פסקי דין על יהודה נמבורג | פסקי דין על יעקב עציון | פסקי דין על ציון אוחיון | פסקי דין על מאיר פיאקר | פסקי דין על בן ציון חניה | פסקי דין על יוגב גלבוע | פסקי דין על אמיתי אלעזר |

1821/05 בשפ     28/02/2005




בשפ 1821/05 יהודה נמבורג, יעקב עציון, ציון אוחיון, מאיר פיאקר, בן ציון חניה, יוגב גלבוע, אמיתי אלעזר נ' מדינת ישראל






בבית המשפט העליון

בש"פ 1821/05

כבוד השופטת א' פרוקצ'יה

בפני
:

1. יהודה נמבורג

העוררים:
2. יעקב עציון
3. ציון אוחיון
4. מאיר פיאקר
5. בן ציון חניה
6. יוגב גלבוע
7. אמיתי אלעזר

נ ג ד


מדינת ישראל

המשיבה:

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי באר שבע מיום 21.2.05 בב"ש 20240/05 שניתנה על ידי כבוד השופט
ח. עמר

תאריך הישיבה: י"ט באדר א' תשס"ה (28.2.05)
בשם העוררים: עו"ד נ. ורצברגר

בשם המשיבה: עו"ד א. רוזנטל
החלטה

1. ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט עמר) אשר קיבל באופן חלקי את ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופטת בית-אור) והורה על שחרור העוררים 1 עד 4 ו-7 למעצר בית בתנאי הגבלה בתחומי ישובם ועל שחרור העוררים 5 ו-6 למעצר בית תוך הפקדה ותנאי ערובה.

2. כתב האישום מייחס לעוררים כי ביום 11.2.05 התקהלו ביחד עם עוד כ-30 אחרים "בצומת הגוש" על ציר טנצ'ר, המחבר בין החלק הדרומי לחלק הצפוני של רצועת עזה. ציר זה משמש לתנועת רכב של פלסטינים בתוך הרצועה ובסמוך לחאן-יונס. מטרת ההתקהלות היתה לחסום את הציר לתנועת רכבים פלסטינים. המתקהלים החלו להתפרע ולחסום את הציר לתנועת רכב בניגוד להנחיות מח"ט הגיזרה והשוטרים במקום. ברקע ארועים אלה, התבצע ירי של פלסטינאיים אל עבר מקום ההתקהלות אשר סיכן את כוחות הבטחון והמפגינים. במעמד זה הודיע מפקד המשטרה במקום כי ההתקהלות היא בלתי חוקית וביקש מהמפגינים להתפזר. חרף זאת, המפגינים, ובתוכם העוררים המשיכו את התקהלותם האסורה ולא נענו לדרישה לעזוב את המקום. כשניסה השוטר דודו אמאר לעכב את עורר 2, תקף אותו עורר זה בכך שמשך אותו והפיל אותו ארצה. כשעורר זה נעצר והובל לניידת, הגיע עורר 4 לשוטר אמאר ותקף אותו בכך שאחז במעילו ומשך אותו לאחור, וזאת עשה במטרה לשחרר את עורר 2 ממעצרו שלא כדין. במעשים אלה מואשם עורר 4 בהכשלת שוטר במילוי תפקידו. באותו מעמד, שידל עורר 3 את המתקהלים להמשיך בהתקהלות האסורה בכך שאמר להם לא לעזוב את המקום וזאת בניגוד להוראות המשטרה. באותו מעמד, כשהודיע השוטר רון יהודה לעורר 3 על מעצרו. החל הוא לברוח מהמקום, וזאת בכוונה להכשיל את השוטר במילוי תפקידו. באותו הקשר דברים, במחסום כיסופים, התיישב עורר 5 על הכביש בנתיב היציאה וחסם ניידת משטרה שבה נמצאו 6 עצורים, וזאת עשה במטרה להכשיל שוטרים במילוי תפקידם. למקום הגיע השוטר גאנם עמאר כדי להזיז את עורר 5 מהמקום, ואז תקף אותו עורר זה בכך שחבט בו במכת אגרוף בחזהו, וכשהגיעו שוטרים לעצור את עורר 5 הוא התנגד למעצר שלא כדין. כך על פי כתב האישום.

