פסקי דין על אדיר סננס | פסקי דין על רן סננס | פסקי דין על חברת אורן שאיבת בטון | פסקי דין על שי סננס | פסקי דין על אייל סננס ואח' |

4881-11/13 א     18/11/2015




א 4881-11/13 אדיר סננס, רן סננס נ' חברת אורן שאיבת בטון בע"מ, שי סננס, אייל סננס ואח'








בית המשפט המחוזי בבאר שבע



ת"א 4881-11-13 סננס ואח'
נ' חברת אורן שאיבת בטון בע"מ
ואח'




בפני

כבוד השופט
יעקב פרסקי


התובעים:

1. אדיר סננס

2. רן סננס
ע"י ב"כ עו"ד בועז חריף
ו/או חנן חדד


נגד


הנתבעים:

1. חברת אורן שאיבת בטון בע"מ

2. שי סננס

3. אייל סננס
הנתבעים 2-3 ע"י ב"כ עו"ד משה קלדרון

4. חברת סננס ר.א.ש. השקעות בע"מ

5. חברת אדיר ושי משאבות בטון בע"מ






פסק דין



תובענה לסעד הצהרתי בקשר להסכם שנערך בין אחים, בעלי השליטה בחברה הנתבעת 1


1.
התובעים והנתבעים 2-3 הינם אחים. לשם הנוחות ב

פסק דין
זה, יעשה שימוש בשמותיהם הפרטיים של האחים, כאשר לעיתים יכונו אדיר ורן לצורך הנוחות, "התובעים". הנתבעת 1, (להלן: "החברה") הוקמה בידי אבי האחים, רפאל סננס ז"ל. עיסוקה של החברה בהפעלת משאבות סטטיות ודינאמיות ליציקת בטון בכול הארץ. לחברה נכס מקרקעין, ברח' המרכבה 21 אזור התעשייה הצפוני אשקלון, (להלן: "המבנה"). הנתבעת 4 הינה בעלת המניות של החברה, ביחד עם מחזיק מניות פורמאלי, ובעלת השליטה בחברה. האחים מחזיקים במניות הנתבעת 4 הרגילות בשיעור זהה, 25% לכל אחד מהם. בנוסף, האחים מחזיקים ב – 5 מניות הנהלה בנתבעת 4, 1 לכל אחד מהם, למעט שי, לו בהתאם לרישום 2 מניות הנהלה. בין האחים נתגלעה מחלוקת ממשית, בתחומים רבים, עד שלא יכלו עוד להמשיך ולפעול בחברה יחדיו, כבעבר. האחים נחלקו לשנים: התובעים, אדיר ורן מחד, ושי ואייל מחד. כאן המקום להוסיף כי לתביעה הוספה נתבעת נוספת, הנתבעת 5, חברה שהוקמה בידי אדיר, אשר כפי שהוברר הינה נתבעת פורמאלית, שכן לא התבקש לגביה כל סעד.

2.
לאחר דין ודברים בין האחים, נערכה ישיבת בעלי המניות בנתבעת 4, ביום 13.6.13 במסגרתה הגיעו האחים להסכם, (להלן: "ההסכם"), העומד במרכז התביעה, הסכם שתכליתו הפרדת פעילות, הסכם בו פורטו נכסיה המרכזיים של החברה ובו התייחסות להסדרת הפעילות בין האחים. "בקליפת אגוז", אדיר ורן טוענים שההסכם נועד לחלוקת נכסי החברה בין האחים באופן סופי, בעוד ששי ואייל טוענים כי מדובר בהסכם להסדרת השימוש בנכסי החברה עד להסכמה עתידית לגבי כלל הפעילות ומגוון הנושאים שמעבר להסכם. הצדדים אינם חולקים על תוקף ההסכם.


