פסקי דין על שלמה בר-ששת | פסקי דין על אופיר בוקי

37898-04/13 א     25/10/2015




א 37898-04/13 שלמה בר-ששת נ' אופיר בוקי








בית משפט השלום באשקלון



ת"א 37898-04-13 בר-ששת נ' בוקי


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופט
עידו כפכפי

תובע
שלמה בר-ששת
ע"י ב"כ עו"ד איילת מצויינים


נגד

נתבע
אופיר בוקי
ע"י ב"כ עו"ד שרון גלילי
, עו"ד דורית דגן-אולקיניצקי



פסק דין


1.
בין התובע להורי הנתבע היה דין ודברים בעקבותיו פנו הורי הנתבע בבקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת כנגד התובע. במקביל לפניית ההורים לבית המשפט ערך הנתבע שני מכתבים אותם מסר לגורמים שונים בעיריית אשקלון, בה עבד התובע כראש מחלקת הפיקוח. המכתבים מתארים את האירוע בגינו פנו ההורים לבית המשפט תוך תיאור התובע כבריון, בעל עבר מפוקפק, אשר ראוי כי גורמים בכירים בעירייה ישקלו המשך העסקתו.

בגין פרסומים אלו עותר התובע לפיצויים בסך 150,000 ₪ בהתאם לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה- 1969 (להלן: החוק). הנתבע מתגונן בטענה כי לא מדובר בלשון הרע וכי עומדות לו ההגנות של אמת דיברתי והגשת תלונה בתום לב לממונים על התובע.

רקע וטענות הצדדים
2.
ביום 26.01.12 הגיע התובע, ששימש אז כראש מחלקת פיקוח בעירית אשקלון, למקום עבודתם של הורי הנתבע בסניף חלוקת דואר. בין הצדדים התנהלו חילופי דברים השנויים במחלוקת ביחס לתוכנם והמהווים את המניע להפצת המכתבים מושא תיק זה (להלן: האירוע). בעקבות אירוע זה, הפיץ הנתבע שני מכתבים, אשר תוכנם אינו שנוי במחלוקת, בקרב בכירים בעיריית אשקלון. המכתב הראשון נושא תאריך 29.1.12 וצורף גם לבקשת האם, שושנה בוקי, בבקשתה לצו מניעת הטרדה מאיימת שהוגש ביום 30.1.12 בה"ט 57874-01-12 (במ/1). המכתב השני נושא תאריך 7.2.12 ונמסר לאחר דיון מיום 6.2.12 בהליך ההטרדה המאיימת.
3.
בתחילת המכתב הראשון הציג עצמו הנתבע:
"אופיר בוקי
, עד לפני כ-4 שנים הייתי תושב העיר אשקלון מזה כ-30 שנה. משרת כקצין בכיר במשטרת ישראל."
בהמשך כותב הנתבע כי התובע הגיע למקום עבודתם של הוריו והחל לאיים עליהם באיומים שונים על רקע קשר שקיימו עם גרושתו. וכך כתב הנתבע במכתבו:
"הורי, זוג מבוגרים חסר ישע, מצאו את עצמם לפתע מול ברנש בריון כאשר אין הם מבינים על מה ולמה מר שלומי בר ששת מגיע ומאיים אליהם"
(השגיאה במקור). לטענתו, העובדה שהוריו היו בקשר עם גרושתו של התובע, מאוד הפריעה לתובע ועל כן פנה ואיים עליהם כי יפוטרו באם לא ינותק הקשר.
עוד נטען כי מטרת התובע הינה "לבודד" את גרושתו מכל האנשים שהיא מכירה
"גם אם העניין כרוך באיומים מטורפים כנגד אותם אנשים."
במסגרת המכתב פנה הנתבע ל"
עובדי העיריה הבכירים האמורים להגן... גם על תושבי העיר – היכול להיות כי מעסיקים אתם בריונים בעירייה?"
. עוד צוין כי מבדיקה שערך עולה כי יוצא צו הרחקה כנגד התובע אשר אם יפר אותו, יינקטו כנגדו הליכים פליליים.
הוסיף וציין הנתבע כי הוא
"מכיר את שלומי בר-ששת ומודע לעברו הבעייתי ולסיבת עזיבתו את משטרת ישראל. לצערו הנושא מסופר ומדובר בכל משטרת ישראל. גם אז היו עמו בעיות קשות מאוד של משמעת ושל חריגה מנורמות ומאתיקה משטרתית"
כמו כן נכתב כי אין זו הפעם הראשונה בה קמה תלונה כנגד התובע
"על אופן התנהגותו ודרכיו המפוקפקות."
וכן כי די להקיש את שמו במחשב על מנת לדעת במי מדובר. הנתבע טען כי הוא פונה במכתבו
"כאזרח מודאג אשר רואה לנגד עיניו בריון וברנש חסר מצפון אשר מוצא כוחות בשיא חוצפתו ובא לאיים על זוג מבוגרים חסר ישע."


לטענת התובע, המכתב הופץ באופן אישי על ידי הנתבע אשר הגיע למשרדי עיריית אשקלון לבוש במדי משטרת ישראל והפיץ העתקים של המכתב בקרב בכירים בעיריית אשקלון ואנשים אשר התובע כפוף להם במסגרת עבודתו.

יממה לאחר הפצת המכתב הגישו הוריו של הנתבע, בקשה למניעת הטרדה מאיימת כנגד התובע. בדיון שהתקיים במעמד צד אחד ניתן צו מניעת הטרדה עד למועד הדיון הבא שנקבע ליום 06.02.12. בדיון שהתקיים ביום 06.02.12 במעמד שני הצדדים הסכים התובע לצו ההרחקה. מפרוטוקול הדיון עולה כי התובע מקיים קשר עם גרושתו של הנתבע, כלתם לשעבר של הורי הנתבע, והם עומדים להינשא. עוד עולה כי הסיבה בגינה פנה התובע להורי הנתבע נובעת מגרושתו, דנה טמסות (להלן: דנה), אשר נמצאת בקשר עם אמו של הנתבע ולטענתו האם מדברת עם ילדיו על יחסיו עם גרושתו של הנתבע. יוזכר כי נכדיהם של הורי הנתבע מתגוררים היום עם התובע. במקביל עתר התובע לצו שיאסור על הורי הנתבע לדבר בגנותו עם ילדיו וניתן צו הדדי למשך שישה חודשים, בהסכמת הצדדים.
4.
ביום 07.02.12 פרסם הנתבע מכתב נוסף אשר הופץ על ידו בקרב בכירים בעיריית אשקלון. במסגרתו חזר על עיקרי הדברים שנאמרו במכתב הראשון בכותבו כי התובע הגיע למקום עבודתם של הוריו "
אחוז אימה וטירוף והחל לאיים עליהם כי אסור להם להיות בקשר עם גרושתו."
הנתבע ציין כי ניתן כנגד התובע צו הרחקה למשך חצי שנה וכן ציטט מדברי גרושתו של התובע אשר נכחה בדיון בבקשה לצו הרחקה וטענה בפני
ביהמ"ש כי
"המבקשת היא לא הראשונה שמאוימת ממנו. גם לי יש צו הרחקה שהוצאתי כנגדו למשך שנה."
הנתבע פונה במכתבו לנציגי העיריה באומרו כי "
לא יכול להיות מצב שנמצא עמכם עובד עירייה אשר מכתים את שמכם ואת עשייתכם הברוכה. נוצר מצב אבסורדי שבו עירית אשקלון מעסיקה בריון אשר מוצא את עצמו במעמד של ראש עיר לפחות ובא לאיים על הורי בפיטורין..."
בהמשך שוב מציין הנתבע את עניין
"עברו הבעייתי"
של התובע ו
"סיבת עזיבתו את משטרת ישראל"
ומוסיף כי-
"חבל שבעבודתו בעירית אשקלון לא סר שלומי מדרכיו העקלקלות והמקולקלות."
ושוב מציין הנתבע כי בקרב עובדי העירייה נמצא
"בריון המשתלח ומאיים על בני שבעים בפיטורין... בסוף כל איום הופך למעשים."
הנתבע ביקש לעדכן את נציגי העירייה כי במידה ויופר צו ההרחקה, ייפתח כנגד התובע תיק פלילי.
"הגיע הזמן שמר בר ששת יבין כי איומיו נשמעים ומטופלים על ידי אנשי החוק ושלא ניתן לבריון... לעשות ולומר ככל העולה על רוחו... אין ספק שמר בר- ששת מרשה לעצמו יותר מדי... כנראה שאצל מר בר- ששת אין לבחול באמצעים הכול כשר הכול שריר."

