פסקי דין על עלי אבו ריא | פסקי דין על מוסא חמדו | פסקי דין על עזבון מחמוד חליל חמדו ז"ל | פסקי דין על ח'ליל חמדו ואח' |

8980-02/12 א     14/10/2015




א 8980-02/12 עלי אבו ריא נ' מוסא חמדו, עזבון מחמוד חליל חמדו ז"ל, ח'ליל חמדו ואח'








בית משפט השלום בחיפה



ת"א 8980-02-12 אבו ריא נ' חמדו ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופט
יואב
פרידמן


תובע

עלי אבו ריא
, עו"ד 23105570
ע"י ב"כ עו"ד ד. זוהר

נגד


נתבעים

1.מוסא חמדו

ת.ז. 21018791

2.עזבון מחמוד חליל חמדו ז"ל
שנשא בחייו ת.ז. 21018859
ע"י יורשיו נתבעים 3-4

3.ח'ליל חמדו ת.ז.
21018858

4.אחמד חמדו
ת.ז. 21018825

כולם ע"י ב"כ עו"ד מ. אזרד




פסק דין


1.
תביעה כספית לתשלום שכ"ט עו"ד שהוגשה כנגד לקוחותיו לשעבר, הנתבעים 1 ו-2 שהינם אחים. התביעה מבוססת על הסכם שכ"ט, ועמדה על סך של 50,000$, כתרגומם לשער יציג ובתוספת מע"מ ושערוך. הנתבע 2 המנוח (שעיזבונו מצוין בכותרת) לא הגיש תצהיר. הוא נפטר בשלב שלאחר הגשת התצהירים, ובטרם שמיעת הראיות.
לאור פטירתו, ניתן צו בימ"ש להמשך על דרך הנחיה לצירוף יורשיו לכתב התביעה.
נתבעים 3 ו-4 צורפו אפוא כיורשיו של הנתבע 2 ז"ל. עם זאת הראיות נשמעו עוד בטרם תוקנה התביעה, שכן בעניין זה לא היה טעם לדחות הישיבה שנקבעה והעדים התייצבו אליה: בעלי הידיעה בכל מקרה, הם העדים שנשמעה עדותם. במהלך הישיבה עצמה ניתנה הנחיה על תיקון התביעה. לאחר הגשת הסיכומים ניתנה החלטה
נוספת
ביום 5.9.15, ובהמשך לה הודיעה ב"כ נתבעים 1-2
כי תייצג אף יורשי הנתבע 2 ז"ל
שצורפו, וניתן לתן

פסק דין
.

גרסת התובע

2.
התובע מפרט כי בשנת 2004 פנו אליו הנתבע 1 ונתבע 2 המנוח (יכונו להלן שניהם יחדיו : "הנתבעים") לשם ייצוגם בתביעת פיצויי מקרקעין כנגד המדינה (האפוטרופוס לנכסי נפקדים). התובע מציין כי הנתבעים טענו שעו"ד אחר שייצג אותם לא עשה דבר, ולא הגיש בשמם תביעה לביהמ"ש, למרות שציין מספר פעמים כי עשה כן.
לאחר שיחות רבות, נחתם בין הצדדים הסכם התחייבות של תשלום שכ"ט. ההשתלשלות בעניין זה הייתה שמספר פעמים הבטיחו הנתבעים לבוא למשרד התובע, ולחתום על הסכם שכר הטרחה. בסופו של יום בנו של הנתבע 2, מר ח'ליל חמדו מחמוד (שנתן תצהיר נ/1), ביקש שהתובע יגיע לבית הוריו לאור העובדה שאביו נכה. ח'ליל (שבינתיים צורף כאמור כנתבע 3 לאור פטירת אביו) יכונה להלן בשמו הפרטי. הפגישה נקבעה ב- 15/06/05 בביתו של הנתבע 2 ז"ל.

3.
ב- 15/06/05 הגיע למשרד התובע בחיפה מר שאוקי שנאן, שבזמנים הרלוונטיים היה סטודנט למשפטים שהתלווה לתובע לדיונים ופגישות. התובע ביקש ממנו להתלוות אליו לפגישה בכפר מכר בביתו של הנתבע 2, מר שנאן הסכים; השניים נסעו אפוא, כאשר קודם הגיעו לביתו של הנתבע 1 ושוחחו בטלפון עם אחיינו, בנו של הנתבע 2 ז"ל. הנתבע 1 הודיע לבנו של הנתבע 2, כי התובע ומר שנאן, הגיעו כדי לחתום על הסכם שכ"ט. השלושה נסעו לביתו של הנתבע 2. לאחר כ- 20 דקות הגיע ח'ליל.
אם כן, הנוכחים בפגישה בסופו של יום היו התובע, מר שנאן, הנתבעים 1 ו-2, וח'ליל בנו של הנתבע 2 ז"ל.

4.
לאחר שהתקיימה שיחה על התיק וניהולו, ציין התובע שיש לחתום על הסכם שכה"ט.
הוא הוציא את ההסכם המודפס, קרא אותו בקול לכל הנוכחים, תרגם אותו לערבית והעביר אותו לח'ליל, מאחר והאחרון ביקש לעיין בטיוטה. לאחר שקרא ח'ליל את הטיוטה, אמר הוא לדודו ואביו הנתבעים
שהכל טוב ולפי הסיכום אפשר לחתום. אז חתמו הנתבעים 1 ו-2 על הסכם שכה"ט. ההסכם שיקף את ההבנות המוקדמות, בעקבות שיחות בין הצדדים. התובע חפץ בשכ"ט בשעור 20%, הנתבעים ביקשו שכ"ט פחות מזה עליו סוכם לבסוף – אך לבסוף הסכימו הצדדים על 17%, והוכן הסכם תואם.
ההסכם צורף כנספח ה' לכתב התביעה.

5.
התובע מציין כי קיים התחייבותו וטיפל על הצד הטוב ביותר בתביעה. הוא הגיש כתב תביעה לביהמ"ש המחוזי בחיפה (ת"א 650/04). כמו כן הגיש חוו"ד שמאי, לאחר שעבד מול המומחה והגיש שני תצהירים ובקשות שונות, וכן התייצב לדיונים שהתקיימו וניהל מו"מ עם הועדה לשחרור נכסי נפקדים, לצורך שחרור נכסי הנתבעים. מכתבו של התובע לוועדה לבדיקת תביעות האפוטרופוס והמדינה והסדר, צורפו לתיק מסמכי התובע – ת/15. כתב התביעה שהוגש בביהמ"ש המחוזי, הבקשות והתגובות, תצהיר העדות הראשית שהכין התובע והוגש ופרוטוקולי הישיבות שם –
צורפו כנספחים א'- ד' לכתב התביעה.

6.
בכל הזדמנות בה היה התובע מבקש מן הנתבעים לחתום על מסמך, היה הוא מגיע לבית הנתבע 2 ז"ל והיו מגיעים גם אחיו הנתבע 1, ובנו של הנתבע 2 ח'ליל. האחרון היה מקריא את המסמך, מתרגמו לערבית ורק אז היו הנתבעים חותמים.
7.
השיחות שנוהלו מול האפוטרופוס והמנהל, כללו בדיקת אפשרות לסיים בפשרה על דרך הקצאת קרקע חלופית לנתבעים בהתאם לנוהלי המנהל. התובע טוען שדובר על דונם למגורים, שליש בקרקע ופיצוי כספי. התובע משער כי אלמלא הופסק טיפולו על ידי הנתבעים, הייתה אפשרות זו מתממשת.

8.
בשנת 2006 החלו הנתבעים לשנות מהתנהגותם כלפי התובע, כאשר התובע מציין כי הדבר נעשה על מנת לגרום להפסקת טיפולו ומסירת התיק. הדבר החל בתחילת חודש דצמבר 2006 כאשר הנתבע 1 וח'ליל, בנו של הנתבע 2, הגיעו למשרדו. ח'ליל הציג בפני
התובע ייפוי כוח נוטריוני (ת/17) וטען שהוא מיופה כוחו של אביו בכל העניינים. השניים ביקשו שיימסר להם כל התיק לעיון. התובע הסכים, אך ביקש לדעת למה. הם השיבו שהם מבקשים רק לעיין וישיבו אותו בתוך שבוע. תואמה פגישה למועד אחר, בה היו הנתבעים אמורים לקחת את התיק, אך לא הגיעו. בסופו של דבר תואם טלפונית שעו"ד תאופיק נאסר, שעבד אצל התובע במועד הרלוונטי, ימסור לנתבעים את התיק, בדרכו הביתה. עו"ד נאסר עשה כן, והנתבעים חתמו שקיבלו התיק לעיון ב- 15/12/06 וכי הם מתחייבים להשיבו למשרד התובע עד יום 27/12/06 (האישור צורף ת/18).

