פסקי דין על אסתר טיטלבוים | פסקי דין על אשר צבי טיטלבוים | פסקי דין על חנה יורוביץ

11614-02/14 הפב     10/12/2015




הפב 11614-02/14 אסתר טיטלבוים, אשר צבי טיטלבוים נ' חנה יורוביץ








בית המשפט המחוזי בירושלים

הפ"ב 11614-02-14 יורוביץ נ' טיטלבוים ואח'

הפ"ב 34268-02-14 טיטלבוים ואח' נ' יורוביץ




בפני

כבוד השופט
בן-ציון גרינברגר


המבקשים

1.אסתר טיטלבוים

2.אשר צבי טיטלבוים
ע"י ב"כ עוה"ד אבירם מזרה


נגד

המשיבה
חנה יורוביץ
ע"י ב"כ נורית מזובר-רז

פסק דין


1.
לפניי בקשה לביטול פסק הבורר (הפ"ב 34268-02-14) מיום טו' שבט תשע"ד (16.1.14) שניתן על ידי בית דין צדק נתיבות חיים שע"י כולל חושן משפט אהל יוסף (להלן: "בית הדין" ו"פסק הבורר" בהתאמה), שהגישו אסתר וצבי טיטלבוים (להלן: "המבקשים"); ובקשת חנה יורביץ (להלן: "המשיבה") לאישור פסק הבורר האמור (הפ"ב 11614-02-14).
2.
נושא הסכסוך הוא הסכם מיום כד' אדר תשס"ד (מרץ 2004) בין בעלה המנוח של המשיבה לבין המבקשים, שיוצגו באמצעות קבלן הבניין יצחק פאלוך. ההסכם עסק בדירה המושכרת למשיבה ולבעלה המנוח כדיירים מוגנים אצל המבקשים, בעלי הדירה. בהסכם נכתב כי המבקשים מעוניינים לבנות תוספת בנייה שבעקבותיה יידרשו לחסום חלונות של המשיבה והמנוח בצד דרום, ועל כן הגיעו הצדדים להסכמה אשר במסגרתה, בתמורה להסכמת המנוח והמשיבה להרחבה, ייבנה לדירתם חדר נוסף וכן יבוצעו שיפוצים נוספים בדירתם. כן הוסכם כי "על אף כל האמור ניתנת אופציה להחלפת דירה באותו גודל" (להלן: "ההסכם").
3.
החדר הנוסף אכן נבנה, ברם ללא היתר. העירייה דרשה להרסו, וחייבה את המשיבה בקנסות של אלפי שקלים. המשיבה דורשת לקבל דירה חלופית בהתאם להסכם.
4.
להסדרת המחלוקת שהתעוררה ביניהם, המבקשים בחרו בבית הדין. בשטר הבוררות מוגדר נושא הבוררות כך: "מימוש זכויות הגנת הדייר והתחשבנות כספית ותביעות נגדיות ברח' לבוש מרדכי פינת רח' חגי ירושלים".
5.
הבוררות החלה, ובשלב כלשהו החליפו המבקשים את ייצוגם, ועו"ד אבירם מזרה
, בא-כוחם הנוכחי, החל לייצגם, או אז העלה טענות בדבר חוסר סמכות עניינת של בית הדין לדון בסכסוך, וכן ביקש להגיש ראיות. בית הדין נענה לבקשתו וקבע דיון לשמיעת ראיות. לאחר הדיון ניתן פסק הבורר, בו נכתב כי בית הדין נענה לבקשת ב"כ המבקשים וקבע דיון, ברם במעמד הדיון הציג ב"כ המבקשים טענות שונות המהוות ניסיון לפסול את הבוררות כליל או לפתוח את התיק מחדש, אך לא הציג ראיה או טענה מהותית חדשה. בפסק הבוררות דחה בית הדין את טענות המבקשים כי לביה"ד אין סמכות לדון, וכי יש להזמין את החתומים על ההסכם לחקירה ומתן עדות. בית הדין קבע כי המבקשים לא טוענים נגד אמיתות ההסכם, וטענת בא-כוחם הקודם הייתה רק שהמבקשים קיימו את ההסכם בבניית חדר נוסף ללא רישיון; וכי על כן, בית הדין אינו רואה הצדקה לחקור את הצדדים. בית הדין קבע כי לא ניתן להגדיר הוספת חדר ללא רישיון, אשר עליו קיימות תביעות משפטיות, כמימוש התמורה המוסכמת. לפיכך קבע ביה"ד כי על המבקשים להסדיר באופן רשמי את החדר הנוסף ולהסיר כל בעיה משפטית, על חשבונם; ובמידה שלא ניתן לבצע זאת תוך 60 יום, נקבע כי על המבקשים "לספק לתובעת באופן מיידי דירה חלופית באותו גודל ואיזור של הדירה בנידון", ובאם לא יקיימו זאת, עליהם לשלם למשיבה את שווי התמורה של הדירה בכסף באופן מיידי. בית הדין הוסיף והורה כי המבקשים ישלמו למשיבה את כל הוצאותיה והקנסות שהוטלו עליה, והיא רשאית לקזזם משכר הדירה.
הבקשה לביטול פסק בורר
6.
המבקשים עותרים לביטול הפסק משלושה טעמים:
א.
פסק הדין ניתן בחוסר סמכות, כיון שעסקינן במושכר ע"פ חוק הגנת הדייר, התשל"ב – 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"), ונושא זה נמצא בסמכות עניינית ייחודית של בית המשפט השלום. המבקשים טוענים כי בית הדין לא התמודד עם טענת חוסר הסמכות ופטרו עצמם באמירה בפסק הדין כי התוצאה של טענות ב"כ המבקשים היא סחבת מיותרת.
ב.
לא ניתנה למבקשים הזדמנות נאותה לטעון טענות ולהביא ראיות – עילה לביטול הפסק לפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות, תשכ"ח – 1968 (להלן: "החוק"). לטענת המבקשים, בשתי הישיבות שהתקיימו בתיק עוד לפני החלפת הייצוג, לא העידו עדים או בעלי הדין, ובית הדין הורה על הגשת סיכומים. ב"כ המבקשים ביקש מבית הדין כי תינתן ההזדמנות לטעון טענות ולהביא ראיות, וביה"ד קבע בהחלטה מיום יד' חשוון תשע"ד, כי לפנים משורת הדין ניתנת ארכה של שבוע להגשת סיכומים והשלמת הוכחות מטעם התובעים. לאור מחאת ב"כ המבקשים כי יש לשמוע הוכחות, ורק לאחר מכן להגיש סיכומים, ניתנה החלטה ביום כח' כסליו תשע"ד, לפיה נעתר ביה"ד לקיים דיון לשם השמעת עדות. אלא, שגם בדיון זה לא אפשר בית הדין לב"כ המבקשים להשמיע עדות ודחה את בקשת ב"כ המבקשים לחקור את התובעת ולאחר מכן להעיד את הנתבעים (המבקשים). ב"כ המבקשים טען בעניין הסמכות והבאת סדר הראיות, והיה בטוח שביה"ד ישלח החלטה בעניינים אלו, אלא שלהפתעתו קיבל פסק בורר.
ג.
בסיכומי המבקשים נטענה טענה נוספת לביטול הפסק, והיא, כי פסק הבורר אינו אכיף, שכן לא ניתן לאכוף בתיק הוצל"פ