בעקבות הפצת המכתבים זומן התובע למשרדו של הממונה עליו, מר יוסף עמרם, מנהל האגף לאיכות הסביבה. במכתב ששלח ביום 13.02.12 לראש העיר, מ"מ ראש העיר, מנכ"ל העיריה והתובע, הודיע מר עמרם יוסף כי מכתבי התלונה ששלח הנתבע אינם מקשרים בין המקרים המתוארים לבין תפקידו של התובע בעירייה .

5.
התובע טען כי הדברים שפורסמו
על ידי הנתבע אינם אמת והם מהווים לשון הרע בהתאם להגדרת החוק, מאחר ויש בהם להשפיל את התובע בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז, ללעג ולקלס. הפרסומים אף מייחסים לתובע מעשים פליליים כאיומים והפרת צו הפוגעים בשמו הטוב של התובע אשר היה עובד ציבור בעת הפצתם.
לטענת הנתבע, הגשת התביעה הינה בגדר שימוש לרעה בהליכי בית המשפט ונועדה להלך עליו אימים. עוד הוסיף כי הרקע לתביעה הנו בשל העובדה כי גרושתו של הנתבע נשואה כיום לתובע , עובדה אשר לא הוזכרה בכתב התביעה.
ביחס לטענות בכתב התביעה, הנתבע טען כי אינן בגדר לשון הרע. כמו כן נטען כי עומדות לו שתי הגנות הקבועות בחוק, האחת- הגנת "אמת בפרסום" (סעיף 14 לחוק) והשנייה- הפרסום מהווה תלונה בתום לב לממונים על התובע (סעיף 15(8) לחוק).

ביחס להגנת "אמת דיברתי", הנתבע טען כי הדברים נודעו לו מפי הוריו אשר פנו אליו מיד לאחר האירוע ומסרו לו את פרטי המעשה והדברים שנאמרו על ידי התובע. הורי הנתבע פנו בבקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת כנגד התובע ואכן, צו כזה ניתן. לטענת הנתבע, התובע הודה במעשיו החמורים במסגרת דיון בבית המשפט ואף התנצל בפני
הוריו של הנתבע . "
מי שנוהג לאיים על זוג קשישים חסרי ישע הינו בריון ועוד איך בריון!"
(ס' 20א. לכתב ההגנה) עוד לטענת הנתבע, עברו הבעייתי של התובע והסיבות לעזיבתו את המשטרה, אף הם דברי אמת. נטען כי התובע אינו אדם בעל שם טוב ואף התנהלו כנגדו הליכים פליליים בבית המשפט ובמחלקה לחקירות שוטרים.
בנוגע להפצת המכתב בקרב הממונים על התובע, נטען כי המכתב לא הופץ בקרב בכירי עירית אשקלון אלא רק לממונים על התובע, ראש העיר והממונה על האגף בעירייה בו עבד התובע . כמו כן הוכחש כי התובע הגיע למשרדי העיריה לבוש במדי משטרת ישראל ואף נטען אין לכך כלל משמעות.

האם הפרסומים מהווים לשון הרע?
6.
התביעה עוסקת בשני מכתבים אשר לטענת התובע האמור בהם הנו בגדר לשון הרע. במסגרת כתב התביעה מפנה התובע למספר ביטויים במכתבים, אולם לא מציין במפורש איזה ביטוי מקים את העילה. עם זאת עולה כי מפנה למכתבים כמכלול תוך הדגמת מספר אמירות בהן המהוות לשון הרע.

במכתב הראשון מכנה הנתבע את התובע "ברנש בריון" המאיים על זוג מבוגרים חסרי ישע. בהמשך טוען כי הוא מודע ל"עברו הבעייתי" של התובע "ולסיבת עזיבתו את משטרת ישראל... גם אז היו עמו בעיות קשות מאוד של משמעת ושל חריגה מנורמות ומאתיקה משטרתית." בהמשך טוען הנתבע כי הוא יודע "שאין זו הפעם הראשונה בה מתלוננים אנשים... כנגד מר שלומי בר ששת על אופן התנהגותו ודרכיו המפוקפקות.
די להקיש את שמו במחשב כדי לדעת במי מדובר."
בהמשך מכנה הנתבע את התובע שוב "בריון" ומוסיף- "ברנש חסר מצפון אשר... בא לאיים על זוג מבוגרים חסרי ישע" וכי אלמלא היו עדים לאירוע "סביר להניח כי העניין היה נגמר אחרת ואולי אף במעצרו של אותו ברנש מפוקפק." הנתבע מודיע כי הוגשה תלונה כנגד התובע בביהמ"ש השלום באשקלון וכי "חריגה מהצו יובילו לפתיחת תיק פלילי אשר השלכותיו חמורות מאוד במיוחד כנגד איש עירייה."

במכתבו השני חוזר הנתבע על עיקרי הדברים שנכתבו במכתב הראשון בנוגע לאיום שהפנה התובע כלפי הוריו: "שלומי הגיע למקום עבודתם אחוז אימה וטירוף והחל לאיים עליהם..." הנתבע פונה לעובדי העיריה באזהרה כי התובע מכתים את שמכם ואת עשייתכם הברוכה... עירית אשקלון מעסיקה בריון ... " הנתבע מציין שוב את עברו הבעייתי" של התובע , "חבל שבעבודת העיריה לא סר שלומי מדרכיו העקלקלות והמקולקלות ... כיצד עובד בקרבכם בריון המשתלח ומאיים על זוג הורים בני שבעים בפיטורין... בסוף כל איום הופך למעשים." הנתבע מבקש לשוב ולעדכן כי במידה והתובע יפר את הצו שניתן כנגדו, "יפתח נגד שלומי תיק פלילי בתחנת אשקלון במיידי."

