פסקי דין על בנק דיסקונט לישראל בע"מ סניף מפרץ חיפה | פסקי דין על אמ. איקס. פרסום ושיווק (1990) | פסקי דין על חיים מלכה | פסקי דין על רונן מלכה |

10556-02/12 תאק     08/11/2015




תאק 10556-02/12 בנק דיסקונט לישראל בע"מ סניף מפרץ חיפה נ' אמ. איקס. פרסום ושיווק (1990) בע"מ, חיים מלכה, רונן מלכה








בית משפט השלום בקריות



תא"ק 10556-02-12 בנק דיסקונט לישראל בע"מ סניף מפרץ חיפה
נ' אמ. איקס. פרסום ושיווק (1990) בע"מ
ח.פ. 511492381 ואח'




בפני
כב' השופטת עידית וינברגר


התובע
בנק דיסקונט לישראל בע"מ סניף מפרץ חיפה
ע"י עו"ד עדינה וייל ואח'


נגד

הנתבעים
1. אמ. איקס. פרסום ושיווק (1990) בע"מ
ח.פ. 511492381 (ניתן פס"ד)
2. חיים מלכה
ע"י עו"ד אהוד גולן
3. רונן מלכה
(ניתן פס"ד)




פסק דין


תביעה כספית שהוגשה בגין יתרת חוב בחשבון בנק המתנהל אצל התובע נגד הנתבעת 1
(להלן: "הנתבעת" או "החברה") בהיותה הבעלים של החשבון, ונגד הנתבעים 2 ו-3 בעלי המניות בחברה, בגין ערבותם להתחייבויות החברה בהתאם לכתב ערבות מתמדת ללא הגבלת סכום, לאבטחת כל חוב של החברה, עליו חתמו ביום 29.11.92.
יתרת החוב בחשבון החברה, שמספרו 1325, מורכבת מיתרה דביטורית בחשבון עו"ש ומיתרות חוב בלתי מסולקות בגין 20 הלוואות שנטלה החברה מהתובע בתקופות שונות שבין 16.2.10 ועד 28.12.11.

סכום התביעה עמד נכון ליום הגשת התביעה, ביום 6.02.12 על סך של 2,137,269 ₪.
לאחר הפחתת התשלומים שהתקבלו לאחר הגשת התביעה ממכירת רכב בבעלות החברה וסכומים שהתקבלו בעקבות הסדרי חוב עם חלק מהערבים האחרים, וכספים שהתקבלו מגביית שיקים מצדדים שלישיים לטובת החברה החייבת, הסתכמה יתרת החוב בחשבון נכון ליום
21.07.14 ב- 2,027,576 ₪, מתוכו יתרת סך ההלוואות בחשבון עמדה על 773,606 ₪.

לאור החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 19.3.14 בתיק פש"ר 56602-02-14, עוכבו ביום 23.3.14, ההליכים בתיק נגד נתבע 3, וביום 22.5.14 ניתן

פסק דין
נגד הנתבעת, בהיעדר התייצבות.

פסק דין
זה עוסק רק בתביעה נגד נתבע 2 (להלן: "הנתבע").

הבקשה למתן רשות להתגונן, הוגשה תחילה בשם כל הנתבעים. לתמיכה בבקשה צורף תצהירו של נתבע 3 בלבד, אשר נחקר על תצהירו במסגרת הדיון בבקשה. אולם, לאחר שניתנה רשות חלקית להתגונן בהתאם להחלטתי מיום 22.11.12. לאחר שב"כ הנתבעים הודיע בפתח הדיון מיום 18.3.13 כי הוא מייצג רק את הנתבעים 1 ו-3, הגיש נתבע 2 בקשה להתיר הגשת כתב הגנה נפרד מטעמו, בטענה כי בקשת הרשות להתגונן שהוגשה גם בשמו, לא נכללו טענות מהותיות להגנתו, כגון טענתו בדבר זיוף מסמכים. בהחלטתי מיום 19.3.13, נעתרתי לבקשה וכתב הגנה מטעם הנתבע הוגש עוד ביום 30.4.13.

