פסקי דין על יוכבד אדרעי | פסקי דין על הקרן לביטוח הדדי מיסודה של ההסתדרות המורים בישראל | פסקי דין על מדינת ישראל |

24069-10/13 קג     26/10/2015




קג 24069-10/13 יוכבד אדרעי נ' הקרן לביטוח הדדי מיסודה של ההסתדרות המורים בישראל בע"מ, מדינת ישראל








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו


ק"ג 24069-10-13




לפני
:

כב' השופטת
שרה מאירי
– אב"ד
נציג ציבור (מעסיקים)
מר יגאל סעדיה

ה
תובעת
יוכבד אדרעי
ע"י ב"כ עו"ד נסים אלעזר
-
ה
נתבעים
1. הקרן לביטוח הדדי מיסודה של ההסתדרות המורים בישראל בע"מ
ע"י עו"ד יהודית נחמן

2. מדינת ישראל
ע"י עו"ד חנה מירז




פסק דין


1.
התובעת, עובדת הוראה במשרד החינוך, חלתה. בשל קביעה שגויה של אחוזי הנכות, שנפסקו ע"י הועדה הרפואית לעובדי הוראה במשרד הבריאות, הנתבעת 2 ("המשרד") – נדחתה דרישתה למענק נכות ("מענק"), שהיתה זכאית לו מהקרן לביטוח הדדי מיסודה של הסתדרות המורים ("הקרן"), קביעה שתוקנה רטרואקטיבית, שנים אח"כ, ע"י הועדה לעררים. הקרן הביעה נכונות לשלם המענק בסכום נומינלי וחרף הוראה בתקנון הקרן ("התקנון"), מסרבת הקרן לשלם את הסכום המשוערך (תוספת ריבית והצמדה; "התשואה").
בתביעתה עותרת התובעת לפס"ד המחייב את תשלום התשואה ( 59,923 ₪) וכן נזקיה בגין סבל, עגמת נפש, טורח וכו' ( 100,000 ₪).

2.
הקרן בהגנתה עתרה לדחיית התביעה לתשלום התשואה, או הפיצוי, תוך שצרפה הגנתה מההליך הראשון שפתחה התובעת (ק"ג 39150-03-11; "ההליך הראשון"). הקרן פועלת כקופת גמל עפ"י חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 ופקודת מס הכנסה, ולפי התקנון, ופועלת לרווחתם של עובדי הוראה, ע"פ הסכם קיבוצי בין המדינה להסתדרות המורים. פעילותה הופסקה ב-31.12.03 לדרישת משרד האוצר.
התובעת פרשה ב-28.2.04 וקביעת 100% נכות היא מ-6.5.13, רטרואקטיבית
ל-6.6.03; התובעת הגישה תביעתה בהליך הראשון למעלה מ-7 שנים מפרישתה. ביטוח הנכות קיים עד לפרישת המבוטח מהעבודה.

3.
המדינה בהגנתה עתרה אף היא לדחיית התביעה כנגדה.
בוועדה רפואית לעררים מ-9.12.03 נקבעה לתובעת דרגת נכות 50% בגין אנמיה, (ובתחולה מועדה מחוזית, 2.6.03) עפ"י מסמכים רפואיים שהגישה התובעת, כולל של פרופ' לוגסי; חוות דעתו שצורפה לתביעה לביה"ד, למִִדה מקורות המחלה המאוחרים.
החלטות הועדות היו ענייניות, מקצועיות, ללא שיקולים זרים ואינן התרשלות. ועדה מ-6.5.13 החילה 100% נכות מ-2.6.03, בהסתמך על חווה"ד העדכנית של פרופ' לוגסי (שהיא בבחינת "חוכמה לאחר מעשה" ועפ"י פסה"ד בהליך הראשון).
בניגוד לטענת התובעת, 60% נקבע לצרכי גמלה.
הוכחשה התרשלות או רשלנות בעבודת הוועדות, שפעלו באופן ענייני ומקצועי ללא שיקול זר, ובהתאם לחוות דעת רפואיות שהציגה בפני
הן התובעת.

4.
ביום 17.7.04 התקיים דיון מוקדם בפני
כבוד הרשמת וההליך הועבר להוכחות.

התובעת הגישה (16.11.14) תצהיר ע"ר מטעמה בצרוף מסמכים שונים. מטעם הקרן הוגש תצהירה של הגב' מרגלית כהן, מזכירה בכירה בקרן ("כהן").
מטעם המדינה הוגש תצהירו של ד"ר רוני מני, רופא שירות המדינה במחוז ירושלים ("ד"ר מני").
ביום 13.1.15 נשמעו בפני
נו עדויות הצדדים.
סיכומי הצדדים הוגשו בכתב.
בהתאם להחלטה, עת הובא ההליך למתן פס"ד, הגיש ב"כ התובעת (20.10.15) עותק מלא של דוח הוועדה.

5.
העובדות
*
התובעת עובדת הוראה ילידת 6.1.1951, פרשה לבקשתה פרישה מוקדמת מסיבות רפואיות, החל ב-28.2.04, לאחר שועדה רפואית קבעה כי יש סיבה מספקת להפסקת שירותה (ט' לתצהיר התובעת; מכתב המדינה מ-13.1.04).

*
ועדה רפואית מחוזית מ-4.6.03 קבעה לתובעת 48% נכות רפואית לצמיתות.

