פסקי דין על מודן שושן בניה ופיתוח בע"מ | פסקי דין על רג'ינה יפרח | פסקי דין על רפאל יפרח | פסקי דין על דוד יפרח ואח' |

3155-11/12 א     05/12/2015




א 3155-11/12 מודן שושן בניה ופיתוח בע"מ נ' רג'ינה יפרח, רפאל יפרח, דוד יפרח ואח'








בית משפט השלום בטבריה



ת"א 3155-11-12 מודן שושן בניה ופיתוח בע"מ
נ' יפרח ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופטת
אילונה אריאלי


התובעת:
מודן שושן בניה ופיתוח בע"מ
ח.פ. 512337791

ע"י ב"כ עו"ד טל קדש



נגד

הנתבעים:
1.רג'ינה יפרח
ת.ז. 067718601
2.רפאל יפרח

ת.ז. 023711781

3.דוד יפרח
ת.ז. 25651340

4.משה יפרח
ת.ז. 031953839

5.אילן יפרח
ת.ז. 024182834

6.בנין ופיתוח יפרח אברהם בע"מ ח.פ. 511123309


ע"י ב"כ עו"ד גיל פויסטרו



פסק דין
(מתוקן)

תביעה להרמת מסך ההתאגדות ולחיובם האישי של הנתבעים בפירעון חוב של חברה על פי

פסק דין
שניתן לטובת התובעת.
כתב התביעה
התובעת הינה חברה בע"מ העוסקת בעבודות עפר, תשתית ופיתוח.
הנתבעים מס' 1-5, בני משפחה אחת, הינם בעלי המניות, המנהלים והרוח החיה מאחורי חברת "פרחי נדב בע"מ" (להלן: החברה) וכן בחברה הנתבעת מס' 6 (להלן: חברת בניין ופיתוח).
בהתאם להסכם שנערך בין התובעת לבין החברה, ביצעה התובעת עבודות מיזוג אוויר בפרויקט דיור מוגן בקרית אתא. החברה לא שילמה לתובעת את מלוא התמורה, התובעת תבעה אותה על כך וביום 16.8.2009 ניתן