פסק דין
הקובע כי יש לספק "דירה חלופית, באותו גודל ואזור של הדירה שבנדון".
7.
המשיבה מתנגדת לבקשה לביטול הפסק וטוענת כי זו הוגשה בחוסר תום לב, לאחר שהמבקשים הם אלו שביקשו לדון בסכסוך בבית הדין, ולא העלו את טענת חוסר הסמכות בהזדמנות הראשונה. כן היא טוענת, כי הפסיקה שקבעה כי אין סמכות לבוררים להכריע בעניינים של הגנת הדייר, צמצמה זאת אך ורק למקרים בהם יש חשש להתניה על הזכויות הקבועות כדין, ואין זה המקרה דנן, בו מדובר בהפרת חוזה בין המנוח לבין המבקשים, והסכסוך הוא כספי-חוזי הנובע מהפרת חוזה. גם אם בשטר הבוררות הוגדר הסכסוך כ"מימוש זכויות הגנת הדייר", הרי שבפועל בית הדין לא דן בזכות הגנת הדייר אלא בפיצוי בגין הפרת החוזה.
8.
אשר לטענה כי לא ניתנה למבקשים הזדמנות נאותה לטעון טענות ולהביא ראיות, המשיבה מציינת כי ב"כ המבקשים מתעלם מכל ההליך והדיונים שקדמו לכניסתו לתיק, כאשר הוא נכנס בשלב סופי לאחר שהסתיימה שמיעת ראיות. בדיונים שהתקיימו למבקשים ניתנה אפשרות להביא ראיות והם ניצלו אותה והשמיעו את דבריהם.
9.
עוד הודגש כי ביה"ד אינו מחויב לדון על פי דיני הראיות ותקנות סדר הדין, כך שפניות ב"כ המבקשים אל בית הדין כי יעשה כן הנן שלא מן העניין.
10.
לאחר הדיון לפניי הגישה ב"כ המשיבה פרוטוקולים שהם תמלולים של הקלטות הדיונים בית הדין שהתקיימו לפני שנכנס ב"כ המבקשים לתפקידו. לאחר הגשת הפרוטוקולים, הצדדים הגישו סיכומים בכתב. כן הוגשה בקשה מטעם המשיבה לצרף

