פסקי דין על בן סלמון יצחק

634/95 פ     26/10/1997




פ 634/95 מדינת ישראל נ' בן סלמון יצחק





. 59/436פ.ת
בבית משפט השלום
ב א ש ד ו ד

תיק פלילי מס': 634/95
בפני
כב' השופט ח. עמר


המאשימה: מדינת ישראל

- נ ג ד -
הנאשם : בן סלמון יצחק


הכרעת - דין

.1 לנאשם יוחסה, בכתב האישום, עבירה של גניבה.

על פי הנטען בכתב האישום, הרי שבהיות הנאשם, בתאריך 26/4/94בשעה 12.00או
בסמוך, במשרדי מס ערך מוסך (שבבניין "הפורום" באשדוד) גנב משם תיק (מזוודת
"ג'יימס בונד") שהכיל מזומנים בסך 100ש"ח, מסמכים וכן כרטיס אשראי השייך
למתלונן - יעקב טהר (להלן: "המתלונן").

בישיבת המענה לגופו של אישום שנתקיימה רק ביום ( 6/3/97אם משום אי איתור
הנאשם ואם משום דחיות שנתבקשו על ידו), הודה הנאשם כי נכח במקום ובמועד
הנקובים בכתב האישום, אך כפר בעבירה המיוחסת לו, וטען כי אמנם יצא ממשרדי
מע"מ עם תיק, אך תיק זה היה תיקו שלו, אשר עמו הגיע לשם, לצורך רישומו -
הוא - כעוסק מורשה.

.2 מטעם התביעה העידו בפני
: המתלונן; פקידת מע"מ (גב' נטע סבח - ע"ת מס' ,)2
אשר באותו יום טיפלה במתלונן ובנאשם (להלן: "פקידת המע"מ), והשוטר משה לוי
(ע"ת מס' ,)3אשר גבה שתי הודעות מהנאשם ואשר בשנייה שבהן (מוצג ת/,)4
הודה הנאשם בגניבת התיק.

עקב טענת הנאשם כי הודעה זו, שבה הודה, נגבתה הימנו תחת השאה והבטחה כי אם
יודה - ישוחרר ממעצרו, נתקיים משפט זוטא, ביחס לקבילות ההודאה, ואשר
במסגרתו העידו השוטר הנ"ל והנאשם בלבד.

לאחר שמיעת הראיות במסגרת משפט זוטא זה, החלטתי, בהחלטה מיום ,19/6/97
לקבל את ההודאה, וכי נימוקי החלטתי, ולפי הצורך, יינתנו במסגרת הכרעת דין
זו.

לגופו של אישום, ולאחר מיצוי ראיות התביעה, העיד מטעם ההגנה, הנאשם בלבד.

.3 אקדים ואומר, כבר כאן ועתה, כי לאחר ששקלתי את כלל הראיות, הגעתי למסקנה
כי אשמת הנאשם הוכחה מעבר לכל ספק סביר, ומן הדין להרשיעו בעבירה המיוחסת
לו, וכאשר - וגם זאת ראוי לציין - הראיה העיקרית נגדו היא הודאתו בחקירתו
במשטרה, אשר על קבילותה החלטתי, כאמור, וכשיתר הראיות - ואף אם בהן לבדן,
לא היה כדי להשתית הרשעה - הרי שיש בהן משום חיזוק להודאת הנאשם, ולמצער,
יש בהן, בוודאי, משום תוספת "דבר מה" לאותה הודאה, כנדרש על פי הדין.

לפיכך, אסקור גם את כלל העדויות והראיות שמעבר להודאת הנאשם - אם לצורך
שלמות התמונה, ואם לצורך הצבעה על אותו חיזוק, ולפחות, אותו "דבר מה
נוסף".

.4 העיד המתלונן כי הגיע למשרדי מע"מ עם תיק "ג'יימס בונד", ובשבתו מול פקידת
המע"מ - גב' סבח הנזכרת לעיל - היושבת מאחורי דלפק, הניח את התיק לצידו.

לדבריו, ישב על גבי הספסל אדם נוסף שהמתין לתורו, אך לא יכול היה לזהותו
כנאשם.
לאחר תום הטיפול בענינו יצא משם לעיסוקיו, ואו אז גילה לפתע כי שכח את
התיק במשרדי מע"מ. עקב כך התקשר אל פקידת המע"מ וביקשה לבדוק אם תיקו
עודנו במקומו, אך זו השיבתהו כי התיק אינו בנמצא, אך אדם שנתקבל לטיפולה
בתכוף אחריו - היינו, הנאשם - יצא עם תיק ג'יימס בונד מהמקום.
היא מסרה לו את מספר זהותו של הנאשם, ולאחר שזה נמסר למשטרה, הוחשד הנאשם.

