פסקי דין על טבע ביחיעם ושות' | פסקי דין על שלמה אפל נופש ופנאי

22446-05/11 תאמ     30/11/2015




תאמ 22446-05/11 טבע ביחיעם ושות' נ' שלמה אפל נופש ופנאי








בית משפט השלום בקריות



תא"מ 22446-05-11 רימון ואח' נ' אפל ואח'




בפני
כב' סגן הנשיא, השופט נווה ערן

התובע
/ הנתבע שכנגד
טבע ביחיעם ושות'


באמצעות מר יניב רימון, ת.ז. 058739392


נגד

הנתבעת / התובעת שכנגד
שלמה אפל נופש ופנאי
-
באמצעות מר שלמה אפל, ת.ז. 064828858




פסק דין


בפני
תביעה ותביעה שכנגד. התביעה העיקרית היא על סכום של 39,232.43 ₪ ואילו התביעה שכנגד שהוגשה הינה ע"ס של 282,056 ₪.

יצויין כי בעבר ניתן

פסק דין
לטובת התובע בהעדר הופעה של הנתבע לישיבת הוכחות כאשר בית המשפט אפשר את ביטול פסק הדין כנגד הפקדה כספית בשיעור של 25,000 ₪ שמתוכם 3,000 ₪ שולמו כהוצאות לתובע ואילו 22,000 ₪ נשארו בקופת בית המשפט.

לשם הנוחות בלבד תקרא בפסק הדין התובעת/הנתבעת שכנגד "התובעת", והנתבעת/התובעת שכנגד "הנתבעת".

להלן יפורטו טענות התובעת
:
התובעת הינה שותפות עסקית, העוסקת בין היתר, בהשכרת חדרי אירוח בקיבוץ יחיעם.
מר יניב רימון המצהיר והעד שנחקר בישיבת ההוכחות ביום 2.2.15 הינו אחד מבעלי התובעת (להלן: "יניב").
ביום 20.07.08,לאחר שיחה של הנתבעת עם נציג התובעת, שוריינו עבור הנתבעת 18 חדרים לחודש אוגוסט, כמפורט במכתב לנתבעת מיום 20.07.08 אותו אישרה הנתבעת.
ביום 31.07.08 הזמינה הנתבעת
מהתובעת חדר ללילה אחד עבור לקוח בשם חנניה רייצ'מן.
ביום 13.08.08 שלחה הנתבעת לתובעת מכתב בו צויין כי יש בידיה רשימה של כ-35 איש המעוניינים להתארח בחדרי התובעת. בהמשך למכתבה, הודיעה התובעת לנתבעת כי שוריינו שעות בריכה נפרדות עבור קבוצת הדתיים.
ביום 19.08.08 קיבלה התובעת רשימת שיבוץ חדרים לקבוצת "רעננה" – קבוצת הדתיים.
ביום 21.08.08 הזמין הנתבע מהתובעת חדר ללילה אחד עבור משפחת סנדרס, וביום 22.08.08 הזמינה חדר ללילה אחד עבור משפחת ברדש.
ביום 28.08.08 הנפיקה התובעת לנתבעת סיכום חשבון בגין ההזמנות הנ"ל לחודש אוגוסט 2008 בסך כולל של 15,100.10 וביום 31.08.08 והוצאה חשבוניות ע"ס 15,100 ₪.
ביום 21.09.08 ביקשה הנתבעת לשריין 15 חדרים לחול המועד סוכות, אשר שוריינו על ידי התובעת בצירוף פירוט המחירים. ביום 02.10.08 שלחה הנתבעת רשימת שיבוץ חדרים עבור קבוצת חזון וסרמן.
ביום 12.10.08 שלחה הנתבעת בקשה לשינוי ההזמנה אשר אושרה על ידי התובעת וכן רשימת שיבוץ חדרים מעודכנת לקבוצת חזון וסרמן.
ביום 22.10.08 שלחה התובעת לנתבעת חשבוניות ע"ס 19,870 ₪ וביום 31.10.08 שלחה התובעת לנתבעת חשבונית זיכוי ע"ס 580 ₪ עקב טעות חיוב בחשבונית.
לפיכך טוענת התובעת, כי חובה של הנתבעת כלפיה עומד ע"ס של 34,390 ₪ נומינאלי בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד החיוב ועד מועד התשלום בפועל, אשר נכון ליום הגשת התביעה עמד על סך של 39,232.43 ₪.
ביחס לחשבונית ע"ס 19,870 ₪
- התובעת מפנה לסעיף 15 לכתב ההגנה שהגישה הנתבעת הנתבעת, לפיה לטענתה הוא מודה כי היא חייבת
לתובעת סך של 19,290 ₪. לטענתה, גם בחקירתו הנגדית ענה הנתבע: "את הקבוצה של סוכות סוף 2008 לא שילמתי, מדובר ב-19,000 ₪". כמו כן, התובעת מפנה אף לסעיף 15 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע בו לטענתה הוא שב וחוזר על הסכום אותו חייב לתובעת.
בהתייחס לחשבונית על סך 15,100
- טוען הנתבע כי משך שיק על סך 14,194 ₪ לטובת התובעת ב-09/08. התובעת טוענת, כי הסך הנ"ל שולם בגין חוב שוטף לשנת 2007, שכן עד סוף שנת 2007 היתה התובעת תחת השם "טבע ביחיעם בע"מ" ומ-01/2008 "טבע ביחיעם ושות'
" והראיה היא שהשיק על סך 14,194 ₪ הוצא לפקודת "טבע ביחיעם בע"מ" וסגר את החוב של הנתבע ל"טבע ביחיעם בע"מ" עד לסוף שנת 2007.