להלן טענות ההגנה של הנתבע, בתמצית:
5.1
הנתבע הפסיק את פעילותו בחברה בחודש מאי 2011 בהתאם להסכמה בינו לבין אחיו, נתבע 3, לפיה ימשיך נתבע 3 לנהל את החברה וייקח על עצמו אחריות מלאה לפירעון ההלוואות שנלקחו או יילקחו בעתיד, יחד עם אח נוסף בשם יניב. הנתבעים 2 ו-3 שאינם בקיאים בדין, לא הכינו אז מסמך כלשהו המעיד על כך ורק ביום 27.01.12 חתם נתבע 3 על הסכם בוררות לפיו כל חוב שצברה החברה, החל מיום 31.5.11, יחול על נתבע 3 ויניב.
מכאן שאין לנתבע אחריות להלוואות שנלקחו לאחר אותו תאריך ללא ידיעתו או אישורו ולטענתו מדובר בתרמית שבוצעה נגדו לאחר שהפסיק את פעולתו בחברה.

5.2
חתימת הנתבע על גבי מסמכי ההלוואות, למעט הלוואה בסך 110,000 ₪ מיום
16.2.10, זויפה
לטענתו. להוכחת הטענה, הגיש הנתבע חוות דעת גרפולוגית מטעמו, לפיה קיימת סבירות גבוהה שהחתימות שבמחלוקת זויפו. לאור טענת הזיוף, עובר נטל ההוכחה, לטענת הנתבע, לכתפי התובע, שנכשל בהרמתו.

5.3
בניגוד לסעיף 26 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967, לא הודיע הבנק לנתבע על אי קיום חיובי
החברה ולא עדכן אותו בדבר מצבה של החברה, ועל כן יש לפטור אותו
כדי הנזק שנגרם לו בשל כך, שהוא סכנת חיובו בחובות החברה.


5.4
טענה נוספת שהועלתה בסיכומי הנתבע, הינה כי לא הוצג תחשיב מסודר מטעם הבנק המציג ניכוי הביטחונות מחובות החברה כגון סכום מכירת הרכב המעוקל בסך 175,000 ₪ וקיזוז הסך של 340,000 ₪ ששולם ע"י הערבים הנוספים.
בסיכומיו העלה הנתבע טענות נוספות המהוות הרחבת חזית אסורה, וביניהן הטענה כי הבנק התרשל ונהג בעצימת עיניים עת אישר לחברה הלוואות מבלי לוודא שהיא מסוגלת להחזירן, וגם בעניין הביטחונות, הבנק הסתפק בהחתמת הערבים הטובים על ערבות עד לסכום של 340,000 ₪ בלבד
ביחס לשיעור ההלוואות שניתנו בפועל לחברה. לא אדון בטענות אלה, בהיותן הרחבת חזית אסורה.