7.
כדי לקבוע אם ביטוי הנו בגדר לשון הרע יש לבחון האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם בעיני האדם הסביר.
"ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל

מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים..."
(ע"א 740/86
תומרקין נ' העצני
, פ"ד מג(2) 333, 338)

ממקרא שני המכתבים כמכלול, גם על רקע כתיבתם במקביל לפניית הורי הנתבע לקבלת צו מבית המשפט, עולה תמונה ברורה כי הדברים שנכתבו נועדו להשחיר את פניו של התובע ולהציגו כאדם אלים וכוחני הזורע אימה ופחד בין תושבי העיר. הנתבע שב ומתאר את התובע כבריון הנוהג באלימות כדי לפתור מחלוקות. מתיאורו ניתן להתרשם כי התובע על בסיס יומי מכה את תושבי העיר, מאיים ועושה בעיר כבשלו תוך שיש להגן על הציבור מפניו. זו המסקנה העולה ממקרא המכתבים בשלמותם וברי כי פרסום כאמור מהווה לשון הרע.
המילים: בריון, ברנש מפוקפק, חסר מצפון, מאיים על זוג מבוגרים, אחוז אימה וטירוף, בעל עבר בעייתי , שהיו עמו בעיות קשות מאוד של משמעת ושל חריגה מנורמות ומאתיקה משטרתית, בריון משתלח ומאיים בפיטורין,
מכתים את שמם של עובדי העיריה, לא סר מדרכיו העקלקלות והמקולקלות, כל אחת בנפרד ובתיאור המוגזם של האירוע במכתב, עונות להגדרת סעיף 1 לחוק לפיו לשון הרע לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם או לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו או לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.
לבד מתוכן הפרסום אשר אף ייחס לתובע מעשה פלילי (איום) יש להתייחס לכך שהפרסום הופנה כלפי אדם שהחזיק במשרה ציבורית בעירית אשקלון כממונה על מחלקת הפיקוח בעירייה. הפצת המכתבים בשמו של הנתבע ובתוארו כ"קצין בכיר במשטרת ישראל" וכאשר הנתבע לובש מדים, מהווה נדבך נוסף בקביעת מדרג ה"חומרה" של דברי לשון הרע שכן מטרת הנתבע בציון עיסוקו הייתה כדי שלדבריו של קצין משטרה תינתן התייחסות רצינית יותר מהתייחסות שתינתן לדברים שיפרסם אזרח רגיל מן הישוב. בהקשר לעניין זה מסר הנתבע בעדותו כי בפעם הראשונה בה הגיע למשרדי העיריה על מנת למסור את המכתב לא היה לבוש מדים ויתכן שבפעם השנייה היה לבוש מדים. עדות הנתבע בעניין זה סותרת את מכתב יחידת הביקורת ותלונות הציבור מיום 7.8.12 שציינה כי הנתבע אישר בפני
ה כי הגיע לבוש מדים לעירייה ולכן מעדיף אני את גרסת התובע כי הנתבע לבש מדים עת הפיץ את המכתבים.
על כן אני קובע כי המכתבים מהווים לשון הרע ולהלן אבחן האם עומדת לנתבע אחת מן ההגנות הקבועות בחוק. מאחר ואין מחלוקת כי המכתב פורסם לפחות לשני גורמים בכירים בעירייה, אדון בהיקף הפרסום בהמשך.

"אמת בפרסום"
8.
סעיף 14 לחוק קובע כי :
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."

ביחס לדרישה לפיה יהיה בפרסום עניין ציבורי, ניתן בדוחק לקבל את הטענה כי יש עניין לציבור בפרסום מאחר והתובע מילא תפקיד ציבורי כמנהל מחלקת הפיקוח בעירייה. הנתבע בחר להפוך מחלוקת אישית בין הוריו לתובע, אשר נובעת בעיקרה מענייני משפחה, שלא נגעה כלל ועיקר לתפקידו הציבורי, לעניין ציבורי. בעשותו כן חרג הנתבע בתוכן הפרסום מהעניין לציבור. עם זאת, מאחר וגם התנהגות אלימה של נושא משרה ציבורית שלא במסגרת תפקידו יכולה להוות עניין לציבור, עונה הפרסום אחר תנאי זה.
ביחס ליסוד האמת בפרסום כוללים הפרסומים שני חלקים השלובים זה בזה. האחד האירוע בגינו ניתן צו למניעת הטרדה מאיימת והשני, תיאור עברו ואופיו של התובע.
מצאתי כי ביחס לשני הרכיבים מהווה הפרסום האדרה של עובדות שמטרתן להציג את התובע באור שלילי, עד שהתיאורים במכתבים אינם יכולים לחסות בצל הגנת אמת בפרסום. יש קושי בהגנת אמת בפרסום ביחס לתיאור אדם בשם התואר "בריון". מדובר בתיאור הסובל קשת שונה של התנהגויות ולכן יש לבחון האם הרושם העולה מהפרסום בכללותו תואם להתנהגותו של האדם מושא הפרסומים. כמפורט להלן, לא מצאתי כי הפרסומים משקפים נאמנה את דרך התנהגותו של התובע.

9.
בתצהירו טען הנתבע כי הוריו פנו אליו לאחר האירוע ודיווחו לו אודות
"התנהגותו הביריונית של התובע"
(ס' 8 לתצהיר) התובע טען כי הוא מאמין להוריו בכל ליבו ואף האמין לטענותיהם בדבר איומים שהפנה כנגדם התובע.
"ברור שאני מאמין להורי , הם בכלל לא מכירים את שלומי."
(עמ' 33, שורה 2)
בעדותו טען הנתבע כי התובע אמר להוריו דברים נוראים
–"היו שם צעקות, היתה שם תקיפה מילולית ... הפעם זה נגמר ככה בפעם הבאה אני אדאג לפטר אתכם..."
(עמ' 31, שורה 20) . הנתבע מייחס במכתבו לתובע איומים על הוריו אף בשל כל שלטענתו, לאחר האירוע יצרה אמו קשר עם גרושתו של התובע, דנה, וסיפרה לה את שאירע. בתגובה פנתה דנה לתובע בהודעה ובמענה ממנו נכתב-
"שהפעם אני מרחם עליהם,
פעם הבאה זה יגמר יותר גרוע".
(ס' 7 לתצהיר)
בעדותו טען הנתבע כי שמע את הדברים מפי הוריו וכי ראה במו עיניו את המסרון ששלח התובע לגרושתו . עם זאת הודה הנתבע כי באופן אישי לא ראה את התובע מתנהג כבריון
–"אני לא צריך לראות אותו באופן פיסי כדי לענות להגדרה של בריון."
(עמ' 18, שורה 27)
ביחס להגדרת המונח בריון, הנתבע טען כי בריונות איננה חייבת להתבטא דווקא בהתנהגות פיסית –
"אני לא חייב לתפוס אותך ברחוב ולהרביץ לך מכות שזה יהיה בריונות."
(עמ' 32, שורה 6)
ראיה נוספת לאמיתות המושג "איום" אותו ייחס לתובע, הפנה הנתבע לפרוטוקול הדיון מיום 06.02.12 בבקשה למניעת הטרדה מאיימת (נספח ז' לתצהירי הנתבע), בו נכח התובע וגרושתו דנה אשר העידה בנוכחותו בפני
ביהמ"ש כי
"המבקשת היא לא הראשונה שמאוימת ממנו. גם לי יש צו הרחקה ממנו למשך שנה"
(עמ' 4, שורה 12). בסופו של יום ניתן צו למניעת הטרדה בהסכמת הצדדים ולאחר שהמבקשת, אמו של הנתבע, הביעה את הסכמתה שלא לדבר בגנות התובע בנוכחות ילדיו.