פסק דין
חדש של בית משפט העליון העוסק בסמכות בורר לדון בענייני הגנת הדייר (רע"א 5973/14). המבקשים התנגדו לצירוף פסק הדין וטענו כי אין הוא רלוונטי לענייננו.
דיון והכרעה

טענת חוסר הסמכות
11.
המבקשים טוענים כאמור כי פסק הבורר ניתן בחוסר סמכות, כאשר הכריע במושכר על פי חוק הגנת הדייר, נושא הנמצא בסמכות עניינית של בית משפט השלום.
12.
טענת המבקשים כי ביה"ד דחה את טענת חוסר הסמכות רק משום שסבר כי מדובר במשיכת התיק וסחבת מיותרת, אינה מדויקת, שכן בהמשך הפסק נימק ביה"ד את החלטתו לדחות את טענת חוסר הסמכות כדלהלן:
ז. לגבי טענת ב"כ הנתבעים ... הסכסוך שהונח לפתחו של ביה"ד נוגע אך ורק לקיום עסק שבין הצדדים, ובפרט בשאלה האם התובעת קיבלה את התמורה עליה סוכם בהסכם שבין הצדדים, והמסתעף מעניין זה... דומה כי הטענה כאילו הסכסוך נוגע לזכויות התובעת כדיירת מוגנת מופרכת, ואולי אף קנטרנית. תביעת הנתבעים בעניין הפינוי (שהועלתה בהמשך כתביעה נגדית) אינה יכולה לגרוע מזכות התובעת לקבל החלטת ביה"ד בעניין תביעותיה.
13.
הטענה כי ניתן ללמוד כי נושא הבוררות הינו אכן בירור זכויות הגנת הדייר מעיון בהחלטת הבוררים מיום כג' אלול תשע"ג, בה ניתן צו מניעה, ואשר בו מוגדר הסכסוך "בעניין מימוש זכויות הגנת הדייר והתחשבנות כספית ותביעות נגדיות ברח' לבוש מרדכי פינת חגי, ירושלים", אינה מכריעה לטעמי בשאלת מהותו האמתית של הסכסוך. מעיון בפרוטוקולים, בהם גם פורטה תביעתה של המשיבה, עולה כי אכן כמסקנת הבוררים וכטענת המשיבה לפניי, המחלוקת נסובה סביב טענת הפרת ההסכם בין המבקשים למנוח ולא נגעה בבסיס זכויות המנוח ושל המשיבה כדיירות מוגנות, ובהתאמה, הסעדים שניתנו בפסק הבוררות נגזרו מן ההסכם.
14.
באשר לגוף הטענה העקרונית בדבר חוסר הסמכות של בוררים לדון בזכויות דייר מוגן, יש להתייחס לפסק הדין אליו הפנתה המשיבה,
רע"א 5973/14 לבל נ' טיטלבוים
(28.10.15). הצדדים לדיון הם הזוג לבל, שוכרים מוגנים אשר שכרו דירה מיצחק טיטלבוים – שהוא בעלה של אסתר טיטלבוים
ואביו של אשר צבי טיטלבוים
, המבקשים בתיק שלפניי. בהסכם השכירות בין יצחק טיטלבוים לזוג לבל כלולה תניית בוררות בפני
הרב ברוורמן להכרעה בסכסוכים הנובעים מההסכם. בימ"ש השלום הורה להעביר את הסכסוך לבוררות לפי התניה שבהסכם, חרף התנגדות אסתר ואשר טיטלבוים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור שהגישו על החלטת בימ"ש השלום, משום שאסתר ואשר לא היו חתומים על תניית הבוררות אלא רק יצחק, וכן בשל רוח הפסיקה מן העבר לגבי דיון בדיירות מוגנת במסגרת בוררות.