3.
כאן המקום לציין כי ברקע, הליך אחר, בביהמ"ש למשפחה בראשל"צ, תמ"ש 6816-05-11 במסגרתו ולבקשת אשתו השנייה (שאינה אימם של האחים), של רפאל סננס ז"ל ניתן ביום 18.12.11 צו מניעה האוסר על המנוח
או על האחים לעשות כל דיספוזיציה במניות חברות שונות, בהן החברה וכן הנתבעת 4 , להימנע מכל פעולה העלולה לפגוע בערך החברות או העשויה להתפרש כניסיון להברחת נכסים, או זכויות. מדובר בצו מניעה התלוי ועומד כשהצדדים לא
טענו כי מאז ועד היום, חל בו שינוי.


4.
בכתב התביעה, ביקשו התובעים סעדים שונים, אשר צומצמו כפי שעלה מתצהירי העדות הראשית ומהסיכומים לסעדים שהינם: הצהרה כי ההסכם הינו לחלוקה סופית של נכסי החברה, ובפרט להצהרה כי התובעים הם הזכאים לזכויות במבנה ושיש לתת הוראות להעברת המבנה לבעלותם, להצהיר כי על שי ואייל לשתף פעולה עם רואה החשבון של החברה, שלמה ביטן לצורך תחשיבים כמפורט בהסכם, וכי על שי ואייל לפעול ולבצע את הפעולות הנדרשות להעברת הבעלות במשאבות הסטטיות של החברה לבעלותם.


תמצית טענות האחים התובעים – אדיר ורן
5.
לטענת התובעים, ההסכם מדבר בעד עצמו וקובע חלוקת נכסים לצורך היפרדות הצדדים, הגם שניסוחו של ההסכם, אינו "מהמוצלחים". טוענים התובעים להגיון כלכלי בבחינת שווי הנכסים ובכך שפחות או יותר, כל צד קיבל מחצית הנכסים, כאשר התובעים טוענים לויתור בחלוקה שנערכה, בנכסים ששווים פחות בכ - 1.5 מיליון ₪, הכול לצורך ההיפרדות, כאשר לשיטתם, המבנה כלול בחלקם, שאם לא כן, אין היגיון לחלוקה שבוצעה. לטענת התובעים, העדר עדות מטעם שי, להבדיל מאחיו אייל, מדברת בעד עצמה ומחזקת את טענותיהם, תוך שלשיטתם, העדים הנוספים מטעמם, מאיר, דודם של התובעים שהיה עובד החברה, בן דודם רו"ח מנחם סננס וכן השמאי מטעמם, כולם תומכים בטענותיהם וכי ההסכם הינו להיפרדות רכושית מוחלטת, על מנת שיוכלו להמשיך להתמקד בעבודה ולא במחלוקות. טוענים התובעים כנגד טענות שי ואייל כי רוה"ח של החברה, שלמה ביטן חזר בו מעדותו וכי ישנם חלקים חשובים בעדותו מהם עולה כי בכוונת הצדדים היה להגיע למתווה של חלוקת הנכסים. טוענים התובעים כי גרסתם מתחזקת אף מהטיוטות להסכם מעודכן שערך ב"כ הקודם של התובעים, עו"ד תמיר סלומון, עליו העיר אייל הערותיו ואשר תומך ומשלים את ההסכם. לשיטת התובעים, השימוש שעושים אייל ושי בעובדת מתן צו המניעה של בית המשפט למשפחה, הינו כלשונם, "צביעות", וטענה זו אינה מתיישבת עם מטרת ההסכם שהינה פירוד. לפיכך ביקשו כי ביהמ"ש יקבל התביעה.