*
ועדה רפואית לעררים מ-9.12.03 קבעה לתובעת 59.5% שעוגלו ל-60% נכות לצרכי גמלה (ערר התובעת, בו טענה כי הסיבה לאנמיה, שנקבעה בועדה המחוזית, היא מיאלומה נפוצה; צורף ע"י התובעת כנספח ג' בהודעתה לביה"ד מ-8.1.15).

*
התובעת פנתה לבימ"ש מחוזי בת"א בבקשה למינוי בורר, עפ"י חוק הבוררות (המ"פ 10839-12-10).

*
התובעת הגישה לביה"ד ההליך הראשון, בו נקבע בפסה"ד, שנתן להסכמת הצדדים תוקף פס"ד (8.12.12) כמפורט להלן ("פסה"ד").


*
מכח פסה"ד בהליך הראשון פנתה התובעת לועדה רפואית והציגה בפני
ה חוו"ד פרופ' לוגסי מ-4.1.12 הקובעת כי התובעת היתה זכאית ל-100% נכות מ-2001. ("חווה"ד"; א לתצהיר התובעת).

*
הועדה הרפואית לא מצאה לשנות מהחלטתה.
ועדה רפואית לעררים מ-6.5.13 קבעה לתובעת 100% נכות רטרואקטיבית מ-6.6.03 ("הועדה").

*
התובעת פנתה לקבלת המענק בערכו העדכני והקרן השיבה כי נכונה היא, לפנים משורת הדין, לשלם את המענק (50,000 ₪), תוך שדחתה תביעה לעדכון התשלום ("התשואה").

6.
ההכרעה
א.
אין יכול להיות חולק כי בעת פרישתה, הנכות שנקבעה לתובעת היתה לצורכי גמלה, 60% בלבד. משמע, נכות זו לא זיכתה התובעת במענק.

אין חולק גם כי זו נקבעה על בסיס מסמכים רפואיים שהציגה התובעת, וביניהם שניתנו על ידי פרופ' לוגסי.

אין יכול להיות חולק גם כי עד לפניית התובעת לביה"ד בהליך הראשון לא פנתה, כמתחייב עפ"י התקנון, לתיקון "הטעות"
(כטענתה) שבקביעת אחוזי נכותה.
לא נעלם מעינינו כי ועדה מחוזית מ-13.9.04 לא מצאה לשנות מאחוזי הנכות, שנקבעו טרם הפרישה, קרי: קבעה כי אין החמרה (התובעת היתה מיוצגת). וע"ר קבעה ב-2.3.05 100% לצרכי גמלה (יא'1-2 לתצהירה). ועדה מחוזית מ-24.4.06 קבעה 60% ווע"ר מ-12.3.07 (הסבירה כי נקבעו) 100% נכות זמנית.
בפני
נו, לא הוצג דו"ח הועדה ואין לנו אלא לקבל רישום-דיווח זה ונקבעו 75%. בבקשה לבדיקה מחדש (שוב בייצוג משפטי) מ-5.5.08 בועדה מחוזית נקבעו 82% ובוע"ר מ-23.4.09 נקבעו 100% מותאם זמני לשנה בשל החמרה. בועדה מחוזית 11.5.10 נקבעו 86% ובוע"ר נקבעו 100% לצמיתות (יא' לתצהירה).

אין חולק כי רק בעקבות פסה"ד בהליך הראשון (פס"ד מ-8.12.11) – והכל, לאחר תום תקופת ההתיישנות שבחוק ההתיישנות מפרישתה (28.2.04), ודאי לאחר תקופת ההתיישנות שבתקנון (סעיף טז') – נקבעה לתובעת דרגת נכות כאמור, רטרואקטיבית למועד הקודם לפרישתה.

ב.
המדינה



אין בפני
נו, עילת תביעה כנגד המדינה.

התובעת נבדקה ע"י ועדה טרם פרישתה ונקבעה לה נכות מסויימת.
כך נבדקה במהלך השנים מספר פעמים.
אין בפני
נו טעות משפטית בפעולת הועדות במהלך השנים, וכך אף לא בועדה המחוזית והועדה לעררים שטרם פרישתה.
ודאי וודאי אין בפני
נו ראייה כלשהי להתרשלות ורשלנות.
אין שחר לטענה, כביכול, למדינה, כגוף כלכלי, אינטרס מובהק בתוצאות קביעת אחוז נכות – ולפיכך, לקבוע אחוז נכות נמוך ככל האפשר; אין שחר גם ל"אפשרות" לחשש, שמא השפיעו שיקולים זרים ובלתי ראויים על קביעת הועדה – כטענת התובעת בתביעתה.
האמנם, עת ניתנת חוות דעת ע"י מומחה (רו"ח, מהנדס, משפטן, רופא) – אין לו אינטרס?! – והרי כך הוא בכל הליך; האם מכך נגזר קיומם של "שיקולים זרים" וכיוצ"ב? – מופרכותה, של הטענה, כך נדמה, ברורה אף לטוענת/לתובעת ...

בל נשכח, כי אין כל טענה, ודאי לא ראיה, לרשלנות, ודאי לא "רשלנות רבתי" – בפעולת ועדה כלשהי מאלה שבהליך, וגם לא אלה
שקדמו לפרישה ואף לא בזו שלאחר פסה"ד בהליך הראשון!
אגב זאת, יש להזכיר כי למקרא חווה"ד, ברור (כולל מסמכיו של פרופ' לוגסי, שצורפו להגנת המדינה) – כי נסמך הוא ב-2012 על מצבה הקליני של התובעת ב-2003, ב-2004 (ועוד "שנים רבות"), אכן, כ"חוכמה שלאחר מעשה"; ב-2012 מאבחן הוא וקובע נכות לטרם הפרישה
(ב-2004), גם על בסיס ההתרחשות הרפואית – הקליניקה, שבמהלך השנים שאחרי הפרישה!

