פסקי דין על עדה צחור | פסקי דין על מדינת ישראל | פסקי דין על אתי שיינברגר |

14078-12/10 עתמ     06/12/2015




עתמ 14078-12/10 עדה צחור נ' מדינת ישראל, אתי שיינברגר








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים



עת"מ 14078-12-10 צחור נ' מדינת ישראל
ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופטת
צילה צפת


עותרים

עדה צחור


נגד


משיבים

1.מדינת ישראל

2.אתי שיינברגר





פסק דין

מבוא
1.
עתירה מינהלית זו עניינה בהשגה על החלטות המשיבים, מדינת ישראל
משרד הביטחון – אגף השיקום (להלן: "המשיבה 1") והגב' אתי שיינברגר
– קצין התגמולים וראש תחום הטבות ורווחה (להלן: "המשיבה 2"), מיום 30.6.10 (התקבלה אצל ב"כ העותר ביום 19.10.10) ומיום
25.10.10 (נתקבלה אצל ב"כ העותר ביום 28.10.10), בגדרן דחו המשיבים את בקשת העותר לשלם לו, באופן רטרואקטיבי, את הטבות הרשות המגיעות לו מכוח הנחיית אגף השיקום של משרד הביטחון (להלן: "הטבות הרשות" או "ההטבות"), החל מיום הגשת תביעתו לקצין התגמולים להכרה במחלת הסוכרת שבה לקה.
רקע עובדתי
2.
העותר, גיורא צחור ז"ל, התגייס לשירות ביטחון במשרד ראש הממשלה בשנת 1968, שירת בתפקידים מבצעיים שונים ובשנת 1984 מונה לאחראי על פעילות המחלקה בת שירת. העותר פרש מן השירות בשנת 1992.
ביום 16.7.12 נהרג העותר בתאונת דרכים לאחר שנדרס בעת רכיבה על אופניו.
בהסכמת הצדדים, אלמנת העותר, הגב' עדה צחור
, יורשת עזבונו עפ"י צו קיום צוואה שניתן ביום 30.12.12, באה בנעלי העותר בעתירה זו.
3.
ביום 7.8.00 הגיש העותר את תביעתו לקצין התגמולים להכרה בגין מחלת הסוכרת שבה לקה תוך ועקב שירותו במשרד ראש הממשלה, כתוצאה מאירוע שהתרחש במהלך השירות.
העותר נמנע מלפרט בעתירתו שבפני
קצין התגמולים (ואף בשאר ההליכים שהתנהלו בעניין זה) את פרטי אותו אירוע, בשל רגישות הנושא. העותר טען כי מדובר באירוע חריג וחמור, שאירע בחודש פברואר 1988 במסגרת פעילות מחוץ לגבולות המדינה. בסמוך לאותו מועד וכשלושה חודשים לאחר האירוע, במסגרת בדיקה שגרתית שביצע ביום 18.5.88, הוא אובחן כחולה סכרת מסוג 2.
ביום 6.2.01 דחה קצין התגמולים את תביעתו של העותר.
4.
העותר ערער על החלטת קצין התגמולים לוועדת הערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 (נוסח משולב) (להלן: "ועדת הערר").
ועדת הערר דחתה ביום 22.4.07 את ערעור העותר (ע.נ. 108/01).
5.
העותר ערער על החלטת ועדת הערר לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 4554/07).
בית המשפט שם (כב' השופטים ש' וסרקרוג, י' כהן ור' שפירא) קיבל ביום 22.12.08 את ערעור העותר וקבע כי העותר הוכיח שמחלת הסוכרת מסוג 2, ממנה הוא סובל, אירעה במהלך השירות ועקב השירות.
6.
לאחר מתן פסק הדין בעניינו של העותר, ביום 24.6.09 קבעה הועדה הרפואית מטעם המשיבים
40% נכות לעותר בגין מחלת הסוכרת ממנה הוא סובל. כתוצאה מכך, עלתה דרגת נכותו הכוללת ל-64% נכות לצמיתות.
המשיבים שילמו לעותר באופן רטרואקטיבי את התגמולים המגיעים לו לפי חוק, אולם נמנעו מלשלם לו באופן רטרואקטיבי את הטבות הרשות המגיעות לו. בקשת העותר לקבל רטרואקטיבית גם את ההטבות המגיעות לו, החל מיום הגשת התביעה (15.6.00) נדחתה ע"י המשיבים בהסתמך על הוראת אגף השיקום מס' 80.23 (להלן: "הוראת
80.23"). מכאן העתירה שבפני
י.
7.
העתירה דנן הוגשה בחודש דצמבר 2010, בהסתמך על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, עת"מ (ת"א) 1860/07 משה לופו נ' משרד הביטחון (פסק דינה של כב' הש' אגמון-גונן, מיום 25.7.10) הקובע, כי יש לבטל את הוראת 80.23 בשל חוסר סבירות (להלן: "עת"מ לופו"). על בסיס