פסק דין
לפיו חויבה החברה לשלם לתובעת את יתרת התמורה המגיעה לה.
החברה לא שילמה לתובעת את חובה על פי פסק הדין ועל כן נפתח נגדה תיק הוצל"פ (מס' 05-06895-09-6), במסגרתו ננקטו הליכים אשר לא הניבו דבר, שכן החברה עושה כל שלאל ידה על מנת להימנע מתשלום על פי פסק הדין. נכון למועד הגשת התביעה דנן, עומד חוב החברה לתובעת בתיק ההוצל"פ על סך של 172,973 ₪.
התובעת מבקשת להרים את מסך ההתאגדות החוצץ בין החברה לבין הנתבעים ולחייבם בחוב הפסוק, על יסוד הנימוקים שלהלן:
הנתבעת מס' 1 הינה אמם של הנתבעים מס' 2-5 ורעייתו של המנוח מר אברהם יפרח ז"ל. בהתאם לתזכיר ההתאגדות של החברה מיום 5.9.1993, הנתבעת מס' 1 והמנוח ייסדו את החברה ושימשו כבעלי מניותיה.
בתקופה הרלוונטית לניהול ההליך בין התובעת לבין החברה, הנתבעים כולם כיהנו כמנהלי החברה, כאשר בעלי המניות בחברה היו הנתבעת מס' 1 ובעלה המנוח. אולם כיום, כחלק מהליך ריקון החברה מבעלי תפקידים ומנכסים, הנתבעת מס' 1, שהינה אישה מבוגרת שאיננה עוסקת בפעילות עסקית וניהולית, משמשת כבעלת המניות והמנהלת היחידה בחברה והכל באופן פיקטיבי ובמטרה לחמוק מתשלום חוב החברה לתובעת ולהונות נושים.
החברה הינה "חברת מדף" ריקה מנכסים, אשר הנתבעים, תוך פעולות משותפות ומחושבות, מנצלים לרעה את אישיותה. הגם שהחברה נחזית להיות פעילה על פי נתוני רשם החברות, הרי שהנתבעים, במזיד, גרמו לכך שהיא איננה משמשת לפעילות עסקית כלשהי. לחברה חוב בגין אי תשלום אגרות שנתיות לרשם החברות בסך של 10,178 ₪, היא איננה מנהלת חשבונות בנק, איננה מעורבת בפרויקטים נוספים ואין בבעלותה נכסים מהם ניתן להיפרע. מתדפיס השעבודים של רשם החברות עולה כי משנת 2005 החברה איננה מעורבת בפעילויות עסקיות, אך לא מן הנמנע כי בפועל החברה ממשיכה ליטול על עצמה התחייבויות שאינן מופיעות בתדפיס, דבר העולה כדי העדפת נושים והברחת נכסים.
כדי לבסס את הטענה ולפיה החברה משמשת כסות לנתבעים, מפנה התובעת להמחאת זכות שניתנה על ידי החברה לטובת הנתבע מס' 3 ביום 17.6.2004 לקבלת כספים מאת המועצה המקומית פקיעין.
עוד טוענת התובעת, כי חרף קיומו של צו הירושה מיום
20.3.2000 ולפיו הנתבעים מס' 1-5 הינם יורשיו של האב המנוח, מניות המנוח מעולם לא הועברו לנתבעים מס' 2-5, אשר "סירבו" לקבל 90% ממניות המנוח בחברה והעדיפו להשאירן אצל הנתבעת מס' 1.
אין מדובר בהתנהלות תמימה של הנתבעים, אלא בדרך פעולה סדרתית ובעלת מאפיינים דומים אשר ננקטת על ידי הנתבעים גם בחברות נוספות: כך, חברת בניין ופיתוח הינה חברה משפחתית אשר נוסדה בשנת 1986 והיוותה את אבן המסד לפעילות העסקית של המשפחה. גם בה בחרו הנתבעים מס' 2-5 שלא לקבל את מניותיו של אביהם המנוח. ביום 12.4.2000 שלחה חברת בניין ופיתוח לרשם החברות בקשה להעביר את מניות המנוח לרעייתו ולבניו, בהתאם לצו הירושה, אלא שפעולה זו לא בוצעה עד למועד הגשת התביעה. בכך, הנתבעים מסווים את הבעלות האמיתית בחברה כלפי צדדים שלישיים, כדי להימנע מקבלת אחריות המוטלת על בעלי מניות בחברה, מחד, וליהנות מההגנה המוענקת להם לכאורה על ידי החברה, מאידך.
בניגוד לחברה, שנגדה ניתן פסק הדין ועל כן נאלצו הנתבעים לרוקן אותה מנכסים ומבעלי תפקידים, הרי שחברת בניין ופיתוח נחזית להיות חברה פעילה לכל דבר ועניין והנתבעים מכהנים בה כמנהלים ונושאים באחריות אישית לפעולותיה. הדבר מלמד על כוונת הנתבעים להונות את התובעת ולהימנע מלשלם לה את חובה. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור העובדה כי מדובר בחברה משפחתית בעלת אינטרסים כלכליים ועסקיים משותפים וכי מדובר בחברות הקשורות זו לזו באופן אדוק.
זאת ועוד, הנתבעים מכהנים כבעלי מניות בחברות משפחתיות נוספות, פעילות ומצליחות, דבר המלמד על יכולת הפירעון שלהם ועל הימנעותם במזיד מלשלם את החוב לתובעת:
חברת דקל אחר בינוי והשקעות בע"מ
- נוסדה בשנת 1996. על פי נתוני רשם החברות, האב המנוח הינו בעלים של 51% ממניות החברה, דהיינו הנתבעים הינם בעלי השליטה בחברה זו, ביחד עם מר חיים אוחיון אשר מחזיק ב-49% ממניות החברה. מנהלי החברה הינם חיים אוחיון והנתבעת מס' 1. גם במקרה זה נמנעו הנתבעים מס' 2-5 לקבל את מניותיו של אביהם המנוח אף על פי שהוא נפטר לפני למעלה מ-12 שנים. לצד זאת, במהלך קלאסי הנועד להונות נושים, מינו הנתבעים מס' 2-5 את אימם המבוגרת כמנהלת החברה.
חברת דקל ישראל א.ח.ר. 2002 בע"מ
- נוסדה בשנת 2002. על פי נתוני רשם החברות, בעלי מניותיה ומנהליה של חברה זו הינם הנתבעים מס' 2-4 ומר חיים אוחיון.
בין החברה לבין חברת בניין ופיתוח ושתי חברות "דקל" לעיל, קיים שיתוף רב העולה כדי זהות מוחלטת. המדובר בחברות משפחתיות אשר פעלו כיחידה עסקית וכלכלית אחת ועל כן קיימת הצדקה לראות בחברת בניין ופיתוח כחייבת באופן אישי לקיום התחייבותה של החברה.
קיומן של מספר חברות הפועלות מאותה הכתובת, מנוהלות בניהול משותף ואף שולחות מכתבים הנושאים לוגו הכולל את שמותיהן של כל החברות – עולה כדי סממן מובהק לעירוב נכסים המצדיק הטלת אחריות אישית על כתפי הנתבעים.
אות מרמה נוסף ניתן למצוא בעובדה שניתנו המחאות זכות על ידי החברה לטובת חברה אחרת וכן לטובת הנתבעת מס' 1. הדבר מהווה חיזוק לטענה ולפיה הנתבעים מס' 2-5 נהנים מכספים וזכויות להם זכאית החברה, דרך המחאת זכויות, חרף העובדה שאינם רשומים כבעלי מניות בה. בנוסף, החברות חתמו במשותף על הסכם משכון לחברת אלבר שירותים פיננסיים בע"מ בשנת 1999.
עקרון הרמת המסך נועד למנוע מבעלי מניות או מהחברה עצמה את ניצול ההפרדה ביניהם להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת וכן נועד לעשיית צדק ולשמירה על טובת הציבור. כאשר מדובר בחברה משפחתית קטנה, אשר מעבר למעטה המשפטי ניתן לראות כי היא מנוהלת כעסק פרטי הדומה באופיו לשותפות, על בית המשפט לגלות פתיחות וגישה ליברלית בהרמת המסך והטלת אחריות אישית על האורגנים בחברה ונושאי המשרה בה. הדברים נכונים גם בנוגע לחברת בניין ופיתוח שהינה חברה משפחתית נוספת המשמשת כסות לאופן התנהלותם בחוסר יושרה של הנתבעים מס' 1-5.
התובעת טוענת כי הנתבעים מס' 1-5 פעלו ופועלים באופן שיש בו כדי לקפח או להונות אותה, תוך ניצול אישיותה המשפטית של החברה ושימוש בחברה ובחברת בניין ופיתוח בערבוביה, במטרה להונות נושים ותוך פגיעה בתכלית החברה ונטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה. המדובר בחברות משפחתיות בעלות זהות כלכלית ועסקית אחת, המנוהלות באופן זהה על ידי הנתבעים ועל כן יש לייחס את חוב החברה לנתבעים כולם. הנתבעים מס' 1-5 הפרו את חובת הזהירות וחובת האמון המוגברת המוטלת עליהם כנושאי משרה בחברות המשפחתיות ועל כן יש לחייבם, באופן אישי, לשלם לתובעת את מלוא סכום החוב הפסוק בתיק ההוצל"פ.
מטעם התובעת, הוגש תצהיר עדותו הראשית של מר דוד שושן, מנהלה ובעל מניותיה של התובעת, אשר פרט את הנטען בכתב התביעה.
טענות ההגנה
בכתב ההגנה הכחישו הנתבעים, אחת לאחת, את טענות התובעת בתביעתה, למעט העובדה שאכן ניתן