זו למעשה התביעה העיקרית שבמהלכה מצרפת התובעת מסמכים המדגישים כי החובות של הנתבעת לתובעת נוצרו מכח התחייבויות מפורשות ותוך שהודו בהן.
בתשובה לשאלת בית המשפט בישיבת ההוכחות מיום 2.2.15 בנוגע לתביעה שכנגד השיב נציג התובעת: "לשאלתך אני משיב כי התביעה שכנגד אינה לעניין. אם היה לוקח את זה ברצינות והיה עונה לטלפונים ולניירות ששלחתי לו היינו רצים קדימה. סך הכל היו לנו כוונות. לתובע שכנגד לא נגרם שום נזק. הוא לא עשה שום דבר בשביל זה. גם אם נגרם לו נזק דבר שאני מכחיש נזק זה הוא נזק שלקח על עצמו...".

הנתבעת הכחישה את חבותה והגישה תביעה שכנגד.

להלן יפורטו טענות הנתבעת:
הנתבע/התובע שכנגד, מר אפל שלמה (להלן: "הנתבע"), עוסק כסוכן תיירות תחת השם "נופש ופנאי" והוא מספק את שירותיו לקהל הדתי ומנהל את עסקו בקיבוץ געתון.
לטענתו, בין הצדדים נקשרו יחסים עסקיים בתחילת שנת 2006, אשר נמשכו עד לתחילת חודש 02/2009. היחסים בין הצדדים בשנים 2006-2007 היו בעיקר בשיווק לילות לפסח לקהל הדתי, כאשר לטענתו השירות שנתנה התובעת לאורחים בשנים 2006-2007 היה מתחת לכל ביקורת.
הנתבע מפנה לתצהירו של נציג התובעת מר יניב, בו טען בסעיפים 14-15 כי "עד שנת 2008 האירוח היה על בסיס לינה בלבד ושהמזון סופק על ידי הנתבע כך שאם היו תלונות לגבי הכשרות ו/או טיב המזון הרי שאלו היו אמורות להיות מופנות אל הנתבע". לטענת הנתבע, בחקירתו של
נציג התובעת יניב התגלו סתירות, כאשר פעם טען כי מעולם לא סיפקה התובעת אוכל לחדרים ופעם טען שכן.
בשנת 2008 פנתה התובעת לנתבע באמצעות יניב והציעה לנתבע שותפות בהפעלת העסק ושיווקו לציבור הדתי, מאחר והתובעת קיבלה בשנת 2008 זיכיון להפעלת המבצר שבקיבוץ יחיעם לעריכת אירועים שונים. לטענת הנתבע, יניב אישר בחקירתו הנגדית כי אכן היתה בין הצדדים שותפות בתחילת שנת 2008.
הנתבע מבהיר כי ההסכמה בין הצדדים על השותפות בשיווק לציבור הדתי היתה לתקופה ארוכת טווח של כ-12 שנים (אורך תקופת ההתקשרות של התובעת עם הקיבוץ), כאשר מעמדו של הנתבע הוגדר כמנהל שיווק לציבור הדתי. הוסכם, כי הנתבע ישווק את טבע יחיעם והמבצר באופן אינטנסיבי ויפרסם את המקום
.
הנתבע טוען, כי הגיש לתובעת תקציב פרסום ביחיעם לפסח 2008, פרסם מודעה ענקית בעיתון ידוע ומוכר בחיפה ובצפון, ובהתאם לתקציב הפרסום היה צפוי כי עלויות הפרסום יעמדו על סך של 20,000 ₪. לטענתו, קהל היעד אשר התאכזב מהשירות בשנים הקודמות לא מיהר להרשם ולשריין מקומות לחג. הנתבע טוען, כי צפה מכשול זה ובתיאום מלא בין השותפים גדלו הוצאות הפרסום עד לכ-51,000 ₪.
הנתבע מבהיר, כי בהתאם להסכם בין הצדדים המשיך הנתבע לפרסם את התובעת ברצף וללא הפסקה אחרי פסח 2008 עד 02/2009. לטענתו, התובעת ידעה כי הנתבע מפרסם ומשלם מכיסו על פרסום לאורך כל התקופה. לטענתו מעולם לא טען כי היה על התובעת להשתתף בהוצאות הפרסום, אך מאידך טען וממשיך לטעון כי הפרסום נעשה לצורך הרמת העסק המשותף, בכדי להגיע לכל קהל היעד ברחבי הארץ, לתקופה ארוכה, בהתאם להסכם ההתקשרות ארוך הטווח בין הצדדים.
לטענתו, אין לקבל את טענת התובעת כי מדובר כביכול בטעות "בכדאיות העסקה" משני טעמים:
האחד- לא מדובר בעסקה אחת שחלה טעות בכדאיותה ואף לא מדובר בפרסום אחד או שניים, אלא סדרה ארוכה ומתמשכת של פרסומים לתקופה מתמשכת מעל לשנה. השני- הנתבע לא טעה ולא התקשר בחוזה השותפות עם התובעת בטעות. לטענתו, לא סביר כי אדם שעוסק בשיווק תיירות יטעה וימשיך לפרסם,
מבלי שיהיה בין הצדדים הסכם התקשרות. מאידך, גם אם יונח כי הנתבע התקשר בחוזה השותפות עקב טעות, הצד השני ידע על הטעות (אם בכלל) ואישר בתצהירו כי הוא ידע על הפרסום.
לגרסת הנתבע, התובעת הטעתה את הנתבע במזיד כדי לזכות בפרסום חינם ועל מנת להתעשר על חשבונו. כמו כן, נהגה בחוסר תום לב כלפיו, כאשר בזמן שניהלה איתו תכתובת על מחירי פסח 2009 ניהלה מו"מ בסתר עם גורם אחר, וכאשר קיבלה מחיר טוב יותר, הפנתה עורף לנתבע, תוך התעלמות מהשותפות, ההסכם בניהם ומהוצאות הפרסום, כאשר ידעה עליהם ואף פעלה בהתאם למוסכם שנה שלמה ואף יותר. לטענת הנתבע, ניתן ללמוד מהתנהלות התובעת גם אחרי פסח 2008, כי גם יסוד גמירות הדעת מתקיים, בעיקר נוכח נכונותה לקבל את ההצעות ולהמשיך להתייחס לכל הזמנה מצד הנתבע.
הנתבע טוען, כי בהמשך לפרסום, לפניות ולהצעות מצדו, כמתבקש על פי הסכם השותפות בין הצדדים, העלתה התובעת ביום 31.07.08 על הכתב את המוסכם לגבי תפעול המגזר הדתי וביום 02.12.08 ניסחה את המוסכם בין הצדדים במכתב נוסף, אשר אינו שונה במהותו מהמסמך מיום 31.07.08, בעיקר מבחינת מחירים ותנאי תשלום, אלא יותר מקיף ומפורט.
לטענת הנתבע, בהתאם להתכתבות הצדדים מיום 02.12.08, על הנתבע לשלם לתובעת
מקדמה על חשבון אירוח בפסח 2009 בסך של 90,000 ₪ לשנה בתשעה תשלומים, שהראשון מבינהם חל בתאריך 01.04.09 מידי חודש. לטענתו, בסעיף ה' להתכתבות לעיל התובעת מחדדת ומדגישה את הקשר וההסכם בין הצדדים, כאשר נכתב בו כדלקמן:
"היה וטבע ביחיעם ושו"ת מכרה לגורם מהמגזר הדתי באופן ישיר, תהנה נופש ופנאי ברישום על יעדי המכירה השנתיים עליהם התחייבה כאילו מכרה לינות אלו בעצמה. נוסף על כך, תשלם טבע ביחיעם ושות'
לנופש ופנאי 2 אחוז במידה וגורם הינו סוכן נסיעות או 4 אחוז במידה והגורם הוא לקוח ישיר".
לטענת הנתבע, התובעת הפרה את האמור בסעיף זה כאשר עברה לסוכן אחר בחוסר תום לב ואף לא שילמה לנתבע את 2% בהם התחייבה, אשר לטענתו מהווים 10,000 ₪ בחישוב גס.
זאת ועוד, המצהיר מטעם התובעת יניב אישר בחקירתו הנגדית, כי אכן היתה שותפות עם הנתבע וחלוקת תפקידים, אך לשיטתו לא התקיימו שלושה תנאים לקיום ההסכם: כסף שלא שולם, נושא של חתימה על הסכמים והפקדה של מקדמות בהתאם לרוח ההסכמים.
הנתבע מתייחס לכל אחד מהתנאים שלשיטת יניב לא התקיימו:

א.
לעניין הכסף שלא שולם
- לטענתו, לגבי פסח 2008 שולם הכסף בשני שיקים על סך 75,000 ₪ כל אחד ואף על פי חישוב התובעת מגיע לנתבע סך של 3,532 ₪ מהפעילות, כפי שפורטה על ידה בפסח.

ב.
לעניין החתימה על ההסכמים
- לטענתו, מלכתחילה לא חתמו הצדדים על מסמך כלשהו, אלא נשלחו מכתבים והתכתבויות המלמדים על הסכמה הדדית. לטענתו, ההתכתבות בין הצדדים מלמדת כי אכן היה הסכם שיתוף פעולה ובלעדיות לנתבע בתחום שיווק המגזר הדתי, כאשר חלקה בוצעה בכתב וחלקה בע"פ או באמצעים אלקטרוניים אחרים.

ג.
לעניין הפקדת המקדמות-
טוען הנתבע, כי ההפקדה הראשונה לשנת 2009, עליה מבסס יניב את ההפרה מצד הנתבע, היתה אמורה להתבצע ב-01.04.09 בהתאם למכתבה של התובעת מיום 02.12.08.

משכך, טוען הנתבע, כי שלושת התנאים הנ"ל המצויינים על ידי נציג התובעת לא הופרו כלל ועיקר, אלא נהפוך הוא- התקיימו כל היסודות לכריתת חוזה ולקיומו בין שני הצדדים.