בעדותה אישרה דנה כי במהלך הליך הגירושין שלה מהתובע הוצא על ידה צו הרחקה ממנו למשך שנה ועל כן מצאה לנכון לייעץ לשושנה להגיש אף היא בקשה לצו הרחקה. העדה מסרה בנוסף כי ביקשה צו הרחקה בשל התפרצויות במהלך הדיון בביה"ד הרבני וכן מאחר ולא רצתה שהתובע יחזור הביתה. הצו שניתן ע"י ביה"ד האזורי באשקלון הוגש לביהמ"ש (ת/2). גם ביחס לצו זה לא צורפו קביעות עובדתיות ביחס להתנהגות התובע שהובילה למתן הצו.
ביחס למסרון המדובר, העדה אישרה שהתובע שלח לה מסרון אם כי טענה שאיננה זוכרת את תוכנו. בהמשך הוסיפה כי המסרון הופנה כלפי הוריו של הנתבע בעקבות האירוע שהיה באותו יום. יוער כי בעדותו, הכחיש התובע את הטענה בדבר שליחת המסרון וטען כי
"לא היה ולא נברא. אם היא טוענת שזה נגמר בטוב אז סימן שהפגישה היתה טובה..."
(עמ' 9, שורה 23)

אין חולק שהנתבע לא שמע את האיומים הנטענים מפי התובע:
"הבנתי את כל מסכת האיומים ואת כל מה שהיה שם, בסביבת עבודה, גם מדנה וגם מהוריי."(
עמ' 23, שורה 19)
מעיון בתצהיר אמו של הנתבע (להלן: שושנה) עולה כי התובע הגיע לסניף חלוקת הדואר ופנה אליה ואל בעלה בדרישה להפסיק לדבר עם דנה ועם ילדיו. שושנה מציינת בנוסף כי
בהמשך "ברששת שלומי איים עלי ועל בעלי, תוך ניפנוף בידו ואמר שאם הוא ירצה, הוא ידאג להוציא אותנו מכאן ולפטר אותנו."
(ס' 3 לתצהיר) בעקבות זאת חשו הוריו של הנתבע מאוימים ומפוחדים.
לדברי שושנה, פנתה לדנה וסיפרה לה את שאירע. דנה פנתה לתובע וזה שלח לה הודעת
sms
"שהפעם אני מרחם עליהם, פעם הבאה זה יגמר יותר גרוע". (ס' 5 לתצהיר). עם זאת בעדותה במעמד צד אחד בהליך ההטרדה המאיימת, סמוך לאירועים, טענה כי שלח מסרונים לדנה ואמר שהוא "מרחם עלינו" ולא הוסיפה מיוזמתה כי איים שבפעם הבאה זה ייגמר גרוע יותר.
בעדותה בבית המשפט מסרה שושנה כי התובע הגיע למקום עבודתם בסניף הדואר יחד עם מנהל העסק (דוידי
) "פתאום התחיל לצעוק עלי ועל בעלי אני לא רוצה שתדברו עם דנה ועם הילדים שלי אני כועס עליכם והתחיל ככה עם הידיים... אז באותו רגע הוא אמר הפעם אני מרחם עליכם ובפעם הבאה אני אדאג שיפטרו אתכם..."
(עמ' 41, שורה 7) בהמשך תיארה העדה כי מעסיקם, שככל הנראה חשש שהתובע יכה אותם, הרחיק את התובע מהמקום ולאחר מכן שב אליהם וחיבק את בעלה שהחל לבכות. בהמשך מסרה העדה כי לא חשבה שהתובע עומד להכותם.
במענה לשאלה מדוע פנתה לבית המשפט בבקשה לקבלת צו הגנה, השיבה שושנה:
"אני פחדתי שהוא לא יחזור, מאיימים עליך וקרה מעולם דברים, פחדתי פחד מוות." (
עמ' 42, שורה 30)
במענה לשאלה, מה בדיוק אמר התובע השיבה שושנה:
"... הפעם אני לא מרחם עליכם ופעם הבאה אני אפטר אתכם..."
(עמ' 43, שורה 1)

מן האמור לעיל עולה כי יש יסוד לטענה לפיה התובע איים על הוריו של הנתבע אם כי מדובר באיום בפיטורין אשר אף הוא בניגוד לחוק בהתאם להגדרת ס' 192 לחוק העונשין, אולם ברור מהנסיבות כי לתובע לא הייתה השפעה ממשית על המשך עיסוקם.

העובדה כי התובע, אשר עליו מוטל נטל ההוכחה, בחר שלא לזמן לעדות את מר דוידי שנכח באירוע מול הורי הנתבע, מחלישה בנוסף את גרסתו לפיה לא פנה להוריו של הנתבע בדברים שיש בהם איום על פיטוריהם. התובע סיפק גרסה לקונית לאירוע וטען כי ביקש מהורי הנתבע להימנע מלערב את ילדיו בסכסוך ולדבר בגנותו בפני
הם.

ממכלול העדויות עולה כי היה אירוע של ויכוח קולני בין התובע להורי הנתבע. לא התרשמתי מעדותה של שושנה כי נשקפה סכנה פיזית מהתובע באירוע זה אולם מקבל טענתה כי מבחינה סובייקטיבית נבהלה מאותו מעמד. בניגוד לטענות הנתבע, בית המשפט בהליך צו ההגנה לא קבע כל ממצא ביחס לנסיבות האירוע. כבר בדיון הראשון במעמד שושנה בלבד ניתן להתרשם מהצגת האירוע בהזדמנות הראשונה כי לא מדובר באירוע אלים אלא רק דרישה כי לא תתקרב לילדי התובע. שושנה ציינה כי לא פנתה מיד לאחר האירוע לבית המשפט אלא חיכתה מיום חמישי עד ראשון ובעקבות המלצת גרושתו של התובע פנתה.

ממכלול הנסיבות לרבות הדיון במעמד הצדדים עולה כי בית המשפט לא התרשם כי מדובר באירוע חמור, אולם נוכח הסכמת המבקש שלא להתקרב להורי הנתבע, הוארך הצו שניתן במעמד צד אחד. עצם מתן צו במעמד אחד טרם בירור העובדות והכרעה בדבר אופי האירוע, אינה מהווה אמירה המהווה קביעה עובדתית אודות התנהגות התובע. ודאי שהארכת הצו על בסיס הסכמת התובע אינה מקפלת בתוכה קביעה כי נהג באופן אלים. מדובר בפרקטיקה מקובלת בה נוהג בית המשפט לעשות שימוש במקרים של צדדים שאין ביניהם קשר צמוד והמוכנים להתרחק זה מזה.

הניסיון השיפוטי המצטבר מלמד כי למרבה הצער נעשה שימוש עודף בכלי של בקשות לצווי הטרדה מאיימת, במקום להסדיר מחלוקות בהידברות. עמד על כך כב' השופט צ' זילברטל בהקשר אחר ברע"א 2095/15
אולמי נפטון בת ים בע"מ נ' אילנה משיח
(20.5.15):


"הנגישות לבתי המשפט על כל ערכאותיהם היא אחת מאבני היסוד של שיטתנו המשפטית, אולם ראוי שבני אדם ילמדו להסדיר את מערכת היחסים היום-יומית ביניהם ולפתור את בעיות היום-יום בנושאים כגון אלה, בלי להזעיק לעזרתם
את מערכת בתי המשפט".

לפיכך, הפתיח הדרמטי לסיכומי הנתבע חוטא לאמת. מדובר היה בוויכוח קולני, אשר תיאור התובע כבריון בעקבות אירוע זה לא יכול להיחשב כפרסום אמת.