פסק דין
נגד החברה לטובת התובעת, שלביצועו נפתח תיק הוצאה לפועל. לטענתם, דין התביעה להידחות מחמת היותה תביעת סרק, נטולת כל עילה משפטית להרמת מסך ההתאגדות של החברה וניסיון נואל ליצירת מסכת עובדתית יש מאין.
בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע מס' 2, מר יפרח רפאל (להלן: רפאל), נטען כדלקמן:
החברה הוקמה בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת על ידי האב המנוח. ביום 17.2.2000, לאחר פטירת האב, נרשמה הנתבעת מס' 1 כמנהלת החברה, לאור דרישות של בנקים וגופים נוספים. אין מדובר ברישום פיקטיבי, כטענת התובעת, אלא ברישום המשקף נאמנה את מצב הדברים דאז.
בניגוד לטענת התובעת, ביום 21.5.2000, בסמוך לאחר מתן צו הירושה של האב המנוח, פנתה החברה לרשם החברות ודיווחה על העברת המניות בהתאם להוראות צו הירושה (נספח ב' לתצהירו של רפאל). מכאן, שהנתבעים מס' 1-5 עשו את כל הנדרש לשם רישום מניותיו של האב המנוח בחברה על שמם.
בחודש יוני 2002 מונו הנתבעים מס' 1-5 למנהלים בחברה, מהלך שהיה סביר והגיוני נוכח פטירת האב.
באשר לטענה לביטול רישומם של הנתבעים מס' 2-5 כמנהלי החברה - איש מטעם החברה או מטעם הנתבעים מס' 1-5 לא הודיע לרשם החברות על ביטול הרישום. לראייה - לא נחתם "טופס הודעה בדבר שינויים בהרכב הדירקטוריון" (טופס מס' 6), הנדרש במקרים דומים. בירור מקיף שנערך בעניין העלה, כי ביטול רישומם של הנתבעים כמנהלים בחברה בוצע בטעות על ידי רשם החברות, בעקבות הגשת דו"ח שנתי של החברה, דו"ח שהוגש במטרה למנוע הטלת קנסות על מי מבעלי המניות בגין אי הגשת דו"ח שנתי, כפי שהוצג בפרסומים באותם ימים. עובדה זו לא הייתה ידועה לרפאל עד למועד הגשת התביעה דנא.
דה פקטו, הנתבעים מס' 2-5 הינם מנהליה של החברה, עקב מינויים ביום 19.6.2002, מינוי שלא בוטל מעולם. ניהול החברה, עת הייתה פעילה עסקית, הופקד בידי הנתבעים מס' 1-5 בצוותא כאשר הנתבעת מס' 1 הייתה שותפה לניהול ואין בעובדת היותה אישה מבוגרת כדי לפסול אותה מכך.
לא נעשה שימוש בחברה כדי להונות או לקפח, או באופן הפוגע בתכליתה ופעולותיה לא נעשו תוך נקיטת סיכון בלתי סביר. נהפוך הוא, החברה פעלה תמיד ביושר ובהוגנות.
החברה איננה מעורבת עוד בפרויקטים כלשהם, אין בבעלותה נכסים והיא איננה פעילה עסקית.
חברת בניין ופיתוח נוסדה בשנת 1986 בידי האב המנוח. אין שחר לטענה כי חברה זו היוותה את אבן המסד לפעילות העסקית של המשפחה ואין לחברה זו כל רלוונטיות לענייננו. ביום 12.4.2000, לאחר פטירתו הפתאומית של האב המנוח, שלחה חברת בניין ופיתוח מכתב לרשם החברות וביקשה ביקשה לפעול להעברת המניות בחברה בהתאם לצו הירושה (נספח ג' לתצהירו של רפאל).
גם לחברת דקל אחר בינוי והשקעות בע"מ, אשר נוסדה בשנת 1996, ולחברת דקל ישראל א.ח.ר. 2002 בע"מ, אשר נוסדה בשנת 2002, אין כל רלוונטיות לתובענה זו.
אכן ניתנו המחאות הזכות אליהן מפנה התובעת, אך אין בהן דבר וחצי דבר לענייננו.
יש לדחות מכל וכל את הטענה כי קיים שיתוף פעולה העולה כדי זהות מוחלטת בין החברות ואת הטענה לעירוב נכסים וניהול משותף של החברות. חרף "מסע הדייג" שנוהל בתיק זה על ידי התובעת, הרי שאין בפני
בית המשפט כל ראייה לטענות נפסדות אלה.
דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית - הרמת מסך ההתאגדות
חברה הינה אישיות משפטית נפרדת הכשרה לכל זכות, חובה ופעולה, המתיישבות עם אופייה וטבעה כגוף מאוגד (סעיף 4 לחוק החברות, תשנ"ט-1999). בהתאם לעיקרון יסוד זה, לחברה אישיות משפטית נפרדת ועצמאית מישויותיהם המשפטיות של בעליה ושל חברות הקשורות אליה. יחד עם זאת והואיל וקיומה של אישיות משפטית נפרדת פותח פתח לניצול לרעה ולהסתתרות מאחורי מסך ההתאגדות על מנת להתחמק מהתחייבויות, הרי שלצד התפתחותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, התפתחה גם הדוקטרינה של הרמת מסך, המאפשרת לבית המשפט להתעלם ממסך ההתאגדות במקרים חריגים וכאשר נסיבות העניין מצדיקות זאת.
בעניין הרמת מסך ההתאגדות החוצץ בין החברה לבין בעלי מניותיה, קובע סעיף 6(א) לחוק החברות, תשנ"ט - 1999 כדלקמן:

ה
רמת
"(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:


(א)
באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב)
באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,

ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד."