על פי הנתבע, היתרה המגיעה לו מהתובעת עבור פסח 2008 הינה סך של 23,005 ₪. לטענתו, בהתחשבנות עבור פסח 2008 מטעם התובעת (נספח ט1) נפל פגם יסודי, כאשר התובעת הפחיתה מהסכום המגיע לו סך של 19,524 ₪, בגין אירוח משפחה של הנתבע שלטענתה לא שולם. הנתבע מסביר, כי מדובר בהוריו של הנתבע אשר שהו לילה אחד אצל התובעת בחדר פנוי ששולם בגינו קנס אי עמידה ביעד. אביו של הנתבע מעד במקלחת ופונה לבית החולים. לטענתו, הוסכם כי האירוח של בני המשפחה יהיה על חשבון הבית, דהיינו על חשבון התובעת. על כן, הופתע לגלות כי התובעת מחייבת אותו בסכום גדול זה עבור אירוח בני משפחה. יתרה מכך, התובעת לא צירפה ולא הוציאה חשבונית מס על ההכנסה מאירוח בני משפחת הנתבע, דבר המלמד לטענתו על ההסכמה האמורה. משכך טוען הנתבע, כי מדובר בהפחתה ללא הצדקה, מאחר ואילו היה מדובר באירוח אמיתי, היתה התובעת מצרפת לחשבון שלה חשבונית מס, כפי שהיא צירפה את חשבונית המס מטעמה בסך של 150,000 ₪.
הנתבע מבהיר, כי אינו חייב לתובעת דבר בגין האירוח אצלה, אלא התובעת היא זו שחייבת לנתבעת את יתרת ההתחשבנות עבור פסח 2008, בניכוי האירוח של ספטמבר, והפיצוי עבור הפרת ההסכם בין הצדדים, על ידי השבת כל הכספים אשר שולמו על ידי הנתבע עבור פרסום, וכן עבור חלקו של הנתבע באירוח כל הלקוחות אשר הופנו על ידו, כדלקמן:

א.
הנתבע שילם לתובעת סך של 14,194 ₪ ביום 21.09.08 בהמחאה אחת וסכום נוסף של 870 ₪ בהמחאה נוספת, אשר שולמה בידיעת ובהסכמת התובעת לפרופ' לירנר, על אי התנהלות תקינה באירוח פסח 2008 אצל התובעת.

ב.
לטענתו, התובעת נהגה בחוסר תום לב עת נזכרה לראשונה כי מגיע לה מהנתבע יתרה בגין שנת 2007 ואף הציגה מסמך מאולתר, אשר נערך על ידה ביום 29.12.11 המלמד כאילו שהתשלום נזקף לטובת חוב משנת 2007.
הנתבע מדגיש כי מדובר במסמך מאולתר אשר הוכן ו/או נושא תאריך מאוחר לפחות בארבע שנים לאחר המועד שהיה אמור להערך. כמו כן, צוין בכתב יד חוב 2007, ואף התובעת לא דרשה ולא שלחה דרישת תשלום בגין חוב זה. לטענתו, אילו אכן מדובר בשני עסקים נפרדים כטענת התובעת, היתה דואגת לסגור את החוב הישן טרם כניסה ליחסים ולשותפות בעסק החדש.

ג.
זאת ועוד, לטענתו רק לאחר סיום ההתדיינות נזכרה התובעת לצרף לראשונה לסיכומים מסמך סתמי מטעם רואה החשבון זיו האפט, אשר מהווה עדות מפי השמועה, ממקור אשר לא נחקר עליו.
על כן מבקש הנתבע, כי בית המשפט יתעלם ממסמך זה.

ד.
כמו כן, התובעת צירפה לסיכומיה נספח המפרט ומסכם את ההתחשבנות אודות פסח 2008. לטענת הנתבע, גם על פי חישובי התובעת עצמה היא חייבת לנתבע סך של 3,531.82 ₪. לטענתו, התובעת בחוסר תום לב לא מקזזת סכום זה שהיא בעצמה מאשרת בתביעתה, כפי שהיא לא שילמה לנתבע את האחוזים המגיעים לו עקב הפרת ההסכם וקבלת סוכן נסיעות אחר.

הנתבע מוסיף וטוען כי בהיותו מנהל השיווק לציבור הדתי של התובעת, ביצע הזמנות עבור התובעת לאירועי בר מצווה וללינות, אשר לא קיבל בעדן תמורה המגיעה לו, כמפורט להלן
:


א.
הזמנת אירוע שבת בר מצווה עבור משפחת זילברמאגל, בתאריכים 27-28.11.09. ההזמנה בוצעה על ידי הנתבע בסוף שנת 2008. חלקו של הנתבע בהזמנה זו עומד לטענתו על סך של 6,920 ₪. הנתבע מפנה בעניין זה למכתב התובעת מיום 02.12.08, לפיו כל הזמנה ואירוח מהמגזר הדתי, הגם שלא נעשה על ידי הנתבע, מזכה אותו בעמלה.

ב.
בגין אירוע של משפחת פרידמן טוען הנתבע כי מגיעה לו עמלה בסך של 3,000 ₪, אשר ההזמנה בוצעה על ידו.

ג.
לטענת הנתבע, התובעת חייבת אף לשלם לו את הוצאותיו בגין המכרז לחברה למפעלי כלכלה ותרבות לעובדי המדינה בע"מ בסך של 2,500 ₪. הנתבע טוען, כי נסע בשם התובעת לירושלים לאחר שרכש את טפסי המכרז, הגיש הצעה מטעם התובעת וביום 21.01.09 נפגש עם נציגת חברת מפעלי חברה ותרבות במקום יחד עם יניב.

אליבא דה הנתבע, התובעת בחוסר תום לב ניהלה משא ומתן עם סוכנת נסיעות באותם הזמנים בהם פרסם הנתבע את המקום, ודאג לניהול אירוע פסח 2009. יתרה מכך, אותה סוכנת נסיעות פרסמה לטענתו ביום 07.02.09 מודעה בשמה על המקום יחד עם הפרסום של הנתבע, אשר למעשה יצרה תחרות על אותו קהל. הנתבע מצרף כראייה עותק מהפרסום של שני הסוכנים באותו יום ובאותו העלון.
לסיכום טוען הנתבע בתביעה שכנגד כי התובעת חייבת לו את הסכומים הבאים:


א.

6,920 ₪ בגין מסיבת בר מצווה של משפחת זילברמאגן.

ב.