המתלונן, העיד כי בתיק נמצא, בין היתר, גם כרטיס אשראי שלו, שבאמצעותו
בוצעו קניות בהיקף של כ- 2,500ש"ח, לרבות בחנות המצויה בבניין שבו
ממוקמים משרדי המע"מ.

יצויין כי אף שהמתלונן העיד כי אדם מסויים נמצא בתור אחריו והמתין כדי
להתקבל אצל פקידת המע"מ, לא יכול היה לזהותו כנאשם.

.5 פקידת המע"מ העידה כי לאחר שהסתיים אצלה הטיפול במתלונן, ישב מולה הנאשם,
שאותו זיהתה ואותו הכירה גם קודם לאירוע, ויחד עמו היו עוד שני בחורים.
לאחר שסיימה לטפל בעניינו, ראתה את הנאשם - וזאת היא זוכרת בוודאות - עוזב
כשתיק "ג'יימס בונד" בידו.
מאידך, אין היא זוכרת ואינה יודעת אם הוא בא עם תיק כזה או בלעדיו.
כן אישרה, כי המתלונן התקשר אליה ובתשובה לשאלתו מסרה לו כי אדם (הנאשם)
יצא מלפניה עם תיק, כאמור, ולאחר התייעצות עם מנהלה מסרה למתלונן את פרטי
הנאשם בטלפון.

.6 העולה מעדויות אלו, עד כה, ואשר לא נסתרו, הוא כי, אמנם המתלונן שכח את
תיקו במשרדי מע"מ וכי הנאשם נראה יוצא משם עם תיק דומה. אולם, לא ברור,
בשלב זה עדיין, אם זהו תיקו של המתלונן; והאם הנאשם עצמו הגיע למקום עם
תיק דומה השייך לו ועמו יצא משם, או שמא הגיע למקום בלא כל תיק ויצא משם
עם תיקו של המתלונן.

.7 מכאן, מגיעים אנו להודעותיו של הנאשם במשטרה, ובכללן, הודאתו, אשר כאמור,
מצאתיה קבילה, לאחר ניהול משפט זוטא.

בתחילה, ובהודעתו הראשונה במשטרה מיום ( 2/8/94מוצג ת/ - )1שעליה סירב
לחתום - נשאל הנאשם אם ביום הארוע הגיע למשרדי מע"מ עם תיק כלשהו בידו,
והאם עזב את המקום עם תיק כלשהו ביד. תשובתו לשתי השאלות היתה שלילית וחד
משמעית, דהיינו, הגיע למקום ללא כל תיק וגם יצא משם ללא תיק כלשהו. (עמ' 1
להודעה, שורות .)16-22
החוקר לא הירפה והוסיף וביקש את תגובת הנאשם לגירסה המבוססת על עדויות
אחרות שבפני
ו, ולפיה כשיצא ממשרדי מע"מ נראה מחזיק בידו תיק "ג'יימס בונד
שחור". אך תשובת הנאשם היתה: "לא החזקתי שום תיק ביד" (שם, שורות .)23-25
כן הוסיף הנאשם והכחיש שימוש כלשהו בכרטיס האשראי שהיה בתיק המתלונן או כי
ביצע, באמצעותו, קנייה כלשהי מהקניות שפורטו בפני
ו.

ברם, בהודעה השנייה מיום ,3/8/94שנגבתה בשעה - 17.00וזוהי גם הודאתו -
חזר בו הנאשם מכפירתו, כאמור, ומסר כי כאשר סיים את הטיפול בפני
פקידת
המע"מ ופנה לדרכו, אמר לו בחור מסויים, שאין הוא מכיר, כי על הרצפה סמוך
למקום שיבתו מול הפקידה, מצוי תיק. לשמע הדברים, חזר אל הפקידה, ישב מולה
ודיבר עמה מה שדיבר, ולאחר מכן קם ונטל עמו אותו תיק ויצא מהמקום. בחוץ -
כך לדבריו - פגש שוב אותו בחור, ויחדיו פתחו את התיק, ובו מצאו מזומנים
בסך 13ש"ח, בלבד, כרטיס אשראי ומסמכים. את הסכום, כאמור, נטל הנאשם,
ואילו את התיק עם כרטיס האשראי ועם המסמכים, נטל אותו בחור - כך לדברי
הנאשם.

מאידך, בהמשך חקירתו כשנשאל אודות מספר רכישות שפורטו בפני
ו ושבוצעו
באמצעות אותו כרטיס אשראי, עמד הנאשם, נחרצות, על עומדו, וטען כי לא השתמש
בכרטיס כלל ועיקר, וכי כלל לא נטלו לרשותו, אלא אותו בחור, כאמור.