דיון והכרעה
הטענה לפיה הנתבע עזב את החברה כבר בחודש מאי 2011 בהתאם להסכמה בינו לבין אחיו, הנתבע 3:
לטענת הנתבע, בחודש מאי 2011, הפסיק את פעילותו בחברה בהתאם להסכמה בינו לבין נתבע 3. לטענתו, בשל חוסר בקיאות בדין, הצדדים לא העלו את ההסכמות על הכתב.
למעשה, טוען הנתבע כי
ההסכמה היתה בעל פה, עד לאותו הסכם בוררות מיום 27.01.12.
הנתבע לא זימן לעדות את הנתבע 3 או כל עד אחר, להוכחת טענתו לפיה פרש מהחברה עוד בחודש מאי 2011, ובהתחשב בכך שהסכם בכתב נעשה רק בינואר 2012 לא די בעדותו שלו בנדון. לפיכך הטענה לא הוכחה.
כך או כך, הנתבע לא טען, וממילא לא הוכח, כי נמסרה לבנק הודעה כלשהי בדבר פרישת
הנתבע מהחברה בשנת 2011. הוכח כי התובע למד על כך רק בשיחה שהתקיימה בין מנהל הסניף, מר פרקש, לבין הנתבע ביום 25.01.12, כפי שעולה מהמזכר הפנימי שהכין פרקש בעקבות אותה שיחה (נספח ת/1 בתיק המוצגים). הנתבע אינו מכחיש את עצם קיום הפגישה (עמ' 42 לפרוטוקול).
כמו כן, אין חולק כי הנתבע, שלטענתו הפסיק את פעילתו בחברה בהסכמה עם נתבע 3 שלכאורה לקח על עצמו את פירעון חובות החברה לבנק, לא ביקש לבטל את כתב הערבות, עליו חתם בשנת 1992.

לפיכך, הבנק לא ידע, ולא היה עליו לדעת, כי הנתבע הפסיק להיות בעל מניות בחברה, כטענתו. הנתבע הציג בפני
הבנק מצג לפיו הוא ממשיך להיות בעל מניות בחברה, ועל סמך מצג זה המשיך לפעול הבנק.
יפים לעניין זה, דברים שנאמרו ב-ע"א 6750/99 כלל אינבסטמנט האוס בע"מ נ' בנק מרכנתיל בע"מ (27.2.02) נפסק:

"ההשתק בו אנו עוסקים הוא השתק מחמת מצג, היינו, מקום שצד יוצר כלפי זולתו מצג בדבר קיומו של מצב עובדתי מסוים ובהסתמך על מצג זה משנה הזולת את מצבו לרעה, יוצר המצג יהיה מנוע מלהעלות טענות, אפילו הן נכונות, הסותרות את המצג שיצר"


הוכח, אם כן, כי להחלטתו של הנתבע לפרוש מפעילות בחברה לא ניתן כל ביטוי חיצוני. הנתבע לא יידע את הבנק על הפסקת פעילותו בחברה ולא ביקש לשנות את זכויות החתימה בחשבון, למרות שידע כי לנתבע 3 זכות לפעול בחשבון ככל העולה על רוחו, לרבות בקשת הלוואות. לבנק לא היתה כל סיבה לחשוב כי מרגע מסוים ואילך עליו לנהוג בנתבע כערב שאינו בעל מניות בחברה.




החתימה על הסכמי ההלוואה והטענה לזיוף חתימת הנתבע:
לתמיכה בטענת זיוף חתימת הנתבע על גבי בקשות הלוואה, הוגשה חוות דעת הגרפולוגית גב' פנינה אריאלי.
עיון בחוות הדעת, מעלה כי היא מתייחסת לחתימת הנתבע על גבי מסמכי הבקשות של 7 מתוך 20 הלוואות שנטלה החברה, כדלקמן:
בקשה להלוואה מיום 23.8.11 בסך 24,675 ₪, בקשה מיום 31.8.11 בסך 56,128 ₪, בקשה מיום 7.9.11 בסך 75,786 ₪, בקשה מיום 19.9.11 בסך 5,700 ₪, בקשה מיום 12.10.11 בסך 60,882 ₪, בקשה מיום 30.10.11 בסך של 39,000 ₪ ובקשה מיום 6.11.11 (ולא כפי שצוין בחווה"ד) בסך 18,780 ₪.
אין לנתבע טענות בגין זיוף ביחס ליתר ההלוואות. לפיכך, אף אם היתה טענתו מתקבלת, היה הדבר מוביל, לכל היותר, להפחתת חובו בסכום שבע ההלוואות הנ"ל.