3,000 ₪ בגין אירוע משפחת פרידמן.

ג.

2,500 ₪ כיסוי הוצאות בגין הגשת מכרז.

ד.

23,005 ₪ יתרת זכות אירוע פסח 2008.

ה.

10,000 ₪ חלקו של הנתבע בהכנסות אירוע פסח 2009, בהתאם לסעיף ה' במכתב התובעת מיום 02.12.08.

ו.

51,100 ₪ החזר הוצאות פרסום יחסיים השייכים לתובעת עקב הפרת הסכם השותפות.



סה"כ: 96,425 ₪.
אלה הסכומים המצויינים בסיכומי הנתבעת/התובעת שכנגד כאשר אין התייחסות לסעיף אובדן רווחים בעתיד בשיעור של 50,000 ₪ לשנה להם טוענת הנתבעת כהפסד ובסך הכל 200,000 ₪ המצויין בכתב התביעה העיקרית ואף הועלה במסגרת הדיון האחרון שהתקיים בתיק זה.

עוד טוען הנתבע כי מתוך סכום זה יש לקזז את הסך של 19,290 ₪ בגין אירוח
09/2008 . לטענתו, לא שילם את חשבון האירוח עבור חודש 09/2008 מאחר והיה מוסכם והיה ידוע לצדדים כי היתרה המגיעה לנתבע לאחר עריכת חשבון פסח 2008 אמורה לכסות סכום זה. לטענתו, לאחר שהעביר לתובעת את חשבון האירוע מחודש 07/2008 הוסכם בין הצדדים שהאירוע השני יילקח בחשבון ההתחשבנות של פסח 2008 ויקוזז ממנו.

להלן טענות התובעת ביחס לתביעה שכנגד:

התובעת שבה ומדגישה בסיכומיה , כי לא היתה כל הסכמה בכתב ו/או בע"פ לשיתוף פעולה בין הצדדים לתקופה של 12 שנה (עד שנת 2020), ומדובר בטענה שאין לה אחיזה במציאות. התובעת בעניין זה מפנה לחקירת הנתבע בה הוא טען "כי הסיכום עם התובעת היה על בסיס הסיכום של התובעת עם קיבוץ יחיעם ואולם אף פעם לא חתמנו עם הסכם". התובעת טוענת, כי מאחר ואין כל הסכם או התחייבות ארוכת טווח בכתב ו/או בע"פ בין הצדדים, אלא לפסח 2008, דין טענת הנתבע להפסד רווחים לארבע שנים בסך כולל של 200,000 ₪ להדחות. התובעת מוסיפה, כי הנתבע לא צירף חוות דעת מטעם רואה חשבון להוכחת הרווח העתידי אותו היה אמור להרוויח. כמו כן, בהנחה ואכן היה סיכום שכזה למשך 12 שנה- הרי שהדעת אומרת כי סכום כזה היה צריך לעלות במסגרת ההתחייבות, דבר שלא נעשה.
לטענת התובעת, שיתוף הפעולה בין הצדדים לגביו יש ראיה אשר על פיה נהגו בפועל הצדדים הוא אך ורק לפסח 2008, קרי ההסכם מיום 13.03.08, אליו גם התייחס הנתבע בתצהירו ובחקירתו הנגדית. התובעת מבהירה, כי אין הסכמה לא כתובה ולא בע"פ להמשך שיתוף פעולה מעבר לפסח 2008, ובטח לא לנשיאה בעלויות הפרסום.
התובעת מבהירה, כי אכן היו הצעות מצידה לאירוח גם אחרי פסח 2008 ואולם אלו לא נענו על ידי הנתבע, ולא הגיעו לכלל הסכם בין הצדדים, לרבות המכתב מיום 31.07.08 ומיום
02.12.08, האמור להוות עדכון של המכתב הקודם מיום 31.07.08, והצדדים כלל לא פעלו על פיהם, לאור העובדה שהיחסים בין הצדדים הסתיימו ב- 01-02/2009.
ביחס להוצאות הפרסום לפסח 2008- בסך של 51,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית-
טוענת התובעת כי מעיון בהסכם לשיתוף פעולה מיום 13.03.08 מצוין בסעיף 1 כדלקמן:
"נופש ופנאי יקבל בעבור שירותי ארגון ופרסום על כל חדר שנמכר ליום 44 ₪".
