פסקי דין על הכשרה חברה לביטוח בע"מ | פסקי דין על נג'מה חוסייסי | פסקי דין על חסון חוסייסי | פסקי דין על הפניקס חברה לביטוח |

14600-02/13 תאמ     22/11/2015




תאמ 14600-02/13 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' נג'מה חוסייסי, חסון חוסייסי, הפניקס חברה לביטוח בע"מ








בית משפט השלום בהרצליה



תא"מ 14600-02-13 הכשרה חברה לביטוח בע"מ
נ' חוסייסי ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד הרשם הבכיר
צחי אלמוג


ה
תובע
ת

הכשרה חברה לביטוח בע"מ


נגד


ה
נתבעים

1.נג'מה חוסייסי

2.חסון חוסייסי

3.הפניקס חברה לביטוח בע"מ




פסק דין



זוהי תביעה לשיבוב כספים ששילמה התובעת למבוטח שלה בגין נזקים שנגרמו לרכבו בתאונה שקרתה ביום 6.6.12
בה היה מעורב רכב בבעלות הנתבע 2 שהיה נהוג על ידי הנתבעת 1 שבוטח על ידי הנתבעת 3.

מאחר ורכב התובעת נפגע על ידי רכב הנתבעים מאחור, הרי שמוסכם על הצדדים כי אין מחלוקת בשאלת האחריות. הפלוגתא היא בין הנתבעים 1 ו – 2 לבין הנתבעת 3, מאחר והנתבעת 3 טוענת כי לא היתה זו הנתבעת 1 שנהגה ברכב כי אם בנה, תיימור, שהינו כבן 17 שנהיגתו לא מכוסה בהתאם לפוליסה, המגבילה את הכיסוי לנהגים מעל גיל 40. אין חולק כי הנתבעים 1 ו - 2 שניהם בני למעלה מ – 40 במועד התאונה.

התיק נקבע להוכחות ונשמעו עדויות הנהגת ברכב התובעת, גב' ערין חלבי, הנתבעים 1 ו - 2 וחוקרת מטעם הנתבעת 3 גב', אמל אבו רגב.

כבר עתה ייאמר, כי במוקד המחלוקת בתיק זה עומדת השאלה האם יש מקום לקבל את דו"ח החוקרת כראיה, דו"ח שעליו מתבססת הנתבעת 3 בטענתה כי ברכב נהג בנה של הנתבעת 1, תיימור שמו, ולא הנתבעת עצמה.

טרם שאדרש לשאלה זו ולנוספות, אביא את עדויות המעורבים בקצרה.

מבוטחת התובעת מספרת:
אני נסעתי בבוקר, שמתי את הילד בבית הספר והלכתי לעבודה. מישהו שיצא מהחניה בבית שלו, עצר לי, נתתי לו זכות קדימה ולא יכולתי לעקוף בגלל שהיה מולי רכב, אז עצרתי והנתבעת באה מאחורי ופגעה בי".


הנתבעת 1 סיפרה:

"אני הייתי בדרך לעבודה, הורדתי את הילדה בגן והגעתי לעבודה. הייתי לחוצה בזמן והייתי אחרי הנהגת בנסיעה, והיה שם שער שלא ראיתי שמישהו עצר בחנייה והיא עצרה ונתנה לו לצאת ברוורס, עצרה עארין כדי לצאת מהחנייה ואני לא שמרתי מרחק ונכנסתי בה מאחור. אחרי שהרגשתי שזו תאונה, ירדתי מהאוטו ובאופן מיידי ניגשתי אליה, פתחתי את הדלת ושאלתי לשלומה תוך כדי שאני רועדת כי רציתי לראות מה איתה. את עארין לא הכרתי, ושם גם הכרתי את השם ושאלה אם יש לי ביטוח באוטו ואמרתי שכן, והיא התקשרה לבעלה ובעלי היה בעבודה לא יכל לבוא.
ואז סוכן הביטוח אמר לי להחליף פרטים והחלפנו פרטים והלכתי עם הפרטים לסוכן הביטוח. אני מאשרת את ההודעה שחתמתי אצל סוכן הביטוח. אני מבוטחת אצל הפניקס באמצעות סוכן הביטוח ריזק חלבי".