9.
בחלוף המועד להשבת התיק, שלח התובע מכתב ב- 05/01/07, ת/19, בו ביקש מן הנתבעים שישיבו את התיק, שאחרת הם אחראים על תוצאות המשפט (כלומר, שהתובע היה זקוק לתיק כדי לקדמו). ברור שכבר אז חשד התובע כי בכוונת הנתבעים להפסיק טיפולו על מנת להוזיל או להתחמק מתשלום שכ"ט, שכן ציין במכתב שהופנה לח'ליל כי אם בכוונתו להפסיק את טיפול התובע ואין ברצונו להשיב התיק כדי להתחמק מתשלום שכרו של התובע –
כפי התחייבות אביו של ח'ליל ודודו – הרי ייאלץ התובע להגיש תביעה כספית בהתאם להסכם שכה"ט מיום 15/06/05. במכתב אזכר התובע טענתו של ח'ליל שיש עורכי דין שלוקחים פחות, ואת העובדה שביקש לשנות את הסכם שכה"ט והתובע סירב. למעשה מדובר במכתב התראה לפני הגשת תביעה. ב- 11/01/07 שלחו הנתבעים מכתב תגובה, שסומן ת/20, ובו טענו שהיו מאוד עסוקים ובגלל זה לא השיבו את התיק למשרד; המכתב אינו חתום, אך מופיעים בו במקום המיועד לחתימה, שמותיהם של הנתבעים ושל ח'ליל, בפירוט תעודות זהות. במכתב מצוין, ככל הנראה על ידי ח'ליל, שהתיק יושב אם ישנה התובע את ההתחייבות לשכה"ט, כאשר עורכי דין אחרים מסרו לנתבעים שהם מקבלים שכ"ט לפי 13%; לכן התבקש התובע להסכים ל- 13% ומע"מ במקום 17% ומע"מ, כמצוין בהסכם. במכתב צוין שאין לנתבעים בעיה לגבי הסכום של 50,000$, אם יפסיקו הם את טיפולו של התובע או יגרמו לו להפסיק הטיפול, והתובע יכול לרשום בהתחייבות אפילו סכום של 100,000$ בחלופה זו. הנתבעים חפצים בהמשך טיפולו ובלבד שישונו האחוזים מ- 17% ל-13% ומע"מ. התובע סירב לכך, במכתבו מיום 21/01/07 (נספח כ').


10.
לאור תגובת התובע, השיבו הנתבעים התיק למשרדו ביום 29/01/07 (אישור צורף ת/22). עם זאת, שבו הנתבעים וביקשו לשנות את ההתחייבות על דרך הפחתת אחוזי שכה"ט, ומשסירב התובע ביקשו ממנו שלא יטפל בתיק. התובע השיב כי הוא מסכים, אך הוא דורש את המגיע לו לפי הסכם שכה"ט מיום 15/06/05. אותו הסכם כלל התחייבות שבמקרה של הפסקת הטיפול של התובע על ידי הנתבעים, או במקרה שגרמו לתובע להפסיק טיפולו, יהיו הם חייבים בתשלום שכה"ט בסכום של 50,000$ ומע"מ.

11.
ב- 10/02/08 שלח התובע מכתב לנתבע 1 ובו ציין כי בהמשך לשיחתם מאותו יום ולאור התנהגותו והתנהגות אחיינו ח'ליל, המתערב בניהול התיק בביהמ"ש תוך אמירת דברים לא נכונים, אין התובע יכול ומוכן להמשיך ולטפל בניהול התביעה וכי במכתב אין הוא מעוניין להרחיב ביחס לאופן התנהגותו של ח'ליל בדיון שהתקיים היום. הנתבעים התבקשו להגיע למשרד, לקחת את כל החומר ולשלם לתובע את שכרו עבור טיפולו בתביעה שהתנהלה עד כה. אוזכר כי הדיון בתביעה נקבע ליום 05/03/08 וכי על הנתבעים לדאוג לייצוג משפטי ולהתייצבות.

הנתבעים ביקשו כמה פעמים שהתובע ימסור התיק ויפסיק טיפולו, ותמיד נענו שהתיק מוכן ושיבואו לקחת; למספר פגישות כאלה לא הגיעו הנתבעים, אלא רק פעם אחת, שאז הגיעו שוב ח'ליל והנתבע 1. התובע ביקש מהם לחתום על אישור שהם קיבלו התיק ולא שילמו שכרו, ונענה שהם לא חותמים על נוסח כזה ומבקשים לחתום על נוסח חלופי הכולל רק האזכור שהתובע משוחרר מן הטיפול בתביעתם. התובע בתגובה שינה את נוסח המסמך ומחק את אשר התבקש למחוק. עת התבקשו לחתום על הנוסח המתוקן, שהם עצמם הכתיבו, סירבו שוב ועזבו. ב- 19/02/08 שלח התובע מכתב, סומן ת/23, ובו פירט לנתבעים את כל ההשתלשלות הנ"ל במשרד מיום 19/08/08. בתגובה שלחו הנתבעים מכתב ובו טענו שהתבקשו לחתום על מסמך המחייב אותם לשלם 50,000$. התובע שלח שוב מכתב הבהרה, ובו חזר על גרסתו (מכתב מיום 24/02/08, ת/25).


בתגובה למכתב התובע מ- 19/02/08 שלחו הנתבעים הודעה על הפסקת טיפולו והודיעו כי לא יגיעו למשרד לקחת את התיק ויש עורכת דין בשם מאירה אזרד, שייפו כוחה כדי שתטפל בתביעה (המייצגת הנתבעים אף בתביעה זו של התובע – י.פ). התובע צירף ההודעה הנ"ל בנספח ת/26. בהודעה מצוין שהיא ממוענת גם בהעתק לביהמ"ש המחוזי.

12.
ב- 28/02/08 הגיעה עו"ד אזרד למשרד התובע ופגשה שם את עו"ד אבו ריא איהאב, התובע לא היה אז במשרד. עו"ד אבו ריא איהאב מסר לה את כל התיק והיא חתמה על הצהרה שלקחה אותו, ואישרה בחתימתה שהנתבעים ביקשו ממנה לקחת את התיק מן התובע וכך היא עושה.

אותו אישור וחתימה היו בכתב יד ועל אותו מסמך הסכמה לשחרור מייצוג שהכין התובע, וכאמור הנתבעים סירבו לחתום עליו במשרדו (ראה ת/27). התובע שלח מכתב נוסף לנתבעים ב- 04/03/08, ובו הודיע להם כי התיק נלקח על ידי עו"ד אזרד ועליהם לבוא ולהסדיר שכרו.

13.
התובע טוען כי ב- 12/02/08 נשלח מכתב למשרדו ובו ביקשו הנתבעים שימשיך הטיפול; (צורף מכתבם מיום זה, בתגובה למכתבו מ- 10/02/08 שהוזכר לעיל – ראה ת/16

ו- ת/29) אך יומיים לאחר מכן, ב- 14/02/08, שלחו הנתבעים מכתב תלונה ללשכת עורכי הדין. מכתב תלונה נוסף צורף וסומן ת/31 – שם טענו הנתבעים כי עקב סירוב התובע למסור התיק, פונים הם ללשכה, כאשר התובע שלח להם מכתב ביום 11/02/08, לפיו אינו יכול ואינו מוכן להמשיך בניהול התביעה, כאשר קבועה ישיבת הוכחות ב- 05/03/08 והנתבעים ביקשו ממנו להמשיך הטיפול והייצוג בשל קוצר הזמן למציאת עו"ד חלופי. ב- 14/02/08 התייצבו הנתבעים במשרדו, אך הוא לא היה ולמרות שאמר שלא יגיע, הגיע ב- 13:30.
הם ביקשו ממנו שיקדיש להם מספר דקות או ימסור להם את התיק, והוא סירב. ב- 14/02/08 שלחו לו מכתב נוסף – במכתב ביקשו את התיק. ב- 17/02/08 התייצבו שוב במשרדו ושוב נדחו בטענה שעליו לצלם מסמכים מן התיק, תוך בקשה שישובו אליו ב- 19/02/08. ב- 19/02/08, כזכור לא חתמו הנתבעים על המסמכים שביקש התובע שיחתמו עליהם והם מפרטים זאת גם בתלונתם ללשכה. התובע הגיב על התלונה ללשכה. הלשכה מצאה כי אין מקום לנקיטת הליכים משמעתיים וגנזה התלונה.