10.
ביחס לפרסום ביחס לעברו ה"בעייתי" של התובע, אמנם יש גרעין אמת בפרסום, אולם בחינתו כמכלול מלמדת כי לא ניתן לתת גושפנקא לתיאורים כאמור, גם ביחס למי שחטא בעבר בהליך משמעתי. הנתבע טען בתצהירו כי המידע הגיע אליו כאשר התובע היה שוטר במשטרת ישראל. בעדותו טען כי המידע לא הגיע אליו על רקע עבודתו במשטרה- "אף אחד לא יכול להיכנס למחשב משטרתי זולת אם יש לך אישור ולי אין זה." (עמ' 24, שורה 23) הנתבע טען כי קיבל את האינפורמציה ממידע המופיע באינטרנט ומשמיעת מידע בעבודתו במשטרה ב "מסדרונות מרחבי לכיש" (שורה 25).

תימוכין לטענותיו בנוגע לעברו הבעייתי של התובע הפנה הנתבע להליכים שונים שהתנהלו כנגד התובע, אשר מידע ביחס אליהם הועבר לו בעקבות ההליכים המקדמיים בתיק:
תיק ביד"מ 29/05- הליך שהתנהל בפני
בית הדין למשמעת , במסגרתו הורשע התובע בעבירות של שימוש בכוח ובהתנהגות שאינה הולמת שוטר, בכך שבעת שעבד כקצין בשכר במשחק כדורסל בהיכל הספורט באשקלון, הכה במקל ובעט במתלונן בוכמן נמרוד וגרם לו לחבלות קלות וכן סירב למסור את פרטיו למתלונן. ערעור שהוגש מטעם התובע על הרשעתו בדין, נדחה ע"י ביה"ד לערעורים.

ת.פ. 676/06 – מ"י נ' שלמה ברששת – כתב אישום שהוגש כנגד התובע ע"י מח"ש בגין תקיפה הגורמת חבלה ממשית ואיומים, אשר נסגר לאחר שהתביעה חזרה בה מכתב האישום נוכח קושי ראייתי.
תיק 832/05- תלונה שהוגשה ע"י קלימוב אלכס כנגד התובע בגין תקיפה חבלנית מיום 29.09.05. התיק נסגר מחוסר ראיות.
הנתבע טוען כי ההליכים הנ"ל מעידים על כך שהתנהגותו הבריונית של התובע "שזורה לאורך שירותו המשטרתי ובסופו של יום הובילה לעזיבתו של משטרת ישראל אף ללא שזכה לקבל פיצויי פיטורין." (ס' 35 לתצהירו)
בעדותו טען בנוסף כי: "מספיק אם תקיש את השם של שלומי ברששת בגוגל ותראה את כל פסקי הדין ותסתובב במסדרונות מרחבי לכיש ותשמע מי זה ברששת." (עמ' 24, שורה 24) במענה לשאלה, האם הוא יכול להראות היכן מופיע בגוגל כי התובע חרג ממשמעת ומאתיקה משטרתית, השיב הנתבע כי התנהלותו של התובע הייתה ידועה לכולם במרחב לכיש – "יתרה מזאת כאשר הקשתי בגוגל קראתי על פסקי דין כאלה ואחרים." (עמ' 25, שורה 8) ובהמשך הוסיף כי התכוון לראיות שצורפו מטעמו כמפורט לעיל.

11.
סעיף 42א. (א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א -1971 קובע כי



:

"הממצאים והמסקנות של

פסק דין
חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי."
משמע, רק

פסק דין
חלוט עשוי לשמש ראיה בתיק אזרחי ועל כן לא ניתן לקבל כראיה את המסמכים הנוגעים להליכים שהתנהלו כנגד התובע. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהתובע לא התנגד להגשת המסמכים ואף הגיש מטעמו אסופת מסמכים לצורך תמיכה בגרסתו לפיה התנהלותו הייתה תקינה. בין היתר הגיש התובע את תיק החקירה שהתנהל בעניינו של אלכס קלימוב וכן את חקירתו במשטרה של עופר דהרי והתלונות שהוגשו על ידו כנגד התובע ומסמכים נוספים הקשורים לתיק החקירה (בעניין ת.פ. 676/06) כמו כן הוגשו מסמכים מתיק החקירה שהתנהל נגד התובע בגין תקיפתו של בוכמן נמרוד בגינה הורשע בביה"ד למשמעת ונדון לקנס בסך 600 ₪ ונזיפה חמורה. בעניין זה מסר התובע בעדותו כי לא תקף את המתלונן אלא השתמש בכוח במהלך אירוע הקטטה על מנת להציל ילד קטן שנרמס ע"י המתקוטטים. בהתייחס להרשעתו טען התובע כי אילו היה רושם זכ"ד, לא היה מורשע- "בית הדין לא קיבל את הנושא שלא רשמתי זכ"ד." (עמ' 12, שורה 15)
בעדותו נשאל הנתבע האם במילים "בריון ואלים" התכוון לתלונה שהוגשה במח"ש נגד התובע בשנת 2005 . במענה לכך השיב הנתבע: "אני לא מתכוון רק לאירוע זה, אלא כל השמועות שרצו במסדרונות המשטרה וזאת מבלי לפרט." (עמ' 25, שורה 23)

מן האמור לעיל עולה כי הנתבע לא תמך טענותיו בדבר אמיתות הדברים בנוגע לעברו הבעייתי של התובע באסמכתאות משמעותיות ולמעט ההליך המשמעתי אשר הסתיים בהרשעה ואשר ספק אם ניתן לקבלו כראיה( ראה לעניין זה החלטת ביה"ד האזורי לעבודה ת"א מיום 16.02.10 בעניין בש"א 5489/09,
מירי טימסיט נ' משה שלום
), לא הוצגו ראיות ממשיות להוכחת טענותיו של הנתבע בדבר התנהגותו של התובע כבריון ואלים בעת שירותו במשטרה. המסמכים שהצליח הנתבע לדלות עקב הליך גילוי המסמכים נוגעים אמנם להתנהגות אלימה שיוחסה לתובע, אולם לא מדובר במספר אירועים רב, רק אחד הסתיים בהרשעה משמעתית ואף זאת ביום 26.12.05. גם אם ניתן היה לכנות את התובע כבריון באירוע בגינו הורשע בשנת 2005, יש משקל רב לחלוף השנים לאפשרות להמשיך ולייחס לתובע מעמד זה. בהיקש מחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים ותקנותיו, לא ניתן לעשות שימוש בהרשעה בדין משמעתי באופן שבחר הנתבע לעשות. גם אם חטא אדם, בחלוף שנים לא ניתן לשוב ולפרסם את עברו שלא בהקשר המתאים. גם התלונות האמורות שרק אחת מהן הובילה להרשעה בדין משמעתי, ביחס למשך כהונת התובע במשטרת ישראל, לא מכניסה את התובע לגדר בריון שיש להזהיר את הציבור מפניו.

12.
טענה נוספת שהעלה הנתבע בין יתר טענותיו הייתה כי עזיבתו של התובע את המשטרה ללא קבלת פיצויים מעידה על כך שהועזב לאור אופיו הבעייתי. בהתייחס לכך טען התובע בעדותו כי לא היה זכאי לפנסיה מעבודתו במשטרה מאחר וככל הנראה, ניתן לקבל פנסיה מוקדמת רק לאחר גיל 42 ומסיבה רפואית . במענה לשאלה מדוע לא הגיש בקשה לוועדה רפואית מיוחדת על מנת לקבל פנסיה, טען התובע כי לאור גובה משכורתו, הפנסיה לה היה זכאי הייתה ממילא נמוכה. כמו כן טען כי זכה במכרז בעירייה בתפקיד מנהל מחלקה במשכורת גבוהה יותר ועבודה פחות קשה ולפיכך החליט לעזוב את המשטרה.

