פסקי דין על גבריאל לידני |

11043/04 רעפ     16/03/2005




רעפ 11043/04 גבריאל לידני נ' מדינת ישראל






בבית המשפט העליון

רע"פ 11043/04

בפני
:
כבוד השופטת א' חיות
המבקש:
גבריאל לידני



נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל


בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 20.10.00 שניתן על-ידי סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר וי' שיצר

בשם המבקש: עו"ד אלי בניה

בשם המשיבה: עו"ד רחל מטר
החלטה
1. נגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בראשון לציון, המייחס לו עבירות של התנהגות פסולה במקום ציבורי, העלבת עובד ציבור ואיומים, עבירות לפי סעיפים 216, 288 ו-192 לחוק העונשין תשל"ז-1977, בהתאמה. על פי עובדות כתב האישום, נסע המבקש ביום 11.10.1999 באזור התעשייה הישן בנתניה, כאשר הוא עוקב אחר רכב בו נהג בן זוגה של גרושתו (להלן: המתלונן). משעצר המתלונן את רכבו ניגש אליו המבקש, דפק על חלונו ועל מכסה המנוע שלו ונשכב על הכביש לפני הרכב. השוטר גל לוי (להלן: השוטר), שהזדמן למקום, ניסה להקים את המבקש. בתגובה אמר המבקש לשוטר "בן זונה, מניאק... אני אזיין אותך... אתה תראה אני אטפל בך".

המבקש, מצדו, טען בעדותו כי ניגש לרכב בו נהג המתלונן על מנת לומר לו כי הרכב שייך לגרושתו וכי למתלונן אין רשות לנהוג בו. עוד טען המבקש כי נפל למרגלות הרכב בעקבות פגיעה שפגע בו המתלונן באמצעות הרכב, וכן טען כי השוטר הפעיל כלפיו אלימות כאשר ניסה להרימו מן הכביש. המבקש הודה כי קילל את השוטר אך לדבריו לא איים עליו.

בית משפט השלום (כבוד השופטת נ' בכור) הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בדחותו את הגרסה שהציג ובקבלו כמהימנה את גרסת השוטר, המתלונן, ועדים נוספים ביחס לאירועים נשוא כתב האישום. בעקבות הרשעתו עתר המבקש לצרף תיק נוסף שהיה תלוי ועומד נגדו, בעבירה של החזקת סם לצריכה עצמית, בית המשפט הרשיע אותו על פי הודאתו גם בעבירה זו. בגין מכלול העבירות בהן הורשע המבקש גזר עליו בית משפט השלום מאסר על תנאי בן עשרה חודשים, למשך שלוש שנים, וכן הורה על חילוט התחייבות בסך 3,000 ₪ שהפקיד המבקש בתיק קודם בו הורשע בעבירות אלימות. לעומת זאת, החליט בית המשפט שלא להפעיל מאסר על תנאי בן 6 חודשים שהיה תלוי כנגד המבקש בתיק אחר והורה להאריך את תקופת התנאי לשנתיים נוספות.

2. על פסק דינו המרשיע של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו. בערעורו הלין המבקש, בין היתר, על קביעות מהימנות של עדי התביעה ועל מחדלי חקירה שהתקיימו לדעתו בפרשה. כן טען המבקש כי לא הוכחו יסודות העבירות בהן הורשע. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ד' ברלינר, ז' המר וי' שיצר) דחה את הערעור בקובעו כי לא מצא מקום להתערב בממצאי המהימנות של בית משפט השלום ובקביעותיו המשפטיות. בנוגע להרשעותיו של המבקש בעבירות של העלבת עובד ציבור ואיומים קבע בית המשפט המחוזי כי –

"המבחנים לעבירות אלה הם מבחנים אובייקטיביים והדברים שהשמיע המערער ללא ספק עומדים במבחנים אלה".

3. מכאן הבקשה שבפני
י, בה צמצם המבקש את השגותיו אך ורק ביחס להרשעתו בעבירת האיומים. עיקר טענתו של המבקש היא כי יש לסטות מן ההלכה שנקבעה בע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל
(פ"ד מג(3) 373, להלן: עניין ליכטמן) בדבר הפרשנות שניתנה ליסוד העובדתי בעבירה זו. על פי הלכה זו, השאלה האם אמר הנאשם דברי איום נבחנת בחינה אובייקטיבית, ובמסגרתה יש לבדוק האם אדם סביר היה תופס את הדברים כמאיימים. לשיטתו של המבקש, יש לבחון לצורך עבירת האיומים גם את הדרך בה נקלטו הדברים על ידי השומע הספציפי, ובנסיבות בהן לא נתפסו הדברים על ידו כאיום, לא מתקיים לדידו יסוד האיום שבעבירה. המבקש מוסיף וטוען כי האינטרס החברתי המוגן בעבירת האיומים, כפי שנקבע בעניין ליכטמן, הינו הצורך לשמור על הפרט מפני מעשי הפחדה והקנטה שלא כדין. על-כן, במקרה בו לא תפס השומע את הדברים כאיום, ממילא לא נפגעה שלוות נפשו ולא נפגע הערך החברתי המוגן. המבקש הצביע בהקשר זה על כך שהשוטר הודה בעדותו בפני
בית משפט השלום כי "לא התייחס" לדברים שאמר לו המבקש והוסיף וטען כי אין להתעלם מן ההקשר הכולל בו נאמרו הדברים, לרבות הכעס שאחז בו נוכח המפגש עם בן זוגה של גרושתו. בהקשר זה, כך טוען המבקש, אין לראות בדברים שאמר לשוטר משום איום. לחלופין טען המבקש כי לא הוכחו היסודות הנוספים של עבירת האיומים, שכן העובדה כי התלונן ביום המחרת על השוטר במחלקה לחקירת שוטרים מעידה כי דבריו לשוטר היו למעשה התראה על-כך שהוא עומד להגיש נגדו תלונה, והתראה זו אין לראות בה כוונה להפחיד או להקניט אלא אמירה שמשמעותה כי "יטפל בהתנהגות השוטר בצינורות המקובלים".

