פסקי דין על אוריאל אורן דקר |

43425-07/15 בעח     25/10/2015




בעח 43425-07/15 אוריאל אורן דקר נ' מדינת ישראל








בית המשפט המחוזי בבאר שבע



בע"ח 43425-07-15 דקר נ' מדינת ישראל









בפני

כבוד השופט
ישראל פבלו אקסלרד


המבקש

אוריאל אורן דקר
ע"י ב"כ עו"ד בועז קניג



נגד


המשיבה

מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד מרקו ברקוביץ
מפמ"ד פלילי



החלטה

לפניי בקשה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן: "חסד"פ").

כתב האישום מייחס למבקש עבירות של מעשה סדום שלא בהסכמה חופשית ושוד. עפ"י כתב האישום, הגיע המבקש לדירה של המתלוננת, בעקבות פרסום שלה למתן "שירותי זנות", הוא הציג את עצמו כשוטר, אמר לה שהוא לוקח אותה למשטרה, ביקש ממנה שתחזיר לו את הכסף ששילם לה, דרש ממנה להוריד את העגילים שענדה, אותם הוא נטל, ולאחר שאיים עליה שיש לו אנשים שיבואו וישברו לה את כל הבית אם היא תסרב לכך, היא ביצעה בו מין אוראלי.

הבקשה מתייחסת ל-4 נושאים והצדדים הסכימו, בפתח הדיון, לגבי אחד הנושאים שענינו סרטון ממצלמות האבטחה שמחוץ לדירתה של המתלוננת.
הנושאים הנוספים אליהם מתייחסת הבקשה הם: פלט שיחות נכנסות ויוצאות של פלאפון של המתלוננת, לגבי השעות הרלוונטיות שבזמן ולאחר המעשים המיוחסים למבקש; מידע אודות פרסומים של המתלוננת למתן "שירותיה"; חוזה השכירות של הדירה שבה עשתה המתלוננת שימוש למתן שירותיה.

טוען הסנגור שהמתלוננת היא העדה המרכזית בתיק, וקיימת חשיבות רבה להעמיד את גרסתה במבחן האמינות.

לגבי פלט השיחות, נטען שהמתלוננת אמרה בהודעותיה שהיא התקשרה לחברות, והן אמרו לה שהמבקש התקשר אליהן בעבר והציג את עצמו בפני
הם כאיש משטרה. המתלוננת ביקשה שלא לערב את החברות שלה, והמשטרה
לא מצאה לנכון להשיג את פלט שיחות הטלפון ולחקור את החברות. יש לציין כי באחת מהודעותיה אמרה המתלוננת כי היא מבקשת להתקשר לאותן החברות ולשאול אותן אם הן מסכימות שפרטיהן יימסרו למשטרה. טוען הסנגור כי קיימת חשיבות בקבלת פלט שיחות הטלפון, על מנת לבחון את אמינותה של המתלוננת, במיוחד מקום בו כתב האישום מבוסס בעיקר על עדותה של זו. בהעדר פלט השיחות, יקשה על הסנגור לבחון את אמינותה של המתלוננת, באמצעות ראיות אובייקטיביות.

הוא הדין לגבי המידע לגבי פרסום "שירותיה" של המתלוננת, מקום בו היא מסרה כי זו הפעם הראשונה שהיא מפרסמת את "שירותיה".

טענות דומות טען הסנגור לגבי חוזה השכירות, אשר חשיפתו תאפשר לבחון האם גרסת המתלוננת לגבי אופן השימוש שלה בדירה בתקופת השימוש היא נכונה, או שמא אין המתלוננת אמינה.

מנגד, טוענת המשיבה כי לאור המצב הראייתי בתיק, כאשר עצם המפגש בין המבקש למתלוננת אינו מוכחש, פלטי השיחות אינם מהווים חומר חקירה כהגדרתם בסעיף 74 לחסד"פ. המדובר הוא בחומרים אשר תפיסתם מהווה פגיעה חמורה בפרטיות של המתלוננת ושל נמעני השיחות, באופן בלתי מידתי.

לגבי הפרסומים של "שירותי" המתלוננת, טוענת המשיבה שלא ברור כיצד תפיסת דבר הפרסום עשויה לסייע לבירור הדין. נטען שאין חשיבות לזהות המפרסם, ואין היא נוגעת למחלוקות הראייתיות. גם לעניין חוזה השכירות, טוענת המשיבה כי הוא לא יכול לסייע לבירור האשמה ולהגנתו של הנאשם. נטען שהמדובר הוא בשאלה שולית, שאינה נוגעת למחלוקות הראייתיות.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני סבור שדין הבקשה להידחות.