3. העוררים, תושבי גוש קטיף, הואשמו כולם בעבירות של התקהלות אסורה, התפרעות, והמשך התפרעות לאחר הוראת התפזרות. לחלק מהם יוחסו עבירות נוספות כמפורט להלן: לעורר 2 - עבירת תקיפת שוטר; לעורר 3 - עבירות שידול להתפרעות, והפרעה לשוטר במילוי תפקידו; לעורר 4 - עבירות תקיפת שוטר, והפרעה לשוטר במילוי תפקידו; לעורר 5 - עבירות הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, תקיפת שוטר, והתנגדות למעצר חוקי. המדינה בקשה את מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. בית משפט השלום מצא כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות על ידי העוררים, הנתמכות בעדויותיהם של השוטרים ושל אנשי הצבא שהיו במקום וכן בדוחות השוטרים. העוררים, אף שנחקרו, סרבו לשתף פעולה, ולא מסרו גרסה בטענה כי מדובר בחקירה פוליטית. בית משפט השלום קבע עוד כי קימת עילת מעצר לגבי כל העוררים באשר הם סיכנו את חיי כוחות הביטחון ואת עצמם, תוך הפרעה לשוטרים ולחיילים ופגיעה בהם באזור שנמצא אותה עת תחת ירי פלסטיני מתמשך. יחד עם זאת, בית המשפט מצא כי ניתן להשיג את תכלית המעצר בדרך שחרור העוררים בערובה, תוך יצירת אבחנה ביניהם ביחס לסוג ההגבלות המוטלות בשים לב לחומרת העבירות בהן הם מואשמים ועברם הפלילי. הוא קבע איסור לגבי כל העוררים להתקרב לציר טנצ'ר; כן הורה להם להישמע להוראות הצבא והמשטרה ולהימנע מהתקהלות אסורה ולהתפזר על פי הוראות כוחות הבטחון. לגבי עוררים 5 ו-6 קבע כי עליהם להשאר בתחומי הישוב בו הם גרים בין השעות 20:00 עד למחרת בבוקר, וזאת עד לקבלת תסקיר מבחן. כל העוררים נדרשו לחתום על התחייבויות כספיות.

4. המשיבה עררה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, ובו טענה כי לא היה מקום לשחרור העוררים בחלופות מעצר לאחר שבית משפט שלום מצא כי קיימת עילה למעצרם של העוררים הנעוצה בסיכון לבטחון הציבור הנשקף מהם, הצופה פני עתיד, וזאת נוכח ריקעם האידיאולוגי מזה וההתפתחויות המדיניות והאקלים הפוליטי שנוצר בעת האחרונה, מזה.

5. בית המשפט המחוזי אימץ את מסקנתו של בית משפט השלום באשר לקיומן של ראיות לכאורה וביחס לקיומה של עילת מעצר נגד העוררים, בשל סכנה הנשקפת מהם לביטחון הציבור. יחד עם זאת קבע, כי אין בתנאים המגבילים בהם שוחררו העוררים כדי להגן באופן ראוי מפני הסכנה שיחזרו לפעול באופן המסכן את הציבור. לאחר שבחן את הראיות, הוא מצא כי התנהגותם של העוררים חורגת, לכאורה, הרבה מעבר לגבולותיה של הפגנה, וחודרת עמוק אל תחום האיסור הפלילי. העוררים יצרו בהתנהגותם סכנה מיידית לחיי אדם, הן שלהם עצמם והן של כוחות הבטחון, כשברקע הארוע ירי ממקורות פלסטיניים על הנוכחים במקום. הרקע האידיאולוגי ששימש מניע להתקהלות אינו מקהה את מסוכנות התנהגותם. לאור דברים אלה, קיבל בית המשפט המחוזי באופן חלקי את ערר המדינה במובן זה שקבע כי העוררים 1 עד 4 ו-7 לא יורשו לצאת מתחום הישובים בהם הם מתגוררים וזאת במשך כל שעות היממה. כן הוטלו עליהם ערבויות כספיות במזומן ואחרות. אשר למשיבים 5 ו-6, החליט כי כל אחד מהם ימצא במעצר בית מלא בביתו במשך 24 שעות ביממה, למעט בין השעות 14:00 עד 16:00, ובלבד שלא יצא מתחומי ישובו, וכן יותר להם לצאת לתפילות בבית הכנסת. כן נקבע כי תנאים אלה יעמדו בתוקפם עד להחלטה סופית של בית משפט השלום לאחר קבלת תסקיר מעצר. גם עוררים אלה חוייבו בהפקדת ערבונות כספיים.