בסוף חקירתו, כשנשאל מדוע הכחיש בהודעתו הראשונה כל קשר לתיק וטען כי "לא
גנב את התיק", תשובתו היתה: "כי פחדתי".

.8 כזכור, טען הנאשם, בעת שזו הוגשה, כי ההודאה נגבתה הימנו שלא מרצונו
החופשי, במובן זה - כך לטענתו - שלאחר שהייה בת 24שעות במעצר, שאותו לא
יכול היה לסבול ולא יכול היה לשאת את הימצאותו במחיצת העצורים עמו, הסכים
להודות, כפי שהודה, לאחר שהחוקר משה לוי פיתה אותו משאמר לו שיודה רק
בגניבת התיק וישוחרר, וכי ממילא כשיתייצב בפני
ביהמ"ש יוכל להכחיש את
הדברים, ולומר כל מה שהוא חפץ לומר. ואמנם - כך לדבריו - רק בעקבות הודאה
זו שוחרר.

נוכח טענה זו קיימתי משפט זוטא, כאמור, שבמהלכו העידו החוקר הנ"ל והנאשם,
ולאחר שמיעתם החלטתי, כאמור, כי ההודאה קבילה, ודוחה אני את טענות הנאשם,
באשר לנסיבות גבייתה.
זאת, הן לנוכח הרושם השלילי והבלתי מהימן שהותיר עלי הנאשם במהלך עדותו
בפני
- להבדיל מהתרשמותי החיובית ממהימנותו של החוקר, שהכחיש את דברי
הנאשם מכל וכל - והן לנוכח מה שעלה מתוכן ההודאה ויתר הנסיבות.

עצם הטענה כי הנאשם פותה, לדבריו, להודות רק בעצם גניבת התיק בלבד, בשעה
שנגדו קיים חשד חמור יותר בעבירה חמורה יותר, קרי, עשיית שימוש באותו
כרטיס אשראי, שהיה בתיק, אינה נראית סבירה בעיני.
אם אמנם כה עז היה רצונו של החוקר לפענח, "ובנקל", את הפרשה עד כדי שהעיז
לעשות שימוש פסול ונפסד באמצעים של השאה, פיתוי והבטחה, כדי לסחוט מהנאשם
הודאה, לא היה מרחיק לכת, כולי האי, רק כדי להשיג הודאה בעבירה הקלה יחסית
של עצם גניבת התיק, שעה שיכול להשיג, באמצעות אותם השאה ופיתוי וכנגד אותה
תמורה שהובטחה, כביכול, גם הודאה בעבירה היותר חמורה של השימוש הרב שנעשה
בכרטיס האשראי שהיה באותו תיק.
ואכן, עיון בהודעה מעלה כי הנאשם נשאל ונחקר לא רק ביחס לגניבת התיק אלא -
ובפירוט - גם ביחס לרכישות והקניות שבוצעו באמצעות כרטיס האשראי. והנה,
בשעה שבגניבת התיק ראה להודות, הרי שביחס לשימוש בכרטיס האשראי עמד נחרצות
על דעתו ועמד בהכחשתו, כך שאין נראה כי הנאשם נכנע לפיתויים.

עוד העיד החוקר - ועדותו נמצאה מהימנה עלי - כי הודעה זו נגבתה לפי בקשת
הנאשם ובשעה שהוא - החוקר - עמד לסיים את משמרתו ולהיפנות לביתו, וכי
ממילא גם לא היתה כוונה, להמשיך ולהאריך את מעצרו מעבר ל- 48שעות שקצב
ביהמ"ש בצו שניתן בהעדר הנאשם, לאחר שזה זומן מספר פעמים להתייצב לחקירה
מאז קרות האירוע, ולא טרח להתייצב אליה.

ואכן, בחקירתו הנגדית גם הודה הנאשם בפני
, באלו המילים:
"משה לוי (החוקר - ח.ע.) אמר לי תספר מה שאתה רוצה. אני סיפרתי את
הגירסה כפי שיצא לי באותו רגע".
(עמ' 18לפרוטוקול, שורות .)22-23

הנה כי כן, הנאשם עצמו אינו אומר עוד כי החוקר שיכנעו להודות או כי שיכנעו
להודות, חלקית, בגניבת התיק, בלבד, אלא מודה כי היה חופשי לספר את שעולה
על ליבו.

זאת ועוד, כזכור, בסוף הודאתו נשאל הנאשם, מפורשות, ע"י החוקר על שום מה
ראה להכחיש בהודעתו הראשונה את הגניבה, ותשובת הנאשם היתה: "כי פחדתי".