משכך טוענת התובעת, כי הוצאות הפרסום כלולות כבר ב-44 ₪ לחדר עם התחייבות ל-400 חדרים. לטענתה, מעיון בנספח ה' לתצהיר הנתבע, הרי שהנתבע עצמו מחשב סכום זה בסך של 16,984 ₪, בקיזוז הקנס בגין אי השכרת כל החדרים (75 ₪ לחדר) בסך של 1,050 ₪, ובסך הכל 15,934 ₪ ,ולא 51,000 ₪ כנטען.
התובעת מבהירה, כי בהצעה על פיה נהגו הצדדים, נושא הפרסום חל על חשבונו של הנתבע.
יתרה מכך, אין לטענתה בהצעה הכתובה כל התחייבות עתידית של התובעת לשאת בהוצאות הפרסום לעתיד. התובעת אינה מכחישה כי ידעה שבכוונת הנתבע לפרסם את חדרי האירוח, אך טוענת כי מעולם לא התחייבה להשתתף בהוצאות הפרסום.
הנתבעת טוענת, כי חלה פה טעות בכדאיות העסקה, ובוודאי לא בהתחייבות כתובה ו/או בע"פ של התובעת לשפות את הנתבע בהוצאות הפרסום בהן נשא, במיוחד לאור העובדה שהוא תוגמל על הוצאות אלו בהצעת פסח 2008.
התובעת מוסיפה, כי מהסך של 15,934 ₪ יש לקזז את אירוח משפחתו של הנתבע (ומפנה לסעיף 3 להסכם פסח 2008) ובסך הכל 19,524 ₪, כך שהנתבע חייב עוד כסף לתובעת ולא להיפך.
לטענתה, מעולם לא היתה לה כל חובה לשאת בעלויות פרסום לפסח 2009 ואף לא ביחס למשפחת זילברמאגל, ראשית מן הטעם שאין כל התחייבות מטעמה לשאת בכך, וגם משום שהקשר העסקי בין הצדדים הסתיים ב- 01-02/2009 והאירועים הנ"ל חלים במועד מאוחר יותר, כאשר האירוע של משפחת זילברמאגל חל ביום 28.11.09. כמו כן, לא הוכח לטענתה הסכום הנטען ביחס לאירוע משפחת זילברמאגל.
התובעת מדגישה, כי ההסכמות שהיו בין הצדדים היו לתקופה ספציפית בלבד, פסח 2008 ולתקופה זו בלבד, היות והנתבע לא השיב להצעות התובעת
. זאת ועוד, הנתבע לא העביר ו/או לא הוכיח כל העברת מקדמות ו/או הזמנה לפסח 2009. התובעת טוענת, כי לא קיבלה הזמנות מהנתבע לפסח 2009, וממילא לאור אי עמידתו של הנתבע בתשלומים בהם התחייב, ובגינם אף הוגשה תביעתה, הרי שלא היתה כל כוונה מצידה להמשיך בשיתוף פעולה עם הנתבע.
ביחס לדרישת הנתבע לתשלום הוצאותיו בגין המכרז לחברה למפעלי כלכלה ותרבות לעובדי המדינה בע"מ בסך של 2,500 ₪
- טוענת התובעת כי יש לדחות דרישה זו על הסף, שכן לא הוכחו הוצאותיו של הנתבע וממילא גם לא התייחסותה של התובעת לשאת בהוצאות אלו ככל שיוכחו.
ביחס לדרישת הנתבע לתשלום סך של 3,000 ₪ עבור האירוע של משפחת פרידמן מפסח
2008
- טוענת התובעת כי אמנם משפחת פרידמן הופנתה על ידי הנתבע, אולם זאת מאחר וטען כי אין לו זמן לטפל בהם ועל כן ביקש שהתובעת תטפל בהם. משכך טוענת התובעת, כי לא מגיע לו כל תשלום בגין רכיב זה. לגרסתה, בהסכם לגבי פסח 2008 סוכם על אירוח, ולא על קיום אירועים במבצר יחיעם ולפיכך לא מגיעה לנתבע כל עמלה בגין אירוע זה.
התובעת מודה כי הינה חייבת לנתבע סך של 3,531 ₪ בגין פסח 2008 עד התחשיב שהגישה מטעמה, אולם טוענת כי הנתבע חייב לה את מלוא סכום תביעתה.
התובעת עומדת על ההפחתה בסך של 19,524 ₪ בגין אירוח משפחתו של הנתבע, כאשר היא מצרפת לסיכומי התגובה מטעמה פירוט מדויק של האורחים שהשתתפו בו.
לאור כל האמור לעיל, טוענת התובעת כי יש לדחות את התביעה שכנגד.