6. העותרים עוררים בפני
בית משפט זה על החלטת בית המשפט המחוזי, על כל היבטיה. הם מבקשים כי נורה על שחרורם בלא תנאי, או, לחלופין, כי נותיר על כנם את תנאי השחרור שקבע בית משפט השלום. לטענתם, לא הוכח בראיות שניתנה הוראה להתפזר על ידי קצין משטרה או כי ההתקהלות - אף אם היתה אסורה - היתה מלווה בהתפרעות אשר סיכנה את הציבור. לדבריהם, הירי הפלסטיני לעבר הצומת לא נבע מהתקהלותם במקום, אלא הוא חלק משיגרת הארועים באותו איזור. מכל מקום, לא ניתן לייחס להם מסוכנות אך משום הסיכון הנובע מן הירי הפלסטיני. כמו כן נטען כי בתי המשפט בחנו קיומן של ראיות לכאורה כלפי כל העוררים כקבוצה, במקום לבדוק קיומן של ראיות לכאורה כלפי כל אחד מהעוררים בנפרד. אשר לקיומה של עילת מעצר, מצביעים העוררים כי כולם - למעט העוררים 2 ו-6 הינם חסרי עבר פלילי, ואינם מהווים סיכון לחברה. עברו הפלילי של העורר 2 קשור בעבירות של הפגנות ומעשי מחאה כאשר היה נער, ואילו עתה התבגר, הוא נשוי ומפרנס משפחה, ועל כן אין להשליך מעברו על מעמדו כיום. הרשעותיו של העורר 6 התיישנו על פי החלטת נשיא המדינה מיום 18.7.04. אשר לתנאי שחרורם טוענים העוררים כי החמרתו של בית המשפט המחוזי עימם הינה בלתי סבירה. גובה הערבות שדרשו בסך אלפי השקלים אינו תואם את יכולתם כאנשים צעירים ובעלי משפחות; הותרתם במעצר בית ובמעצר-ישוב אינה משרתת כל מטרה לגיטימית, שכן, אם בכלל, הסיכון הנובע מהם מכוון כלפי יעדים ברצועה ולא כלפי יעדים בתוך שטח הקו הירוק, ולכן אין למנוע מהם את חופש התנועה בצירים ובישובים ישראליים. הם הוסיפו כי תנאי מעצר הבית ומעצר הישוב שהוטלו עליהם פוגעים באופן קשה ובלתי מידתי בלימודיהם ובפרנסתם, במיוחד באלה מן העוררים שהם בעלי משפחות.