אין זה מתקבל על הדעת ואין זה סביר כי חוקר, שכביכול, סוחט הודאה מנאשם,
באמצעי פסול, יתן בידיו את ההזדמנות להתריע על כך ולשאול אותו מדוע זה ראה
עתה להודות, בניגוד לעמדתו הקודמת; ויושם אל לב כי אין בפי הנאשם טענה כי
ביחס לתשובה לשאלה זו הושמו דברים בפיו. אדרבא! הוא עצמו הודה, כאמור, כי
החוקר אמר לו לספר את מה שהוא חפץ.

.9 ברם, אם נותר עוד ספק בליבי באשר להיותה של הודאה זו, באשר לגניבת התיק,
ככזו שניתנה מרצונו החופשי של הנאשם, וככזו המשקפת את האמת, הרי שבאה
עדותו בפני
, בהמשך פרשת הראיות, והוסיפה לחיזוקה, ותוך שזו סוטרת על פניו
של הנאשם.
בעדותו זו, טען הנאשם כי הגיע למשרדי המע"מ עם תיק ג'יימס בונד ועם אותו
תיק גם עזב את המקום.
ברם, הנאשם "שכח", כנראה, שבהודעתו הראשונה במשטרה - שכל כולה כפירה ולא
הכילה אלמנט כלשהו של הודאה - טען כי הגיע למשרדי מע"מ בלא תיק כלשהו וגם
יצא משם בלא כל תיק בידו.

זאת ועוד, בעדותו זו בפני
טען כי מדובר בתיק בצבע חום (שעמו הגיע, כביכול,
ועמו יצא). אלא שגם כאן סתר הנאשם את ההודעה המכחשת במשטרה, שבה התייחס כל
העת לתיק בצבע שחור, וגם בהודעתו השנייה - היא ההודאה - לא דיבר כלל על
תיק בצבע חום.
אלא, שלהבדיל מהסתירה הקודמת עליה הצבענו לעיל, ולהבדיל, דרך כלל, מסתירות
המצויות בגירסאות נאשמים, במובן זה שהסתירות הן, על פי רוב, תוצאה של
הסתבכות מבלי משים - הרי שסתירה אחרונה זו היתה מחושבת, מכוונת,
ומניפולטיבית, משבאמצעותה ביקש הנאשם, כביכול, לשלול את אמיתות הודאתו,
ולנסות "להוכיח" שאינה נכונה, כמי שמבקש לומר: כיצד יכול הייתי להודות
בגניבת תיק שחור שעה שהתיק הוא בכלל בצבע חום...

מסקנה זו בדבר המניע שמאחורי סתירה זו והיותה מכוונת, עולה גם מתוך דברי
הנאשם עצמו (ראה עדותו בעמ' 18לפרוטוקול שורות .)14-15
אלא שנסיון זה נדון מראש לכשלון, שעה, שכאמור, בהודעתו הראשונה והמכחשת
במשטרה טען כי לא בא ולא יצא עם תיק כלשהו, ובאופן שגירסתו האחרונה בפני

אינה אלא התחכמות, כאמור, ונסיון לשלול את אמיתות הודאתו.

הכחשתו הגורפת, כאמור, של הנאשם בהודעתו הראשונה במשטרה, משמשת, איפוא,
בסיס לא רק לשלילת מהימנותו - אשר ממילא לא עמדה במבחן במהלך עדותו בפני
,
נוכח הרושם השלילי והבלתי מהימן שהותיר עלי - אלא גם משמשת חיזוק, ובוודאי
משום "דבר מה נוסף" להודאתו.

עוד לא למותר להצביע על העובדה שאף שהנאשם עצמו הודה כי בא עם שני חברים
למשרדי מע"מ (ראה עדותו בעמ' 18לפרוטוקול, שורות ,)2-3הרי שנמנע מלהעיד
מטעמו, כעד הגנה, ולו אחד מהם, לאימות גירסתו בדבר הגעתו למקום כשתיק בידו
ועמו גם יצא משם; וגם עובדה זו אומרת דרשני!

.10לאור כל האמור, שוכנעתי כי האישום הוכח, מעבר לכל ספק סביר, ואני מרשיע,
איפוא, את הנאשם בעבירת הגניבה, לפי סעיף 384לחוק העונשין, כמיוחס לו
בכתב האישום.

ניתנה במעמד בא כח המאשימה והנאשם, היום: .26/10/97

ח. עמר
- שופט קלדנית: סופי אפללו.
]להפצה מיום [10/11/97








פ בית משפט שלום 634/95 מדינת ישראל נ' בן סלמון יצחק (פורסם ב-ֽ 26/10/1997)