14.
התובע טוען כי חרף כל האמור לא הגיש תביעתו זו עוד קודם מאחר והנתבעים ביקשו ממנו להמתין עד לקבלת פסה"ד, וטענו כי שכרו קדוש ואין צורך להגיש תביעה לביהמ"ש. התובע אף מפנה לכך כי הנתבע 1 וח'ליל, ביקשו ממנו שיטפל עבורם גם בעניינים נוספים שלא קשורים לתיק וגם בעניינים אלה לא שילמו שכרו, מה שחייב אותו להגיש שתי תביעות על סך 4,500 ₪ כל אחת, בהן ניתן פס"ד לטובתו כנגד הנתבע 1 וכנגד ח'ליל (ת/32 ו- ת/33). גם תביעה זו הוגשה בלית ברירה, מאחר והנתבעים לא קיימו הבטחותיהם החוזרות בעל-פה לשלם שכרו על פי ההסכם עם קבלת פסה"ד. גם פניותיו בכתב מ- 30/07/08 ו- 30/04/09 לא הועילו (ת/34).

15.
הנתבעים הגיבו במכתב מיום 14/05/09 ובו התיימרו לטעון כי לא התבקש לסיים את הטיפול בתיק, אלא הוא שביקש לסיים את הטיפול בתיק והם ביקשו שימשיך, ואז לא נותרה להם ברירה אלא לחפש עו"ד חליף.

16.
התובע הגיב במכתב מ- 17/05/09 ובו הכחיש הטענות (ת/35 ו- ת/36). הנתבעים לא עדכנו התובע על פסה"ד שניתן בביהמ"ש המחוזי, והוא הגיע למשרדו באקראי (ראה ת/37). ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתם של הנתבעים אור ליום 13/02/11. לאחר קבלת פסה"ד פנה התובע לנתבעים על מנת לנסות ולסיים בפשרה (מכתבים ותזכורות מיום 24/03/11 ו- 26/06/11, צורפו ת/38).
17.
התובע טוען כי הנתבעים גרמו להפסקת טיפולו ושחררו אותו מייצוג, כאשר כל התנהגותם מעידה בהם כי ביקשו למעשה לסכל את המשך ייצוגו, תוך יצירת מצג שווא, כאילו התובע הוא שמבקש הפסקת הייצוג. הכל על מנת לחמוק מן ההתחייבות הידועה להם היטב ועליה חתמו –
כי במידה ומפסיקים הם את הייצוג או גורמים להפסקתו עליהם לשלם לתובע 50,000$ ומע"מ, בלי תלות בתוצאה.

18.
מר שאוקי שנאן נתן תצהיר, ת/1, ובו חזר על גרסת התובע במה שקשור למעמד חתימת הסכם שכה"ט. הדברים כבר פורטו כדבעי בסקירת גרסת התובע ולכן לא אשוב.

19.
כמו כן נתן תצהיר עו"ד אבו ריא איהאב (ת/3). מדובר בעו"ד העובד במשרדו של התובע והוא אישר כי הנתבע 1 וח'ליל היו מגיעים מדי פעם למשרד. הנתבע 2 ז"ל לא היה מגיע, לאור היותו נכה על כיסא גלגלים. מספר פעמים, לדברי המצהיר, התקשרו הנתבע 1 וח'ליל ותמיד ביקשו לקחת את התיק, אך לא הגיעו למספר פגישות. ח'ליל גם היה מתקשר מדי פעם בכעס ומבקש מן העד ומן הפקידה, דליה, למסור לתובע שישלח לנתבעים את התיק והם לא רוצים שימשיך לטפל בתביעה וכי יש עו"ד שלוקח פחות. התובע מצדו תמיד אמר למצהיר שאם יתקשרו ח'ליל או הנתבע 1 ויבקשו התיק, שיאמר להם שהתיק מוכן והם יכולים לקחתו. העד חוזר על גרסת התובע שפורטה, על שארע ב- 28/02/08, כאשר הגיעה עו"ד אזרד, בליווי בחור, נטלה את התיק וחתמה על אישור בכתב שכך עשתה.

20.
המצהירה האחרונה מטעם התובע הינה הפקידה דליה גינצברג, העובדת במשרדו. גב' גינצברג חזרה כללית על גרסתו וגרסת עו"ד איהאב אבו ריא ביחס לאי הגעת הנתבעים לפגישות שתואמו עימם כדי לטול התיק , ועל כך שח'ליל מסר כמה פעמים, כשהגיע בלא תאום עם הנתבע 1, שהתובע יפסיק את הטיפול והנתבעים רוצים את התיק בחזרה, והתובע מבחינתו היה נכון למסור התיק.

גרסת הנתבע 1

21.
הנתבע 1 מאשר כי בשנת 2005 הועבר התיק מעו"ד קודם שטיפל בו לידי התובע. הנתבע 1 טוען כי בין התובע לנתבעים סוכם בעל-פה כי במידה והתביעה תתקבל – יקבל התובע 17% מן הפיצוי; ובמידה ולא תתקבל – כי אז לא יצטרכו הנתבעים לשלם שכ"ט כלל.

22.
הנתבע נכח בחלק מהדיונים וטוען כי התובע היה מבקש בכל פעם דחיה, בתירוץ זה או אחר.


לאחר אחד הדיונים, הודיע להם התובע כי אינו מוכן להוסיף ולטפל בתיק, נוכח מה שארע בדיון בו אמר ח'ליל, כאילו הדיונים נדחים פעם אחר פעם וכאילו השופט השפיל אותו (בכך ניתן למצוא הד לטרוניה של התובע, על כך שח'ליל כנראה התערב במהלך אחד מישיבות קדם המשפט באופן לא נאות – הערה שלי י.פ). התובע לא הודיע לביהמ"ש על הפסקת הייצוג.

23.
למרות שהנתבעים לא היו מרוצים מטיפולו בתיק, שלחו הם לתובע מכתב ובו ביקשו ממנו להמשיך ולטפל בתיק ולהופיע לדיון הקרוב, מחשש שיינתן פס"ד לרעתם (מדובר כזכור על ישיבת ההוכחות שהייתה קבועה ל- 05/03/08).

24.
הנתבע 1 מאשר כי הוא וח'ליל הגיעו מספר פעמים למשרד התובע. לדבריו הוא ניסה להחתימם על אישורים בהם רשום שלא תהא להם תביעה נגדו וכי קיבלו כל התיק, והם סירבו לחתום מאחר ולא ידעו כי מדובר בתיק בשלמותו. עוד סירבו לחתום על התחייבות מחודשת לתשלום שכ"ט, היות והתובע לא סיים את הטיפול בתיק. הנתבע 1 מאשר כי מסר לתובע במשרדו שמצדו יישרף כל התיק והוא לא יחתום לו על שום מסמך, שכן לא מגיע לו שכ"ט והוא לא עשה שום דבר בתיק.

25.
המסמכים עליהם סירבו הנתבעים לחתום במשרד התובע, תורגמו לנתבע 1 על ידי ח'ליל, מאחר והנתבע 1, לטענתו, לא יודע לקרוא עברית.

26.
לנוכח סירוב התובע להוסיף ולטפל בתיק, פנו הנתבעים לעו"ד אזרד ורק כשהגיעה היא למשרדו של התובע, אכן נמסר לה התיק. הדבר היה כזכור ב- 28/02/08. ח'ליל פנה ללשכת עורכי הדין לאור סירובו של התובע עד לאותו שלב למסור לנתבעים את התיק.

27.
התובע היה כבן בית אצל הנתבעים והוא החתים את הנתבע 1 ואת אחיו המנוח, הנתבע 2, על מסמכים, ביודעו כי הם לא יודעים קרוא וכתוב בעברית, תוך הבטחה שהכל יהיה בסדר. הנתבע 1 מכחיש שח'ליל, שיודע עברית, נכח אף הוא במפגשים אלה.