הנתבע 2 העיד כך:
"ש.
שמענו את כל מה שאומרים כאן, איפה הרכב שלכם נפגע?
ת.
הרכב שלי נפגע לאורך הפגוש השמאלי, התיקון עלה בסביבות 2,500 ₪, אפילו אולי יותר אבל אין לי את הקבלה. אני חושב שתיקנו את הרכב אצל פחח בכפר.
ש.
למה לא הפעלת ביטוח, הרי היה לך ביטוח מקיף?
ת.
לא היה לי ביטוח מקיף, היה לי ביטוח צד ג'. באותו יום שאשתי התקשרה אליי אני הייתי בעבודה והיא אמרה שהיא עשתה תאונה, אמרתי לה שתחליף פרטים ותמסור לסוכן הביטוח.
העיקר שהם יצאו שלמים ובריאים"

בתום פרשת הראיות העידה החוקרת, גב' אבו רגב, אשר אישרה בעדותה כי היא ערכה את החקירה, רשמה את ההודעות וכי החתימות עליהן הן שלה ושל הנתבעת 1 (אף שזו האחרונה אישרה חתימות רק על חלק מהעמודים).

אשר לנסיבות התאונה, ולאור עמדת הצדדים, הרי שאין מחלוקת כי רכב הנתבעים פגע ברכב מבוטח התובעת, אלא שהשאלה היא מי נהג ברכב הנתבעים: הנתבעת 1 או בנה והאם הוכיחה הנתבעת טענה זו ?




המסגרת הנורמטיבית

סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981, קובע:

"הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחובתו".

ברע"א 10199/09 אוריון נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (

פסק דין
מיום 1.4.12) קבע בית המשפט העליון כי יש להפעיל את הפטור מחבות לפי סעיף זה בזהירות רבה, הן לאור הטלת הסטיגמה על המבוטח כרמאי, והן בשל תוצאותיו הקשות הפוטרות את המבטחת באופן גורף מתשלום תגמולים למבוטח.

הפסיקה קבעה שלושה תנאים להתקיימות הפטור הקבוע בסעיף זה:

מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות;
מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו;
כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות
(רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה,

פסק דין
מיום 19.5.1998; רע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס,

פסק דין
מיום 12.4.11).

בעניין פלדמן הנ"ל עמד בית המשפט העליון על יתרון המידע שיש למבוטח על פני המבטח ביחס לנסיבות קרות מקרה הביטוח וקבע כי מקום בו הוכיחה המבטחת את התקיימותם של שני היסודות הראשונים, דהיינו כי המבוטח מסר עובדות בלתי נכונות או כוזבות וכי עשה זאת ביודעין, ואין ידועות העובדות הנכונות לאשורן, הרי שיש לראות במבטחת כמי שהוכיחה לכאורה את קיומו של היסוד השלישי
– כוונת המרמה.
במקרה כזה, קבע כב' השופט (כתוארו אז) ריבלין, יעבור נטל הבאת הראיות אל כתפי המבוטח, שיצטרך להסביר מדוע מסר פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות.

על מבטחת הטוענת לתרמית ביטוח להביא "מידע וראיות בעלי משקל, המעוררים חשד של ממש" להוכחת טענתה (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד מ(1) 589, 602). הפסיקה קבעה זה מכבר כי על המבטח לספק ראיות בכמות התואמת את נסיבות המקרה ואת מהות הטענות המועלות כלפי המבוטח וחומרתן: "אין זה למותר להזכיר, כי טענות המשיבה הטילו במערער חשד למעורבות במעשים פליליים חמורים. אף שגם בגין טענות כאלו אין הטוען נדרש לרמת הוכחה מוגברת, אלא די לו בהטיית מאזן ההסתברות לטובת גירסתו, דין הוא, כי איננו יוצא ידי החובה הנדרשת הימנו, אלא אם כמות הראיות שהביא יש בה כדי לספק את המצופה ממנו, לפי נסיבותיו של המקרה ולפי מהותן של טענותיו ומידת חומרתן (ראה: ע"א 475/81). במקרה הנדון, לא הביאה המשיבה ראיות כלשהן
להוכחת טענותיה, והדברים הם בבחינת קל וחומר" (ע"א 678/86 חניפס נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 177, 184, מפי כב' השופט מצא).