פסק דין
זה טען העותר לבטלות
הוראת 80.23 בהיותה מפלה בין סוגי נכים שונים בנסיבות דומות, ללא כל הצדקה.
לחילופין נטען, כי התנהלות קצין התגמולים בערכאות המשפטיות גרמה להתמשכות ההליכים יתר על המידה. לפיכך, על קצין התגמולים היה לפעול בהתאם לסמכותו הקבועה בהוראת 80.23, לראות בנסיבות מקרה כחריג, בגינן יש להכיר לעותר, באופן רטרואקטיבי, בהטבות הרשות החל מיום הגשת התביעה לקצין התגמולים.
8.
המשיבים הגישו ביום 17.3.11 בקשה למחיקת העתירה ולחילופין לעיכוב ההליכים עד להכרעה בערעור שהוגש על עת"מ לופו.
9.
ביום 29.12.13 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין לופו (עע"מ 7335/10 קצין התגמולים – משרד הביטחון נ' משה לופו ואח', להלן: "פס"ד לופו") הקובע, כי ההסדר הקבוע בהוראת 80.23 הינו בטל, אולם ביטול ההוראה יחול רק על החלטות שיינתנו לאחר

פסק דין
זה, קרי לאחר 29.12.13.
בקשה לדיון נוסף בעניין – נדחתה (דנ"מ 302/14 לופו נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון (כב' הש' ג'ובראן, מיום 18.12.14)).
10.
לאחר מתן פס"ד לופו, נדרשו הצדדים לעניין משמעות הלכת לופו באשר לעתירה שבפני
י.