28.
לדברי הנתבע 1,
נדהם הוא לגלות כי התובע הציג את אותו מסמך של הסכם שכ"ט עליו חתומים הוא ואחיו. התובע לא נתן לנתבעים בזמנו העתק מאותו מסמך, אלא החתים אותם והלך. אותו הסכם שכ"ט נוגד את ההסכם בעל-פה, במה שקשור להתחייבות של תשלום 50,000$ כביכול, הנזכרת במסמך. התובע לא תרם תרומה משמעותית לקידום התיק. פסה"ד ניתן בשנת 2011 לאחר כשלוש שנים בהם טיפלה בו עו"ד אזרד. באותה תקופה התקיימו דיוני הוכחות, הוגשו מסמכים לביהמ"ש ועיקר הטיפול בתיק הוביל למתן פסה"ד על ידה ולא על ידי התובע.

כזכור התביעה נדחתה כאשר נקבע שיש לדחות טענת התובעים, לפיה המקרקעין לא הוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים וכי אביהם המנוח לא היה נפקד; זאת תוך הבהרה שהתובעים רשאים לפנות לאפוטרופוס בבקשה לשחרור המקרקעין, לפי סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים.

29.
הנתבע 1 מאשר כי בנו של הנתבע 2, ח'ליל, הוא זה שהיה המוביל בכל הקשור לטיפול בתביעה ולהתנהלות מול התובע.

גרסת ח'ליל

30.
גרסתו של ח'ליל ניתנה בתצהיר נ/1 והוא מאשר שהוא זה שפעל מול התובע. הוא חוזר על גרסתו של הנתבע 1, שכבר סקרתי. הוא מאשר כי באחד הדיונים אמר לשופט כי הדיונים נדחים כל פעם ואביו בן 90, ולא ברור אם יזכה בחייו לקבל פס"ד בתביעה שהגיש; התובע ניסה לעצור אותו מלדבר, והשופט ביקש מן התובע להניח לו לדבר. ח'ליל מציין כי בתצהירו (שניתן טרם פטירת אביו המנוח), כי הנתבע 2 משותק ומצוי במצב גופני פיזי קשה ולכן לא יכול להופיע בביהמ"ש. כלומר, זו הסיבה שניתנה לאי הגשת תצהיר מטעם הנתבע 2.

דיון


31. אקדים ואציין כי מצאתי שדין התביעה להתקבל. לא נתתי אמון בגרסת הנתבע 1 וח'ליל – שהוא בעיקר שהתנהל כלפי התובע בשם אביו.
כל ההתנהלות מעידה כי אין ממש בטענתם כי ביקשו שהתובע יוסיף וייצג. התנהלותם הכוללת, תוך ניסיון חד צדדי לשנות מהסכם שכה"ט עליו חתמו, וההתרסה של חליל כלפי בא כוחו באחת מן הישיבות בביהמ"ש המחוזי,
מעידה כי חפצו בייצוג זול יותר, אך ידעו היטב, בניגוד לטענתם, כי חתמו על הסכם בו התחייבו לשלם 50,000 דולר במקרה של הפסקת הייצוג , או במקרה בו גרמו הם להפסקת הייצוג. אשר על כן נעשה על ידם מאמץ ניכר לשוות להתנהלותם צביון כאילו התובע הוא שביקש באופן פתאומי להשתחרר מן הייצוג, תוך העמדתם בפני
שוקת שבורה כביכול.

32. הנתבעים טוענים כי למרות שלא היו מרוצים מאופן הטיפול בתיקם, ביקשו שהתובע יוסיף וייצגם, בפרט לאור העובדה שהיתה ישיבת הוכחות קבועה ל 5.3.08. התובע כביכול הוא שמאן להוסיף ולייצג מחד, אך לא הודיע לביהמ"ש מאידך על הפסקת הייצוג , ולא מסר לידי הנתבעים מאידך את התיק מהלך חודשים על מנת שיוכלו למצוא מייצג אחר, ולכן פנו הנתבעים ללשכת עוה"ד בתלונה.

הנתבעים טוענים שגם אם סבר התובע שיש לו זכות עכבון, היה עליו לפעול לפי סע' 88 לחוק לשכת עורכי הדין, ולהגיש תביעתו על שכר הטרחה או ההוצאות תוך 3 חודש מהיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את מה שעוכב. זאת לא עשה התובע. הנתבע 1 ואחיו המנוח
כביכול לא היו מודעים כלל לכך שהוחתמו על הסכם שכה"ט מיום 15.6.05.

בכתב ההגנה היתה עמימות
האם מתכחשים הנתבעים לחתימתם והמשמעות היא טענת זיוף או לחלופין שהגרסה לאשורה היא שאכן חתמו, אך הוחתמו על ידי התובע
מבלי שהבינו משמעות המסמך עליו הם חותמים. לכאורה נטען לחלופה
השניה אף בכתב ההגנה;
אלא שבסע' 2 לכתב ההגנה צוינה היא תחת המלה "ייתכן" - היינו יכול שכך אירע, ויכול שכלל לא חתמו הנתבעים על הסכם כאמור. ובסע' 7 לכתב ההגנה צוין כי "לפיכך, גם אם נצא מתוך הנחה שנחתם הסכם שכ"ט כלשהו בין הצדדים, הרי שמחד הוחתמו עליו הנתבעים, בלא שידעו ו/או הבינו תוכנו ומשמעותו, בשים לב לגילם המתקדם וחוסר ידיעתם קרוא וכתוב בשפה העברית, ומאידך מדובר בהסכם מקפח, לא נהיר ולא ברור". מדובר כמובן בשתי גרסאות עובדתיות חלופיות ואף מוציאות זו את זו. האחת "לא חתמתי והמסמך מזויף",
והשניה – כן חתמתי, אך מתוך חוסר הבנה ומודעות למהות המסמך ותוכנו, ואף הטעיה. יבואר כי ההסכם צורף לתביעה, ומראיתו לא היתה בבחינת נעלם.

33. בהקשר דנן, יש מחלוקת על ההתרחשות העובדתית במעמד חתימת ההסכם. התובע נתן פירוט רב למעמד החתימה והנוכחים בו. גרסתו נתמכה בעדותו של מר שנאן. לגרסה זו כאמור תורגם ההסכם לשפה הערבית בקול רם על ידי התובע, ואף חליל היודע עברית ונכח בפגישה, עיין בהסכם ורק לאחר אישורו חתמו עליו הנתבעים 1 ו 2. מאידך טוענים הנתבעים שחליל כלל לא נכח במעמד החתימה, וכי חתמו כנראה באחת הפעמים בהם הגיע אליהם התובע, והחתים אותם על מסמכים תוך ניצול אמונם ואמירות כלליות שעליהם לחתום והכל בסדר.

ראשית
יכולתי להתרשם מן הנתבע 1 וחליל. מדובר במי שלא נחזו שיחתמו על נקלה "ועל החלק" על מסמך שמשמעותו אינה נהירה להם, רק מתוך אמירה כללית ש"זה בסדר ואפשר לחתום" או כל אמירה דומה (כך לגבי הנתבע 1, ובמקרה של ח'ליל – אין זה סביר שהיה נותן לאביו לחתום מבלי שעיין במסמך). מקל וחומר לאור ניסיון העבר, כאשר לא שבעו נחת מטיפול של עו"ד קודם ממנו העבירו התיק לטיפול של מייצג חדש הוא התובע. אין אמנם טענה של הטעיה כלפי המייצג הקודם, אולם ניתן היה לצפות כענין של גישה שהנתבעים ידקדקו יותר ביחס לטיפול המשפטי בכללותו, ולא יחתמו באופן עיוור מבלי לבדוק על מה הם חותמים. כלומר סבירות הטענה שכך עשו בפועל אינה גבוהה, כך גם לאור התרשמותי מן הנתבע 1 וח'ליל.
מעבר לטענה כללית שהתובע היה "בן בית" לא פורטה קרבה משפחתית או חברות בת שנים שתבאר אותה היסמכות עיוורת כנטען, על התובע.

שנית
, תמוה , משעה שצורף הסכם שכה"ט לכתב התביעה, הכיצד בכתב ההגנה לא התחייבו הנתבעים לגרסה מפורשת: בין זיוף ובין חתימה של תוך הטעיתם לגבי מהות המסמך ותוכנו. ואף בקדם המשפט הראשון הגיעו כאשר עמדתם לא מגובשת. רק כאשר התבקש לדעת מה הגרסה לאשורה
ציינה ב"כ הנתבעים כי הגרסה ברורה ומדובר לא על טענת זיוף אלא שהנתבעים חתמו מבלי להבין על מה. באותה נשימה ביקשה הפסקה
בה תברר האם זו אכן עמדת הנתבעים לאשורה, ללמדך עד כמה "נעולים" היו הנתבעים על אותה גרסה. היא שבה והבהירה כי היתה אי הבנה (ככל הנראה במה שנמסר למנסח כתב ההגנה – הערה שלי י.פ) כאשר הנתבעים לא הבינו לאשורה את המלה "זיוף". וכי הטענה אכן שהוחתמו מבלי לדעת על מה הם חותמים.