עוד נעיר, אם כבר ב-2001 כה "ברור" כי "מחלת המיאלומה היתה פעילה" – הכיצד אין זכר לאבחנה זו במסמכים שנתן ב-2003, טרם פרישתה?! (דברינו מתייחסים הן לעילה כנגד המדינה ואף לגופא).
עוד ראוי להעיר בהקשר לקביעת אחוזי הנכות, כי עם כל הכאב והצער, "השאלה בדבר הסיכוי לריפוי מחלה" – איננה עומדת בבסיס, בקביעת אחוזי נכות, ודאי לא כך היה נכון לעת הפרישה.
אין לשכוח כי לא רק במסמכי פרופ' לוגסי מ-2003, כל שצויין כאבחנה זה (לענייננו) "אנמיה", וכך גם בפני
ית המערערת עצמה לועדה מיוני 2003 (נספח 1 לכתב ההגנה של המדינה)!
אין חולק כי כבר בוע"ר מדצמבר 2003, נקבעה לתובעת נכות של 50% באבחנה של "מיאלומה נפוצה", קרי: אף אין מקום לטענה, כביכול, טעתה הועדה ב"אבחנתה", אבחנה לה נטען גם בחווה"ד (2012) – אך לא במסמכי פרופ' לוגסי שטרם הפרישה.
אין דברינו מכוונים, חלילה, כנגד פרופ' לוגסי, שהרי אין כל חשיבות לשאלה מיהו הרופא החתום על איזה מסמך. דברינו משמעם רק, כי המחלה עצמה אובחנה כאמור גם ע"י הועדה טרם הפרישה ורק שינוי במצב התובעת, בשינויים שבהשפעת המחלה ו/או הטיפולים השונים במהלך השנים מאז – הם אלה "שהובילו" לשינוי בקביעת הנכות.


אין חולק כי לא הוכיחה התובעת טענתה לשיקולים זרים, התרשלות או חשש כלשהו, או על קשר כלשהו בין מי מחברי הועדה ל"אינטרס הכלכלי" של המדינה (ואף לא לקיומו של זה האחרון).
לא נוכל שלא להזכיר – התובעת "לא שקטה על שמריה" במהלך השנים. כך גם היתה מיוצגת ע"י פרקליטים שונים במהלך התקופה; התובעת ידעה זכויותיה והיתה לה היכולת לנקוט (ואף נקטה) בהליכים שונים כנגד החלטה וקביעה, שסָברה כי אינה נכונה. טענת "רשלנות" לא הועלתה כלפי המדינה עד לתביעה דנא! (ודי בהליך הראשון להוכיח כי כך)!
ככל שלא פעלה כמתחייב ובמועד, להוכחת טענה מטענותיה – אין יכולה היא לטעון לכך עתה, עם חלוף השנים (כל כך הרבה שנים !).
כך או כך, דין התביעה כנגד המדינה להדחות.

נבהיר – התובעת עצמה טוענת כי חווה"ד (2012) הוגשה רק סמוך לוע"ר (מ-6.5.13) – הכיצד איפוא "אשמה" המדינה ב"רשלנות רבתי", יותר
מ- 8 שנים קודם? (אף לולא עסקינן היה בהתיישנות עפ"י דין, מחד) ובעיקר בהעדר סמכות בדין – שהרי אין נתונה לביה"ד הסמכות לדון בתביעת רשלנות כלפי מאן דהוא, ודאי לא, כלפי ועדות רפואיות!!
כך גם, לא נסתרה עדותו של הרופא, לאופן הטפול בעניינה של התובעת, הגם שלטעמנו, לא נדרשנו כלל בהליך דנא, לא לתצהירו ואף לא לעדותו – ולו מטעמי סמכות!
כך ולמעלה מן הצורך, לא נסתרה עדותו של הרופא ולפיה, וע"ר מ-2012 בטעות משפטית קביעתה ואינה "מתמודדת" רפואית ומשפטית – עם קביעות שונות חלוטות שנתקבלו במהלך השנים!
ועוד – עפ"י ההלכה, לא ישים ביה"ד את שיקול דעתו תחת שיקול הדעת המקצועי, בענייננו: הרפואי, שבמומחיות, בועדה שהיא ועדה מעין שיפוטית.

אף לו שוכנענו כי שק"ד הועדה בדצמבר 2003 שגוי היה (סיכומי התובעת בס' 1) אין בכך כדי לשנות מהמהות (וכאן המקום להעיר, כי מדבריה אלה של התובעת, ג"כ נגזרת דחיית התביעה כנגד המדינה...), הוועדות אכן אינן "חיות מפי" מסמכים רפואיים או חוות דעת שהונחו בפני
הן, אך שומא עליהן לבחון את אלה, בכלל המסמכים הרפואיים ולהפעיל את שיקול דעתן. הוא הדין כמובן בפרופ' לוגסי. דא עקא, טענות התובעת אכן מלמדות כי גם רופאהּ, הרופא המטפל, טעה ובהתאם, לעת הנדונה, נשללת טענת רשלנות/התרשלות רבתי, של הועדה ...