טענות הצדדים
11.
לטענת העותר, הוראת 80.23 הינה שרירותית, קיצונית, איננה סבירה ומהווה חריגה מסמכותו של קצין התגמולים; מדובר בהוראה בטלה ומבוטלת שכן בהיותה תקנה בת פועל תחיקתי היא טעונה פרסום ברשומות – אך פרסום כזה לא נעשה.
עוד טוען העותר, לחילופין, כי בנסיבות העניין, קצין התגמולים לא הפעיל כראוי את שיקול דעתו בהתאם לסעיף 12 להוראה. העותר מציין כי התנהלות קצין התגמולים בפני
הערכאות המשפטיות שדנו בעניינו הייתה שרירותית, בלתי תקינה וגרמה להתמשכות ההליכים יתר על המידה.
בכל הנוגע להלכה שבפס"ד לופו, נטען, כי יש לפרש את פס"ד לופו באופן שאינו יוצר אפליה בין עניינו של לופו לבין עניינו של המנוח בעתירה זו, מאחר ואין הבדל רלבנטי בין שני המקרים. עוד נטען, כי המדינה היא זו שדרשה את עיכוב ההליך דנן. אילולא עיכוב זה היה ניתן פס"ד בעניינו של העותר וככל הנראה עתירתו היתה מתקבלת. או אז, היו עומדות בפני
המשיבים שתי אפשרויות: לקבל את פסק דינו של בית המשפט, או לתקוף אותו באמצעות הגשת ערעור לבית המשפט העליון, שיכול והיה מתאחד עם עניינו של לופו ומזכה את העותר בקבלה רטרואקטיבית של ההטבות, בדומה ללופו עצמו. לטענת העותר, יש לראות את התיקים המעוכבים לבקשת המדינה ככאלו שהוראת 80.23 אינה חלה גם עליהם.
עוד הוסיף העותר וטען, כי עבר עינוי דין משך 9 שנים מאז הגיש את תביעתו לקצין התגמולים, בעוד שביהמ"ש רואה כסטנדרט סביר לבירור עניין מסוג זה משך שנתיים וחצי (פס"ד לופו) ואזי, יש להורות על תשלום רטרואקטיבי של ההטבות לכל הפחות, החל משנתיים וחצי לאחר מועד הגשת התביעה ועד ההכרה. ב"כ המערער הפנה לפסדי דין של בתי המשפט המחוזיים,
שהכירו בנסיבות העניין בחובת תשלום רטרואקטיבי של ההטבות.
עוד טוען העותר כי יש לשלם את ההטבות בתוספת ריבית והצמדה.
12.
המשיבים מעלים בכתבי הטענות טענת סף של שיהוי בהגשת העתירה עת החלטת המשיב, נשוא העתירה, הינה מיום 30.6.10 בעוד שהעתירה הוגשה רק ביום 16.12.10.
לגופו של עניין נטען, כי לאור ההלכה המחייבת של בית המשפט העליון בעניין לופו, אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי העותר איננו זכאי לתשלום הטבות באופן רטרואקטיבי, על כן דין העתירה להידחות.
עוד טוענים המשיבים כי אין מקום לקבל את דרישת העותר לתשלום ההטבות בתוספת ריבית והצמדה. לשיטתם, יש לאמץ בעניין זה את ההסדר הקבוע ביחס לתשלומים המשולמים עפ"י חוק הקצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), התשמ"ד – 1984 (להלן: "חוק הקצבאות").
הלכת לופו
13.
בפס"ד לופו נפסלה הוראת 80.23, הקובעת כי הטבות הרשות ישולמו לזכאים מיום ההכרה בזכות לקבלת ההטבות שניתנה בידי הגורם המוסמך. כב' הש' א. רובינשטיין קבע, בהסכמת יתר חברי ההרכב כב' הנשיא (כתוארו דאז) גרוניס וכב' המשנה לנשיא (כתוארה דאז) נאור, כי יש להשוות את מועד תחילת ההטבות המגיעות לנכי צה"ל מכוח הוראות פנימיות של משרד הביטחון להטבות המוענקות מכוח חוק הנכים (תגמולים ושיקום)[נוסח משולב], התשי"ט-1959 (להלן: "חוק הנכים") ולפיכך הוראת 80.23 בטלה:

"הוראה 80.23 מביאה איפוא לכדי תוצאות אקראיות המפלות בין נכי צה"ל בהיקף ההטבות שניתנות להם, ואינה נותנת ביטוי ראוי לעקרון השויון – מה שאפשר היה, אולי, אילו נכללו בה קוי תיחום סבירים – כפי שצוין
בעניין
שטאובר (עמ' 8, שורה 14 ואילך לפסק הדין) – המציבים תקרה של 2.5 שנים (הזמן הממוצע לטיפול בתיק כאמור בפסקה 4 לתצהיר הראשון) לבירור התביעה להכרה בנכות מיום הגשתה. במצב זה, ככל שמועד ההכרה בנכות מאוחר לזמן הגג שנקבע, תינתנה ההטבות למפרע ממועד הגג ולא ממועד ההכרה בנכות (המועד המאוחר יותר). אפשרות נוספת היא הענקת ההטבות למפרע בשנה העוקבת, כך שהדבר לא יפגע בתכנון התקציב של השנה הנוכחית וביעדיו.
סיכומם של דברים הוא שלדעתי הוראה 80.23 אולי ראשיתה סבירה, אך אחריתה דומה שאינה כן...

...

סוף דבר, סבורני כי אין לקיים את מדיניות תשלום ההטבות מכוח הוראות אגף השיקום ממועד ההכרה, כפי שמורה הוראה 80.23, ויש לקבוע איפוא כי הוראה 80.23 בטלה."