תימוכין לטענותיו בנוגע לסיבת עזיבת התובע את המשטרה, הביא הנתבע לעדות את סגן ראש העיר, מר אפי מור, אשר היה בעבר מפקד מרחב לכיש. העד טען כי אינו מוסמך להעיד על הסיבה בשלה עזב התובע את המשטרה. עם זאת העיד כי ככלל, אם שוטר עוזב ללא פנסיה קיימת בעיה. ביחס לתפקידו של התובע בעירייה, העד מסר כי בתקופת הבחירות היו לו חיכוכים עם התובע מתוקף תפקידו כמנהל מחלקת הפיקוח. לאחר הבחירות הגיע העד למסקנה כי כדאי שהתובע יעזוב את עבודתו בעירייה- "בשלב מסוים הוא החליט שהוא פורש בלי קשר עם מכתב שימוע או לא מכתב שימוע ... באיזה שהוא שלב הוא שוכנע לעזוב הגיש התפטרות ועזב ."(עמ' 37, שורה 4) בהמשך עדותו מסר העד כי לא ראה שום בעיה עם עבודתו של התובע בעירית אשקלון.
ביחס לדברים שנכתבו לפיהם, חבל שהתובע לא סר מדרכיו העקלקלות והמקולקלות בעבודתו בעירייה, ציין הנתבע כי האירוע שאירע עם הוריו, עליו מעידה אמו במסגרת תצהירה, מהווה ראיה לכך שהדברים נכונים.
כראיות להתנהגותו ה"מקולקלת" ו"הבריונית" של התובע במסגרת עבודתו בעירייה הפנה הנתבע כתובות שונות שהתפרסמו במקומונים באשקלון:
כתבה מיום 24.05.12 שפורסמה במקומון עירוני בשם "סקופ" (נספח ח' לתצהיר) ובה יוחס לתובע כי אסר להעניק דוחות לבעלי עסקים המקורבים לו. בין היתר פורסם בכתבה כי במכתב שנשלח למפקד המחוז הדרומי במשטרת ישראל הועלתה טענה כי במחלקת הפיקוח נוהגים באפליה בנוגע לדוחות הניתנים לבעלי עסקים בעיר ונמנעים מלאכוף את החוק כאשר העסק מקורב לפיקוח. תגובת התובע לפיה הוא פועל בהתאם לחוק וכי מדובר בטענות שאינן נכונות, צוינה אף היא בכתבה.
כתבה נוספת שפורסמה ביום 12.07.13 בעיתון "ידיעות" (נספח ט' לתצהיר), דיווחה על תגרה שהתקיימה בין התובע לאחד הסוחרים בשוק העירוני לאחר שהסוחרים התרעמו על אופן חלוקת הדוכנים בשוק.
בכתבה נוספת מיום 08.08.13 פורסם כי התובע פעל כ"זרוע מבצעת" של מחלקת הפיקוח בעירייה והורה לפקחים בעירית אשקלון להסיר שלטי בחירות של מועמד לראשות עיר , בניגוד לחוק ומתוך כוונה לפגוע בקמפיין הבחירות של מי שביקש להתמודד מול ראש עיר מכהן דאז. (נספח י')
הנתבע הביא כראיה לאמיתות הדברים שכתב כתבה נוספת אשר עסקה בהחלטתו של התובע לסיים את תפקידו בעירייה. (נספח יא') בתמצית נכתב כי התובע "זומן לשימוע לפני פיטורין והחליט להקדים את המאוחר, אולי כדי לשמור על הכבוד האבוד, אולי כי באמת נמאס לו לעשות את העבודה השחורה..."
לטענת הנתבע, הדברים הנ"ל מעידים על אישיותו הבעייתית של התובע והתנהלותו החמורה וכן על כך שהשימוש בכוח ובאלימות היה מנת חלקו גם במהלך תפקידו בעירייה. עם זאת, לטעמי, לא ניתן להסיק את אותן מסקנות מקריאת הכתבות הנ"ל. כמו כן, יובהר כי הכתובות העיתונאיות שהוגשו מהוות אמנם ראיה לפרסום הדברים אולם לא ראיה לאמיתות הפרסום. (ראה בעניין זה ת"א (מחוזי תל אביב) 2580/00
עלוא מנשה נ' רשת שוקן
בע"מ , 17.04.05). כאמור בשיר הידוע : "כתבו עליו בעיתון הרבה דברים, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה..." .

בנוסף, מעדותו של העד אפי מור מצטיירת תמונה אחרת על רקע דבריו כי באופן קבוע מופנות תלונות כלפי מחלקת הפיקוח- "עבודת הפיקוח היא עבודה קשה מאוד עבודה שוחקת ועבודה כפויית טובה..." (עמ' 38, שורה 24)
ממכלול הראיות והטענות שפורטו לעיל עולה כי התמונה העובדתית שעולה מהפרסומים כי התובע בריון חסר מצפון שפועל בדרכים מפוקפקות, לא חוסה תחת הגנת אמת בפרסום. אמנם הנתבע הוכיח כי התובע חרג מנורמות משטרתיות לפחות בהזדמנות אחת, אולם הצגת הדברים בכללותם בפרסומים אינה בגדר תיאור מדויק של התנהלות התובע בעברו ואינה יכולה להיחשב כפרסום אמת שחוטא רק בפרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. על כן, לא זכאי הנתבע להגנת אמת בפרסום.