ודאי אין שחר לטענה, שהרי גם במהלך השנים שאח"כ, נקבעו נכויות משתנות לפי שק"ד רפואי, שאף הוא לא הוכח כי היה שגוי, ודאי לא כי התקבל ברשלנות!
כך גם, לא נדון ב"אחריות שילוחית" – משכאמור, טענת רשלנות אינה בסמכות ביה"ד לעבודה, וכך אף "רשלנות מופלגת בוטה וקיצונית", כטענת התובעת בסיכומיה, שאף לא הוּכחה.
לא נוכל שלא לציין בהקשר האמור כי, לכאורה, סבורה התובעת כי משלא נקבעה לה דרגת נכות של 100%, הרי כל מי שטיפל בעניינה (רופא מטפל, רופאי הוועדות, באי כוחה וכיוצ"ב) – התרשלו באופן מופלג, בוטה וקיצוני.
עוד נתייחס לקביעות הועדה במוסד לבטוח לאומי – לפי "הגיונה" של התביעה, גם ועדות המל"ל "מוּטות", לאור "האינטרס הכלכלי" של המל"ל ... – אלא, ש"נוח" עתה לתובעת להתעלם מטענתה-היא, כהנמקה. דא עקא, בעשותה כן, מסקנתה היא ל"טעות בשיפוט" (סיפא ס' 6 לסיכומיה) – וזו הרי כ"מושכלות ראשונים" – אין היא מקימה עילה ל"רשלנות".

ג.

פסה"ד בהליך הראשון קבע כדלקמן:

"התובעת תפנה לועדה ... על מנת שהועדה תבחן את טענתה של התובעת שלפיה ארעה טעות באבחון מצבה של התובעת בעת פרישתה מהעבודה.
התובעת תמציא לועדה את כל המסמכים הרפואיים לרבות תיק הבטוח הלאומי. הועדה תדון בעניינה של התובעת, וככל שתחליט כי נכותה בעת פרישתה מהעבודה היתה בשעור 75%, תפעל הנתבעת בהתאם לתקנון".
(ההדגשה בקו במקור; ההדגשות האחרות – הוספו).

בהתאם,
על הועדה היה לקבוע כי נפלה "טעות" באבחון מצבה של התובעת בעת שפרשה (קרי: בדו"ח וע"ר מדצמבר 2003).
עוד יש להבהיר כי ההליך הראשון התנהל אך נגד הקרן (ולא כנגד המדינה).
יש איפוא לבחון הן את משמעות פסה"ד והן משמעות קביעתה של הועדה. ויובהר, פסה"ד בהליך הראשון הורה כאמור, ככל שיקבע אחוז נכות של 75% לעת פרישתה, שאז על הקרן לפעול עפ"י התקנון.
לטעמנו, 2 תנאים מצטברים בפסה"ד, שבהתקיימם – על הקרן לבחון זכאות התובעת למענק: בועדה מדצמבר 2003 נפלה טעות באבחון מצבה וכי בעת פרישתה נכותה היתה בשעור 75% ׁ(יש

להניח כי "כוונת" הצדדים, התובעת והקרן, בהסכמתם כי חסרה המלה "לפחות" בשעור 75%). בהנתן אלה – על הקרן לפעול עפ"י התקנון.
אין נגזר מפסה"ד כי יכולה הקרן לפעול בניגוד לתקנון, או חרף התקנון, אלא כי מכח ההסכמה תועמד התובעת בפני
ועדה – מה שלא פעלה לבקש, עד להליך הראשון!

ויוער – ריבוי פניותיה במהלך השנים, בעצמה ו/או בייצוג משפטי ולגורמים שונים – אין בהם, בכל הכבוד הראוי, ע"מ לשנות מהמצב המשפטי ולפיו, על יחסי הצדדים חל התקנון וכי הסמכות לקביעת אחוזי הנכות נתונה אך ורק לועדה ובהתאמה, הסמכות היחידה לדון במחלוקת בין הקרן לתובעת בתביעה כספית, נתונה עפ"י התקנון, לבורר יחיד והוא מזכ"ל הסתדרות המורים או מי שיתמנה על ידו!

בהתאם – אך ברי כי פנייתה לביהמ"ש המחוזי למינוי בורר – לא נענתה (וזהו העיקר לענייננו, ולא "הסברי" מי מהצדדים לפסה"ד, שניתן בהמרצת הפתיחה). אין לשכוח גם כי התובעת, בייצוג משפטי, ידעה היטב כי הפנייה לביהמ"ש אינה עפ"י התקנון (ראה מכתב עו"ד א. לזר מ-23.7.08), מחד ומאידך, ביהמ"ש מחק התביעה, משהסמכות לביה"ד היא בלבד.
הועדה (וע"ר מ-6.5.13) קבעה לתובעת 100% רטרואקטיבית למועד פרישתה – אך אין בפני
נו כי עסקינן בטעות, ואף לא קבעה ועדה זו כי קביעות קודמות איזה שהן (חלוטות), ואף לא הועדה לעררים שהיתה טרם הפרישה – בטעות יסודן.