דיון והכרעה:
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות מטעם הצדדים, בתצהירים, בפרוטוקולים, בסיכומים ובנספחים שצורפו, אני נותן בזאת את פסיקתי.

דין התביעה העיקרית להתקבל בחלקה.
דין התביעה שכנגד להתקבל בחלקה.
אני מורה להחזיר את הסכום שהופקד על ידי הנתבע תנאי לבטול פסק הדין שניתן בעבר בתיק זה בסך של 22,000 ₪ אשר הופקד בקופת בית המשפט (לאחר קיזוז הוצאות בסך של 3,000 ₪) לידי הנתבע תוך 30 יום.

להלן נימוקיי בית המשפט בהגיעו לתוצאה האמורה
:
ראשית אציין, כי מן החומר שהונח בפני
י ומהתרשמותי הכוללת, אני סבור, כי התקיימה בין הצדדים שותפות עסקית מסוימת, אך לא הוכחה בפני
י טענת הנתבע, כי היתה בין הצדדים הסכמה על שותפות ארוכת טווח של כ-12 שנים. מדובר בתקופה ארוכה מאוד, מוגדרת, מחייבת ובעלת השלכות מהותיות, וככזאת
דורשת עיגון במסמך בכתב, אשר לא הוצג בפני
י. יצוין אף, כי גם בשני המכתבים מיום 31.07.08 ומיום 02.12.08,
העוסקים בתפעול המגזר הדתי ואשר הנתבע עצמו מפנה אליהם בסיכומיו, נכתב כי "תפוסה 1,500 חדרים בשנה קלנדרית יחשב להצלחה וסיבה להמשך ההתקשרות לשנה נוספת". דבר זה מעיד אף הוא ,כי לא היתה התקשרות גורפת וארוכת טווח של כ-12 שנים. משכך, אני דוחה טענתו זו של הנתבע.
עם זאת, אני מקבל את טענת הנתבע, כי פעל אינטנסיבית לצורך פרסום העסק, כאשר פרסם סדרה ארוכה ומתמשכת של פרסומים (שהתובעת ללא ספק נהנתה מהם), אשר מבססת שותפות מסוימת בין הצדדים ושיתוף פעולה. מקובלת עלי אף טענתו, כי לא סביר שהיה ממשיך לפרסם פעם אחר פעם את התובעת, מבלי שהיה בין הצדדים הסכם התקשרות. הסכם התקשרות זה לא בא לידי ביטוי על ידי חתימה על הסכם ברור, מפורש, הנפרש על פני תקופה, אלא על ידי חלופת מכתבים והתכתבויות בין הצדדים, המלמדת, כפי שטען הנתבע, על הסכמה הדדית.
כל אחד מהצדדים טוען, כי השני חייב לו סכומים כאלו או אחרים. אתחיל בסכומים אותם דורשת התובעת בתביעתה העיקרית:
א.
בגין ההזמנות לחודש אוגוסט 2008 טוענת התובעת כי הנתבע חב לה סכום כולל של 15,100 ₪, כאשר ביום 31.08.08 הוצאה עבורו חשבונית עבור סכום זה-
הנתבע טוען, כי שילם לתובעת סך של 14,194 ₪ ביום 21.09.08 בהמחאה אחת, וסכום נוסף של 870 ₪ בהמחאה נוספת, אשר שולמה בידיעת ובהסכמת התובעת לפרופ' לירנר, על אי התנהלות תקינה באירוח פסח 2008. מאידך טוענת התובעת, כי ההמחאה על סך 14,194 ₪ שולמה בגין חוב שוטף לשנת 2007, ולראיה ההמחאה הוצאה על ידי הנתבע לפקודת "טבע ביחיעם בע"מ" (ולא לפקודת "טבע ביחיעם ושות'
") וסגרה את חובו של הנתבע אליה עד סוף שנת 2007. להוכחת טענתה זו, הציגה התובעת כרטסת הנהלת חשבונות, הנושאת את התאריך 29.12.11, בו מופיעה ההמחאה המדוברת, אך לידה נכתב בכתב יד "בגין חוב 2007". מסמך זה אינו מוכיח את טענתה של התובעת, ואינני יכול להסתמך עליו לצורך קבלת טענתה. היה עליה להציג מסמך שנערך בזמן אמת, דהיינו בשנת 2007 המראה את סגירת חובו של הנתבע אל "טבע ביחיעם בע"מ" לשנת 2007, ולא מסמך שנערך זמן רב מאוחר יותר- בשנת 2011. אוסיף ואומר כי אף הסכום ששולם בהמחאה זו על ידי הנתבע יחד עם הסכום אותו הוא טוען כי שילם לפרופ' לירנר, תואם בקירוב את הסכום הנתבע על ידי התובעת, ואף תאריך ההמחאה ע"ס 14,194 ₪ תואם את הזמנים הרלוונטיים.


משכך, אני דוחה ראש נזק זה וקובע כי סכום זה כבר שולם על ידי הנתבע לתובעת
.
ב.
סך של
19,290 ₪ עבור הזמנה חול המועד סוכות 2008-
אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבע לא שילם לתובעת סכום זה והוא חב לה אותו, אך הנתבע טוען כי לא שילם אותו מאחר והוסכם בין הצדדים, כי היתרה המגיעה לו לאחר עריכת חשבון פסח 2008 אמורה לכסות סכום זה. הנתבע טוען, כי יש לקזז את הסכום של 19,290 ₪ מתוך סך סכום התביעה שכנגד. משכך, אני קובע כי הנתבע חב לתובעת את הסכום של 19,290 ש"ח.
הסכומים הנתבעים בכתב התביעה שכנגד
:
א.
סך של 51,000 ₪ עבור החזר הוצאות פרסום יחסיים עקב הפרת הסכם השותפות-
הנתבע עצמו טוען, כי מעולם לא טען כי היה על התובעת להשתתף בהוצאות הפרסום, אך התובעת הטעתה לטענתו אותו במזיד על מנת לזכות בפרסום חינם ולהתעשר על חשבונו. עוד טען, כי כאשר קיבלה התובעת מחיר טוב יותר עבור פסח 2009 מגורם אחר, הפנתה עורף כלפיו, תוך התעלמות מהשותפות בניהם ומהוצאות הפרסום אשר הוציא, עליהן ידעה.
אין ספק כי הנתבע פעל רבות לצורך פרסום התובעת, ואף הוצגו בפני
י מסמכים רבים המראים זאת, אך הסכום הגבוה אותו תובע הנתבע בגין החזר הוצאות פרסום לא הוכח על ידו, מה גם שהוא עצמו טוען כי לא היה על התובעת להשתתף בהוצאות הפרסום. אף לא מצאתי בחלופת המכתבים בין הצדדים כל התחייבות של התובעת לשאת בהוצאות הפרסום לעתיד, או כי ההוצאות יחולו עליה בכלל.
הנתבע הוציא הוצאות מוכחות בגין פרסום של 51,000 ₪. לא הוכח כאמור כי התובעת הסכימה להתקשרות ארוכת טווח של 12 שנה ולכן לא היה ברור מדוע היה צריך להוציא סכומים גבוהים שכאלה. עם זאת, התובעת זכתה בעליל לפרסום חינם בגין התנהלותו זו של הנתבע וגם אם היתה טעות והיתה טעות כנראה בהתנהלותו של הנתבע, לא הוגן וצודק יהיה שלא לשפות את הנתבע על חלק מהוצאות הפרסום שנגרמו לו. יש לציין כי התובעת עצמה יכולה היתה בשלב כזה או אחר לפנות לנתבע במכתב ולהורות לו להפסיק את הפרסומים אך אולם בפועל היא לא נהגה כך. מן הסתם אולי כי היה לה נח הדבר ואינני סבור שצריך היום להתעלם לחלוטין מהוצאות פרסום אלה.
טענות התובעת כי יש לדחות ראש נזק זה לחלוטין בטעות "בכדאיות העסקה, כאמור, נדחה על ידי. לא מדובר בפרסום אחד או שניים כי אם בסדרה ארוכה של פרסומים שנמשכו מעל שנה ולא סביר כי אדם שעיסוקו בשיווק, בתיירות, יטעה וימשיך לפרסם פרק זמן ארוך כל כך כאשר כאמור התובעת יכולה היתה להפסיק את הפרסום.
אני מעריך גלובלית את השתתפות התובעת בפרסום שעשה הנתבע בסכום של 25,000 ₪.