חוות דעת נגדית לא הוגשה, אולם בחקירתה הנגדית של העדה, נתגלעו מספר בקיעים.
חוות הדעת נערכה על סמך מסמכים חלקיים בלבד שהמציא הנתבע למומחית מטעמו. בחקירתה, השיבה המומחית כי לא נזקקה למסמכים נוספים, משום שראתה כי במהלך השנים לא השתנתה חתימתו של הנתבע. עם זאת, מעדותה עולה כי במספר מסמכים שבדקה, ואשר אין חולק כי נחתמו על ידי הנתבע, קיימים הבדלים צורניים שונים בין חתימותיו (בעמ' 38 לפרוט' ש' 13-24). משכך, היה מקום להמציא לבדיקת המומחית מסמכים נוספים, שצורפו לכתבי הטענות מטעם התובע, ושעליהם אין חולק כי חתם. משלא עשה כן הנתבע, הדבר מחליש את ממצאי חוות הדעת.
בנוסף, המומחית קבעה כי סבירות גבוהה שהחתימות שבמחלוקת זויפו, כלומר, לדעתה
קיימת סבירות בדרגה 3 מתוך מדרג של 5 מסקנות אפשריות.
מכל מקום, אף אם הייתי מגיעה למסקנה ברורה לפיה חתימות הנתבע על שבע בקשות למתן הלוואה זויפו, לא היה מקום לקבלת טענותיו בנדון. אנמק;

אין חולק, כי ביום 29.7.94 חתמו הנתבעים 2 ו-3 על מסמך לפיו לצורך ביצוע פעולות בחשבון, לרבות הגדלת התחייבויותיה של החברה, מוסמכים הנתבעים לייצג את החברה ולחייבה לכל דבר ועניין, ודי לצורך כך בחתימת כל אחד מהם לחוד בצירוף חותמת החברה (העתק מההודעה בדבר בעלי זכויות החתימה צורפו כנספח ב' לתצהיר דורון פרקש).
לפיכך, כאשר החליט הנתבע לנתק עצמו מפעילותה של החברה, אף אם היה זה כטענתו, בשנת 2011, ידע כי מכוח אותם מסמכי פתיחת חשבון והודעת בעלי זכויות החתימה המצויים בבנק, די בחתימתו של נתבע 3 על כל מסמך מול הבנק, כולל בקשות לקבלת הלוואות.
למרות זאת, לא הודיע הנתבע לבנק על שינוי כלשהו, ולא ביקש לבטל את כתב הערבות המתמדת עליו חתם.
בנסיבות אלה, לא היתה לבנק כל סיבה להניח כי אין הוא מעורה בענייניה של החברה.

יודגש, כי טענת הנתבע ביחס לחתימות על הסכמי ההלוואה שבמחלוקת, התמצתה בטענה כי חתימתו על גבי טפסי הבקשות למתן הלוואות זויפה, כלומר, כי אין זו חתימתו המופיעה על טפסי הבקשות. עוד נטען כי כל הפעילות ונטילת ההלוואות היו באחריות הנתבע 3 (סעיפים 11-13 לתצהירו).
בסעיף 9 לתצהירו, הצהיר הנתבע כי לא התחייב לתשלום כלשהו או להלוואה כלשהי החל מחודש מאי 2011.
ודוק: הנתבע לא טען כי החתימה על בקשות ההלוואה אינה מחייבת את החברה משום שלא נחתמה בהתאם לזכויות החתימה של החברה. טענה זו עלתה לראשונה בסיכומי הנתבע (סעיף 56) ומדובר בהרחבת חזית אסורה שאין כל מקום לדון בה, שכן משלא נטענה במועד, נמנעה מהתובע האפשרות להביא ראיות להתמודד עם הטענה.
לו היתה הטענה נטענת בכתב ההגנה, די היה בהעלאתה, בצירוף חוות הדעת שהוגשה, כדי להעביר את נטל הבאת הראיות אל התובע, להוכיח כי הבקשות נחתמו על ידי רונן מלכה
, הנתבע 3, אשר מוסמך לחייב בחתימתו את החברה. אולם משלא הועלתה אלא בסיכומים, אינה יכולה להישמע.
מכל מקום, במקרה הנדון חלה החזקה העובדתית המסתברת לפיה הבקשות נחתמו על ידי הנתבע 3 בהתאם לזכויות החתימה של החברה, שכן אם לא כך היה, וודאי היה הנתבע 3 שנותר מנהלה של החברה, מלין על כך שהועמדו בחשבון הלוואות מבלי שביקש.