יתר
על כן, מצב רפואי, הינו באופן טבעי, מצב דינמי. כך עולה, ובבירור, מפירוט הקביעות הרפואיות (לעיל) בעניינה של התובעת.
התובעת נבדקה ואובחנה מספר פעמים במהלך השנים שבין פרישתה להליך דנא – כשנקבע כי אין החמרה במצבה במועד מסויים וכשלאחריו נקבעה נכות זמנית ושוב נכות צמיתה כזו או אחרת, עד שנקבעו 100% לצמיתות. באף אחת מהוועדות (עד הועדה) לא נקבעה תחולה רטרואקטיבית למועד הפרישה. ונזכיר כי עסקינן בקביעות חלוטות.
כל הקביעות רלוונטיות לקצבת הנכות של התובעת – אך אין בינה לשאלת הזכאות למענק, הנעתר כאן, כל קשר, משלא נקבעה בהן, ולו
באקראי, תחולה רטרואקטיבית!
גם בכך, יש מענה מסוים לעתירת התובעת, שהרי לאור קביעות מספר במהלך השנים – לא נקבעה, ולו פעם אחת, תחולה רטרואקטיבית, מה שודאי מלמד (ואיננו רופאים) כי הקביעה שקדמה לפרישה – לא היתה ב"טעות".
בהקשר זה יוער – גם בחווה"ד לא נקבע כי קביעת הועדה שטרם הפרישה "בטעות" יסודה – הגם שנקבע בחווה"ד כי "מגיע" לתובעת "נכות של 100%, מאז שנת 2001" ולכן "אין אני מסכים ולא מקבל את קביעת הנכות ל-60%" שהוצגה בפני
ו ...

עיון בחווה"ד, בכל הכבוד הראוי, מלמד כי עסקינן אכן בבחינת המצב אחורנית לאור התרחשויות רפואיות שונות משנת 2003 ואילך, עם תקופות למחלה פעילה יותר או פחות וטפולים שניתנו בחלק מהזמן, לפי השוני במצבה הרפואי.
גם בהתאם לכך, אין בסיס לטענה, כביכול, עסקינן בטעות של הועדה שקדמה לפרישה. בל נשכח כי פרופ' לוגסי בעת הנדונה לא אבחן (כעולה מנספחי המדינה בהגנתה), אלא אנמיה.
בל נשכח גם כי עסקינן בשיקול דעת רפואי מקצועי בכל ועדה וועדה (כפי שאף הובהר לתובעת ע"י מבקר המדינה, ראה יב' 5). אין לשכח גם כי הועדות אינן מחוייבות להסכים עם חוות דעת/מסמך רפואי המוגש להן, שהרי עליהן להכריע עפ"י שקול דעתן שבמומחיות.
עוד ראוי להזכיר כי כבר באוגוסט 2009 הבהירה הקרן לתובעת כי הזכות למענק נקבעת עפ"י המצב הרפואי בעת הפרישה ולא עפ"י מצב רפואי מאוחר יותר.
לא נוכל שלא להעיר – התובעת טיפלה כל השנים ב"תביעתה" – כעולה מנספחיה ואף מעדותה.
מכך נגזר כי אין להבין טענותיה עתה, בחלוף שנים רבות כל כך. ודאי וודאי כך, עת אישרה (עמ' 14 שורה 18) כי העלאת אחוזי הנכות נבעה מטיפולים עתיים שקיבלה, לעת נתונה, עפ"י שיקול דעת רפואי.
כך, גם עתה, סבורים אנו שלא ממש נדרשו הצדדים "לתצהירים" וכך
אף לחקירות נגדיות – שלא היה בהן להשפיע על המהות והובילו לכך כי התובעת לא נשמעה אמינה בעדותה (שמא, בהעדר זיכרון או "רצון" ליתן תשובות על שאלות עובדתיות), עדות כהן לא נסתרה – ונסמכה, לענייננו, על התקנון, עֵדות הרופא לא נסתרה – והכל (לגבי שלושתם) ביחס לעובדות, שספק אם הצדדים באמת חלוקים עליהן (כשאין בהם לסייע להכרעה בהליך ...).
חזקה על ביה"ד שיודע הוא לקרוא פס"ד שניתן (בין בביהמ"ש ובין בהליך הראשון) – ומשכך, אין חולק כי 2 הערכאות לא "קיבלו" את טענות התובעת, שנטענו בפני
הם.

יש לדחות טענות התובעת גופא, כלפי הקרן – פסה"ד בהליך הראשון הורה לקרן לבדוק הענין, עפ"י התקנון ככל שהועדה תקבע כי היתה "טעות" – וכאמור, לא כך נקבע בועדה האחרונה!
עוד יש להזכיר – התובעת הציגה בהליך, אשור פרופ' ברבי מ-21.1.04 (י' 1 לתצהירה) – דא עקא, גם זה מאוחר להחלטת הועדה הרפואית, שבעקבותיה פרשה התובעת כאמור במכתב הפרישה (ט' לתצהירה, שהודפס 8 ימים קודם לכן!). ולו "בתפר" הזמן הזה – לא מצאנו כי נקטה התובעת באיזשהי פעולה, ע"מ שתבדק מיידית רפואית, ולו תוך הפנייה למסמך זה!!
[טענת התובעת, הנסמכת על אישור זה (סיפא ס' 11 לסיכומיה) – טוב היה לולא נטענה, משנטענה!]


הנה כי כן – לא התמלא התנאי הראשון שנקבע בפסה"ד בהליך הראשון, ומכל מקום, לא הוכח כך בפני
נו.
ונבהיר – גם אם נקבעה ע"י הועדה דרגת נכות צמיתה של 100% לעת פרישתה של התובעת – לא נקבע כי קביעה מ-2003 בטעות יסודה.
לא נוכל שלא להזכיר כי היה על הקרן לפעול עפ"י התקנון – וכך פעלה.
יש להבהיר עוד – קביעת הוועדה (רטרואקטיבית) – אין בה כדי "לאיין" החלטות שונות שהתקבלו כדין, במהלך השנים, החלטות רלוונטיות. אין הוועדה שקבעה כי לתובעת 100% נכון למועד שקדם לפרישתה
-בבחינת "ערכאת ערעור" על החלטות קודמות חלוטות.