מן הכלל אל הפרט

תחילה אדרש לקבילותו של דו"ח החוקר, שכן,
הנתבעת 3 מבקשת לבסס את טענתה בעיקר עליו.

מעיון בתיק עולה כי הנתבעת 3 לא טענה בשום מקום בכתב ההגנה כי ברשותה דו"ח חוקר. היא אף לא הגישה תצהיר גילוי מסמכים בסדר דין מהיר כמתחייב
על פי התקנות. החשיפה לדו"ח החוקר ולעובדה שבכלל קיים דו"ח כזה נתגלתה רק בשלב הבאת הראיות והיתה בכך הפתעה הן לצדדים האחרים והן לבית המשפט.
מה הדין במקרה זה ?

במקרים רבים, דו"ח החוקר לא נחשף לעיון הנתבע אלא לאחר הבאת ראיותיו. פרקטיקה זו נולדה מכורח המציאות וטעמה הוא למנוע מצב שבו עיון מוקדם של התובע בחוות דעת החוקר עלול לשבש את ראיותיו ולא לסייע בחשיפת האמת (ר' רע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת היישוב
ואח', פ"ד נה(1), 515 (1999)). פרקטיקה זו טעמה עמה, אולם תוצאת הלוואי שלה היא העמדת המבוטח בנחיתות דיונית בכך שאינו נחשף לדוח החקירה עד לאחר סיום עדותו. על רקע זה יש להיזהר שלא ליתן משקל מוגבר לאי התאמות קלות או לסתירות בעניינים שוליים בגרסת המבוטח, שכן אחרת עלול המבוטח להימצא מקופח.

העקרון השולט בדיון האזרחי הוא משחק בקלפים פתוחים, כאשר ההלכה שנקבע בעניין סוויסה היא חריג לעקרון. אך דווקא בגלל חריג זה, הרי שהמינימום שיש לדרוש מבעל דין המבקש להסתמך על דו"ח חקירה חסוי, הוא שלפחות יגלה כי יש ברשותו דו"ח כזה, כבר בהתחלה.

כידוע, אף אם תוכנו של מסמך מסוים המחויב גילוי הינו חסוי, יש לציין את המסמך בגדר תצהיר גילוי המסמכים תוך הצהרה על התנגדות להצגתו לעיון הצד השני, כאשר טענת החיסיון תוכרע על ידי הערכאה הדיונית לאחר שתינתן אפשרות לצדדים לטעון בעניין (ראו רע"א 8221/05 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שרותי בריאות כללית (15.11.2005).

חשוב לזכור כי בעניין סוויסה לא הכריע בית המשפט העליון בשאלה שהיתה במחלוקת בערכאות דלמטה, שכן הנמקתו מבוססת על סמכות בית המשפט לאפשר לבעל דין לדחות את המועד בו יחויב לאפשר גילוי ועיון במסמכים. מכאן ברור שכדי לדחות את העיתוי צריך בית המשפט לדעת שקיים מסמך כזה, קרי דו"ח חוקר, וכפי שצוין לעיל, בעל דין המבקש להגיש דו"ח כזה חייב לפחות לציין כבר בשלב
המקדמי של הדיון את הדבר בתצהיר גילוי מסמכים, קל וחומר בסדר דין מהיר שבו רשימת המסמכים חייבת להיות מצורפת כבר לכתב התביעה (תקנה 214ח').

במקרה זה, כאמור, לא נהגה הנתבעת 3 בהתאם לדין ולהלכה הפסוקה ולכן לא ניתן להתיר לה להגיש את דו"ח החוקר וגם לא את תמלילי החקירות שנערכו, שכן ברור כי תמלילים אלו הם הם חומרי הגלם לדו"ח עצמו ולכן גם הם אינם יכולים להתקבל, במשמע.