הסעד של הרמת מסך הינו סעד מרחיק לכת, בו יש לעשות שימוש רק במקרים חריגים. עמד על כך בית המשפט העליון בפסק דינו בעניין
ע"א 3807/12
מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון

(22.1.2015, פורסם במאגרים המשפטיים):

"כידוע, לחברה יש אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיה. עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה הינו הבסיס לדיני החברות במשפט הישראלי ובכלל. בצידו של כלל זה קיים חריג – הקבוע בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999

(להלן:
חוק החברות
) – המאפשר במקרים מסוימים "להרים את מסך ההתאגדות" ולייחס חוב של חברה לבעל מניות בה. בפסיקת בית משפט זה נקבע לא אחת כי הסעד של הרמת מסך הינו סעד קיצוני ומרחיק לכת, שיש לעשות בו שימוש זהיר ביותר במקרים חריגים ולא כדבר שבשגרה, כיוון שמשמעותו הינה ביטול האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ושינוי בדיעבד של מערך היריבויות המשפטיות על ידי בית המשפט. קביעה זו קיבלה משנה תוקף לאחר שסעיף 6 לחוק החברות

תוקן במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות משנת 2005, כשבמסגרת התיקון הצטמצמו במידה ניכרת המקרים שבהם רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לבין בעלי מניותיה. [להרחבה בנקודה זו ראו למשל:
ע"א 313/08

נשאשיבי נ' רינראוי
[פורסם בנבו] (1.8.2010) בפסקאות 84-74 לפסק דיני ובפסקה 8 לפסק דינו של השופט
א' ריבלין
והאסמכתאות המוזכרות שם (להלן: עניין
נשאשיבי
)].
ודוק, סעיף 6 לחוק החברות

בנוסחו כיום קובע כי בית המשפט רשאי להרים מסך בין החברה לבעלי מניותיה, אם מצא כי בנסיבות העניין "צודק ונכון לעשות כן", רק "
במקרים חריגים
" שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה, או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה (סעיף 6(א)(1) לחוק החברות
). כמו כן, התווספה לסעיף 6
לאחר תיקון מס' 3 דרישה ליסוד נפשי של בעל המניות, לפיה נדרשת מודעותו לשימוש כאמור לעיל, ונקבע כי גם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר קיום אפשרות בירור הנסיבות תוך הימנעות מבירורן, ולמעט אם מדובר ברשלנות בלבד, ייחשב כמודעות (סעיף 6(א)(2) לחוק החברות

)."
נטל ההוכחה
כי התקיימו העילות להרמת מסך, מוטל על הטוען זאת. עליו להניח תשתית ראיות רחבה, מקיפה ומבוססת שיש בה כדי להצדיק הענקת סעד כה קיצוני. נטל זה נדרש הן בשלב של הגשת התובענה והן בשלב של הוכחתה (
ע"א 8845/12
זאב רום נ' גד זאבי

(25.11.14);
רע"א 1158/04
א.מ. השבחת נכסים בע"מ נ' רם דר חברה לבניין בע"מ
(19.6.05), פורסמו במאגרים המשפטיים).
באשר להרמת מסך ההתאגדות בין שתי חברות לבין עצמן
- על מנת שבית המשפט ינקוט בסעד זה, יש צורך לקבוע זהות מלאה או מוחלטת בין שתי חברות ולהוכיח קיומה של יחידה עסקית או כלכלית אחת, כאשר בכל מקרה, הדבר ייעשה במקרים חריגים בלבד (ראה: עא (מחוזי חיפה) 20679-03-10 ג.י. חומרי בניין והובלות מנוף בע"מ נ' קיבוץ בית אלפא מחצבות בע"מ (26.3.2012) פורסם במאגרים המשפטיים).
ומן הכלל אל הפרט:
אין חולק כי ביום 16.8.2009 ניתן

פסק דין
אשר חייב את החברה בתשלום כספים לתובעת. התובעת פתחה תיק הוצאה לפועל לביצוע פסק הדין, כאשר על פי תדפיס ההוצל"פ, עמד חובה של החברה לתובעת, ביום 18.4.2012, על סך של 172,973 ₪ (נספח ב' לתצהירו של מנהל התובעת).
עוד אין חולק, כי החברה לא שילמה לתובעת את החוב הפסוק כאמור.
השאלה העומדת לדיון הינה, האם בנסיבות העניין יש מקום להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את חובה של החברה על פי אותו

פסק דין
.
בתמצית וכפי כפי שאפרט להלן, סבורני כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולא הניחה תשתית עובדתית מספקת להוכחה כי בנסיבות העניין מתקיימים התנאים המצדיקים לנקוט בסעד מרחיק לכת זה של הרמת מסך ההתאגדות.