הגנת פרסום בהגשת תלונה לממונה על הנפגע
13.
הנתבע טען בתצהירו כי שני המכתבים נמסרו לראש עיריית אשקלון ולממונה על התובע, מר עמרם יוסף. הנתבע ציין בנוסף כי שקל להפנות את המכתב לגורמים אחרים לרבות אלו המצוינים במכתב ואף להגיש עותק ממכתבו לתיק הבקשה למניעת הטרדה מאיימת שהגישו הוריו אולם בסופו של יום, בחר שלא לעשות זאת.
במסגרת עדותו טען הנתבע כי את המכתב המיועד לראש העיר מסר למזכירתו ואילו את המכתב השני מסר ישירות למר יוסף. הנתבע התייחס לכך שבסיפא למכתבו ציין שמות של מכותבים נוספים מלבד השניים להם מסר בפועל את המכתב באומרו כי לאחר ששקל בדבר החליט כי יתר הנמענים אינם רלוונטיים ועל כן מסר את המכתב אך ורק לשני האנשים המוזכרים לעיל. במענה לשאלה, מדוע אף במכתב השני ציין שמות של נמענים נוספים על אף שכבר החליט שלא למסור להם את העתק המכתב, השיב הנתבע כי עד כמה שזכור לו, המכתב הופץ לאחר הדיון בצו ההרחקה והיה בכוונתו להעבירו אף לאנשים נוספים המצוינים ברשימת הנמענים אולם בסופו של יום חזר בו מכוונתו.
ביחס למכתב הראשון, הנתבע מסר כי כוונתו הייתה להתריע בפני
הממונים על התובע בנוגע להתנהגותו ומעשיו. "
מצופה מעובדי מדינה נורמות מסוימות."
(עמ' 28, שורה 19) במענה לשאלה, מדוע פרסם מכתב נוסף, השיב הנתבע כי לאחר פרסום המכתב הראשון קיבל מכתב מראש העיר או מלשכתו או מגורם בעירייה ובו התבקש לדווח את השתלשלות העניינים-
"מה נגמר עם הסיפור"
(עמ' 28, שורה 24). אם כי טען כי המכתב אינו ברשותו. כמו כן, הנתבע הודה כי אין במכתבו השני כל התייחסות למכתב שלטענתו, נשלח אליו מהעירייה. במענה לשאלה, מדוע ראה לנכון להציג עצמו שוב בפתח המכתב השני אם כפי טענתו הדברים נכתבו בתגובה לבקשת העירייה לעדכן אותם בנעשה, השיב הנתבע:
"מאחר וראש העיר ומר עמרם יוסף מקבלים מן הסתם עשרות מכתבים והם לא זוכרים מה היה אתמול ... אני תזכרתי אותם על המסמך הראשון."
(עמ' 29, שורה 12)
בניגוד לגרסתו של הנתבע, התובע טען בתצהירו כי המכתב הופץ באופן אישי לבכירים בעירייה ולאנשים שונים ששמם מפורט במכתב ובהם הממונים עליו, אנשים הנמצאים עמו בקשר ישיר או עקיף במסגרת עבודתו ועובדים הכפופים לו. אף בנוגע למכתב השני, התובע טען כי הופץ בקרב בכירי העיריה המכותבים במכתב ובהמשך הועברו למחלקת משאבי אנוש לטיפול הסמנכ"ל
"ומטבע הדברים הפכו לשיחת מסדרון בין העובדים השונים, אשר שמעו על כך
." (ס' 18 לתצהיר)

מבחינת גרסאות הצדדים הנני סבור כי עדותו של התובע בעניין זה הייתה מהימנה יותר מעדותו של הנתבע. גרסת הנתבע מאולצת ומנסה להתאים את נסיבות הפרסום, לאחר מעשה, להגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק. הנתבע ציין ברשימת העותקים למכתבו גורמים נוספים מלבד ראש העיר והממונה על התובע. במכתב השני מציין הנתבע:
"לפני כשבוע הפצתי בקרב גורמי עירייה בכירים מכתב ..."
וכן מופיעה שוב רשימת ה"העתקים" ואף רשימה ארוכה יותר, כך שגרסתו של הנתבע לפיה נמלך בדעתו ברגע האחרון והחליט שלא להפיץ את המכתב אלא לראש העיר ולממונה על התובע בלבד, הנה בלתי אמינה וסבירה בעיני. לפיכך, עולה כי הנתבע פרסם את המכתבים לא רק לממונים על התובע ולכן לא נכנס לגדר הגנה זו. אמנם התובע לא זימן לעדות את הגורמים בעירייה שקיבלו את הפרסום, אולם בנסיבות העניין די בהודאת הנתבע אודות היקף הפרסום כפי שעולה מהעדויות ומכתביו.

גם אם אקבל טענת הנתבע כי פרסם את המכתבים רק לממונה הישיר ולראש העיר, הנטל על הנתבע להוכיח כי פעל בתום לב אף בהפצת המכתב לממונים בלבד. כמפורט להלן, לא מצאתי כי הנתבע עמד בנטל זה.
14.
הנתבע טען כי פעל בתום לב על מנת להתריע בפני
הממונים על התובע בדבר התנהגותו – "
מדובר בעובד מדינה וחשוב שגורמים שממונים עליו ידעו מה קורה עם אותו עובד."
(עמ' 29, שורה 1).
הגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק מקנה הגנה בגין פרסום שנעשה בתום לב באחת או יותר מהנסיבות המפורטות בסעיף. כאמור, הנתבע טוען כי הפרסום היה בהגשת תלונה על התובע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה הנו ממונה על הנפגע ועל כן עומדת לו הגנה החוק.
סעיף 16(א) לחוק קובע כי אם הוכיח המפרסם שעשה את הפרסום באחת הנסיבות המפורטות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. בפסיקה נקבע כי למושג "תום לב" אין משמעות אחידה. ככלל, ניתן להתחשב לצורך בחינת תום הלב במידת הסבירות שבפרסום, במידת אמונתו של המפרסם באמיתות הפרסום ובמידת הזהירות של המפרסם בבודקו את אמיתות הפרסום.

בחינת יסוד הסבירות שבפרסומים מושא התביעה עולה כי הנתבע חרג ממידת הסבירות הראויה.
"בדיקת השאלה, האם הפרסום חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, נעשית בעיקר באמצעות בחינת הפרסום עצמו. לשונו של הפרסום מהווה קנה מידה מרכזי לסבירות הפגיעה שנעשתה בו. פרסום שנעשה בלשון מתונה וזהירה יוגדר לרוב כפרסום שאינו חורג מתחום הסביר, ואילו פרסום שלשונו בוטה וחסרת רסן עשוי להיות מוגדר כחורג מהסביר." (אורי שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז – 1997, להלן: שנהר, 265)

הנתבע בפרסומו נקט בלשון בלתי מידתית בכותבו שהתובע הנו "ברנש בריון" אשר איים על הוריו באיומים שונים ומשונים, בעל עבר בעייתי אשר היו לו בעיות קשות מאוד של משמעת במשטרת ישראל ושל חריגה מנורמות ומאתיקה משטרתית. הנתבע חזר על המילים "בריון" ו"ברנש" מספר פעמים בפרסומיו וכן שב והדגיש את נושא עברו של התובע ועבודתו במשטרה וכן הוסיף כי "חבל שבעבודתו בעיריית אשקלון לא סר שלומי מדרכיו העקלקלות והמקולקלות." (עמ' 2 למכתב השני).
אין ספק שהנתבע יכול היה לנקוט בלשון עדינה יותר ועם זאת להעביר את המסר אותו ביקש להעביר לממונים על התובע.
"נוסף על בחינת סגנונו של הפרסום, יבחן בית המשפט במסגרת ס' 16(א) גם שיקולים אחרים, שבמרכזם השאלה, האם לא ניתן היה להשיג את המטרה הלגיטימית של הפרסום, כפי שזו עולה מההגנה הספציפית שלתחולתה טוען המפרסם, בדרך שתפגע פחות בנפגע." וכן- "ייבחנו השאלות, האם כל הפרטים הרלבנטיים נמסרו בפרסום והאם הדברים שנאמרו בו לא היו גורפים מדי." (שנהר, 265)

על רקע העקרונות האמורים עולה כי ביחס לסבירות שבפרסום מדובר בהתבטאויות קיצוניות. מאחר והנתבע יכול היה להתבטא באופן שיפגע פחות בתובע, מאחר ובחר להאדיר את האירוע ולהשחיר את המידע מעברו של התובע, יש לקבוע כי לא עומדת לנתבע החזקה כי פעל בתום לב.