הטענה לפיה חתם הנתבע 3 על הבקשות בחתימה הנחזית להיות חתימתו של הנתבע, אינה מתקבלת על הדעת. אם די בחתימתו של הנתבע 3 בצירוף חותמת החברה כדי לחייב את החברה, איזו תועלת היתה יכולה לצמוח לנתבע 3 מזיוף חתימתו של הנתבע? העובדה שלנתבע 3 לא היה כל אינטרס לזייף את חתימת הנתבע מחלישה את טענתו לפיה חתימתו זויפה.
מכל מקום, גם אם זייף הנתבע 3 את חתימת הנתבע, ואף אם הייתי קובעת כי התובע התרשל בכך שלא ווידא שמדובר בחתימת הנתבע, לא נמצא כל קשר סיבתי בין התנהלות הבנק לבין ה"נזק" שנגרם לנתבע. והדברים ברורים, שכן ממילא היה רשאי הבנק להקים הלוואה לחברה גם אם הבקשה היתה נחתמת על ידי הנתבע 3 לבדו.

כפי שעולה ממסמכי פתיחת החשבון, ביום 18.11.90 וביום 29.11.90 חתמה החברה באמצעות הנתבעים 2 ו-3 על בקשות לביצוע פעולות בנקאיות על פי פנייה טלפונית ופעולות בנקאיות באמצעות הפקס (צורפו כנספח ג' לתצהיר התובע). לפיכך, כאשר פעל הבנק מכוח אותם מסמכי הרשאה, ואישר פעולות בנקאיות על פי פנייה באמצעות הפקס, פעל כדין.
מקובלים עליי לעניין זה דבריו של פרקש, מנהל הסניף:

"
הטפסים היו מגיעים לעסק ופעם חתם עליהם חיים ופעם רונן והעובד זיהה את החתימות ואני מזכיר שהעובדים הם לא גרפולוגים, על פי זכויות החתימה שיש לחברה"
(עמ' 28, שורות 2-4 לפרוטוקול).
במסגרת טופס ה"בקשה לביצוע פעולות בנקאיות באמצעות הפקסימיליה, בסעיף 3 לבקשה, הצהירה החברה, באמצעות הערבים, כי היא מקבלת על עצמה את כל התנאים ביחס למתן הוראות בפקסימיליה, לרבות בגין טעויות אשר עלולות לחול כתוצאה ממתן הוראת פקסימיליה, וכי החברה מוותרת על כל תביעה טענה או עילת תביעה כלפי הבנק בעניין הוראות שיתבצעו על פי בקשה שתתקבל בפקסימיליה.
לפיכך, הנתבע שביקש מהבנק, יחד עם נתבע 3 בשם החברה, לאשר פעולות בנקאיות על פי פנייה טלפונית או באמצעות הפקס, אינו יכול היום להלין על הבנק בכך שאישר פעולות כאלה לבקשתה של החברה באמצעות בעלי המניות ומורשי החתימה בה.

בנסיבות אלה, הרי גם לו הייתי קובעת כי כל בקשות ההלוואה נחתמו על ידי הנתבע 3, רונן מלכה
, ואף אחת מהן לא נחתמה על ידי הנתבע, אין בכך כדי להקים לנתבע טענת הגנה, שכן כל הבקשות נחתמו על ידי החברה כדין, ומחייבות אותה ואת הנתבע כערב לחובותיה.