שלישית
, כאשר זו הטענה, ברור שהנתבעים הם הנושאים בנטל הוכחתה. עליהם להמחיש כי התובע ניצל גילם וחוסר ידיעתם את השפה כדי להטעותם באי גלוי על מהות ותוכן המסמך עליו הם חותמים. משמעות טענת הנתבעים בפועל הנה הרי "לא נעשה דבר" או חוסר נפקות להסכם שכר הטרחה בשל פגם בכריתה שיסודות בטעות או הטעיה. אך ההלכה קבעה
כי ברגיל אין שועים
לטענת אדם החתום על מסמך משפטי, כאילו לא הבין על מה הוא חותם או לא קרא. מקור קביעה זו הנה חזקה
שכאשר חותם אדם על מסמך, ועוד מסמך משפטי המוגש לו לחתימה, עושה הוא כן כאות ועדות לכך שהוא מסכים ומאשר התוכן לאחר שקרא והבין אותו. אם לא טרח לקרוא למרות שיכול היה – אין לו אלא על עצמו להלין. בהתאמה – יש תחולה לחזקה זו גם כאשר החותם אינו קורא את השפה בה נערך המסמך, מתוך הבנה שגם מי שהשפה אינה שגורה בפיו יבקש לדעת באמצעות גורם עליו הוא סומך ומכיר השפה, על מה הוא מתבקש לחתום – בטרם יחתום. ראה
ע"א 413/79 אדלר נ' מנסור פ"ד לד
(4)
29;
ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי בע"מ – סניף בורסת היהלומים פ"ד נח
(2) 145, 149
ע"א 6055/04
אורית לנדאו נגד בנק לאומי לישראל בע"מ;
ע"א 6799/02 משולם נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד נח
(2) 145;
ע"א 8800/04
אוה שטיינר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ ;
ע"א 2119/94 צפורה לנדאו נ' ברוך וין, פ"ד מט
(2) 77;
ע"א 6645/00
ערד נ' ז'אק אבן (פרסום נבו); סע' 11-12 לפסק דינו של השופט ריבלין בע"א 9136/02 מיסטר מאני נ' רייז פ"ד נח(3) 934.

אין משמעות הדבר כי תהיינה הנסיבות אשר תהיינה - לעולם תדחה טענה של פגם בכריתה אך מחמת חתימה. ברור שיש נסיבות מיוחדות בהן יש הצדקה לסתירת החזקה. לעתים גם מכיר הדין שיש
הצדקה לחובת הסבר מיוחדת בכתב או בעל פה שנועדה להבטיח בעניינים הרי גורל או חשיבות, שאכן קנויה בפועל הבנתו של החותם. כך למשל, ביחס לעצם קיומה ותוכנה של הגנת הדיור החלוף בסע' 38 של חוק ההוצאה לפועל, ואף ביחס לויתורו של הלווה על אותה הגנה
(ראה הלכת מיסטר מאני, וסע' 38(ג) לחוק ההוצאה לפועל כפי שתוקן לאחר שניתנה אותה הלכה). ההלכה
המצמצמת תחולת
טענת האפסות
ביחס למי שחתם על מסמך משפטי,
אינה שוללת קטגורית טענה של הטעיה, כאשר גם
מהות המסמך לא הייתה מובנת לחותם בשל הטעיה; אולם המעט שבמעט הנו שנטל ההוכחה שכך היה מוטל על החותם.

כלומר החזקה שרירה וקיימת, ועל החותם הנטל לסתור החזקה שחתם לאחר שהבין על מה הוא חותם, לאות הסכמה. בפרט כאשר בענייננו לא מטיל הדין כחריג חובת הסבר דקדקנית בענין ספציפי, כמו במקרה של ויתור על הגנת ויתור חלוף.
סתירת החזקה צריך שתיעשה באופן משכנע, לדידי בראיות בעלות משקל מוצק. כאמור לדידי לא נעשה הדבר בידי הנתבעים, והם לא הרימו הנטל. קשה להלום שחליל או הנתבעים לא דרשו כלל בשאלה, מהו המסמך עליו נדרשים לחתום הנתבעים ולאיזה צורך נועד .

זאת ועוד, ורביעית,
הנתבעים מנסים להיתלות באי ידיעת השפה העברית, בצירוף אי נוכחותו של חליל שיודע לקרוא עברית, כדי לבאר כיצד הצליח התובע להטעותם ולהחתימם, משלא ביאר להם שהמסמך הנו הסכם שכ"ט ומה תוכנו. הם הסתמכו כביכול רק על סיכום בעל פה של 17% ומע"מ משיעור הפיצוי בו יזכו, ורק במקרה של הצלחה. אולם לא צריך לדעת עברית, כדי לזהות את הכיתוב בהסכם " 50,000 $ (חמישים אלף דולר) לפי 4.5 ₪ לדולר ובתוספת מע"מ" . הכיתוב " 50,000 $ " והכיתוב
"4.5 ₪ " הנם כיתובים מספריים בתוספת סימול מטבע המשקף שער הדולר היציג בקירוב. כל מי שעיניו בראשו ובוודאי מי משני הנתבעים 1-2, היה עומד על נקלה על כיתובים אלה , שאמורים היו לעורר תמיהה מה פשרם, ומה שייכותם לטיפול בתביעה, גם אם אין הוא יודע מילה וחצי מלה בעברית. אף קשה להלום שהתובע, אם ביקש להטעות הנתבעים, היה מכניס כיתובים אלה על דרך נקיבה במספר וסימול מטבע, במקום להסתפק בכיתוב מלולי "חמישים אלף דולר". לא צריך להיות נוכל מתוחכם על מנת להבין שיש סיכוי רב שהנתבעים לא יסכימו לחתום על החלק על הסכם המכיל כיתובים כאלה, בטרם יעמידו אותו לעיונו של מי שיודע את השפה. זו אינה טכניקת הטעיה שמבשרת הצלחה צפויה, ו"חתימה על החלק". ניתן היה לצפות שתיכשל, ואז, סביר שמי שיגלה שינסו להטעותו לא ימסור תיק לטיפול של עו"ד שפעל כך. כלומר סבירות גרסת
הנתבעים אינה גבוהה, גם בשים לב למסמך המחלוקת בו נעשה שימוש, ועליו הוחתמו כביכול מבלי דעת.

חמישית,
ובסמיכות רעיונית להנמקה בפסקה הקודמת:
הנתבעים
לא ביארו כיצד בדיוק יכול היה התובע לדעת שכאשר יגיע אליהם לא יהא עמם מי היודע לקרוא עברית. יש לזכור שהנתבע 1 לא גר באותה דירה עם אחיו המנוח, נתבע 2, שהיה נכה, והפגישות היו בבית הנתבע 2. כלומר היה צריך לתאם מראש פגישה לחתימה בין התובע לבין שני הנתבעים. כיצד יכול היה התובע לדעת מראש שלא יהא נוכח מי במעמד הפגישה בין לבקשת הנתבעים, ובין במקרה, היודע לקרוא עברית? האם הטענה היא שהתובע הכין כביכול
לקראת הפגישה שתי טיוטת לחתימה , האחת משקפת את שסוכם בעל פה כביכול על 17% ומע"מ במקרה של הצלחה ותו לא, והשנייה כוללת בנוסף תניה עליה לא סוכם של תשלום בסך
50,000 דולר במקרה של הפסקת ייצוגו, והוא החליט איזו טיוטה לשלוף לפי זהות הנוכחים?