תמצית טענות האחים הנתבעים – שי ואייל
6.
לטענת שי ואייל, ביהמ"ש הבהיר עוד בדיון הראשון בסעד הזמני שביקשו התובעים, כי יש קושי בתובענה. לטענת שי ואייל, צירפו התובעים עדויות מביכות, החל מעדות רו"ח מנחם סננס אשר התפתל על דוכן העדים, כאשר נשאל שאלות על המסמכים עליהם הסתמך באשר לשווי הנכסים. בהמשך, עדותו של רו"ח שלמה ביטן וחזרתו מהאמור בתצהיר העדות הראשית והבאת עדים שאינם רלבנטים כמו הדוד וכן השמאי מטעם התובעים. הקושי המרכזי אליו מפנים הנתבעים הינו בכך שההסכם אינו מתייחס למכר מקרקעין אלא לשימוש ללא תמורה עד למועד מסוים כפי שנקבע וכי כל כולו של ההסכם אינו אלא הסכם לשימוש בנכסי החברה, זאת, בשל צו המניעה התלוי ועומד, של ביהמ"ש למשפחה בראשל"צ שמנע קידום היפרדות מעשית בין הצדדים. טוענים שי ואייל כי למעשה מי שניסח את ההסכם היו התובעים, הגם שאייל הוא שרשם בכתב ידו את ההסכם, אולם בנקודות החשובות, אדיר הוסיף בכתב ידו את התוספות המהותיות. מפנים שי ואייל כי ההסכם כלל חלוקת שימוש בנכסים בשתי אופציות, כאשר לתובעים ניתנה זכות הבחירה הראשונה, ושאין מדובר בחלוקה שוויונית לאור הקושי הרב בשימוש במשאבות הדינאמיות, אשר מחייבות עבודה "סביב השעון" ללא חיי משפחה, תוך קשיים רבים להעסיק שכירים שיפעילו את המשאבות להבדיל ממשאבות סטטיות. שי ואייל דוחים את טענות התובעים באשר לטיוטות ההסכמים שלאחר ההסכם, כלא מחייבות תוך התייחסות למספר דוגמאות. לשי ואייל טענות קשות לתום הלב של התובעים, לפני חתימת ההסכם, ובכול אופן ביקשו מבית המשפט לדחות את הסעדים שהתבקשו בידי התובעים.


הראיות
7.
הצדדים העמידו בפני
בית המשפט מסמכים שונים להוכחת טענותיהם, בהם העיקריים לצורך פסה"ד: ההסכם מיום 23.6.13, טיוטת הסכם שביקש לערוך מי שהיה ב"כ הקודם של אדיר ורן, עו"ד תמיר סולומון והחלטת ביהמ"ש למשפחה מיום 18.12.11 בתמ"ש 6816-05-11.

מטעם התובעים העידו: רן ואדיר סננס
, רו"ח מני סננס, בן דוד של האחים, מר מאיר סננס, דוד של האחים, רו"ח שלמה ביטן – רוה"ח של החברה והשמאי שמעון עמר. מטעם הנתבעים העיד אייל.


דיון
אקדים את המאוחר, מצאתי שדין התביעה להידחות, כפי שאנמק להלן.

צו המניעה שהוטל בבית המשפט למשפחה
8.
התובעים צירפו לכתב התביעה את צו המניעה שהופנה בין היתר לאחים, וזאת באופן חד משמעי ואישי. צו מניעה זה מיום 18.12.11 היה בתוקף במועד עריכת ההסכם, ולא הונחה בפני
ביהמ"ש כל תשתית עובדתית ולפיה צו זה אינו תקף כיום. הכיצד לפיכך פונים התובעים, ומבקשים סעד הצהרתי, הסותר באופן חזיתי ומפורש צו מניעה ברור ושאינו שנוי במחלוקת, צו האוסר על כל פעולה שתביא להעברת הבעלות בנכסי החברה ובכלל זה איסור על העברת זכויות החברה במבנה או בציוד הקבוע של החברה. פרשנות שי ואייל להסכם שונה מזו של התובעים. לטענתם, ההסכם אינו אלא הסכם לשימוש בנכסי החברה ואין מקום לכל סעד של חלוקת נכסי החברה שאינם בבעלות האחים, (אלא "בשרשור"). בכול אופן, גם אם שי ואייל היו מסכימים למבוקש, (והם אינם מסכימים), היעלה על הדעת כי בית משפט זה, יתעלם מצו שיפוטי שניתן כדין, בהליך שבו הגורם שלבקשתו הוטל הצו אינו צד, וייתן הוראת המתעלמות מצו שכזה? דין התביעה לפיכך להידחות על הסף. לחילופין, גם אם לא הייתי מוצא כי דין התביעה להידחות על הסף, דין התביעה להידחות כפי שיפורט להלן.