7. דין הערר להידחות.
העוררים מואשמים בעבירות של התקהלות אסורה והתפרעות, וחלקם גם בתקיפת שוטרים, הפרעה לשוטרים במילוי תפקידם, ואף התנגדות למעצר חוקי. בית משפט השלום ניתח בקפידה את מסכת הראיות בתיק ואני שותפה לדעתו כי דרישת הראיות לכאורה כנגד העוררים מתקיימת במקרה זה. נסיבות ביצוע העבירות על פי הראיות מעידות על חומרה ועל מסוכנות. העוררים, במידרג שונה של חומרה, הפגינו הפגנת מחאה שבשלב מסוים נצטוו להפסיקה בנסיבות מסוכנות שבהן התרחש ירי של כוחות פלסטיניים על כוחות הבטחון והמפגינים. הם לא נשמעו להוראות אנשי הבטחון, לא פינו את המקום והתפרעו תוך סיכון כל הנוכחים באיזור. חלק מהם אף בצעו פעולות אקטיביות של התנגדות לשוטרים עד כדי תקיפתם. מעשיהם של העוררים מבטאים התעלמות והפרה של הוראות גורמי אכיפת החוק. הם נעשו בנסיבות בהן ריחפה על הנוכחים במקום סכנת חיים בשל ירי הפלסטינאים. הם משקפים - לגבי חלק מהם - גם פעולות אלימות אקטיביות כנגד גורמי אכיפת החוק תוך אובדן מעצורים ושליטה.

הרקע האידיאולוגי העומד ביסוד ההפגנה, שהפכה להתפרעות, אינו מעלה ואינו מוריד לענין חומרתן של הפרות החוק שבוצעו על ידי העוררים. קיים סיכון בהסתברות גבוהה כי מאורעות נוספים העשויים להתרחש במסגרת מהלכים מדיניים שונים, עלולים להצית את תגובותיהם הרעיוניות של העוררים, באופן העלול להניעם להשתתף בפעולות מחאה אלימות, העלולות לצאת מגדר שליטה. על מערכת אכיפת החוק להתגונן כראוי כנגד תופעה מסוכנת זו ולנקוט באמצעי מנע מתאימים כדי למנוע אותה. חופש ההפגנה שיסודו בחופש הביטוי אכן מקודש בשיטה המשפטית שלנו אולם זאת, כל עוד הוא נעשה בגדרי החוק. חופש הביטוי וחופש ההפגנה אינם ערכים מוחלטים הדוחקים הצידה ערכים אחרים ובתוכם שמירה על החוק וקבלת מרות אנשי החוק. חופש הביטוי וההפגנה אינם נותנים היתר לבצע פעולות שלוחות רסן המסכנות את שלום הציבור. מפגינים אשר אינם נענים להוראות המשטרה, ומתנכלים לאנשי חוק המבקשים להשליט סדר ולהגן על חיי אדם צריכים להסכין עם הגבלות שנועדו להגן על הציבור מפני מעשיהם.

בית המשפט המחוזי בחן בזהירות את מעורבותם של העוררים בארועים נשוא האישום ויצר מידרג ביניהם על פי מידת חומרתם של מעשיהם. ההגבלות שהטיל נגזרות מהיקף מעורבותם של העוררים בארועים נשוא האישום, ובנסיבות הענין הן מידתיות ואינן חורגות מהיחס הראוי למידת המסוכנות שיש לייחס לכל אחד מהם. אוסיף, כי לטעמי, עברם הפלילי של משיבים 2 ו-6 אינו בגדר נתון מכריע לענייננו, ועיקר שיקולי המסוכנות נגזרים מהארועים נשוא כתב האישום עצמם. לאור האמור, אינני רואה מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי על דרך ריכוך המגבלות שהטיל על מי מן העוררים לאחר ששקל בזהירות ובאיזון את מכלול השיקולים הצריכים לענין, ואיבחן נכונה בין העוררים בינם לבין עצמם תוך גזירת טיב ההגבלות מהאבחנה האמורה.
לאור האמור, הערר נדחה.

ניתנה היום, ד' באדר ב' תשס"ה (15.3.05).

ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05018210_r02.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il








בשפ בית המשפט העליון 1821/05 יהודה נמבורג, יעקב עציון, ציון אוחיון, מאיר פיאקר, בן ציון חניה, יוגב גלבוע, אמיתי אלעזר נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 28/02/2005)