השאלות שבמחלוקת לעניין זה הן שתיים: האם יובל אחראי להחזר הכספים שהועברו לחשבון הבנק המשותף? האם יובל אחראי להחזר הכספים שהועברו באמצעות צדקו לאליעזר בתאילנד?
23.
באשר לכספים שהועברו לחשבון המשותף: מעדותו של אליעזר עולה כי העברה הראשונה בסך 42,000 ₪, שימשה לתשלום חובות והוצאות הנוגעים למנוחה, חוב לחברת קדישא, חוב למטפלת, והעברה לכיסוי משכנתא ששימשה למימון הדירה שירש יובל מהמנוחה.
כל אלה הם תשלומים אשר ליובל יש אינטרס בהם, עם כיורש עזבון המנוחה - למעשה אליעזר לא ירש אלא סכום סמלי בלבד וכל הירושה, החובות והזכויות הושארו ליובל בלבד. בשל כך, אין לי ספק, כי יובל אחראי להשבת סכום זה, למרות שאינו חתום על נספח ב'.
ההלוואה השלישית בסך 40,000 ₪ גם היא הועברה לחשבון הבנק המשותף. הנתבעים נמנעו מהבאת דפי חשבון ומידע אודות השימוש שנעשה בסכום זה. הימנעותו של יובל מהצגת מסמכים התומכים בטענתו כי אינו קשור לכספים בחשבון המשותף נזקפת לחובתו.
מעבר לכך, יובל העיד (עמ' 37 לפרו', ש' 23 עד עמ' 38 ש' 3), כי מדובר בחשבון ששימש לתשלום הוצאות אחרי שאמו נפטרה, כי בין השאר שולם מחשבון זה חלקו של יובל בהוצאות, וכי מתוך כספי החשבון המשותף "יש לי דברים פרטיים שם ששילמתי לאנשים מסוימים ולא רוצה שבית משפט יראה את זה". מכאן, שלא ניתן לנתק את יובל מאותו חשבון משותף ולא ניתן לקבל טענתו כי אינו קשור לחשבון המשותף וכי הכספים שהועברו לאותו חשבון לא שימשו אותו ביחד עם אחיו.
24.
אינני מוצאת בתכתובת של יובל בנוגע להעברת כספי ההלוואה החמישית משום לקיחת אחריות להשיב את הסכום לתובע. אני מקבלת את ההסבר של יובל בעניין זה, כי הוא ניסה לעזור ביצירת הקשר בין התובע לאחיו. אין במסרונים של יובל התחייבות להחזיר כספים, ואין חולק כי כספי הלוואה זו נמסרה בתאילנד לאליעזר בלבד. כאשר יובל לא ביקש לקבל את הכספים, לא לקח על עצמו להשיבם, ולא הוכח כי נהנה מהכסף, אין בבקשה שהעביר לתובע ליצור קשר טלפוני עם אליעזר או אמו, די כדי לחייבו להשיב סכום זה.
25.
אשר על כן, אני קובעת כי אחריותו של יובל להחזיר את ההלוואה מתייחסת לסכומים שהופקדו בחשבון המשותף בסכום כולל של 82,000 ₪.
השבה חלקית של סכומי ההלוואה:
26.
הצדדים הסכימו לטענה כי התובע קיבל מיובל בהעברה בנקראית סך של 2,000 דולר, לאחר מתן ההלוואה הרביעית, לג'ניפר. התובע טען, כי כספים אלה הועברו אליו לצורך העברתם לפירעון המשכנתא שהוטלה על דירתו של יובל.
אמנם, התובע לא צירף לתצהירו אסמכתאות לתשלום זה, אולם הנתבעים לא הכחישו כי התובע העביר סכום דומה, של כ- 2,000 דולר לכיסוי המשכנתאות.
עמדת הנתבעים הינה, כי העברה זו לכיסוי המשכנתאות אינה קשורה לאותו סכום ששולם לטענתם במסגרת ההלוואה לג'ניפר (עדות הנתבע 2, עמ' 43 לפרו' ש' 18).
מאחר ואין הכחשה שהועבר הסכום לכיסוי המשכנתאות, הרי שזהו סכום שעל הנתבעים להשיב לתובע:
אם הסכום האמור לא היווה החזר חלקי של ההלוואה, אין לו כל משמעות. האפשרות האחרת הינה, כי העברה זו בוצעה כהחזר חלקי של ההלוואה,
אז יש לקבוע כי מנגד, בוצע על ידי התובע תשלום נוסף שיש לסווג כהלוואה בסכום דומה, בשל תשלום לחשבון המשכנתא.
בכל מקרה, התוצאה תהיה זהה, ואין לבצע הפחתה מסכום החוב בגין תשלום זה.
27.
באשר לפירעון יתרת ההלוואה הרביעית, לא הוגשה כל אסמכתא התומכת בטענת הנתבעים כי הועבר סכום נוסף של 5,800 דולר במזומן לידי התובע. מדובר בטענת הגנה אשר הנטל להוכיח אותה מוטל על הנתבעים. בהעדר תמיכה בטענה זו, אני דוחה אותה וקובעת כי מעבר לסך של 2,000 דולר כאמור לעיל, שאין לה משמעות בשל העברה בסכום דומה לחשבון המשכנתא, לא הועבר סכום נוסף לתובע בגין ההלוואה הרביעית או כל הלוואה אחרת.