ואם כבר נכון היה התובע למעשה נכלולי שכזה (שסיכון של ממש בצדו), כאשר כל מטרתה של אותה תניה שכביכול הוספה מעבר למוסכם הנה להבטיח שכר מוסכם במקרה של הפסקת ייצוג, וכאשר המטרה המשותפת בודאי בשלב החתימה היתה להמשיך בייצוג עד תום, מדוע לא להכניס גם אחוזי שכר טרחה גבוהים באופן ממשי מעבר ל 17% שסוכמו?
אם כבר "לוקחים סיכון" ומרמים, תוך החתמת שני אנשים מבוגרים על הסכם שכ"ט בלי להסביר להם שזה הסכם שכ"ט ותוך הכנסת תניות המנוגדות כביכול למה שסוכם
– מדוע לרמות וליטול סיכון רק "בשוליים", ביחס לתרחיש שסבירותו לא צפויה ואף נמוכה מבחינת הצפי ההדדי (הפסקת ייצוג) לעת נטילת הייצוג, ולא ביחס לעיקר – שיעור שכה"ט? הנימוקים בפסקה זו הנם נימוקים שבהגיון. הם מצטרפים לנימוקים הקודמים שנזכרו לעיל.

34. לא נעלמו ממני סתירות בין גרסת התובע והעד שנאן בתצהירים, לבין חקירתו הנגדית של
מר שנאן. כך
לשאלה "ב 15.6.05 ישר נסעתם לאיש עם הכסא גלגלים?" השיב מר שנאן "כן. מוקד הישיבה היה אצלו" (עמ'
11 לפר'). כאשר בתצהירים נטען כאמור שקודם עצרו התובע ומר שנאן בבית הנתבע 1, לפני שנסעו לנתבע 2, שהיה רתוק לכסא גלגלים. אולם ניתן לבאר הדבר בכך שכוונת העד היתה לכך שיעד הנסיעה היה ביתו של הנתבע 2, והדבר היה ידוע מראש. העצירה בבית הנתבע 1 היתה "טפלה" ליעד הנסיעה, בית הנתבע 2 שם היה אמור להתקיים המפגש ומעמד החתימה. לכן יתכן שלעת חקירתו נשמטה מזכרו של העד בכלל העצירה המוקדמת בבית הנתבע 1, ויתכן שבניסוח "מוקד הישיבה היה אצלו" (אצל הנתבע 2) התכוון לכך שלשם התכוונו הצדדים להגיע, מבלי לייחס חשיבות לעצירת הביניים.
איני מייחס חשיבות לדבר.

סתירה משמעותית יותר הייתה בשאלה מי תרגם את ההסכם לערבית בקול רם. בתצהירי התובע והעד שנאן נטען כאמור כי התובע תרגם ההסכם לערבית, ואז נטל אותו חליל עיין בו, ורק לאחר התרגום של התובע ואישורו של חליל
(כלומר אישורו שהתרגום תואם לכתוב ולמוסכם) – חתמו הנתבעים 1-2. ואלו בחקירתו טען מר שנאן כי חליל הוא שתרגם ההסכם לאביו, שלאחר התרגום הבין וחתם (עמ' 12 לפר'). מחקירת מר שנאן ניתן היה להתרשם שלאור חלוף הזמן יכול ואין הוא מדייק בפרטי פרטים אולם לא התרשמתי שמדובר בגרסת כזב. העיקר מבחינת העד היה שההסכם תורגם בקול לנתבעים 1 ו
2, ונראה שלעת עדותו אכן לא זכר שהתובע הוא שתרגם ההסכם בקול, ואז גם עיין בו ח'ליל, ואישר לנתבעים לחתום.

35. באשר לעדותם של עו"ד איהאב אבו ריא והפקידה דליה – כאן
לא נפלו סתירות של ממש.
ביחס לעדותה של הפקידה - ממילא עדותה משנית בחשיבותה, שכן אין חולק שלא נכחה במעמד החתימה על הסכם שכה"ט. במה שקשור לפגישות במשרד התובע, מקובלת עלי עדותה כי הנתבעים (ליתר דיוק הנתבע 1 וחליל) לא הגיעו למספר פגישות אותן קבעו, וכי מכל מקום העדה אינה יכולה למסור התיק בלא אישורו של התובע.
לדבריה רצה האחרון (והדבר הגיוני, סביר ומתבקש) שהנתבעים יחתמו לאות אישור כי קבלו התיק. אכן ברור שכאשר מוסר עו"ד תיק ללקוח לבקשת האחרון, צפוי הוא לדרוש
חתימת אישור של הלקוח על דבר קבלת התיק לידיו.

36. בחקירה הנגדית של התובע הובהר ביתר פירוט גלגוליהן של ההסכמות ביחס לשכה"ט: תחילה סיכמו הצדדים על 20% בלא שנכרת הסכם בכתב. אולם הנתבעים לחצו להוריד את האחוז ולבסוף הסכים התובע והצדדים סיכמו כאמור על 17%. יש רגליים לסברה שמהלך זה היה הגורם לכך שהתובע עמד באותו שלב על כך שייחתם הסכם שכ
"
ט, שיעלה על הכתב את הסיכומים בין הצדדים בנושא שכה"ט, וזה מקור הולדתו של ההסכם הכתוב. לאחר שהוצעה הצעת פשרה במנהל לפיה יפוצו הנתבעים בסכום ששליש ממנו יגולם בשווה כסף של דונם שיעבור לנתבעים, ושני שליש בכסף (ההצעה לא הבשילה כזכור להסכם בסופו של יום) ניסו הנתבעים להוריד עוד מהאחוז המוסכם. כאן כבר סירב התובע ועמד על כך שהנתבעים יכבדו ההסכם הכתוב והחתום.
ביחס לתזה שהוצגה לו בחקירה כאילו החתים הנתבעים 1-2 על ההסכם במרמה, לעת החתמת התצהירים , הכחיש התובע ציין כי בכל פעם שהיה מגיע לנתבעים כדי להחתימם על מסמך (לאור נכותו של הנתבע 2) היה ח'ליל נוכח.

37.במאמר מוסגר יצוין כי חלק מן השאלות ביחס לנתבע 2 נועדו להראות כי התובע ניצל מצבו. כך גם טען ח'ליל שציין
כי אביו לא היה צלול ולא ידע מה נעשה סביבו (עמ' 32 לפר'). אולם יש להבדיל כמובן בין הנכות הפיסית לבין ההבנה. איש לא התיימר
להוכיח כי הנתבע 2 היה חסוי או חסר יכולת קוגניטיבית להבין ולהחליט בענייניו, גם אם לא הוכרז כחסוי. הוא היה אדם מבוגר בשנות התשעים לחייו, ונכה, כאשר נכותו פיסית, ולא ידע לקרוא עברית אף שדבר היטב השפה (עמ' 32 לפר' – חקירת ח'ליל). נכותו וחוסר שליטתו בשפה הכתיבו תיווך וסיוע של חליל שהיה לו לרגליים ולמתרגם , והתנהל בשמו מול התובע.
אך אם חפצו הנתבעים להמחיש כי הבנתו של נתבע 2 היתה לקויה, ולא היה כשיר לחתום על מסמכים, היה עליהם להציג מסמכים רפואיים תואמים, ולא להסתפק בהבל פה של ח'ליל בחקירתו הנגדית. לא הומחש שהיה פגם בכשירותם של הנתבעים 1-2
או ביכולת הבנתם.
זו בודאי אינה ההתרשמות מן הנתבע 1. לא זו אף זו מעיון בעמ' 12 לפסה"ד שניתן בביהמ"ש המחוזי בתביעת הנתבעים 1-2 (צורף כנספח ת/37 לתצהיר התובע),
עולה כי הנתבע 2 העיד במשפטו. אין רמז בפסה"ד כי ביהמ"ש התרשם שלאור גלו המבוגר התקשה להבין את שלפניו. להפך מסע' 20 של פסה"ד, מסקירת התשובות שנתן המנוח, עולה לכאורה כי המנוח ענה
עניינית לשאלות שנשאל בחקירתו. מי שמסוגל להשיב כך מסוגל להבין משמעותו של הסכם שכ"ט פשוט יחסית, עליו אין חולק שחתם
ב 2005, הרבה לפני שלב העדות במשפטו. העובדה שחליל בחקירתו בפני
ביקש לשוות לאביו המנוח צביון כמי שלא ידע כלל מה נעשה סביבו עת חתם על הסכם שכה"ט, פוגמת אף היא במהימנות גרסת הנתבעים. ולמעשה במקום אחר,
בעמ' ,38 כבר הודה חליל, בשורה 12 שאביו "לא היה טמבל, הוא היה בסדר". ברור שהכוונה לא היתה לשלב בו היה אביו צעיר, אלא למועדים הרלבנטים לתביעה זו שכן על כך נשאל חליל.
גם בעובדה שאותו הסכם הוכן בשפה העברית ולכן היה צורך בתרגום למרות ששפת אמם של הנתבעים ושל התובע הנה ערבית – אין כל תמיהה. אין חובה הרי שהסכם שכ"ט יהא בעל פה. אולם הפסיקה שבה וחזרה על חשיבות קיומו של הסכם שכ"ט כתוב ואף ברור – לצרכים ראייתיים, במקרה של מחלוקת עתידית בין בעל דין לבין מי שהיה בא כוחו אותה עת.
כאשר הצורך בהסכם הוא פרובטיבי מעיקרא, מתוך תקוה שלא יזקקו לו אך למקרה הצורך שמא ואולי כן יזקקו, אין זה תמוה שנערך בשפה בה ידוע שולטים כל השופטים,
גם אם הערבית הנה שפה רשמית, וגם אם יש הסכמים הנערכים בשפה הערבית, ומתורגמים לאחר מעשה,
במידת הצורך. לא אחת נערכים הסכמים
בארץ בשפה העברית, גם כאשר שפת אמם של כל הצדדים הנה ערבית.