להלן אדרש לטענות התובעת אחת לאחת:
הטענה בדבר הימנעות הנתבעים מס' 2-5 מקבלת מניות בחברה עפ"י צו הירושה וביטול רישומם כמנהלי החברה
על פי תזכיר ההתאגדות של החברה מיום 5.9.1993, הנתבעת מס' 1 ובעלה המנוח ייסדו את החברה ושימשו כבעלי מניותיה (נספח ג' לתצהירו של מנהל התובעת).
בהתאם לצו הירושה מיום 20.3.2000, הנתבעים מס' 1-5 הינם חלק מיורשיו של האב המנוח, בהתאם לחלקם היחסי של כל אחד מהם בעיזבון (נספח ד' לתצהירו של מנהל התובעת).
עיון בתדפיסי רשם החברות מעלה כי נכון ליום 18.6.2004, הנתבעת מס' 1 ובעלה המנוח עדיין היו רשומים כבעלי המניות בחברה ואילו מנהלי החברה היו הנתבעים מס' 1-4 וכן מר יחיאל גלזר, מר יעקב שפט ומר חיים אוחיון
(נספח ה' לתצהירו של מנהל התובעת).
עוד עולה מתדפיס רשם החברות כי נכון ליום 1.3.2012, הייתה הנתבעת מס' 1 רשומה כבעלת המניות וכמנהלת היחידה בחברה (נספח ו' לתצהירו של מנהל התובעת).
כאמור, התובעת טוענת כי מינוי הנתבעת מס' 1 כמנהלת ובעלת המניות היחידה בחברה, נועד לשם טשטוש זהותם של הבעלים האמיתיים בחברה – הם הנתבעים מס' 2-5, הפועלים במסגרת חברות בנייה משפחתיות רווחיות נוספות, לשם הונאת נושים. לטענתה, מדובר בדפוס פעולה בו נוקטים הנתבעים גם בחברות האחרות שבבעלות המשפחה: כך לגבי חברת בניין ופיתוח אשר אמנם ביקשה ביום 12.4.2000 להעביר את מניות המנוח בהתאם לצו הירושה (נספח ט' לתצהירו של מנהל התובעת), אולם עיון בנתוני רשם החברות נכון ליום 1.3.2012 מעלה כי פעולה זו טרם בוצעה והאב המנוח עדיין רשום כבעל מניות בחברה (נספח י' לתצהירו של מנהל התובעת). וכך לגבי חברת דקל אחר בינוי והשקעות בע"מ, בה נמנעו הנתבעים מלקבל את מניותיו של האב המנוח והותירו אותו כבעל מניות בחברה ביחד עם מר חיים אוחיון, כעולה מתדפיס רשם החברות מיום 1.3.2012 (נספח י"א לתצהירו של מנהל התובעת).
טענת התובעת ולפיה הנתבעים לא העבירו את מניות החברה על שמם עם פטירת אביהם, הופרכה ע"י הנתבעים, עת הציגו את מכתב החברה מיום 9.4.2000 לרשם החברות, מכתב עליו נחזית חותמת "נתקבל" של רשם החברות מיום 21.5.2000 וכן אישור משלוח מיום 15.5.2000 (נספח ב' לתצהירו של רפאל). במכתב זה הודיעה החברה לרשם החברות על פטירת המנוח ביום 21.1.00 ועל מתן צו הירושה ביום 20.3.00 ולפיו בעלי המניות בחברה הם, בין היתר, הנתבעים. הודעה דומה נשלחה לרשם החברות ביום 12.4.00 על ידי חברת בניין ופיתוח ונתקבלה ברשם החברות ביום 21.5.00 (נספח ג' לתצהירו של רפאל).
אכן, חרף הודעות אלה, על פי נתוני רשם החברות מיום 1.3.12, הנתבעת מס' 1 רשומה כבעלת המניות היחידה בחברה, אולם
לא הובאו ראיות כלשהן לכך שהנתבעים ביצעו פעולה מכוונת כלשהי שמטרתה להימנע מרישומם כבעלי מניות, חרף הודעתם האמורה לרשם החברות, או להסירם לאחר שכבר נרשמו ככאלה.
הטענה המועלית בסיכומי התובעת (סעיף 52) ולפיה מכתב החברה לרשם החברות מיום 9.4.00 (נספח ב' לתצהירו של רפאל) הוא מסמך פיקטיבי ומזויף, לא הוכחה בראיות מספקות, וודאי לא בנטל המוגבר המוטל על הטוען טענה שכזו (ע"א 9178/12
המכללה האקדמית הערבית לחינוך חיפה נ' ג'מאל ח'יר

(פורסם במאגרים המשפטיים, 24.9.2015). כך גם באשר לטענת הזיוף המועלית בסעיף 32 לסיכומי התובעת.
גם אם, כטענת התובעת בסיכומיה, לנתבעים היו הזדמנויות רבות להתחקות אחר הטעות שברישומי רשם החברות ולפעול להעברת מניותיו של האב המנוח על שמם, אין בכך כדי ללמד על כוונה להונות.
כך או אחרת -
הנתבעים מס' 2-5 אינם חולקים על היותם בעלי מניות ומנהלים בחברה. נהפוך הוא: הם טוענים כי הם אכן שימשו כמנהליה של החברה בהתאם למינויים מיום 19.6.2002, מינוי אשר דווח לרשם החברות ולטענתם לא בוטל מעולם (ת/5; סעיף 15 לתצהירו של רפאל וסעיף 9 לסיכומי הנתבעים). בעובדת היותם בעלי מניות או מנהלים, כשלעצמה, אין כדי להצדיק את הרמת מסך ההתאגדות.
ביחס לטענה לביטול רישומם של הנתבעים מס' 2-5 כמנהלים בחברה - אין לייחס משקל של ממש למכתבו של רו"ח החברה יאיר שחל מיום 9.12.2014 לרשם החברות (נ/1), שם טען כי בעת שהגיש בשנת 2010 את הדו"ח השנתי של החברה וציין כי הנתבעת מס' 1 היא בעלת מניות ומנהלת בחברה, הוא לא התכוון למחוק את רישומם של המנהלים הנוספים בחברה. המדובר במכתב שנכתב רק לאחר שהוגשה התביעה דנן, כאשר עורכו לא הוזמן ע"י הנתבעים להעיד בבית המשפט. יחד עם זאת, אין בעובדה ששמם של הנתבעים כמנהלים בחברה הוסר, כדי להצביע על כוונה להונות נושים ובפרט את התובעת. כאמור, הנתבעים מאשרים כי הם שימשו כבעלים וכמנהליה של החברה בעת שפעלה, אך עובדה זו, כשלעצמה, איננה מצדיקה את חיובם האישי בחיובי החברה.
עדותו של רפאל בבית המשפט הותירה רושם אמין ולא נמצאה בה סתירה מהותית או ראיה לטענות התובעת. העד אישר כי הוא אכן שימש כמנהל בחברה בעת שהייתה פעילה (עמ' 15 שורות 18-29 לפרוטוקול) - עובדה שכאמור אין בה, כשלעצמה, כדי להצדיק את חיובו האישי בחיובי החברה.
קביעות ומסקנות בדבר מהימנותו של עד זה, אשר נקבעו במסגרת הליכים במשפט אחר (ת/3, ראה סיכומי התשובה מטעם התובעת), ודאי אינן קבילות בתביעה דנן. (ראה: ע"פ 461/92 שמואל זכאי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (2) 580; רע"א 7857/08 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אולפני קוליונל בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, 22.2.2009).
הטענה בדבר המחאת זכויות החברה