ההסכם מיום 23.6.13
9.
לתובעים פרשנות להסכם, ולפיה מדובר בהסכם לחלוקת רכוש החברה, כולל מבנה החברה והעברת הזכויות בו. טוען ב"כ התובעים כי מדובר בצדדים, אנשים פשוטים, שהגיעו כלשונו בסיכומים, (עמ' 2) להסכמות: "בוסריות, שטחיות, שלא נבחנו חשבונאית או משפטית וחסרים פרטים רבים ועניינים מהותיים שהחתומים על הפרוטוקול לא התייחסו אליהם כלל...אין בפרוטוקול רישום ברור לגבי אחד מנכסיה העיקריים של החברה – המבנה שבבעלות החברה, פרט לכך כי האחים הבוגרים רשאים להשתמש בו לצרכיהם עד תאריך מסוים בלבד". דומה כי את הקשיים הרבים שבהסכם, היטיב לנסח כאמור, בא כוחם. למעשה, כבר סמוך לאחר חתימת ההסכם, עלה הקושי בישומו, ונערכו ניסיונות לגבש הסכם ברור, עליו טרח ב"כ הקודם של התובעים, עו"ד תמיר סולומון. כך למשל, הבעיה המהותית הנוגעת לזכויות במבנה, לגביו אין כל התייחסות בהסכם, אלא קביעת שימוש אייל ושי עד למועד מסוים. הקושי ביישום עלה כבר בדיון הראשון בתיק זה בצו זמני שהתובעים ביקשו אך חזרו בהם ממנו. אין ספק כי לשון ההסכם אינה ברורה וניתן ללמוד מלשון ההסכם אינדיקציות לכאן או לכאן. אלא שהכף נוטה לקבל דווקא את פרשנותם של אייל ושי, שהדוגמא הבולטת ביותר, הנוגעת לנכס המרכזי שבתביעת התובעים, המבנה, לשון ההסכם מדברת על זכות שימוש ולא העברת זכויות בעלות, כאשר המבנה כלל לא נזכר ברשימת הנכסים, כאחת האפשרויות לחלוקה שהועמדו לבחירת התובעים.

10.
להלן תפורט ההנמקה למסקנתי ולפיה לא ניתן ללמוד מההסכם את מה שטוענים לו התובעים, בין היתר לאור לשון ההסכם באשר לנכס המרכזי שהינו המבנה, לאור ההתייחסות למבנה רק לאחר פירוט שתי הרשימות שהועמדו לבחירה ראשונית של התובעים, לאור כך שרו"ח שלמה ביטן חזר בו מעדותו ולפיה הייתה הסכמה להעברת המבנה לבעלות התובעים, לאור כך שלא ניתן היה לאחים להסכים על העברת הרכוש לידיהם הפרטיות לאור צו המניעה ולאור הקשיים שלא פורטו בהסכם בכך שהבעלות בנכסים לא הייתה של האחים אלא של החברה, לאור הקושי שבקבלת ההיגיון "הכלכלי" ולאור כך ששוכנעתי כי הקושי בהפעלת משאבות ניידות רב מאוד, והבחירה באופציה של משאבות נייחות לא יכול שלא להביאה בחשבון את תנאי העבודה בהן. מסקנתי הינה שאין מדובר בהסכם שיוביל לזכאות התובעים להצהרה על בעלותם במבנה ובמשאבות הניידות.

11.
המבנה, הנכס שבמרכז התביעה, הוזכר בעמ' 3 למטה להסכם, שם נקבע בזו הלשון:
"אייל ושי ישתמשו במבנה עד לתאריך 1.1.14 ללא תשלום עבור השימוש ורק עבור ההוצאות הקבועות של המבנה כגון ארנונה מים וחשמל".