38. התובע נשאל כמה פעמים נדחו הדיונים בביהמ
"
ש המחוזי, והשיב שהיו כמה דחיות כאשר 3-4 נבעו
מאילוצים הקשורים בביהמ
"
ש או יומנו (עמ' 26).
כפי שיבואר בהמשך – על הנתבעים הנטל להמחיש כי היתה רשלנות בייצוג שהיה בה משום ההסכם מכללא לייצוג נאות והיה בה משום צידוק להעברת התיק. מותר ללקוח להעביר הייצוג לעו"ד אחר, גם משעה שעוה"ד הקודם לא התרשל. אין הוא בן ערובה ושבוי בידיו של בא כוחו.
אך מאידך, משעה שעוה"ד לא הפר ההסכם מכללא
לייצוג נאות שקים תמיד מול כל לקוח, אין בהעברה כזו כדי לפגום בכוחו של הסכם שכ"ט מחייב, אם לא נפל פגם בהסכם שכה"ט עצמו, הפוגם בתוקפו. הסכמים יש לכבד - לרבות הסכם שכ"ט. ביחס לסוגיית הדחיות – ממה שהציגו הצדדים וגם אם אניח לצורך הדיון לטובת הנתבעים, כי היו דחיות לא מוצדקות שיסודן בתובע (התובע הודה למשל כי נזקק לארכה להגשת תצהירי העדות הראשית), הרי לא כל דחיה, גם אם נובעת היא ממחדל של עו"ד להבדיל מסיבה מוצדקת,
עולה כדי הפרה של ההסכם מכללא לייצוג נאות המצדיקה ביטולו. לא כל דחיה גורמת נזק ללקוח, להבדיל מן השאיפה הרצויה, הן של תובע והן של ביהמ"ש, שתיקים יסתיימו בהקדם הניתן.
ובוודאי שלא הומחש כאן כי הדחיות , יהא מקורן אשר יהא, הסבו נזק בפועל לנתבעים. כאמור, אין חולק כי המנוח, נתבע 2, הספיק להעיד במשפטו לאחר שעבר הייצוג מן התובע.

39. הנתבעים מתכחשים מטבע גרסתם, לכך ששלחו לתובע חלק מן המכתבים שצירף, כאשר כל המכתבים שלהם שצירף
לא חתומים.
נספח ת/20 לתצהיר התובע הנו אחד מאותם מכתבים של הנתבעים, מיום 11.1.07 ששלחו בתגובה למכתב של התובע מ 5.1.07.
התובע ציין בחקירתו כי הם נהגו לשלוח לו מכתבים כשאינם חתומים. גרסה זו מקובלת עלי. הנתבעים לא טרחו לרוב לחתום על מכתביהם. לראיה שח'ליל בחקירתו התיימר לטעון כי יש לו מכתבים שכתב לתובע – עמ' 34 לפר'. בעוד התובע טרח וצירף התכתובת בינו לבין הנתבעים, לא הוצגו
מכתבי תגובה
כאלה לתובע על ידי ח'ליל או הנתבעים – למעט שלושה
שצורפו לתצהירי הנתבעים, כולם מפברואר
2008, אליהם אתייחס להלן.

היכן אפוא הם מכתבי התגובה שכביכול כתבו הנתבעים לתובע בהזדמנויות נוספות, כאשר זה פנה אליהם בכתובים
והעלה דברים שאירעו והוסכמו לשיטתו עלי כתב? אמנם שתיקה אין משמעה הסכמה, אולם לרוב ניתן לצפות לתגובה בכתב כאשר טוען התובע במכתבים שסוכם על 50,000 דולר, וכביכול לא היה ולא נברא.
בפרט כאשר טען ח'ליל בחקירה כי הגיב בכתב.

כך גם את המכתב מ 12.2.08 בו התבקש התובע להמשיך ולייצג בדיון שנקבע ל 5.3.08 – שלחו הנתבעים כאשר אינו חתום (ת/29); באופן תמוה דוקא הצלום של אותו מכתב שצירפו הנתבעים לתצהירם כן נושא חתימה אחת, ולא ברור הכיצד אפוא מצוי בידי התובע עותק לא חתום ומתי הוספה אותה חתימה.
כך גם מכתבם מ 14.2.08 בתגובה למכתב התובע מ 11.2.08. אף מכתב זה צורף לתצהירם, אין חולק ששלחו אותו,
ואף הוא לא נושא כל חתימה, למרות שמצוין בו שנשלח על ידי יד נתבע 1, נתבע 2 ז"ל, וח'ליל. הנתבעים צירפו לתצהיריהם מכתב שלישי ששלחו לתובע , הנושא תאריך 20.2.08 אשר אף הוא נושא חתימה אחת בלבד. כלומר יש שלושה מכתבים שאף הנתבעים לא מתכחשים לכך ששלחו וצירפו עותקים שלהם לתצהיריהם. אחד לא חתום כלל, שניים אחרים נושאים רק חתימה אחת במקום שתיים או שלוש (בשים לב לכמות האמורים לחתום שמצוינים בתחתית המכתב)
ועל אחד מאותם שניים (המכתב מ 20.2.08)
מתנוססת חתימה שאינה מצויה בעותק שבידי התובע, שאת צילומו צירף. מה שחשוב לענייננו הגופן והגודל אחידים בכל אותם מכתבים, והם תואמים את ת/20 – מכתבם הנחזה של הנתבעים מיום 11.1.07, בתגובה למכתבו של התובע מ 5.1.07. אני קובע אפוא כי מכתב זה נשלח אכן על ידי הנתבעים, אף שאינו חתום, כמו גם מכתבים אחרים ששלחו. באותו מכתב מציין מי מן הנתבעים (היות והמכתב לא חתום לא ברור מי רשם אותו – כנראה ח'ליל) כי היה עסוק ולכן לא חזר לתובע, והוא ישיב לו את התיק (שכזכור נלקח ממשרדו לבדיקה,
ובהמשך לאותו מכתב אכן הושב בטרם נלקח סופית על ידי עו"ד אזרד ב 2008 – י.פ) אם ישנה התובע את אחוז שכה"ט המוסכם, שכן עורכי דין אחרים לוקחים 13%. החשוב הוא הקטע הבא במכתב: "אנו נבקש ממך לשנות את הסכם שכר טרחה שחתמו עליו ביום 15.6.05, רק את האחוזים אין לנו בעיה, לגבי הסכום של 50,000 אם נפסיק את טיפולך או נגרום שתפסיק טיפולך, אתה יכול לרשום בהתחייבות אפילו סכום של 100,000 % אם נפסיק טיפולך, או נגרום להפסקת טיפולך, אנחנו לא רוצים לקחת את התיק, אם אתה תשנה
את האחוזים
מ 17% + מע"מ, ל 13% +מע"מ".

קביעה זו, שמכתב זה נשלח אף הוא על ידי הנתבעים,
ממוטטת מאליה גרסת הנתבעים. הנה לעת הגשת התביעה שנים אח"כ, נרעשים כביכול הנתבעים לגלות שהוחתמו שלא בידיעתם על הסכם שכ"ט, ועוד כזה בו הוספה תניה לא מוסכמת שבמקרה של הפסקת ייצוג התובע על ידי הנתבעים יחובו הם בתשלום 50,000 דולר. אלא שבמכתב ששלחו עוד ב 11.1.07 הודו כי הם מודעים לאותה תניה בהסכם שכה"ט ולא היא שמפריעה להם, אלא אחוזי שכה"ט בהסכם עליו חתמו, ומבקשים הם להפחיתם.