כך או כך, לא נטען, ואף לא הוכח כי סכומי ההלוואות לא הוזרמו לחשבון החברה ואין בפי הנתבע טענה לפיה סכומי ההלוואות נמשכו על יד מאן דהוא שלא למטרות החברה וראה עדותו של פרקש בעניין זה, שלא נסתרה:
"
כל ההלוואות המופיעות בתצהירי הם הלוואות וחתימות או של רונן או של חיים, אלו הלוואות שהכספים נכנסו לחשבון וזה לא כסף שיצא לחשבון. בכל מקרה כזה שהוקמה הלוואה ולא משנה מי חתם אם זה רונן בצירוף חותמת החברה או חיים בצירוף חותמת החברה, הכספים נכנסנו לחשבון ולא נמשכו מהחשבון כלומר היטיבו את מצב החברה"

(עמ' 26, שורות 28-29 ועמ' 27 שורות 1-2 לפרוטוקול).

טענת הנתבע לפיה התובע העמיד לזכות החברה הלוואה על סך 400,000 ₪ על דעת עצמו מבלי שהתבקש לכך, מקורה כפי הנראה באי הבנה.
כפי שהעיד פרקש מטעם התובע, הלוואה אחרונה זו על סך 400,000 ₪ הוקמה לחברה ביום 28.12.11 ביוזמת הבנק, על מנת להיטיב עם החברה, לאחר שזו לא עמדה בהתחייבויותיה וחרגה ממסגרת האשראי שהוקצתה לה. פרקש העיד כי הבנק לא הצליח ליצור קשר עם מי מבעלי המניות, ועל מנת למנוע ריבית חריגה על הסכום האמור, הוקמה הלוואה זו, לצורך הקטנת יתרת החובה בעו"ש. הריבית על ההלוואה היתה קטנה מהריבית החריגה בגין החריגה ממסגרת האשראי, ולפיכך עשה התובע חסד עם החברה בהקימו את ההלוואה.

טענת הנתבע בדבר אי מתן הודעות לערב:
לטענת הנתבע, לא נשלחו אליו הודעות על אי קיום חובות החברה ואודות מצבה הכלכלי, תוך 90 ימים מיום שהיה על החייב לקיים את החיוב בהתאם לסעיף 26 לחוק הערבות . בנסיבות אלה, יש לפטור אותו, לטענתו, מערבותו כדי הנזק שנגרם לו בשל כך שהוא סכנת חיובו בחובות החברה.

הנתבע אינו ערב יחיד, כמשמעו בחוק הערבות, שכן היה בעל מניות בחברה, ולפיכך סעיף 26 לחוק כלל אינו חל בעניינו. תיקון תשנ"ח לחוק הערבות הטיל חובות גילוי נרחבות על הבנק רק ביחס לערב יחיד. טענת הנתבע לפיה חדל להיות בעל מניות בחברה כבר בחודש מאי 2011 לא הוכחה, וההסכם שנחתם בינו לבין הנתבע 3 נחתם רק בינואר 2012. מכל מקום, כאמור, הנתבע לא הודיע לבנק כי חדל להיות בעל מניות, וערבותו הינה ממילא ערבות בעל מניות ללא הגבלה בסכום.
בהוראת ניהול בנקאי תקין מספר 453 (ערבויות צד שלישי לטובת תאגיד בנקאי) כפי שעודכנה בחוזר 2096, החיל המפקח על הבנקים חלק מחובות הגילוי הקבועות בתיקון תשנ"ח גם על ערב שאינו ערב יחיד, אולם נפסק זה מכבר כי הפרת החובות שנקבעו על ידי בנק ישראל הינה במישור היחסים שבין הבנק לבנק ישראל בלבד, וכי התנאי להסתמכותו של צד ג' על הפרה כזו, הינו שמדובר בהפרה יסודית המביאה לבטלותה של העסקה. מכל מקום, הטענה לא הועלתה על ידי הנתבע.
ראו לעניין זה: ד"ר רוי בר-קהן ערבות (הוצאות שירז 2006) בעמוד 401-402 וע"א 250/89 בנק עצמאות למשכנתאות ולפיתוח בע"מ נ' שפוך פ"ד מז(1) 593 הנזכר שם.
בר קהן מפנה בספרו הנ"ל גם לע"א 4415/03 אהרנשטם נ' בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ
פ"ד נט (1) 799 שם קבע בית המשפט העליון כי אף שהוכח שהבנק לא פעל ברוח הוראות המפקח על הבנקים אין בכך להביא לביטול ערבותו של המערער שהיה בעל מניות בחברה. בית המשפט פסק, כי אף שהוכח כי המערער לא היה שותף בניהולה של החברה, לא הוכח כי הבנק ידע או שהיה עליו לדעת זאת, ולכן מושתק הערב מלהתנער מהמצג לו היה שותף. עוד נפסק, כי לא יהא זה נכון להטיל על הבנק את החובה לדאוג לאינטרסים של בעל מניות בחברה, מקום שהוא לא דואג לעצמו (ראו: בר-קהן, שם בעמ' 404).