12.
האם מדובר רק בהתייחסות שטחית ולא ממצה כלשון ב"כ התובעים בסיכומיו או שאין מנוס מלקבוע כי ההסכם לא עוסק כלל בשאלת הזכויות במבנה והעברתם כטענת התובעים להם. ההסכם בכול הנוגע למבנה, מתייחס לשימוש ללא תשלום של אייל ושי עד 1.1.14, האם לאייל ושי זכות שימוש לאחר התאריך האמור בתשלום? האם הם צריכים לפנות את המבנה? שאלות הנוגעות לזכות השימוש ולא לבעלות. בהסכם אין כל התייחסות לשאלות מרכזיות כמו השאלה מי ישלם את מיסי המקרקעין. חמור מכך, אין מחלוקת כי לא היה דיווח למס שבח על ההסכם, חובה שהינה תנאי מוקדם למתן תוקף משפטי לפי הדין, לכל עסקת מקרקעין. כפי שפורט, חזקה על הצדדים שלא התכוונו להפר את צו המניעה של ביהמ"ש למשפחה.

13.
לדברים יש להוסיף את טיוטת ההסכם שניסה לקדם ב"כ הקודם של התובעים, עו"ד תמיר סולומון. התובעים מנסים ללמוד מכך שניתנו הערות בכתב יד לטיוטה שהועברה לשי ואייל. אלא שלמרות המאמצים שערך ב"כ הקודם של התובעים לקדם ההסכם שלגביו הוחלפו טיוטות, ההסכם לא השתכלל לכדי הסכם מחייב, דבר המדבר בעד עצמו. למעשה, מבקשים התובעים כי בית המשפט יכפה על שי ואייל, הסכם שהם לא הסכימו לו. לתובעים טענות לכך ששי לא הגיש תצהיר עדות ראשית ולא העיד. יכול ובנסיבות מסוימות, הדבר היה נזקף לחובת שי ואייל, דבר שלא מצאתי בענייננו, אולם לא פחות מכך, יכול והיה מקום כי עו"ד תמיר סולומון יוזמן בידי התובעים וייתן עדותו לנסיבות טיוטת ההסכם שניסה לקדם, דבר שלא בוצע, ולכן ניתן, לזקוף לחובת התובעים את אי זימון בא כוחם הקודם לעדות אודות הסכמות מאוחרות שלטענת התובעים משלימות את מה שחסר בהסכם.

14.
התובעים זימנו לעדות את רו"ח שלמה ביטן שהינו רוה"ח של החברה, ואף ניכר לפי ההסכם שהצדדים סומכים על מקצועיותו והאובייקטיביות שלו. בתצהיר העדות הראשית שערך רו"ח ביטן, מתאר הוא כי לא היה נוכח בעת חתימת ההסכם, אך טוען כי ערך חישובי מסים וכי בהסכם נפלו טעויות בסיסיות בכך שלא צוין כי ההסכם כולל העברת מניות ושלא צוין כי החלוקה כוללת את העברת המבנה לתובעים. אלא שרו"ח ביטן, בעדותו בעל פה, חזר בו מהתצהיר בפרט מהאמור בסע' 5, וביקש לטעון כי לא התכוון להסכמה ולפיה המבנה יועבר לבעלות התובעים אלא דמי השכירות יועברו לתובעים עד להסכם סופי בין הצדדים. עמדתו זו בבית המשפט של רו"ח ביטן מתיישבת עם פרשנות שי ואייל להסכם, ולפיו מתייחס הוא לשימוש בנכסים, ובכלל זה לשימוש במבנה ולא להעברת הבעלות בו. עדותו של רו"ח ביטן ולפיה ההסכם כולל שתי טעויות בסיסיות, כאשר אין מחלוקת כי רו"ח ביטן לא נכח בעת חתימת ההסכם, מחזקת את הקושי שמוצאים אייל ושי בפרשנות התובעים.