"
(עניין לופו לעיל, פסקאות מ"ה-מ"ו, נ"ד לפסק הדין).
יחד עם זאת נקבע, כי אין להחילו באופן רטרואקטיבי אלא החל ממועד פסק הדין ואילך:

"סבורני, כי במקרה זה, בין השאר נוכח העובדה שבית משפט זה הכיר בהוראה 80.23 גם בענין עבודי שניתן בינואר 2011, כחמישה חודשים אחרי פסק הדין נשוא ענייננו, יש מקום להחיל את ההלכה החדשה מיום פסק דיננו זה ואילך; זאת – בשל הסתמכותו של המערער, כפי שיפורט, והכל למעט המשיב 1 אישית, שלגביו יחול פסק הדין קמא כנתינתו."
(פסקה ס"א לפס"ד)
המשמעות האופרטיבית של פסק הדין הינה כי הוראת 80.23 ממשיכה לחול ביחס לכל אלה שעניינם כבר נדון והוכרע ערב מתן פס"ד לופו.
כאמור לעיל, בקשה לקיום דיון נוסף שהוגשה ע"י ארגון נכי צה"ל בעניין נדחתה מהנימוק כי אין המדובר בהלכה חדשה המצריכה קיומו של דיון נוסף.
פסיקת בתי המשפט לאחר הלכת לופו
14.
פס"ד לופו אינו מתייחס לאותם מקרים חריגים, כדוגמת נסיבות העותר שבפני
י, עת עניינו של נכה צה"ל כבר הוכרע ע"י ועדה רפואית אך ההליכים המשפטיים שהגיש בעניין הרטרואקטיביות של ההטבות, עוכבו בבתי המשפט עד להכרעה בפס"ד לופו.
15.
בתי המשפט המחוזיים התקשו לקבל את הקביעה לפיה פס"ד לופו חל גם על מקרים מסוג זה. בפסקי דין שניתנו בנסיבות דומות, נקבע מנימוקים שונים, כי העותרים זכאים לקבל רטרואקטיבית את ההטבות המגיעות להם בדומה לתגמולים המגיעים להם מכוח חוק הנכים, וזאת על אף שהכרעת הועדה הרפואית בעניינם ניתנה עוד בטרם ניתן פס"ד לופו:
כך, בעת"מ 44786-05-12 דוד נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון – אגף השיקום ואח' (כב' הש' בכר, מיום 10.8.14) נקבע, כי הוועדה הרפואית השתהתה פרק זמן ארוך מלדון בעניינו של העותר, וכי התנהלות המשיב הייתה כה לקויה עד שיש לראות בה בגדר החריג להוראת 80.23, בדבר טיפול בלתי סביר ומתמשך בעניינו של העותר. אולם, הואיל ואף העותר לא עשה די כדי להביא את הועדה לדון בענייננו, הרי שהעותר יהא זכאי להטבות רטרואקטיבית החל ממועד מאוחר יותר שנקבע על ידי בית המשפט כסביר, לצורך דיון בפני
הועדה הרפואית.
על

פסק דין
זה לא הוגש ערעור ע"י המדינה והוא "חלוט".
בעת"מ 41586-05-12 בראל נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון – אגף השיקום ואח' (כב' הש' אבניאלי, מיום 21.4.15) יישם בית המשפט את אמירתו של כב' הש' רובינשטיין בפס"ד לופו, לעניין תקרת הליך משך 2.5 שנים לצורך הכרעת ועדה רפואית בעניינו של נכה צה"ל:
"סבורני כי הקביעה, לפיה פרק הזמן הסביר לקבלת החלטתה של הועדה הרפואית הוא שנתיים וחצי, מתיישבת היטב גם עם הלכת לופו. ערעור לופו מסדיר את נושא ההכרה הרטרואקטיבית במקרים רגילים על פי הוראה 80.23, וקובע כי החל מיום מתן פסק הדין (29.12.13) על המשיב לשלם את ההטבות מהמועד בו משולמים התגמולים לפי חוק הנכים. פסק דיני עוסק במקרים החריגים, בהם לא טופל עניינו של עותר תוך זמן סביר והתמשכות ההליכים אינה נובעת ממחדלו של העותר עצמו. במקרים כגון דא, הזמן הסביר לטיפול הוא שנתיים וחצי, וגם אם לא הושלם הטיפול תוך המועד האמור, קמה הזכות לקבלת ההטבות ממועד זה ואילך."
(פסקה 17 לפסק הדין).

יצוין, כי על

פסק דין
זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון (עע"מ 3550/15).