הדברים יפים מקל וחומר לענייננו, שכן הוכח כי הנתבע על אף טענתו כי הפסיק את פעילותו בחברה כבר בחודש מאי 2011 תוך העברת ניהולה הבלעדי בעצם לנתבע 3, לא יידע את הבנק כי כך עשה ולא ביקש לבטל את ערבותו.
יפים לעניין זה דברים שנכתבו בבש"א 21072/06 (מחוזי ת"א) שושנה גורדו נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ. באותו מקרה, נדחתה טענת הערבה לפיה לא היתה קשורה לפעילות החברה, למרות שהיתה אשתו של בעל החברה ומנהלה. בית המשפט פסק כי:
"מאחר שהמבקשת אינה ערב יחיד, הרי שלא חלה בענייננו הוראת סעיף 26 לחוק הערבות, הקובע כי בהעדר הודעה על אי קיום חיובו של החייב יופטר הערב מערבותו. מעבר לכך, סביר להניח שלמבקשת היתה נגישות למידע בדבר מצב חובותיה של החברה, והיא אינה יכולה לתלות על המשיב האחריות לכך שהמידע לא נמסר לה, ככל שאכן לא נמסר."


19.
בנסיבות אלה, קשה לקבל את טענת הנתבע לפיה הבנק לא הודיע לו, באופן אישי, על מצב החשבון בחברה, בפרט כאשר הבנק כלל לא ידע שחדל להיות בעל מניות בחברה.
אף קיומה של חובת האמון בין הבנק ללקוחו, אין משמעה שחרור הלקוח מכל אחריות למעשיו, ולפיכך בנסיבות כאלה, בהן הנתבע לא מסר הודעות לבנק בדבר שינוי מעמדו בחברה ולא פעל לביטול ערבותו,
אין הוא יכול להסתמך על חובת האמון שחב הבנק כלפיו.
יפים לעניין זה דברים שכתבה בנדון פרופ' פלאטו-שנער:
"...חובת האמון אין פירושה שחרור הלקוח מאחריות למעשיו, או הסתמכות באופן עיוור על הבנק. על הלקוח חלה במקביל חובה מינימאלית לדאוג לענייניו שלו. בתי המשפט קבעו סייג זה במקרים שונים".

רות פלאטו-שנער דיני בנקאות, חובת האמון הבנקאית (ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, 2010) בעמוד 105-106.