15.
לבקשת התובעים העיד מר מאיר סננס, דודם של האחים, אחי אביהם המנוח. אלא שעדותו של מר מאיר סננס לא הועילה, שכן מלבד עדות על "דיבורים", לאופן ההיפרדות שבין הצדדים, לא יכול היה להוסיף דברים למה שהיה בקשר לחתימה על ההסכם, דבר שנעשה לאחר שכבר לא היה נוכח במקום בו האחים ניהלו ביניהם את המו"מ .


16.
התובעים טענו להיגיון כלכלי.
במרכז ההסכם חלוקת ציוד החברה לשתי קבוצות נכסים. קבוצת המשאבות הניידות מחד, והמשאבות הנייחות מאידך, למעט שתי משאבות ניידות, כאשר ניתנה האפשרות לאזן במקום שתי משאבות ניידות, את החלוקה, בכך שאחד הצדדים ייקח על עצמו התחייבויות בהיקף 2 מיליון ₪. זכות הקדימה לבחירת הדרך שבה תהיה החלוקה, הוקנתה לתובעים. אייל העיד על הקושי הרב שבהפעלת משאבה ניידת, לעומת משאבה נייחת וכי אין מדובר רק בשווי כלכלי נטו של המשאבה. התובעים ביקשו להראות כי שווי הציוד שקיבלו בהתאם להסכם נמוך ביותר, וחסר היגיון ללא המבנה.


17.
לצורך הוכחת ההיגיון הכלכלי, העידו את רו"ח מנחם (מני) סננס שהינו בן הדוד של האחים. מני העיד על כי אדיר ורן התייעצו עמו ביום חתימת ההסכם. מני העיד על כי לאור בדיקתו המהירה מול הנהלת החשבונות של החברה, והערכת הרכוש הקבוע, הנכסים השוטפים וההתחייבויות, ההסכם סביר למרות שהוא מקפח במידה מסוימת את התובעים. הקושי בעדותו של רו"ח סננס היה בנתונים הכלליים שעליהם הסתמך, שני מסמכים לתצהירו. הראשון, טבלה שהוא אישר שלא נערכה על ידו אלא ע"י התובעים. לגבי המסמך השני, צילום מסך מחשב שבו לא אוזכר המבנה. כך לא אוזכר נושא האיזון של משאבות 6,8 במסמכים. בעדותו ציין רו"ח סננס כי בהפעלת זכות הבחירה של התובעים, הפסידו הם כמיליון וחצי ₪. הקושי בעדות הינו בכך שמההסכם לא עולה אותו היגיון כלכלי, שבדיעבד יש ניסיון לטעון כי הוא כביכול ברור ושיש בו להביא "להפיכת קערת פרשנותו על פיה". בהסכם, המבנה אינו נזכר באחת מהרשימות, לבחירת התובעים. קושי נוסף הינו בכך שרו"ח סננס לא הביא בכול חשבון את סוגיית המיסוי, בפרט, מיסוי המקרקעין, בהעברת המבנה מבעלות החברה, לבעלות פרטית של מי מבעלי המניות, ("בשרשור"). הספק שבהסתמכות על "ההיגיון" הכלכלי עולה גם משאלת אופן השימוש במשאבות, כאשר חסרה בעדותו של רו"ח סננס, התייחסות לאופן הפקת הפרנסה מהמשאבות, כלומר חישוב השווי לו טען רו"ח סננס התייחס לעלות ופחת, אך לא לכך שהפרנסה מהמשאבות "הניידות" קשה ביותר. לא שוכנעתי כי השווי הכלכלי הינו המניע הבלעדי שבחלוקה שערכו האחים.


18.
בהתאם, לא מצאתי שיש משמעות לעדותו של השמאי שמעון עמר, שהובא בידי התובעים, בהתייחסות לשווי המשאבות, בכדי לסייע בפרשנות המבוקשת בידי התובעים. מכאן, שלא ניתן ללמוד מבחירת התובעים במשאבות הניידות, כבחירה הגיונית כלכלית רק אם יווסף להם המבנה. דווקא ההיגיון הכלכלי לו טוענים התובעים, תומך בפרשנות אייל ושי ולפיה מדובר בהסכם לשימוש עד ליום שבו ניתן יהיה להגיע להסכם סופי באשר להיפרדות המוחלטת.