טענות התובעת, בהסתמך על החלטת הוועדה, כמוהן כטענה כי לו עסקינן במקרה של "עובד הוראה", שנקבעה לו טרם פרישתו דרגת נכות שזיכתה אותו במענק ולימים, קבעה ועדה, 10 שנים אח"כ, כי נכותו עובר למועד הפרישה נמוכה יותר ולא היה בה לזכות במענק – האם יעלה על הדעת כי ידרש להשיב המענק? (ואת קצבת הנכות שקיבל, ככל שמותנית היא בגובה דרגת נכות ?!) – ברי כי אין הדעת סובלת מצב כאמור, ודאי כשעסקינן בקביעה חלוטה, במועד נתון.
לא נדרשנו לכך להוראות התקנון, אך כמדומה, די בהוראת פרק ח' המורֶה על "סופיות" עת קיבל עו"ה מענק או עת הגיש ערעור על החלטת וועדה.

ד.
התקנון
נעבור עתה לבחינת התקנון וכן לבחון טענות התובעת ביחס לפעילות הקרן.
התקנון קובע כהאי לישנא:

"ז. ביטוח נכות לצמיתות
1. עובד הוראה עד גיל 60, להוציא פנסיונר
ולהוציא מי שדינו כפנסיונר לצורך תקנות זה – מבוטח בביטוח נכות בקרן.
3. עובד הוראה מבוטח, שוועדה רפואית קבעה לו אחוזי נכות, לפני שהגיע לגיל 60, ואשר היה זכאי למענק נכות לפי תקנות הקרן אילו פרש מן העבודה לפני גיל 60 – יהיה זכאי למענק נכות אף אם פרש מן העבודה לאחר גיל 60, אם פרישתו מהעבודה נדחתה עקב קבלת תשלום בעבור ימי מחלה.
נפטר עובד כזה לפני שקיבל את מענק הנכות – תפקע עם פטירתו הזכאות למענק הנכות והקרן תשלם בגין פטירתו מענק ביטוח חיים לנהנים.
5. א. הקרן תשלם מענק נכות לעובד הוראה מבוטח, שפרש מן העבודה בגין נכות, או עובד שעבודתו הופסקה ע"י המעסיק בגין נכות, אם אותה נכות, שבגינה הוא פרש, או עבודתו הופסקה כאמור, מהווה עילה לתביעת מענק הביטוח מן הקרן. מענק ביטוח נכות ישולם לעובד הוראה, שוועדה רפואית לעובדי הוראה במשרד הבריאות קבעה לו דרגת נכות של 75% לפחות ובתנאי, שהעובד פרש מן העבודה בגין נכות זו. מענק ביטוח נכות לבעל דרגת נכות
חלקית, אך לא פחות מ- 75% יהיה יחסי למענק הביטוח המשולם לנכה בעל דרגת נכות של 100%.
ב. עובד הוראה, שוועדה רפואית כנ"ל קבעה לו אחוזי נכות, המזכים אותו במענק נכות לפי התקנון ופרש מן העבודה במועד מאוחר יותר, ובשנת פרישתו לא שולמה הפרמיה, יהיה זכאי למענק נכות ע"פ סכומי הביטוח, בשנה בה היה מבוטח ובה נקבעו לו אחוזי הנכות ע"י הוועדה הרפואית כנ"ל.
6. עובד הוראה שאינו עובד מדינה, אשר פרש מן העבודה מטעמי בריאות, מבלי שעמד בפני
ועדה רפואית לעובדי הוראה במשרד הבריאות ו/או מבלי שועדה כנ"ל קבעה לו אחוזי נכות, יהיה ראשי לפנות באמצעות הסתדרות המורים, לא יאוחר מ-3 חודשים מיום פרישתו, לועדה רפואית מיוחדת במשרד הבריאות לעובדי הוראה, הפורשים מן העבודה מטעמי נכות.
מענק ביטוח נכות ישולם לעובד הוראה, כנ"ל בגין נכות לצמיתות, שאירעה לו לפני שפרש מן העבודה, בתנאי שהועדה הרפואית המיוחדת...
8. מבוטח שפרש מטעמי נכות, יהיה זכאי למענק נכות, אולם נפטר לפני שמימש את זכאותו...
טו. ביצוע תשלום מענק הביטוח
תביעה לתשלום מענק ביטוח, בגין נכות או מוות, תבוצע ע"י הנהלת הקרן תוך 30 יום, מהיום שבו היו בידי ההנהלה המסמכים והפרטים לצורך קביעת הזכאות, בהתאם לדרישת הנהלת הקרן. שילמה הקרן מענק ביטוח בטעות או שלא כדין, או מענק הביטוח הושג במירמה, יוחזר הסכום ששולם עפ"י תביעת הנהלת הקרן, בתוספת ריבית הפרשי הצמדה, כמשמעותם בחוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א (1961) מיום קבלת הסכום.
טז. התיישנות