לחיזוק טענתה ולפיה החברה משמשת כסות לנתבעים אשר מנצלים את אישיותה לרעה, מפנה התובעת להמחאת זכות אשר ניתנה על ידי החברה לטובת הנתבע מס' 3 ביום 17.6.2004, לקבלת כספים מאת המועצה המקומית פקיעין (נספח ח' לתצהירו של מנהל התובעת). התובעת טוענת כי מדובר בדרך פעולה סדרתית הננקטת על ידי הנתבעים, תוך שהפנתה להמחאות זכות נוספות: המחאת זכות שניתנה ביום 16.1.2003 על ידי חברת בניין ופיתוח לטובת חברת דקל אחר בינוי והשקעות בע"מ, המחאת זכות שניתנה ביום 10.6.2003 על ידי חברת בניין ופיתוח לטובת החברה (פרחי נדב), המחאת זכות שניתנה ביום 10.6.2003 על ידי חברת בניין ופיתוח לטובת הנתבעת מס' 1, לקבלת כספים מעיריית נהריה על מנת להבטיח את זכויותיה להחזר כספי הלוואה בסך של 500,000 ₪ אותה העמידה הנתבעת מס' 1 לטובת חברת בניין ופיתוח והמחאת זכות שניתנה ביום 17.7.2003 על ידי חברת בניין ופיתוח לטובת הנתבעת מס' 1, לקבלת כספים מעיריית מעלות-תרשיחא (נספח י"ד לתצהירו של מנהל התובעת).
עצם קיומן של אותן המחאות זכות, לא נסתרה ע"י הנתבעים, שלבד מן הנתבע מס' 2 אף לא הגישו תצהירים. יחד עם זאת, סבורני כי אין באותן המחאות זכות כדי להוות ראיה לכך שהנתבעים, או מי מהם, עשו שימוש לרעה במסך ההתאגדות של החברה: ראשית, רק אחת מתוך אותן המחאות זכות נעשתה על ידי החברה. אחת מן ההמחאות נעשתה לטובת החברה וממילא אין בה כדי להצביע על ריקון נכסיה. שנית, כל המחאות הזכות האמורות נעשו בשנים 2003-2004, שנים לפני שניתן פסק הדין נגד החברה, כאשר לא נטען ומכל מקום לא הובאה כל ראיה על ידי התובעת לכך שמצב החברות באותה עת, חובותיהן לצדדים שלישיים או סיבה אחרת כלשהי, שאיננה "תמימה", כלשון התובעת, היא שעמדה ביסוד אותן המחאות זכות. טענת הנתבעים כי מדובר בהמחאות זכות אשר ניתנו במהלך העסקים הרגיל, לא נסתרה ע"י התובעת ובוודאי שלא הוכחה כל פעולת מרמה.
הטענה לניהול החברות בערבוביה
התובעת טוענת כי החברה, חברת בניין ופיתוח וחברות נוספות שהינן בבעלות הנתבעים, הן חברות משפחתיות הפועלות ומנוהלות כמקשה אחת, הן פועלות מאותה כתובת ונייר המכתבים של היועץ המשפטי שלהן נושא את שמותיהן כולן.
סבורני כי גם בעניין זה, התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולא הוכיחה כי קימת זהות בין החברות, אשר מצדיקה את הרמת מסך ההתאגדות.
יפים לעניינו, הדברים שנפסקו בע"א 4403/06 איזיק שפירא נ' עיריית תל אביב