הנתבע אף לא הוכיח כי פעל בזהירות בבדקו את אמיתות הפרסום בכל הנוגע לדברים שנכתבו בעניין עברו הבעייתי של התובע או אף לטיבו של האירוע עם הוריו. עוד בטרם פנו ההורים לבית המשפט לבירור הטענות כנגד התובע ובטרם נשמעה גרסתו של התובע בבית המשפט, אצה לנתבע דרכו לפנות למקום עבודתו של התובע ולהשחיר פניו. שמועות ששמע מסדרונות מרחב לכיש ודאי שאינן יכולות להיחשב כמקור מהימן וטענותיו בנוגע למידע שהוגש באינטרנט, כאמור, לא הוכחו. אף אם אקבל כראיה את הליך המשמעת בו הורשע, לא ניתן לקבוע על בסיס ראיה זו בלבד כי התובע הנו בריון, אלים , אחוז אימה וטירוף, ברנש חסר מצפון ובעל בעיות קשות של משמעת הממשיך בדרכיו העקלקלות והמקולקלות ואינו בוחל באמצעים. אמנם דיון בצו למניעת הטרדה מאיימת לא מתקיים בדלתיים פתוחות אולם פרוטוקול דיון אינו חשוף לציבור וצד זר צריך לבקש רשות לעיין בו. קל וחומר שיש להיזהר בפרסום תוכן פרוטוקול בו יש אזכורים לנושאים במעמד האישי האסורים בפרסום.

לפיכך עולה כי הנתבע
לא הוכיח כי פעל בתום לב עת פרסם את מכתביו במקום עבודתו של התובע. הפרסומים אף אינם עוסקים בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על התובע. האירוע לא היה עקב עבודתו של התובע בעירייה וגם מטעם זה לא חוסים הפרסומים תחת הגנה זו.

מכל האמור לעיל עולה כי הנתבע פרסם שני מכתבים המהווים לשון הרע על התובע ולא עומדות לו ההגנות הקבועות בחוק.

שיעור הפיצוי - מהו סכום הפיצוי שיש לפסוק לתובע בגין פרסום הדברים?
15.
התובע אינו טוען לנזק ממוני למרות שסיים את תפקידו בעירייה. מגרסת התובע
עולה כי לא הפרסום הביא לסיום תפקידו אלא שיקולים אחרים שלו ושל הממונים עליו (ס' 22 לתצהירו של התובע) , כך שהפיצוי הנתבע הינו בגין פגיעה בשמו הטוב ועוגמת נפש בלבד.

ברע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף, פ"ד נה(5) 510 (2001), פסקה 17, נפסק:
"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק, אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר (
agrravated
) בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית-המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי."

בהתאם למבחנים שנפסקו איני סבור כי יש מקום לפסיקת פיצוי על הצד הגבוה, אולם על הפיצוי לשקף את הפגיעה בשמו של התובע ואת התנהלותו של הנתבע, גם בגדרו של הליך זה. מקריאת הכתבות העיתונאיות שהגיש הנתבע (גם אם תוכנן לא הוכח) עולה כי שמו של התובע לא היה נקי מכל רבב וכי לא אחת, הועלתה ביקורת בעניין התנהלותו. בנוגע לכך נקבע בפסיקה כי בית המשפט עשוי להתחשב בנתונים שיובאו לפניו בדבר שמו הרע של הנפגע, ככל שאלה נוגעים במישרין ללשון הרע. (רע"א 10520/03
איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר
, 12.11.06).
לא מצאתי כי המקרה הנדון מצדיק פיצוי סמלי או בשמו האחר "פיצוי לבוז" כפי שנפסק בפרשת בן גביר.

הנתבע חרג באופן בוטה ממידתיות הפרסום ועל הפיצוי לשקף את מידת הפגיעה בערך המוגן לשם טוב. גם לאדם ששמו אינו ללא רבב עומדת החזקה כי פגיעה בשמו הטוב גורמת לו לנזק (ראה, ע"א 1351/06
ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ
, 17.9.07)
בחינת הפסיקה מלמדת כי אכן נפסקו בעבר פיצויים צנועים בגין ביטויים פוגעים. יתכן כי הדבר מעיד על תחושה כי פיצוי גבוה יתר על המידה יפגע באופן לא מידתי בערך של חופש הביטוי, ויתכן כי מעיד הדבר על מתן מעמד גבוה יותר, שלא במודע, לחופש הביטוי על פני הזכות לשם טוב. האיזון הקבוע בחוק מחייב פסיקת פיצוי ממשי על חריגה בוטה בהפעלת האיזונים, מאחר והקביעה בחוק של פיצוי ללא הוכחת נזק מעניקה משקל מרכזי להיבט ההרתעה.

ביחס לתפוצת הפרסום, אין המדובר בהיקף רב אף בהתאם לגרסתו של התובע לפיה המכתבים הופצו בקרב מספר גורמים בעירית אשקלון ובקרב מקורבים לו, אם כי מאידך, יש להתחשב בזהות הגורמים שנחשפו למכתבים ביניהם מנהל מחלקה ואף ראש העיר.
שיקול נוסף לזכותו של הנתבע הנו הרקע להפצת המכתבים. ניתן לקבל את טענות הנתבע בדבר התחושות הקשות שהציפו אותו כלפי התובע בעת ששמע על האירוע עם הוריו ועל הצורך שלו לעשות מעשה על מנת להגן על הוריו שהנם אנשים מבוגרים. מנגד, יש להתייחס לכך שמדובר בהפצת שני מכתבים ולא אחד כלפי אדם שהיה עובד ציבור וכן לכך שהמכתבים הופצו בשמו של הנתבע ובצירוף תואר תפקידו במשטרת ישראל , עניין המעצים את חומרת הפגיעה בתובע ונותן לדברים משנה תוקף. במיוחד פועלת לחובת הנתבע העובדה כי בחר שלא לצורך לאמור במכתבים לפרט את עברו של התובע במשטרת ישראל תוך הסתמכות גם על שמועות אודותיו.
אופן ניהול ההליך על ידי הנתבע ודבקותו באמירות הפוגעניות בלא לחזור מהן ולהתנצל על דבריו, תוך ניסיון לחשוף עוד מידע משירותו של התובע במשטרה גם על חשבון פגיעה במידע סודי, מהווים אף הם שיקול אשר יובא בחשבון במסגרת מכלול השיקולים לעניין פסיקת גובה הפיצוי.
בת"א 28831-09-10 עמדתי על כך כי נראה שהשתנתה המגמה ויש נכונות לפסיקת פיצויים משמעותיים יותר בגין פגיעה בשם הטוב. כאשר מדובר בפגיעה לא משמעותית ניתן להסתפק בפיצוי בסך 10,000 ₪ אולם במקרה הנדון האמירות במכתבים פוגעניות ומחייבות פיצוי גבוה יותר. עם זאת, מאחר והוכח בסיס עובדתי לחלק מהאמירות אין למצות את הדין עם הנתבע.
בשקלול כל הנתונים האמורים אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך 20,000 ₪ בגין שני הפרסומים.

סוף דבר
16.
הנתבע בחר להאדיר ויכוח בין התובע להוריו ופרסם שני מכתבים במקום עבודתו של התובע, בהם חרג מהדרוש לצורך הגשת תלונה לממונים על התובע. למרות שהפרסומים כוללים גם אמירות נכונות, מכלול הפרסומים מציג את התובע באופן שחוטא לאמת.

הנתבע ישלם לתובע 20,000 ₪ פיצוי בגין פרסום לשון הרע.

למרות שהתביעה התקבלה בחלקה, יישא הנתבע במלוא הוצאות התובע וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 12,000 ₪.

ניתן היום,
י"ב חשוון תשע"ו, 25 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.








א בית משפט שלום 37898-04/13 שלמה בר-ששת נ' אופיר בוקי (פורסם ב-ֽ 25/10/2015)