תקופת התיישנות של תביעה למענק ביטוח בהתאם לתקנון, היא שלוש שנים מיום קרות המקרה, שבגינו מוגשת התביעה לדמי ביטוח. על אף האמור לעיל, תהיה ראשית הנהלת הקרן, או מי שהוסמך על ידה לאשר, במקרים חריגים, תשלום מענק, לפי תקנות הקרן, גם כשהוגשה תביעה לאחר מועד זה, אם הוכח, כי היו סיבות המצדיקות את האיחור בהגשת התביעה.
יז. הגשת תביעה באיחור
הגשת תביעה לתשלום מענק ביטוח באיחור, אולם תוך שלוש שנים מקרות המקרה המשמש עילה לתביעה, והתביעה אושרה תשלם הקרן את מענק הביטוח למבוטח או לנהנים, הכל לפי העניין, בסכום הביטוח שהיה בשעת קרות המקרה המזכה למענק ביטוח. למענק הנ"ל תיתוסף הצמדה לשינויים במדד המחירים לצרכן, לפי כללים שייקבעו ע"י הנהלת הקרן.
יט. יישוב סכסוכים וחילוקי דעות
סכסוכים וחילוקי דעות, שיתגלעו בין הנהלת הקרן לבין מבוטח בקרן, או מבוטח הקרן לשעבר, או נהנה, ולרבות תביעה כספית מכל סוג שהוא – יתבררו כפני בורר יחיד. הבורר היחיד, לצורך סעיף זה, יהיה המזכיר הכללי של הסתדרות המורים או מי שיתמנה על ידו. סעיף זה מהווה הסכם בוררות כמשמעותו בחוק הבוררות תשכ"ח-1968".


(ההדגשות הוספו).

עיון בהוראות דלעיל, על המודגש בהן, מלמד כי עילת הפרישה מהעבודה, שהתקיימה עת פרשה התובעת, היא העילה למענק. אין יכול להיות חולק כי בעת שפרשה, הנכות שנקבעה לה (בדצמבר 2003) היא היא העילה בגינה פרשה. מחשבות כאלה או אחרות שלה כמבוטחת, של רופאיה, ודאי בקביעות מאוחרות יותר גם של וועדות – אין בהן כדי לשנות מכך ומהקביעה כי לא קמה לתובעת זכאות למענק בעת פרישתה. זו תכלית הקביעה לזכות למענק שבתקנון – ואין בפני
נו מדוע יקָבע אחרת.

לא נוכל שלא לציין עוד כי תכלית זו ברורה, שהרי לא יעלה על הדעת כי מבוטח, עו"ה, שקיבל מענק וועדה קבעה מאוחר מפרישתו, בדיעבד, כי אחוז נכותו הוא 60% בלבד – שאז ידרש להשיב המענק ע"י הקרן – מופרכותה של אפשרות בטענה כזו ברורה על פניה, משעסקינן בתכלית בדבר הענקה, ומשתכלית הקרן היא "ביטוח הדדי" לעו"ה, מכח הסכמים קיבוציים החלים על מורים. כך עולה גם מלשון התקנון כמצוטט וכמודגש לעיל.
ראוי להזכיר עוד כי משמעו של "ביטוח הדדי" הוא כי מבוטח, עו"ה, ששילם למשל פרמיה כל שנותיו ופרש ואינו נכה – לא יהא זכאי "למענק" (ראה גם ההוראות ביחס לפנסיונר שהמשיך בתשלומי הביטוח ; ראה פרק יא, אך לא "המענק"). הוא הדין, חלילה, בעובד הוראה שנפטר.
[ויוער – אין בפני
נו כלל אם המשיכה התובעת בתשלומי הפרמיה כפנסיונר].

מסקנתנו לעיל ברורה גם על רקע הוראת ס"ק ז' 3, 5ב, 6, 8 (כמודגש לעיל), שהרי נקבעו בתקנון הוראות בדבר זכאות למענק במצבים שונים – אך לא נקבעה בתקנון זכאות למענק (ואף לא לביטול הזכות למענק) בשל קביעת שעור הנכות (75% ומעלה) רטרואקטיבית למועד הפרישה ...

הנה כי כן – אין זכאית התובעת למענק עפ"י התקנון.

ה.
עיינו בהחלטת הוועדה (במלואה, שהוצגה לפי החלטתנו, ב- 21.10.15) הוועדה בהסתמך על פסה"ד בהליך הראשון, על האמור בחוו"ד פרופ' לוגסי מ- 4.1.12 ועל כל המצוי בתיק, קובעת, רטרואקטיבית לפרישה, 100% נכות לצמיתות.


אין בכך כדי לשנות מהחלטתנו ומהנמקותינו דנא, הן משלא נקבע כי החלטתה של וע"ר שהיתה בעת הפרישה "בטעות" יסודה, הן משקביעה זו נסמכת על קורות התובעת והתפתחות מחלתה (כמו גם חוו"ד פרופ' לוגסי) במהלך השנים והן, ובכל הכבוד, משאין בה כדי לאיין וועדות חלוטות, שהיו בין לבין, במהלך השנים.


גם בהנתן כל אלה – אין באמור כדי לשנות, משכאמור, הזכות למענק עם "חדלות" הקרן בסוף שנת 2003 – הקפיאה המענק!

ו.
לא נעלם מעינינו כי הקרן נכונה היתה לשלם לתובעת את המענק בערכו הנומינלי, כפי "שהוקפא", עת חדלה הקרן מפעילותה, כאמור
ב- 31.12.03.