ב.

לגבי ראשי הנזק הנוספים העולים בתביעה שכנגד:
1.

אני מקבל את עמדת התובעת כי מאחר ולא הוכח ולא קיבלתי את עמדת הנתבע לקיומו של הסכם או התחייבות ארוכת טווח בין הצדדים שנעשתה בע"פ, הטענות בכתב התביעה שכנגד להפסד רווחים למשך 4 שנים בסך כולל של 200,000 ₪ (50,000 ₪ לשנה) דינה להדחות.
במאמר מוסגר אציין כי לא הונחה גם תשתית ראייתית על מנת להוכיח נזק שכזה ולא הוגשה גם חוות דעת של רואה חשבון על מנת לתמוך טענות אלה.
כפי שציינתי לא יעלה על הדעת שהתחייבות ארוכת טווח ל- 12 שנה לא תעשה בצורה מסודרת ובכתב.
2.
אני מקבל את עמדת התובעת כי שיתוף הפעולה העסקי נעשה בין הצדדים ביחס לפסח 2008 אבל כפי שציינתי אין זה הוגן שלא לשפות את הנתבע על הוצאות פרסום שנגרמו לו אף מעבר לתאריך זה ממנו
נהנתה בעליל התובעת ולכן גם הגעתי לתוצאה של קזוז סכום יחסי מהוצאות הפרסום כאמור.
3.
טענות הנתבע להתחייבות התובעת מעבר ל- 1/09 לא הוכחו ובעניין זה אני מפנה לדרישות הנתבע בתביעה שכנגד בכל הקשור לפסח 2009 ולארוח משפחת זילברמאגן. אני דוחה איפוא טענות הנתבע בהקשר זה.
מקובלת עלי עמדת התובעת כי לא בוצעו הפקדות ולא נערכו הסכומים (ובעניין זה עול ההוכחה הוא על התובעת שכנגד) שיכולים להעיד על קיומה של התקשרות כזאת המזכה גם את הנתבעת/התובעת שכנגד בסכומים משמעותיים הנתבעים על ידה בראש נזק זה.
4.
בעניין פסח 2008, התובעת מודה כי היא חייבת לנתבע סך של 3,531 ₪ בגין פסח 2008.
5.
אין כל מקום לפסוק לנתבע הוצאות שקבע בגין המכרז למפעלי כלכלה ותרבות לעובדי מדינה בסך של 2,500 ₪. מדובר בסכום שלא הוכח ולא הוכח גם כי היתה התחייבות כלשהי של התובעת לשפוי בגין השתתפות במכרז זה.
6.
אני דוחה גם את הדרישה לתשלום סך של 3,000 ₪ שעלתה בתביעת הנתבע עבור הארוע של משפחת פרידמן מפסח 2008.
בהסכם פסח 2008 סוכם במפורש על ארוח ולא על קיום ארועים במבצר יחיעם ולכן אין הצדקה לפצות את הנתבע על עמלה בגין ארוע זה.
7.
אני דוחה את עמדת התובעת לעניין הפחתה בסך 19,254 ₪ בגין ארוח משפחתו של הנתבע שלא הוכח.

התוצאה הסופית היא איפוא כדלקמן:

התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה בסך של 19,290 ₪ (הזמנת חול המועד סוכות 2008).
התביעה שכנגד מתקבלת בגין שני סכומים – סכום גלובלי בגין הוצאות פרסום בסך של 25,000 ₪ וסכום בו מודה התובעת בסך של 3,531 ₪ בגין פסח 2008.
התביעה שכנגד מתקבלת איפוא בסכום של 28,331 ₪ וההפרש אל מול התביעה העיקרית הינו בסך של 9,000 ₪ לערך.
בקופת בית המשפט מופקדים סך של 22,000 ₪ לאחר ש- 3,000 ₪ שוחררו כהוצאות משפט לטובת ב"כ התובעת לאחר שניתן פס"ד בהעדר הופעה.

לאור התוצאה אליה הגעתי נראה לי נכון והוגן שכל צד ישא בהוצאותיו.

התוצאה האופרטיבית של פסק הדין היא איפוא כדלקמן:
1.
המזכירות תשחרר סך של 22,000 ₪ שהופקדו בקופת בית המשפט לטובת הנתבעת וזאת תוך 30 יום ממועד החלטה זו.
2.
התובעת תשלם לנתבעת סך של 9,000 ₪ (כל צד כאמור נושא בהוצאותיו לרבות ביחס לאגרות) על פי תוצאת פסק הדין וזאת תוך 30 יום שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.




המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.


ניתן היום, י"ח כסלו תשע"ו, 30 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.
















תאמ בית משפט שלום 22446-05/11 טבע ביחיעם ושות' נ' שלמה אפל נופש ופנאי (פורסם ב-ֽ 30/11/2015)