(פורסם במאגרים המשפטיים, 23.3.2011) קבע בית המשפט העליון (המשנה לנשיאה, א' ריבלין):
"... לא די בעצם העובדה שהמערער "ניהל את החברות ועשה בהן כרצונו" ובכך שהחברות הן "חברות משפחתיות" כדי להצדיק הרמת מסך. אמנם, הפסיקה נוטה לנכונות רבה יותר להרים מסך במקרים של חברה משפחתית (ראו למשל
ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו
(5) 353 (1992)), ואופייה המשפחתי של החברה עשוי להוסיף משקולת על הכף הנוטה לעבר הרמת מסך ההתאגדות, אך אין בנתון זה כשלעצמו כדי להצדיק את הרמת המסך. באופן דומה, משיכת משכורות מדי פעם בפעם אינה עולה כדי הברחת נכסים או כדי ריקון החברה מנכסיה; וחובות הארנונה שלא שולמו אינם מוכיחים מעצמם כי החברה נוהלה במימון דק או שנוסדה למטרות תרמית. גם ניסיונו של המערער "לצאת מהבוץ" על-ידי הקמת חברה חדשה – טענה אותה הזכיר בית המשפט, אך לא קבע ממצא עובדתי לגביה – אינו מוביל בהכרח למסקנה כי יש לחייבו בחובות החברה.
ההחלטה להקים מספר חברות, כשלעצמה, אף היא אינה מספיקה כדי להצדיק הרמת מסך, אלא יש להראות כי אין להקמת החברות רציונל כלכלי לגיטימי או, למשל, כי בעלי המניות רוקנו את החברה מנכסיה במטרה להתחמק מתשלום חובות (ראו לדוגמה
ע"א (מחוזי חי') 2555/04
א.שרי פרויקטים שריג בע"מ נ' חנוכה מאיר,
[פורסם בנבו]
תק-מח 2005(1) 5975 (2005); דיני תאגידים, בעמ' 310-308)".
ברע"א 3031/09 קט קול בע"מ נ' עמי בן יעקב
(פורסם במאגרים המשפטיים, 2.8.2009) אליו מפנה התובעת בסיכומיה, נקבע בפסק דינו של כב' השופט דנציגר כדלקמן:
"למעלה מן הצורך אוסיף כי עקרון הרמת המסך נועד למנוע מבעלי המניות או מהחברה עצמה את ניצול ההפרדה ביניהם להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת; הוא נועד לעשיית צדק ושמירה על טובת הציבור [
רע"א 6039/04

פלזנשטיין נ' עובדיה
(
[פורסם בנבו]
, 6.6.2005)]. כאשר מדובר בחברה משפחתית קטנה, אשר מעבר למעטה המשפטי המכסה אותה ניתן לראות שהיא מנוהלת כעסק פרטי הדומה לשותפות, יגלה בית המשפט פתיחות וגישה ליברלית בהרמת המסך [
ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ פ"ד מו
(5) 353, 366 (1992)]. על חברה מסוג זה חלה חובה לשמור על יחס ראוי בין הונה העצמי לבין התחייבויותיה, וזאת, בין היתר, מכוח עקרונות כלליים של הגינות ותום לב במשפט
[ר' פסקה 34 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 4263/04
קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ ([פורסם בנבו],
21.1.2009)]. בענייננו, אכן מדובר בחברה קטנה, משפחתית, בשליטת המשיבים שהינם בני זוג. חברה זו חבה למבקשת חוב כספי אשר נקבע ב

פסק דין
חלוט. אולם אין בראיות שהציגה המבקשת די בכדי להגיע למסקנה כי התנהלות המשיבים מחייבת הרמת מסך והטלת אחריות אישית עליהם. המבקשת לא הוכיחה כי המשיבים סטו מעקרונות של הגינות ותום לב [על היעדר תום לב כשיקול להרמת מסך ראו
ע"א 10582/02

בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ ([פורסם בנבו], 16.10.05)
(פסקה י"ג ואילך לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין)]; היא לא הוכיחה כי החברה פעלה במצב של מימון דק בתקופה הרלוונטית ולא הוכחו טענות של מרמה והונאה. כלומר, המבקשת לא הצביעה על זיקה בין החוב לבין פעולות המשיבים מהן ניתן להסיק כי המשיבים עשו שימוש לרעה במסך ההתאגדות".
גם בענייננו לא הוכח כי בהקמת אותן חברות על ידי הנתבעות ובפעילותן, נעשה שימוש לרעה באישיותן הנפרדת או סטיה מעקרונות של הגינות ותום לב וכיוצא באלה. לא הוכחו ערבוב נכסים מהותי או העברת נכסים בין החברות, לא הובאה כל ראיה בדבר פעילות כל אחת מן החברות ולא הוכח קיומה של זהות בין החברות או היותן יחידה עסקית או כלכלית אחת.
חשוב להזכיר כי חברת בניין ופיתוח נוסדה כבר בשנת 1986, שנים לפני שנוסדה החברה החייבת (1993) ובוודאי שנים רבות לפני שניתן פסק הדין (2009).
בנסיבות אלה, לא הוכח כי מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות בין החברות, תוך חיוב חברה אחת (הנתבעת מס' 6) בחיובה הפסוק של חברה אחרת (החברה).
במובחן מפסק הדין אליו הפנתה התובעת בסיכומיה - רע"א 510/00 ח. רשף קבלנים (1990) בע"מ נ' ענבר (פורסם במאגרים המשפטיים, 19.6.2000), בענייננו לא הובאה כל ראיה ביחס לחברות הנדונות ולפעילותן ובכלל זה לא הובאה ראיה לכך שלא נמצא רציונל כלכלי אמיתי להקמת החברות לבד מהרצון לחמוק מחובות לנושים.
העובדה שהחברות משתמשות בשירותיו של יועץ משפטי אחד או בכתובת זהה, אין כדי להוות ראיה כאמור. כך למשל נפסק בע"א 3807/12
מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון

(22.1.2015, פורסם במאגרים המשפטיים):
"המשיבים ביססו את טענתם להרמת מסך במקרה דנן בעיקר על העובדה שכל החברות ב"קבוצת קחטן" (כ-20 חברות סך הכל, לרבות החברות דנן)
התנהלו מאותם משרדים, תוך שימוש בנייר מכתבים אחד, עם מזכירה אחת ומנהלת חשבונות אחת. כבית המשפט המחוזי גם אני סבור כי זוהי בוודאי אינה תשתית עובדתית מספקת על מנת להצדיק שימוש בסעד הקיצוני של הרמת מסך בין החברות לבין בעלי מניותיהן, לנוכח המבחנים המחמירים שנקבעו בחוק ובפסיקה להרמת מסך. העובדה שכל החברות ב"קבוצת קחטן" מתנהלות מאותם משרדים ועושות שימוש בנייר מכתבים אחד, ואף נעזרות בשירותיה של אותה מזכירה ואותה מנהלת חשבונות, אינה מעידה לטעמי על עירוב נכסים פסול בין החברות
השונות ב"קבוצת קחטן" או בין החברות לבעלי מניותיהן (האחים קחטן), ולכן היא אינה מעידה כשלעצמה על שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברות כדי להונות אדם או לקפח את נושיהן. סבורני כי אדמיניסטרציה משותפת כגון דא אינה פסולה, ובנסיבות מסוימות אף יש בה יעילות והיגיון. ודוק, על מנת להצדיק בנסיבות העניין את השימוש בסעד הקיצוני של הרמת מסך בין החברות לבין בעלי מניותיהן, האחים קחטן, היה על המשיבים להוכיח לא רק ניהול אדמיניסטרטיבי משותף של החברות ב"קבוצת קחטן" אלא גם
התנהלות משותפת מבחינה כלכלית ומהותית
, אשר במסגרתה אין הפרדה מהותית בין החברות השונות בקבוצה ואין לאישיות המשפטית הנפרדת של כל חברה וחברה בקבוצה שום חשיבות. במילים אחרות, אילו היה מוכח שמדובר בקבוצת חברות שמנוהלת מבחינה מהותית כמקשה אחת על ידי האחים קחטן, תוך שמירה על האישיות המשפטית הנפרדת של כל חברה וחברה אך ורק למראית עין וכלפי חוץ, בבחינת "קליפה ריקה", אך ללא הפרדה כלכלית מהותית בינן לבין עצמן כלפי פנים – ובעיקר, ללא הפרדה כלכלית בין החברות לבין בעלי מניותיהן, האחים קחטן – אזי היה מקום להרים את המסך בין החברות לבין עצמן ובין החברות לבין בעלי מניותיהן. אלא שהמשיבים לא הציגו, כאמור, תשתית עובדתית שכזו, אף לא בקירוב, ומשכך בדין נדחתה טענתם להרמת מסך בין החברות לבעלי מניותיהן במקרה דנן".
הטלת אחריות אישית מכוח דיני הנזיקין ודיני החוזים
טענת התובעת אשר הועלתה לראשונה בסיכומיה ולפיה, כעילה חלופית להרמת מסך ההתאגדות, יש להטיל אחריות אישית על הנתבעים, כאורגנים של החברה, מכוח דיני הנזיקין ומכוח עקרון תום הלב שבדיני החוזים, דינה להידחות. התובעת לא העמידה ובוודאי לא הוכיחה תשתית עובדתית כלשהי, שיש בה כדי לבסס ביצוע עוולה נזיקית כלשהי ע"י הנתבעים ובפרט עוולת הרשלנות. הטענות בעניין זה הועלו על ידי התובעת באופן כללי ובעלמא, כאשר הן מבוססות על אותן טענות שנדחו לעיל ובכלל זה הטענה שהנתבעים נמנעו במכוון מהעברת מניות החברה, התכוונו להונות נושים, רוקנו את החברה מנכסיה וניהלו חברות בערבוביה ותוך סטייה מעקרונות של תום לב. העובדה שלבד מרפאל בחרו שאר הנתבעים שלא להעיד, איננה מעמידה עילת תביעה (חדשה) נגדם בגין "ניהול רשלני של החברה", כטענת התובעת. משלא הוכחה על ידי התובעת תשתית עובדתית המבססת עוולה נזיקית כלשהי, אין בעובדה שהנתבעים נסמכים על עדותו של רפאל 2 בלבד, כדי להשלים חסר זה שבתביעה ולהצדיק את קבלת התביעה נגדם. ובאשר לעילה החוזית - התובעת לא הוכיחה כי כבר בתקופת ההסכם שבינה לבין החברה, הסכם שנכרת לטענתה בשנת 1997, הייתה למי מן הנתבעים מעורבות כלשהי בעניין וגם בעניין זה נטענו טענותיה בעלמא ללא כל פירוט של העובדות ותוך חזרה על אותן טענות בדבר חוסר תום לב מצד הנתבעים, טענות שכאמור נדחו.
סיכום
התובעת לא הוכיחה כי עסקינן באחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את הרמת מסך ההתאגדות תוך חיוב בעלי המניות בחיוביה של החברה על פי פסק הדין שניתן נגדה לטובת התובעת. לא הובאה על ידי התובעת תשתית ראיות רחבה מקיפה ומבוססת, שיש בה כדי להעניק סעד קיצוני מעין זה.
לא הוכח כי מתקיימים התנאים המאפשרים את הרמת מסך ההתאגדות בין החברה לבין בעלי מניותיה, על פי סעיף 6(א) לחוק החברות, תשנ"ט - 1999, היינו - שהנתבעים מס' 1-5 עשו שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן שיש בו כדי להונות נושים ובכלל זה את התובעת, או תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה וכי הם היו מודעים לשימוש כאמור.
כן לא הוכח כי מדובר באחד מאותם מקרים חריגים בהם קיימת זהות בין החברה לבין חברת בניין ופיתוח (הנתבעת מס' 6) וכי השתיים מהוות יחידה עסקית או כלכלית אחת, באופן המצדיק את הרמת מסך ההתאגדות החוצץ בין השתיים.
על יסוד האמור לעיל, התביעה נדחית.
התובעת תישא בהוצאות ובשכ"ט עו"ד הנתבעים בסך כולל של 7,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
ניתן היום,
מוצאי שבת, כ"ג כסלו תשע"ו, 05 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.









א בית משפט שלום 3155-11/12 מודן שושן בניה ופיתוח בע"מ נ' רג'ינה יפרח, רפאל יפרח, דוד יפרח ואח' (פורסם ב-ֽ 05/12/2015)