פסקי דין על מנשה ניסים |

435/88 עפ     11/04/1989




עפ 435/88 מנשה ניסים נ' מדינת ישראל






(פד"י מ"ג (1) 498)

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים

ערעור פלילי מס' 435/88

השופטים:
כבוד הנשיא מ' שמגר
כבוד השופט ג' בך
כבוד השופט א' מצא

המערער:


מנשה ניסים


ע"י ב"כ עו"ד י' שביט

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל


ע"י ב"כ עו"ד נ' ישראלי, עוזר ראשי לפרקליט
המדינה

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט צ' כהן) מיום 6.7.88 בת"פ 242/87, 132/88.

פסק-דין

הנשיא מ' שמגר
:
המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים בשורה ארוכה של עבירות התפרצות וגניבה, אחרי שהודה בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום נושא ערעור זה, וביקש לצרף עבירות נוספות שהיו תלויות ועומדות אותה שעה.

בית המשפט המחוזי גזר על המערער חמש שנות מאסר, מתוכן שלוש שנים לריצוי בפועל, והיתרה על-תנאי. בית המשפט הורה,כי תקופת המאסר לפני המשפט תנוכה מן המאסר הנ"ל.

כן הוסיף בית המשפט והטיל על המערער תשלום פיצוי,לפי סעיף 77 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, לחנוך הראל, אחד מקורבנות ההתפרצות. בית המשפט קבע את הפיצוי בשיעור של 1,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. כן ציווה, כי במקרה של אי-תשלום הפיצוי יישא המערער במאסר של מאה ימים. מאחר והמערער לא עמד בתשלום, הרי שעליו לרצות, על-פי המצב היום, שלוש שנות מאסר ועוד מאה ימים.

סניגורו המלומד של המערער, עו"ד שביט, ביקש, כי יוקל בעונש של מרשו, בהתחשב בנסיבותיו האישיות, כפי שהשתקפו גם, בין היתר, בתיאורים שהובאו בתסקירים של שירות המבחן למבוגרים. מן התסקירים עולות תנודות מסוימות, שפרטיהן אינן לכאן, בתהליך התנערותו של המערער מן הרקע העברייני אשר אותו הוא נושא עמו, והסניגור המלומד ראה קשר בין תהליכי השיקום לבין מידת העונש. כן טען הסניגור המלומד שלא היה מקום, מן הבחינה המשפטית, להטלת מאסר למקרה של אי-תשלום הפיצוי, כפי שבית משפט קמא הורה.

בנקודה המשפטית האמורה הסכימה באת-כוחה המלומדת של המדינה, גב' ישראלי, עם טענת הסניגור המלומד, ואף הרחיבה והסבירה את הרקע למסקנתה של הפרקליטות, ככל שהיא נוגעת לסמכותו של בית המשפט להטיל מאסר במקום פיצוי.

אנו סבורים, כי אכן אין ללמוד מהוראותיו של חוק העונשין, שהמחוקק העניק לבית המשפט את הסמכות לקבוע מאסר - מכוח האמור בסעיף 71 לחוק הנ"ל – למקרה של אי-תשלום הפיצוי.

הוראותיו של חוק העונשין, בכל הנוגע לגביית הפיצוי, אמנם שונו בחוק העונשין (תיקון מס' 23), תשמ"ח-1988, ועתה קובע סעיף 77(ג) לחוק כי לעניין גבייה, דין פיצויים לפי סעיף 77 כדין קנס. אנו סבורים, כי החלת ההוראה הנ"ל בעניין הגבייה יש בה כדי לאמץ את דרך הגבייה הקבועה בסעיף 70 לחוק, אשר לפיו יחולו על גבייתו של קנס שלא שולם במועדו הוראות פקודת המסים (גביה) כאילו היה מס כמשמעותו באותה פקודה. אולם, בהעדר הוראה מפורשת, אין ללמוד מן האמור בסעיף 77(ג), כי בעת קביעת העונש, או במועד מאוחר יותר במקרה של אי-תשלום הקנס, יש לבית המשפט סמכות להטיל מאסר מכוח הוראותיו של סעיף 71 לחוק הנ"ל.

מאלפת לעניין זה ההשוואה בין האמור בסעיף 77(ג) לחוק הנ"ל לבין האמור בסעיף 79 לאותו חוק, בקשר להוצאות המשפט: בסעיף 79 יש הפנייה מפורשת לשורה של סעיפים אשר בחוק העונשין, הכוללים הן את סעיף 70 והן את סעיף 71, בו בזמן שסעיף 77(ג) נוקט, כמוזכר לעיל, רק בנוסח המפנה אל תהליך הגבייה. השוני שבנוסח, בשני הנושאים הנ"ל הקרובים זה לזה, נותן איפוא,

גם כן מקום להבחנה, שיש בה כדי להשליך על פרשנותנו בשאלה המשפטית הנ"ל.

בשולי הדברים, גם ניתן להעלות ספק, אם אכן ראוי, מבחינת המגמה החקיקתית, מעיקרו, שפיצוי, אשר נועד כל כולו להטבת נזקו של קורבן העבירה, ואשר לובש לכן לבוש כספי, יומר בענישה במאסר, שאין לקורבן כל תועלת ממנו.

אשר-על-כן החלטנו, כי יש לבטל את ההוראה הקובעת מאה יום מאסר תמורת הפיצוי במקרה של אי-תשלומו.

לאחר בחינת הנושא לגופו, ולאחר ששקלנו, מחד גיסא, את דברי הסניגור המלומד בקשר לרקע האישי של המערער, ומאידך גיסא, את המספר הרב של עבירות ההתפרצות בהן הורשע, את פגיעתן הרבה באזרחים מן השורה ואת ההרשעות הקודמות, החלטנו שלא להתערב בעונש שנגזר במקרה דנן. בעניין זה, נתנו דעתנו גם להערות המסכמות של באת-כוחו המלומדת של שירות המבחן למבוגרים, אשר מהן עולה, כי שירות המבחן ישוב וידון בעניינו של המערער לקראת הופעתו בוועדת השחרורים.

אשר-על-כן החלטנו, כאמור, לבטל את המאסר תמורת אי-תשלום הפיצוי ולדחות את הערעור על המאסר שנגזר בשל עבירות ההתפרצות.

ניתן היום, ו' ניסן תשמ"ט (11.4.89), בפני
עו"ד שביט ועו"ד ישראלי.












עפ בית המשפט העליון 435/88 מנשה ניסים נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 11/04/1989)