שערוך סכום ההלוואות:
28.
על פי נספח ב' המועד להשבת ההלוואה השנייה והשלישית היה בעת מכירת הדירה בנתניה. אין חולק, כי ביום הגשת התביעה טרם נמכרה אותה דירה. כמו כן, במהלך הדיון התברר כי הדירה נמכרה ככל הנראה בתחילת שנת 2014. יובל – בעל הדירה – לא ידע למסור מועד מדויק של המכירה, אך לא הכחיש כי אפשר שהדירה נמכרה בחודש ינואר או פברואר 2014, וכי כספים שהפקיד בקופת בית המשפט, בסך 250,000 ₪, באו מתוך כספי המכירה.
בדיקת התיק הממוחשב מעלה כי הפקדת הסכום נעשתה בחודש יוני 2014.
29.
מקובלת עלי הטענה כי לא הוכח כי התובע ביקש או דרש את השבת ההלוואות שנתן לפני הגשת התביעה. התובע צירף את כל התכתובות שבינו לבין הנתבעים, ולא מצאתי דרישה כאמור.
לפיכך, אין מקום לחייב את הנתבעים בתשלום הפרשי הצמדה וריבית כלשהם על סכומי ההלוואות עד למועד הגשת התביעה, מעבר לתשלום הריבית עליה הוסכם בנספח ב'.
30.
אמנם, הגשת התביעה הינה משום דרישה חד
משמעית וברורה לפירעון ההלוואה. החל ממועד הגשת התביעה ידעו הנתבעים היטב כי התובע עומד על קבלת הכספים המגיעים לו. התובע הסכים להמתין לקבלת הכספים המתייחסים להלוואה השנייה עד למועד מכירת הדירה. לא ייתכן כי יהא בכוחה של פעולה חד צדדית של התובע, ואפילו מדובר בהגשת תביעה משפטית, כדי לחייב את הנתבעים להקדים את מועד החזר ההלוואה עליו הוסכם בין הצדדים.
31.
באשר להלוואות השלישית, הרביעית והחמישית – לא נקבע בין הצדדים מועד להחזר ההלוואות. כמו כן, בנוגע לאותן הלוואות, לא דרש התובע ולא הסכים מי מהנתבעים לשלם ריבית כלשהי.
מאחר והצדדים שתקו בעניינים אלה ולא קבעו מועד להשבת ההלוואות ולא הסכימו כי הן נושאות ריבית, ומאחר שקודם לכן נקבע מועד להחזרת הלוואה עם מכירת הדירה, אני רואה בהתנהלות הצדדים כהסכמה לכך שכל ההלוואות כולן יפרעו עם מכירת הדירה ולא קודם לכן, והסכמה כי מעבר לריבית בסך 4,200 ₪ לא יידרשו הנתבעים בתשלום ריביות נוספות.
32.
כפועל יוצא, אני קובעת כי התובע זכאי להפרשי הצמדה וריבית על סכום ההלוואות, החל מיום 1/3/2014 ועד למועד התשלום בפועל.
הוצאות משפט:
33.
התביעה כנגד הנתבע 2 התקבלה בחלקה בלבד, 82,000 ₪ מתוך סכום התביעה של כ-290,000 ₪. הנתבע 2 הפקיד בקופת בית המשפט
250,000 ₪ כדי להסיר את העיקול שהוטל על דירתו – סכום שהוא מעל פי שלושה מהסכום בו חויב בפסק הדין - ואין כל ספק כי נגרמו לנתבע 2 הוצאות משמעותיות לצורך ניהול התביעה.
בשים לב לאמור, אני קובעת כי על הנתבע 2 לשלם הוצאות משפט בסכום מינימאלי, לרבות שכ"ט עו"ד והחזר אגרה, בסך כולל של 6,000 ₪.
34.
הגנתו של הנתבע 1 נדחתה, והתביעה נגדו התקבלה כמעט במלואה. משכך, על הנתבע 1 לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בהתאם לתעריף המינימאלי המומלץ של לשכת עוה"ד, בסך של 19,423 ₪ (כולל מע"מ). בנוסף, על הנתבע 1 להשיב לתובע את האגרה ששולמה על ידו בסך 7,293 ₪.
סוף דבר
35.
אני מחייבת את הנתבע 2, לשלם לתובע סך של 82,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/3/2014 ועד למועד מתן פסק הדין ובתוספת הוצאות בסך 6,000 ₪.
סכום זה ישולם בהעברה מתוך הפיקדון שהפקיד הנתבע 2 בקופת בית המשפט
על בסיס החישוב שתערוך ב"כ התובע ותעביר לאישור בית המשפט. יתרת הפיקדון שהפקיד הנתבע 2 תוחזר אליו.
36.
אני מחייבת את הנתבע 1, לשלם לתובע סך של 254,200 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/3/2014 ועד למועד התשלום המלא בפועל, וכן את הוצאות המשפט כפי שפורטו לעיל.
מהסכום הכולל בו חוייב הנתבע 1, יופחת הסכום שישולם כאמור לעיל בשל חבותו של הנתבע 2 מתוך כספי הפיקדון.
זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד.
המזכירות תעביר עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.


ניתן היום,
כ"ט תשרי תשע"ו, 12 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 27870-05/13 יגאל ברקוביץ נ' אליעזר סברנסקי, יובל סברנסקי (פורסם ב-ֽ 12/10/2015)