וכך גם בעת"מ 38130-05-11 סגל נ' מדינת ישראל
– משרד הביטחון – אגף השיקום (ניתן ביום 4.3.15) קבע סגן הנשיאה, כב' הש' ע. מודריק, כי יש ליתן לעותר את ההטבות המגיעות לו באופן רטרואקטיבי ונימוקיו שונים:
"בפסק הדין בערעור לופו אין כל אזכור ואין כל התייחסות לעניינים כגון לופו שהיו תלויים ועומדים אותה עת לפני בתי המשפט לעניינים מנהליים
לדעתי שורת הצדק דורשת שכשם שעניינו של לופו הוחרג, כך יש להחריג את עניינם של אותם עותרים ובכללם העותר דנן.
פסיקה כזו אינה מעקרת מתוכן את התוקף הפרוספקטיבי של פסק הדין בערעור לופו. שכן מספר העותרים שעניינם היה תלוי ועומד בזמן בירור ערעור לופו מצומצם למדי (בא כוח אגף השיקום מסר שלדעתו יש כ-12 עותרים כאלה). מלבדם יש מן הסתם נכים רבים שלא פנו לבית המשפט. הגישה הפרוספקטיבית של פסק הדין בערעור לופו צריכה לחול ותחול על האחרונים. אין, לסברתי, הצדקה להחיל אותה גם על הראשונים, שכן החלה כזו תוסיף הפליה על גב ההפליה שבית המשפט העליון הפסיק אותה בפוסקו את הדין בערעור לופו."

(עמ' 5 לפסק הדין, ור' גם בעניין: עת"מ 49281-12-10 חולודוב נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון – אגף השיקום, עת"מ 25551-04-11 לנצמן נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון – אגף השיקום, פסק הדין בעניינם ניתן ביום 8.9.15)).
גם על

פסק דין
זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון (עע"מ 2618/15).
16.
ביום 7.10.15 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון (כב' הש' סולברג, ג'ובראן והנדל) בעע"מ 7942/14 פלוני נ' קצין התגמולים, אגף שיקום נכים, משרד הביטחון (פורסם בנבו).

פסק דין
זה עסק בנסיבות בהן ההכרעה בעניינו של העותר שם ניתנה עוד טרם מתן פס"ד לופו ולפיכך הוראת 80.23 עדיין חלה בעניינו.
כב' הש' סולברג קבע כי לאור הפסול העקרוני, אשר נקבע בפס"ד לופו, בדבר מניעת תשלום רטרואקטיבי של ההטבות כאמור בהוראת 80.23, ולאור ההחלטה להוביל שובל של קיום להוראה רק בשל "הסתמכות" של המשיב, יש ליתן פרשנות גמישה יותר לחריג, באופן שיקל על העותרים:
"עם הזמן, הולך אפוא ונשחק אינטרס ההסתמכות של הרשות, והולכת ומתחזקת ההיתכנות המעשית של עמידתה בהיקף מעט נרחב יותר של עניינים חריגים, לרבות בהליכים בהם אושרה ההכרה בנכים בטרם הפסיקה בעניין לופו. לעומת זאת, השיקולים אשר תמכו בביטולה של הוראת הנוהל – נותרו בעינם. הפועל היוצא מן האמור הוא, כי נקודת האיזון הראויה בין שיקולים אלה, בראשם מניעת הפליה בין נכים ומעמדה של הזכות לשוויון, לבין אילוץ ההסתמכות – משתנה; לטובת הנכה ולחובת הרשות. ודוק: עדיין מדובר בחריגים לכלל, שכן רוב רובם של הליכי העבר יוותרו בדל"ת אמותיה של הוראת הנוהל, אך פרשנותם של החריגים ראוי כי תֵעשה בנדיבות מסוימת יחסית לעבר. "
(פסקה 28 לפסק הדין, ההדגשה הוספה צ.צ).

הש' סולברג אף קבע כיצד יכולה לבוא לידי ביטוי אותה "גישה מקלה":
"גישה מקלה לפרשנות החריגים יכולה לבוא לידי ביטוי, בין היתר, בשניים אלה – מבט כולל, ורטרואקטיביות חלקית. אבהיר.