במקרה אחר, בו נדונה טענה בדבר הפרת חובת האמון כלפי ערב, נקבע כי שומה על הערב לדאוג לענייניו ולעקוב אחר מצב החשבון לו הוא ערב:
"בפרשת בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ נ' ירושלים תור חיפה (95) בע"מ (בפירוק) דובר באדם שהסכים לבקשת חברו להצטרף כבעל מניות עיקרי וכמנהל בחברה, ולחתום על ערבות בעלים להבטחת חובות החברה כלפי הבנק....גם כאן פסק בית המשפט כי בנקים חבים חובת אמון ללקוחותיהם. אולם, כל זה אינו מפחית מהחובה המינימלית שחלה על הלקוח לדאוג לעניינים שלו."
(ראו: פלאטו-שנער, שם בעמוד 106).


מכל מקום, מנהל הסניף פרקש העיד בתצהירו כי ביום 11.12.11 נשלח לנתבע מכתב תזכורות מטעם הבנק אשר נשלח אליו מדי שנה באופן אוטומטי באמצעות מערכת המחשוב של הבנק (העתקו צורף כנספח י' לתצהיר פרקש).
פרקש העיד כי המכתבים נשלחו לכתובתו הרשומה של הנתבע במשרד הפנים כפי שרשום במסמכי הבנק שהיא רחוב האלה 2 בגבעת טל (עמ' 31, שורות 1-16). עדותו זו לא נסתרה.

רשלנות הבנק וגובה החוב:
לתצהיר מנהל הסניף, שהוגש מטעם התובע, צורף חישוב מפורט ועדכני לאחר קיזוז כל הסכומים ששולמו מאז פתיחת ההליך המשפטי (ראה נספח ח' לתצהיר פרקש).

טענת הרשלנות עלתה לראשונה, בסיכומי הנתבע ודינה להידחות מטעם זה בלבד, אך גם לגופה. טענת הרשלנות לא פורטה, וממילא לא הוכחה.
ערב הטוען כי יש להפטיר אותו מערבותו בשל התרשלותו של הבנק, צריך להעלות טענת קיזוז, שכן אף אם ימצא בית המשפט כי הבנק התרשל, התוצאה לא תהיה ביטול הערבות, שהינה חיוב חוזי, אלא לכל היותר מתן אפשרות לקזז מול החוב שנוצר בגין הערבות את סכום הפיצוי שייפסק לטובת הנתבע בגין התרשלות הבנק.
ראו לעניין זה: ד"ר רוי בר-קהן ערבות (שירז הוצאה לאור, 2006) בעמוד 308.
במקרה הנדון, לא העלה הנתבע טענת קיזוז. ולפיכך ממילא אין מקום לדון בטענת הרשלנות, אך גם לגופו של עניין, הנתבע לא הוכיח כי הבנק התרשל או הפר את חובת האמון כלפיו, ולפיכך דין טענותיו להידחות.

הוכח כי התנהלות הבנק בחשבון נעשתה בהתאם להוראות פתיחת החשבון ולהנחיות כפי שניתנו על ידי החברה, כאשר הנחיות אלה נחתמו בין היתר גם על ידי הנתבע כבעל מניות בחברה, ובהתאם לזכויות החתימה בחשבון.
בנסיבות אלה, אין בהתנהלות הבנק משום הפרת חובת זהירות כלפי הנתבע, ואין בה אף משום הפרת חובת האמון שחב כלפיו הבנק.

סיכומו של דבר, אני מקבלת את התביעה, במלואה, ומורה כדלקמן:
הנתבע 2 ישלם לתובע סך של 2,027,576 ₪ בצירוף תוספת ריבית בנקאית חריגה, החל מיום 21.07.14 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
בנוסף, ישלם הנתבע 2 לתובע שכר טרחת עורך דין בסך 60,000₪ והוצאות האגרה בסך 54,281 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל ממועד פסק הדין.
סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.


ניתן היום,
כ"ו חשוון תשע"ו, 08 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.










תאק בית משפט שלום 10556-02/12 בנק דיסקונט לישראל בע"מ סניף מפרץ חיפה נ' אמ. איקס. פרסום ושיווק (1990) בע"מ, חיים מלכה, רונן מלכה (פורסם ב-ֽ 08/11/2015)