מצאנו להפנות אף להוראות התקנון העוסקות בביצוע, כאמור לעיל בפרקים טו' – יט':
על הקרן לשלם המענק תוך 30 יום מהיום שהיו בידיה המסמכים לקביעת הזכאות.
אין חולק כי בעת הפרישה, לא היתה זכאית התובעת למענק, אף אם נאמר כי עם קביעת הועדה מ-2012 (שבעקבות פסה"ד בהליך הראשון) קמה לתובעת הזכאות למענק (כקביעה לטובת המבוטח, כקביעה לקולא, המתעלמת מכך שעסקינן בקביעה רטרואקטיבית, לפי נסיבות המאוחרות ל"עת הפרישה") והרי לא היתה אז "עובד הוראה" (כמשמעו בפרק ז' סעיף 1).
עוד נקבע כי אם שילמה הקרן בטעות / שלא כדין, מענק – יחזירוׂ המבוטח בתוספת ריבית והפרשי הצמדה. מנגד – אם הוגשה תביעה באיחור, תוך 3 שנים מקרות המקרה המשמש עילה – ישולם המענק בסכום הביטוח ליום המקרה בתוספת הצמדה (בלבד).
אף אם נפרש, איפוא, את הנתונים לקולא ולטובת התובעת, לפי פרשנות מקלה, הרי, לכל היותר, "קרות המקרה" המזכה הוא 6.5.13 (קביעת הועדה שלאחר פסה"ד ורטרואקטיביתׂ). לאחריו, דרשה התובעת את המענק – והקרן היתה נכונה (הגם שהתביעה למענק לא אושרה ע"י הקרן) לשלמו בערכו "המוקפא" – 50,000 ₪. עולה איפוא כי לכל היותר, היה מקום לתשלומה לפי ערכה הריאלי, קרי: בתוספת הצמדה – אך לא עם "התשואה", כעתירתה בתביעה שבפני
נו.
למעלה מן הצורך נזכיר – עפ"י התקנון לא היה נכון לפנות לביה"ד, אלא היה על התובעת לפנות למזכ"ל ההסתדרות ולבקשו למנות בורר בסכסוך דנא! (הגם שפנייתה לביהמ"ש מלמדת כי לא באמת היתה מוכנה לקיים במלואן הוראות התקנון, ממנו מבקשת היא "לזכות").

ברי כי כל האמור – כלל לא נבחן בפני
נו ואין לשכוח כי במועד ההליך הראשון לא היתה עוד התובעת "עובד הוראה מבוטח" אלא, לכל היותר, "פנסיונר". ממילא, לא היתה עוד מבוטחת בבטוח נכות.
ספק בעינינו אם זהו המקרה להחלת הנסיבות של "פרשנות מקלה לטובת המבוטח" – שהרי עסקינן "בביטוח הדדי" (השונה, ת"ק פרסה, מביטוח מסחרי), הגם שאין חולק, כי מכח
"פרשנות מקלה", היתה הקרן נכונה לשלם לתובעת את המענק.

ובהקשר זה יש להזכיר – לתובעת נקבעה לראשונה נכות בשעור 75% ב-12.3.07 –משמע, יותר מ-3 שנים מעת פרישתה, מה שגם מלמד כי אין מקום להסתמך (להִבָּנות) על הקביעה מ- 6.5.13.


ז.
חוזה אחיד
אין יכול להיות חולק כי טענת התובעת בהקשר זה אינה יכולה לעמוד, שהרי הקרן היא מיסודה של הסתדרות המורים, הארגון היציג של התובעת, עובדת הוראה, שיוּעדה לרווחת כל המורים, ע"י תשלום פרמיה של עובדי ההוראה. ברי כי אין עסקינן ב"חוזה אחיד" אלא, עובדי ההוראה, הם שקבעו את תנאי הביטוח וההתקשרות שבתקנון, ובכלל כך, התובעת.
ולענין זה אין נדרשים אנו ל"עדוּת" כהן (ואף לא לעדות התובעת,
שודאי לא ידעה ליתן איזשהם פרטי עובדה רלוונטיים לענין). יתר על כן, הגם שאין בפני
נו חוזה אחיד, לא שוכנענו כי לו כך, כי יש בפני
נו "תנאי מקפח" בהקשר הנדון.

ח.
לסיכום
דין התביעה לדחייה, עפ"י הוראות התקנון.

אעפ"כ, משהסכימה הקרן, לפנים משורת הדין, בעקבות קביעתה של ועדה לעררים מ-6.5.13, לשלם המענק – תשלם הקרן את המענק
(50,000 ₪) לתובעת ובתוך 30 יום.

בנסיבות שבפני
נו, ומשאין חולק כי הזכות למענק נקבעה לאחר 3 שנים מעת פרישתה של התובעת, וכך ארע, כאמור, עוד ב-2007 – ודאי אין קמה לתובעת הזכאות ל"תשואה" שנתבעה, ולמצער, אף לא להצמדה, כהוראת התקנון.

אין לשכוח כי הקרן חדלה מפעילות החל מ- 1.1.04. ודאי ודאי בנסיבות אלה אין להטיל על הקרן החבות לשלם המענק בניגוד להוראות התקנון.

יחד עם זאת, מצאנו להורות, כי המענק ישולם, לפנים משורת הדין, תוך תשלומי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

בנסיבות, ומשהקרן בהגינותה, לא עתרה להוצאות אין ניתן צו להוצאות בתביעה שבין התובעת לקרן.

ניתן היום, י"ג חשוון תשע"ו, (26 אוקטובר 2015
)
, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.





נ.צ. (מ) מר יגאל סעדיה


שרה מאירי
, שופטת-אב"ד

קלדנית: שני נעמן + גלית דוד







קג בית דין אזורי לעבודה 24069-10/13 יוכבד אדרעי נ' הקרן לביטוח הדדי מיסודה של ההסתדרות המורים בישראל בע"מ, מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 26/10/2015)