ראשית, בבוא בית המשפט לשקול האם העניין שלפניו בא בגדרו של החריג, מן הראוי לבחון לא רק כל פרט בהתנהלותו של המשיב כשהוא לעצמו, אלא גם להביט על יריעת ההתדיינות בין הצדדים כולה. יתכן והמשיב יוכל לספק הסבר להניח את הדעת בקשר עם היבטים מסוימים, במנותק זה מזה; אולם סיפור המעשה כולו, תמונת התמודדותו של מי שהוכר כנכה עם המערכת האמונה על שיקומו, תימצא ארוכה מדי, מסורבלת, מייגעת שלא לצורך, סחבת במידה כזו אשר מוצדק כי תקים חריג להוראת הנוהל.

שנית, יש והתמונה המצטיירת אינה בגווני שחור ולבן. בבחינת עתירתו של נכה לתשלום רטרואקטיבי של ההטבות, עשויים השיקולים שעל הפרק, לרבות דרך התנהלותם של שני הצדדים, לתמוך בנקיטת דרך ביניים אשר תשיג תוצאה מאוזנת וצודקת בנסיבות – תשלום רטרואקטיבי בהתייחס לחלק מן התקופה, אותו ניתן לבודד ולייחס להתנהלותו של המשיב, במקום הימנעות מוחלטת מיישומו של החריג."
(פסקה 29 לפסק הדין).

ובענייננו:
17.
בחינת יריעת ההתדיינות בין העותר לרשות, מעלה תמונת התמודדות ארוכה בהרבה מעבר לסביר, התמודדות מייגעת ואף מסורבלת. סיפור המעשה, החל מיום הגשת תביעת העותר לקצין התגמולים (7.8.00) ועד להכרעת הועדה הרפואית בנכות העותר (24.6.09), נמשך קרוב ל-9 שנים!!! וכלל התדיינויות מרובות, בפני
ערכאות שונות. על התנהלות המשיבים בעניין העותר אף נמתחה כבר ביקורת (ר' פסק דינה של הש' וסרקרוג, נספח ה' לעתירה).
18.
אין ספק, כי משך בירור תביעתו של המשיב, כ-9 שנים, הינו בלתי סביר וארוך בהרבה מאותה "תקרה" מוצעת בפס"ד לופו לבירורה של תביעה – כשנתיים וחצי. לא מצאתי כי התמשכות ההליכים נובעת ממחדל כלשהו של העותר עצמו ואף לא מצאתי כי קיים שיהוי בהגשת העתירה, בשים לב למועד שבו התקבלו ההחלטות נשוא העתירה אצל העותר. טענת המשיב, לפיה יש להכיר בזכותו של העותר להטבות החל מיום ההכרה (קרי, 24.6.09) אינה סבירה בעיניי ואינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה שפורטה לעיל. יש להצטער על כי המשיבים לא מצאו כי נסיבות חריגות מאוד של התמשכות ההליכים בעניינו של העותר מצדיקות שימוש בחריג בהתאם להוראת 80.23. אילו היו עושים כן, ניתן היה לחסוך לפחות התדיינות נוספת ומיותרת בעתירה דנא. יש לקבוע לפיכך כי החלטת המשיב אינה סבירה ובנסיבות העניין, היה מקום להחיל בענייננו את החריג להוראת 80.23 ולהורות על תשלום ההטבות רטרואקטיבית החל משנתיים וחצי לאחר הגשת תביעתו – היינו מיום 7/2/2002 בהתאם לאומדן סבירות להימשכות הליכים בעניינים מסוג זה (פס"ד לופו).
19.
יחד עם זאת, לא נמצא לחייב את המשיבים בריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית") כטענת העותר. יש להחיל בעניין ההטבות את אותם הכללים הנוגעים לתשלום התגמולים, בהתאם לחוק הקצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), תשמ"ד – 1984 (ר' לעניין זה: עת"מ סגל לעיל).
סיכום
20.
העתירה מתקבלת.
המשיבים ישלמו לעותר, באמצעות יורשת עזבונו, גב' עדה צחור
, את הטבות הרשות רטרואקטיבית מיום 7/2/2002.
התשלום יתבצע בהתאם לאמור בסעיף 2 לחוק הקצבאות.
המשיבים ישאו בהוצאות ושכ"ט ב"כ העותר בסך של 20,000 ₪.


ניתן היום,
כ"ד כסלו תשע"ו, 06 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.










עתמ בית משפט לעניינים מנהליים 14078-12/10 עדה צחור נ' מדינת ישראל, אתי שיינברגר (פורסם ב-ֽ 06/12/2015)