מכאן שיש לבחון האם לאור שאר הראיות המצויות בפני
בית המשפט עלה בידי הנתבעת 3 להוכיח את טענת המרמה:

כאמור לעיל, אין הנתבעת 3 טוענת כי מדובר באירוע מבוים, אלא כי בנם של הנתבעים, תיימור, הוא שנהג ברכב, ולכן לטענתה מסרו הנתבעים פרטים כוזבים באשר לזהות הנהג ברכב המבוטח על ידי הנתבעת 3.

לבית המשפט הוצגו 3 הודעות (מבוטח – מבטח) כתובות:

הודעה של הנתבעת 1 לנתבעת 3
– ההודעה ניתנה ביום 6.6.12 (יום התאונה) ובה
צוין כי הנתבעת 1 היא שנהגה ברכב. הודעה זו נחתמה על ידה ובעדותה אישרה את חתימתה על טופס ההודעה.

הודעה של מבוטחת התובעת (סומנה 2)
– ללא תאריך, ובה צוין כי הנוהגת ברכב שפגע בה היא הנתבעת 1 ושמה צוין גם במשבצת "בעל הפוליסה".

הודעה כנ"ל (סומנה 1) – כפי שניתן לראות גם בעין לא מקצועית, מדובר בהודעה זהה לחלוטין להודעה הקודמת, בשינויים אלה: במשבצת "שם הנוהג" תוקן בכתב יד על גבי מה שהיה כתוב – נגמה (הנתבעת 1) -
ונרשם חסון.
הוספה גם הכתובת במשבצת המתייחסת לבעל הפוליסה (דאלית אל כרמל) והוסף שם חברת הביטוח, הפניקס.

המקור לטענת הנתבעת 3 כי הבן הוא שנהג מבוססת על דברי החוקרת שלדבריה השם שנרשם בהודעה שסומנה 2 הוא "תיימור" ולא "חסון". החוקרת הציגה לבית המשפט באמצעות המחשב האישי שלה את ההודעה הסרוקה בצבע.

עיינתי הן בהודעות שהוצגו בפני
י והן במה שהציגה החוקרת, וניתן לומר בביטחון רב ביותר כי הכיתוב לו טוענת הנתבעת 3 נראה בבירור כמו
חסון
(שהוא הנתבע 2) ולא כמו תיימור ואף לא מתקרב או דומה לתיימור.
אין אלא לראות את קטע המסמך עצמו:





כפי שניתן לראות, הרי שאם במשבצת "שם הנהג" היה רשום תיימור, היינו מצפים למצוא את האות ר. אלא שניתן להבחין בקלות כי מדובר באות ן. והאות הראשונה הנראית כמו האות ת אינה אלא האות ח שנרשמה בהדגשה על האות נ' שהיא הראשונה במילה נג'מה והיא עשויה להטעות כאילו מדובר באות ת', שהיא אכן הראשונה בשם תיימור. יצוין כי בטופס הסרוק בצבע בו עיינתי במעמד הדיון הבחנתי ביתר בירור וחדות כי השם המתוקן הוא חסון ולא תיימור, ואין לי כל ספק בעניין כי השם תיימור אינו מופיע כלל.

בהקשר זה יצוין כי בפסיקה נקבע כי "בית המשפט הוא גם זה המחליט אם – בנסיבות העניין – חיוני לשמוע עדות מומחה, שהרי אין חובה גורפת על בית המשפט להיזקק לעדות כזו (ד"נ 20/85 , בעמ' 465; ע"א 86/58 פהום נ' רוזפלד, בעמ' 478), ובית המשפט רשאי להשוות בין החתימות בעצמו" (ע"א 5293/90
‎

‎
בנק הפועלים בע"מ
‎

‎
נ' שאול רחמים בע"מ
, פ''ד מז(3) 240),
ונראה לי כי מקרה זה מתאים ליישום הכלל.