המשיבה מצידה טענה בתגובתה כי הרציונל לקביעת מבחן אובייקטיבי בעבירת האיומים הוא מובן וראוי ואין לסטות ממנו.

4. דין הבקשה להידחות. כפי שציין השופט גולדברג בענין ליכטמן, התשובה לשאלה האם דברים שנאמרו מהווים איום אם לאו תלויה במבחן אובייקטיבי, ובלשונו: "לא רגישותו או אטימותו של מי שהדברים היו מכוונים כלפיו, הם שקובעים אם יש בדברים משום איום או לאו" (שם, 378). שורשיה של הלכה זו נטועים בע"פ 237/53 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל (פ"ד ח 295, להלן: פרשת כהן), בה נדחתה הטענה כי האיומים שהשמיע המערער באותו מקרה לא היו איומים של ממש, והוא הורשע בעבירה של דרישת כסף באיומים על מנת לגונבו. בהקשר זה קבע השופט ברנזון כי:

"לדעתו [של המערער], צריך איום לעורר פחד או בהלה אצל האיש שמאיימים עליו ובמקרה זה כלל לא הפחידו דרישותיו של המערער את הגב' לוי ולא השפיעו עליה. ב"כ המערער נתפש כאן לטעות ברורה. אילו הייתה ההלכה כמותו, כי אז לא הייתה עבירה זאת מושלמת בשום מקרה עד שלא נשאו האיומים פרי, והאיש נשוא האיומים היה נכנע למאיים וממלא את רצונו למסור לו בעל כורחו את דבר הערך. איום הוא דבר אובייקטיבי שיש לבחון ולשקול אותו לפי הנסיבות של כל מקרה ומקרה. מספיק אם בנסיבות המלוות דרישה מסוימת במקרה הקונקרטי, עלולה הדרישה להטיל פחד או בהלה בלבו של אדם רגיל" (שם, 299, הדגשות שלי – א.ח.).

5. המטרה העומדת ביסוד עבירת האיומים, כפי שנקבעה בפרשת כהן היא, אפוא, מניעת דברי האיומים לעצמם, ללא תלות בשאלה האם נטעו הדברים אימה ופחד בליבו של השומע הספציפי שאליו הופנו. המבקש, לעומת זאת, חותר להסיט את נקודת הכובד לבחינת פליליות המעשה מן הנאשם אל המתלונן: תחת אשר תיבחן התנהגותו של הנאשם שאמר את הדברים המאיימים, תיבחן התייחסותו הסובייקטיבית של המתלונן אליהם ורק אם יוכח כי הדברים אכן נתפסו על-ידי המתלונן כאיום, תושלם העבירה. פרשנות מצמצמת זו מחטיאה לחלוטין את המטרה החברתית שביסוד עבירת האיומים "להקדים רפואה למכה" (עניין ליכטמן, 378) ולמנוע את האיום עצמו, אף אם לא השיג תוצאה כלשהי. על מטרה זו עמד הנשיא ברק, אם כי בהקשר אחר, בקובעו -

"... תנאי הוא להתהוות העבירה כי יתקיים הרכיב הנסיבתי של "על אדם". משמעותו של רכיב זה היא, כי דברי האיום הופנו כלפי אדם וכי אדם קלט דברי האיום... לא נדרש שהאיום נשא פרי והשיג את תוצאתו, די בכך שהוא נקלט, גם אם לא פעל את פעולתו" (רע"פ 1178/97 כהנא נ' מדינת ישראל
פ"ד נא(3) 266, 271).

מטרה זו יפה שבעתיים בימים אלה נוכח האווירה האלימה שפשתה בחברתנו המאיימת לכלות בה כל חלקה טובה.

6. סיכומו של דבר, המבקש לא השכיל להצביע על טעם מבורר המצדיק סטייה מן הגישה המקובלת ומן ההלכה הנוהגת לפיה נבחנת עבירת האיומים במבחנים אובייקטיביים. אשר לטענה החלופית שהעלה המבקש ולפיה לא היו דבריו אלא "התראה" לגיטימית. טענה זו מוטב היה לה שלא הועלתה משהועלתה שכן, הדברים הבוטים שאמר המבקש אינם יכולים להתפרש בשום אופן כדברים המכוונים אך להתריע בפני
השוטר כי "יטפל בהתנהגותו בצינורות המקובלים".

מכל הטעמים שלעיל, דין הבקשה להידחות.

ניתנה היום, ה' אדר ב, תשס"ה (16.3.05).

ש ו פ ט ת

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04110430_v02.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il








רעפ בית המשפט העליון 11043/04 גבריאל לידני נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 16/03/2005)