40. לקביעתי אפוא, הנתבעים 1-2 חתמו מדעת על הסכם שכה"ט לאחר שתורגם להם, ולאחר שחליל שנכח בפגישה גם עיין בו ואישר להם שהוא משקף את שסוכם וניתן לחתום. משעה שדחיתי עיקר גרסתם של הנתבעים, איני רואה סיבה לפצל ולאמץ יתרת הגרסה, כאילו לא הם שחפצו בהפסקת ייצוגו של התובע, אלא הוא שהחליט להפסיק לייצג. לשון ההסכם ברורה בעניין זה : היה והתובע יפסיק לטפל בתביעה מסיבות התלויות בנתבעים 1-2, כגון שהם מבקשים להפסיק הטיפול או גורמים לו להפסיק הטיפול ומבקשים ממנו שישיב התיק מכל סיבה, מתחייבים הם לשלם לו 50,000 דולר. זה בדיוק הטעם בעטיו, כאשר גמלה בלב הנתבעים החלטה להעביר הייצוג, ניסו הם לתאר המהלך כהפסקת ייצוג שבאה מצדו של בא כוחם, ולאשורה אכן התנהלו כלפיו באופן שנועד לגרום לו לבקש הפסקת הייצוג.

41. ניתן היה לדוש בשאלה מה כוונת הפסקה שבהסכם שכה"ט, המדבר בחובות תשלום של 50,000 דולר אם הנתבעים הם שהפסיקו הייצוג,
כאשר מדובר במקרה של ייצוג רשלני ואף כזה שגרם נזק.
ההסכם אמור לייצג מפגש רצונות, ובאין נתון לסתור, קשה לקבל שלקוח יסכים לחתום על הסכם בו יחוב בתשלום 50,000 דולר לבא כוחו בשל הפסקת ייצוג, כאשר הטעם להפסקת הייצוג והעברת התיק לאחר, הנו
ייצוג רשלני שגרם או עשוי היה
לגרום בהמשך לנזק (גם אם זכותו לתבוע המייצג בהמשך על נזק שהוסב לו,
ככל שהוסב, בשל ההתרשלות).
קשה גם לקבל שעו"ד ידרוש בסבירות מלקוח לחתום על תניה שזו כוונתה, שכן הדבר גובל באבסורד.


גם בפן המילולי של פרשנות התניה הספציפית בענייננו, סובלת הלשון בהחלט פירוש לפיו במקרה שכזה לא יחוב הלקוח בתשלום. ניתן לעגן הפרשנות בביטויים שבהסכם "מסיבות התלויות בנו" – כלומר כאשר הפסקת הייצוג הן לרצון הנתבעים, ולא מסיבות התלויות בתובע כגון ייצוג רשלני. כאשר יתר האמור בפסקה בא לאחר המלה "כגון" – ללמדך שבדוגמאות עסקינן, שנועדו להמחיש הכוונה. באין נתון לסתור שאכן לא הוצב, וכאשר לשון הסע' מאפשרת בסבירות עיגון לפרשנות זו כפרשנות הגיונית לכוונת צדדים סבירים, יש אכן לקבל שזו היתה כוונת הצדדים לעת החתימה.
היינו יש לפרש כוונת הצדדים לעת החתימה שאם יפסיקו הנתבעים ייצוגו של התובע מטעמים התלויים בהם ולא בעטיו של טיפול רשלני מצדו בתיק, יחובו בתשלום של 50,000 דולר.


מכל מקום ניתן לקצר כאן, כפי שכבר נרמז,
מן הטעם הבא: להבדיל מטענות כלליות על סחבת בטיפול בתיק, לא המחישו הנתבעים כי אכן ייצוגו של התובע בתיק היה רשלני עד סוף 2006. אותה עת לגרסת התובע שקבלתי,
החלו לתת ביטוי חיצוני לכוונתם להעביר הטיפול מידיו של התובע אם לא יאות להפחית אחוזי שכר הטרחה.

מי שטוען שטיפולו של מייצג היה רשלני ולכן הופסק הייצוג, כאשר יש בטיפול הרשלני כדי להפר חובתו החוזית (מכללא) והנזיקית של עוה"ד כלפי הלקוח לייצוג נאות -
צריך שיצוק תוכן לטענה זו וימחיש אותה, מעבר לטענת כלליות על סחבת בטיפול. כאמור,
זכותו של הלקוח להעביר הטיפול בתיקו לאחר, גם בלא התרשלות של עוה"ד. אולם יהיו מקרים בהם תהא נפקות למהלך כזה מבחינת החיובים בהם חב הלקוח, כתלות בשאלה האם באה הפסקת הייצוג בשל טיפול לא נאות של עוה"ד או מטעמים הקשורים רק בלקוח. ובענייננו – משעה שדחיתי גרסת הנתבעים וקבעתי שהנתבעים 1-2 חתמו על ההסכם לאחר שהבינו תוכנו, חל עליהם הנטל להוכיח כי אכן היתה הצדקה להפסקת הטיפול שיסודה ברשלנות של בא כוחם בטיפול. משעה שלא המחישו הדבר, עליהם להתכבד ולמלא אחר חיובי ההסכם עליו חתמו.

אותו הסכם זיכה התובע ב 17% שכ"ט משווי הזכיה, במקרה של הצלחה, ואי תשלום כלל במקרה של אי הצלחה. אולם במקרה של הפסקת הייצוג על ידי הנתבעים או משעה שגרמו הם לתובע להפסיק הייצוג כפי שאכן אירע, חלה עליהם החובה לשאת בתשלום של 50,000 דולר לפי שער מוסכם של
4.5 ₪ לדולר.

42. אני קובע אפוא כי הנתבעים 1-2 ביחד ולחוד חבו בתשלום של 225,000 ש"ח לתובע, בתוספת מע"מ כשעורו במועד הגשת התביעה (37,125 ₪), ובתוספת הפרשי ריבית והצמדה מן המועד בו ניטל התיק ממשרדו של התובע על ידי עו"ד אזרד, ביום 28.2.08 .

43. הנתבעים 3-4 צורפו כאמור כיורשיו של הנתבע 2. בהחלטה מ 5.9.15 התבקשה ב"כ הנתבע 1 לפרט תוך 15 יום האם תייצג גם יורשי הנתבע 2 והאם ניתן לתן

פסק דין
. ניתנה כאמור הודעת ב"כ הנתבעים בתגובה להחלטות שהיא תייצג אף אותם, ניתן לראות בסיכומיה כמי שהוגשו אף בשמם,
ולתן

פסק דין
.
סע' 126-128 של חוק הירושה, קובעים אחריותם של היורשים לפי העניין, עד גובה מה שקבל כל אחד מהם מהעיזבון
או עד גובה חלקם בעיזבון. מכל מקום הנתונים בידיהם ביחס למה כלל העיזבון ושווי מסת הנכסים והאם ידעו או לא על התביעה, היינו החוב הנטען של הנתבע 2 ז"ל כלפי התובע, לעת חלוקת העיזבון של אביהם המנוח (קשה להלום שלא ידעו על התביעה ובאין התייחסות יש לקבל שידעו). סע' 128(ב) של חוק הירושה קובע אף במפורש העיקרון הישים ממילא לפי דיני הראיות, שמי שבידיו הנתונים
- עליו הנטל לפרטם אחרת יפעל הדבר לרעתו: הוכחת שווי העיזבון או של מה שקיבל היורש מן העיזבון – על היורש. באין נתון לסתור בעניין זה, שלא הוצב, חבים הנתבעים 3-4 (יורשי המנוח נתבע 2) ביחד ולחוד עם הנתבע 1 במלוא גובה החוב.




44.
אני מחייב אפוא נתבעים 1 3 ו 4 ביחד ולחוד לשלם לתובע בתוך 30 יום הסכומים הבאים:

א. 262,125 ₪ (הסכום הכולל כבר רכיב המע"מ)
בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 28.2.08
ועד מועד התשלום בפועל.
ב. החזר אגרה ששלם התובע כשהיא נושאת הפרשי ריבית והצמדה מן היום בו שולמה.
ג. 30000 ₪ שכ"ט עו"ד (סכום כולל).



ניתן היום,
א' חשוון תשע"ו, 14 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.











א בית משפט שלום 8980-02/12 עלי אבו ריא נ' מוסא חמדו, עזבון מחמוד חליל חמדו ז"ל, ח'ליל חמדו ואח' (פורסם ב-ֽ 14/10/2015)