19.
אניח לרגע כי יש לקבל את פרשנות התובעים, ולפיה, האחים ביקשו לערוך הסכם לחלוקת רכוש והיפרדות ביניהם ואתעלם לצורך כך מצו המניעה שהוטל בבית המשפט למשפחה. ההסכם, אם יפורש כטענת התובעים, חסר פרטים רבים. ב"כ התובעים חזר וציין כי מדובר בהסכם "בוסרי" שנבע מחוסר ניסיון של התובעים. כידוע, לבית המשפט מסור שיקול הדעת לפי סע' 26 לחוק החוזים תשל"ג – 1973 להשלים פרטים שלא נקבעו בהסכם, ואשר ניתן להשלימם לפי הנוהג. אלא שהניסיון שערך ב"כ הקודם של התובעים להשלים את שחסר, כשיטת התובעים כשל ואיני משוכנע כי אילו הייתי מקבל את פרשנות התובעים, שמדובר במקרה שבו יוכל בית המשפט להשלים את שהחסירו הצדדים. אלא שכאמור, מסקנתי הינה שמדובר בהסכם שאינו אלא סוג של "הסכם ביניים" המאפשר "מרחב מחיה" והעדר תחרות בין הצדדים, הכול, עד לרגע שבו ניתן יהיה לקדם הסכמות נוספות, בין היתר לאחר שתסתיים המחלוקת החיצונית לאחים, הנוגעת לאשתו השנייה של אביהם המנוח. מכאן שגם אילו הייתי מגיע למסקנה אחרת, באשר לפרשנות ההסכם, וגם אם הייתי מאמץ את פרשנות התובעים, לא ניתן היה להשלים נושאים שהצדדים לא הסכימו להם, בדגש על הסעד המהותי לו טענו התובעים בנוגע לזכויות במבנה.




סיכום ביניים
20.
המקובץ מהאמור הינו שדין טענת התובעים, לסעד הצהרתי ולפיו הם הזכאים לקבל את זכויות הבעלות במבנה, ובהתאם זכאים הם להצהרה כי על אייל ושי לבצע את כל המוטל בכדי להעביר הזכויות במבנה לבעלותם, להידחות. כך גם טענת התובעים לכך שעל שי ואייל לבצע פעולות נדרשות להעברת הבעלות במשאבות הסטטיות.

21.
סעד נוסף שהתבקש בידי התובעים, היה להורות לשי ואייל לשתף פעולה עם רו"ח שלמה ביטן, ולהסמיכו לבצע את התחשיב בדבר התחייבויות החברה, בהתאם למפורט בהסכם נכון ליום 1.7.13. אייל ושי לא התנגדו למבוקש ואף חזרו וטענו כי אינם מתכחשים להסכם ובכלל זה לשתף פעולה עם רו"ח ביטן. התובעים לא הוכיחו כל סירוב מצד שי ואייל ואיני רואה מקום לכל הוראה אופרטיבית, כאשר התובעים כלל לא פנו לעריכת ההתחשבנות ובהעדר התנגדות לכך.

22.
סיכומם של דברים, לא שוכנעתי כי התובעים זכאים לקבל סעד הצהרתי כמבוקש, בדבר העברת הזכויות במבנה ובמשאבות הנייחות מהחברה לבעלותם כמבוקש על ידם וסעד אופרטיבי עתידי, בדבר שיתוף הפעולה מול רו"ח שלמה ביטן.

לפיכך, אני מורה על דחיית התביעה.

התובעים, ישלמו הוצאות הנתבעים 2,3 (שי ואייל) בסך כולל של 20,000 ₪.

זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום.

ניתן היום,
ו' כסלו תשע"ו, 18 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.










א בית משפט מחוזי 4881-11/13 אדיר סננס, רן סננס נ' חברת אורן שאיבת בטון בע"מ, שי סננס, אייל סננס ואח' (פורסם ב-ֽ 18/11/2015)