לכאורה, אוכל להסכים עם הסנגור כי פלט השיחות מהטלפון הסלולרי של המתלוננת, מקום בו העלתה המתלוננת בהודעותיה במשטרה גרסה, לפיה מיד לאחר שהמבקש עזב את הדירה, היא התקשרה לחברות וסיפרה להן על ההתרחשויות, ואלו אמרו לה כי קרו להן דברים דומים עם המבקש, היה מקום לבצע פעולות חקירה נוספות, בין לצורך בחינת אמינותה של המתלוננת (שהרי מחובת המשטרה לבצע גם פעולות חקירה אשר תוצאותיהם עשויות לסייע בידי חשוד), ובין על מנת לבדוק אם היו אירועים קודמים בהם ביצע המבקש מעשים דומים, כלפי נשים אחרות. ייתכן ויימצא מי שיטען, כי המדובר הוא במחדל חקירתי. דברים דומים ניתן לומר על פרסום ההודעה אשר בעקבותיה הגיע המבקש אל המתלוננת, ובדיקה אם היו פרסומים כאלה גם בעבר. יחד עם זאת, אינני סבור שמצויים אנו באכסניה הנכונה, במובן זה שאין זה עניין לדון בו במסגרת סעיף 74 לחסד"פ.

התוצאות של פעולות החקירה אותן לא ביצעה המשטרה, מן הסתם, אינן מצויות בידי התביעה ואינן חלק מתיק החקירה. על כן, לא ניתן להגדירן כחומר חקירה במובן סעיף 74 האמור. נקבע כי העובדה שהחומר כלל אינו בידי גורמי החקירה והתביעה מצביעה על כך, בדרך כלל, שאין המדובר הוא בחומר חקירה. בדרך העניינים הרגילה, חומר כזה אינו בידי גורמי החקירה, משום שהם סברו שאינו רלוונטי לחקירה, על כן הוא איננו חלק מתשתית האישום שמפניו על הנאשם להתגונן. על כן, אין לראות בו חומר חקירה במובן סעיף 74 לחסד"פ. קיימת כמובן האפשרות שחומר שאינו מצוי בידי המשטרה או התביעה, משום שאלה לא סברו שהוא רלוונטי עבורן, ייראה לסנגור כחשוב להגנה. בנסיבות אלה, הסנגור לא יהיה מנוע מכל וכל מלהגיע לאותו החומר, אך המסלול לצעוד בו איננו במסגרת בקשה לפי סעיף 74 אלא כי על הסנגור לעשות שימוש בסעיף 108 לחוק, ולבקש מבית המשפט אשר מברר את האשמה בתיק העיקרי, כי יזמין עד או כי יוצג על ידי עד מסמך כזה או אחר (ראה בש"פ 9322/99, עאבד מסארווה נ' מ"י, החלטת כב' השופטת (כתוארה דאז) ד. בייניש, מיום 6.2.00, פורסם בנבו).

אשר לחוזה השכירות, הרי לא מצאתי בנימוקי הסנגור את הקשר בין חוזה מסוג זה, ככל שקיים, לבין האפשרות להעמיד במבחן המהימנות את גרסתה של המתלוננת לעניין תנאי השימוש שלה בדירה שבה נפגשה עם הנאשם. המדובר הוא בעניין שהוא מרוחק ושולי מן המחלוקות הראייתיות בתיק, וברצון להתחקות אחר מידע כזה או אחר, גישוש באפילה או "מסע דייג" אם תרצו. מעבר לכך, גם כאן עסקינן במסמך אשר כלל לא ידוע אם קיים הוא וממילא, הוא אינו מצוי בידיה של המשיבה. על כן, גם אם המדובר היה במסמך אשר קיימת לו חשיבות לצורך הגנתו של המבקש, הרי גם אז הדרך הדיונית הנכונה הייתה לפנייה לבית המשפט לפי סעיף 108 לחסד"פ.

סיכומו של דבר, בשל כל הנימוקים שצוינו לעיל, הבקשה נדחית.

מזכירות בית המשפט תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, י"ב חשוון תשע"ו, 25 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.










בעח בית משפט מחוזי 43425-07/15 אוריאל אורן דקר נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 25/10/2015)