עוד יש לציין כי הודעה זו ניתנה על ידי הסוכן של מבוטחת התובעת. לא הוכח כי הסוכן מכיר את הנתבעים ולכן אין זה סביר כי הוא ירשום את שם בנם אם הוא לא מכיר אותם ואותו. גם מבוטחת התובעת בחקירה הנגדית אמרה כי היא ראתה את הנתבעת 1 רק בעת התאונה, ולכן בהעדר היכרות מוקדמת לא ניתן להסיק כי היא מכירה את שמו של בנם של הנתבעים ולכן גם כאן אין זה סביר שהיא זו שמסרה את פרטיו לסוכן שמילא את השם.

על כן אני קובע כי השם שתוקן, הוא חסון, שמו של הנתבע 2 המבוטח בפוליסה, ולא תיימור. נוכח ממצא זה הרי שאין מדובר בתיקון מחשיד שכן הנתבע 2 הוא בעל הפוליסה וממילא נהיגתו מכוסה, כמו גם נהיגת אשתו, הנתבעת 1.

מכאן, הרי שככל שטענתה של הנתבעת 3 להסרת הכיסוי הביטוחי מבוססת על כך ששם הנהג המופיע בהודעת המבוטח לתובעת הוא תיימור – הרי שטענה זו נדחית, לאור האמור לעיל.

אשר לעדויות מבוטחת התובעת והנתבעים הרי שלא הובאה כל ראיה לסתור עדויות אלו. שתי הנהגות המעורבות העידו כי אין הן מכירות אחת את השניה לפני התאונה וכי ראו זו את זו רק בעת שהתרחשה. שתי הנהגות העידו כי היו לבד בעת התרחשות התאונה והנתבעת ציינה כי בנה, תיימור, הגיע מאוחר יותר לאחר שטיפלנה אליו, ואין בכך סתירה לדברי מבוטחת התובעת כי מיד לאחר התאונה היו רק שתיהן במקום. אמנם, בתום החקירה הנגדית אמרה הנתבעת כי ייתכן ונתקלה בה פעם בכפר ואולי אמרה לה שלום, אולם לא שוכנעתי כי מדובר בהיכרות אינטנסיבית או כזו שתביא את השתיים לעשות יד אחת כפי שנטען. ביחס לעדויות אלו לא הובאה כל ראיה להפריכן. מכאן שלא ניתן להסיק כי הנהגות עשו קנוניה כדי לרשום בטופס ההודעה כי מי שנהגה ברכב היא הנתבעת 1, כביכול. אם כך היה, סביר להניח כי השתיים היו דואגות לכך שיוגש טופס הודעה אחד נקי ללא מחיקות ותיקונים שלא יהא בו כדי לעורר חשד.


מאחר שבין הצדדים אין מחלוקת על האחריות ועל נסיבות התאונה (ר' גם הסדר דיוני ובו הודאה בכך שאושר ביום 5.3.15), הרי שגם לא מצאתי ממש בחקירה הנגדית מצד ב"כ הנתבעת 3 סביב השאלה אם רכב הנתבעים תוקן, מתי, היכן ובכמה. ממה נפשך ? אין טענה כי מדובר באירוע מבוים או בתאונה שלא התרחשה, ואין חולק כי רכב הנתבעים הוא שפגע ברכב מבוטח התובעת. אם כך , מה עניינו של בית המשפט מה קרה לרכב הפוגע.

נוכח האמור לעיל, אני קובע כי הנתבעת 3 לא הוכיחה את טענתה כי מי שנהג ברכב הוא בנם של הנתבעים ומכאן שלא הוכחה טענת המרמה. לפיכך, הפוליסה מכסה את האירוע. מאחר ואין חולק כי הנתבע 2 לא נהג, הרי שדין התביעה כנגדו להדחות.

הנתבעים 1 ו 3
ישלמו לתובעת
24,301 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום תשלום תגמולי הביטוח, בתוספת אגרת משפט כפי ששולמה, שכר עדות ככל שנפסק ושכ"ט עו"ד בשיעור 17.55%.
ניתן היום,
י' כסלו תשע"ו, 22 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.










תאמ בית משפט שלום 14600-02/13 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' נג'מה חוסייסי, חסון חוסייסי, הפניקס חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 22/11/2015)