ביהמ"ש העליון דן וקיבל את הבר"ע שהגיש הזוג לבל וקבע כי הסכסוך יועבר לבוררות לפי תניית הבוררות. בפסק הדין נקבע כי ההפרדה בין יצחק טיטלבוים, החתום על תניית הבוררות כמשכיר, לבין אשתו ובנו, היא מלאכותית, משום שמדובר בנכס בבעלות משפחתית. ובאשר לשאלת הסמכות, נקבע כדלהלן:
אשר לבוררות בנושא דיירות מוגנת, סבורים אנו כי בהינתן הגישה בפסיקה כיום לדיירות המוגנת, כמוסד משפטי בעל אופי ארכאי במידה רבה, תוך שהמחוקק עצמו צמצם את קיומו, אין לראותה עוד באותה משקפיים סוציאליים משכבר, שבהם הדייר הוא הצד החלש; לעתים ההיפך נכון, ומכל מקום יש לראותם
כצדדים שווים, שלפי עקרון חופש החוזים בידם להחליט על בוררות.
נוכח כל אלה יועבר התיק לבוררות.

מפסק הדין זה ניתן ללמוד, כי גם במקרה בו מבוסס הסכסוך עצמו על זכויות לפי חוק הגנת הדיירים, הצדדים חופשיים להחליט כי ברצונם להידיין בבוררות בנושא זה.
15.
ב"כ המשיבים לפניי, עו"ד מזרה, אשר ייצג את בני משפחת טיטלבוים גם ברע"א 5973/14,
טוען כי הרלוונטיות של פסק הדין לתיק שלפנינו היא זעומה. ראשית טוען, כי מלבד טענתו לפסילת הפסק בשל חוסר סמכות, הוא העלה טענות אחרות שאינן קשורות לפסק הדין. בעניין זה טענתו נכונה ולעילות הנוספות אתייחס להלן. שנית הוא טוען, כי בענייננו השאלה היא האם בוררים מוסמכים להורות על פינוי דייר מהמושכר, גם כשהוא מעוניין בכך.

לגוף פסק הדין ברע"א 5973/14,
נטען כי שם הוא לא העלה טענה של חוסר סמכות עניינית לדון בבוררות לפי חוק הגנת הדייר, אלא עיקר הדיון היה בטענה שמשיבים 1-2 לא היו חתומים על תניית הבוררות.
16.
הדברים אינם מדויקים. גם אם בגדרו של רע"א 5973/14 לא העלה ב"כ משיבים 1 - 2 טענה של חוסר סמכות לפי חוק הגנת הדייר, הרי שלפי פסק הדין בערעור ברור כי סוגיה זו נדונה בערכאות הקודמות, ובית המשפט העליון הכריע בה כפי שציטטתי לעיל, לפיו גם נושא של דיירות מוגנת יכול להידון בבוררות בהסכמת הצדדים, וכי יש לכבד הסכמה זו.
17.
זהו גם המצב העובדתי שלפניי. בין הצדדים נתגלע סכסוך, ושניהם הסכימו לפנות לבוררות על מנת להכריע במחלוקת ביניהם, כאשר אין חולק כי המבקשים טיטלבוים בחרו בבית הדין כערכאת הבוררות לדון לפניה. אי לכך, גם אם נושא המחלוקת נוגע לדיירות מוגנת, הנמצאת בסמכותו העניינית של בית משפט השלום, הרי שלאור פסק הדין ברע"א 5973/14
יש לכבד את הסכמת הצדדים לדון בעניינם בבוררות, כך שלא ניתן לקבל טענת חוסר סמכות.

זאת ועוד, טענת חוסר הסמכות בנסיבות האמורות נגועה בחוסר תום לב, מאחר שהמבקשים עצמם הסכימו לדון בבוררות, בעודם מיוצגים ע"י עו"ד. קל וחומר לאחר שניתן פס"ד בביהמ"ש העליון בעניינם של המבקשים, היה מקום מצדם להסכים כי טענת חוסר הסמכות נשמטת ולא לנסות להצדיק ולטעון כי פסק הדין אינו רלוונטי לענייננו, או לנסות ולהמעיט בחשיבותה של טענת חוסר הסמכות, אשר היתה טענה מרכזית מצד המבקשים שהעלו בבקשה שלפניי לביטול הפסק, ולא טענה שולית כפי שצייר ב"כ המבקשים בתגובתו לאחר הגשת פסה"ד.
18.
על כך יש להוסיף, כפי שציינתי, כי איני סבור כי עסקינן בסמכות ייחודית הנוגעת לזכויות המשיבה כדיירת מוגנת. המחלוקת נסובה סביב הסכם שנחתם בין בעלה המנוח של המשיבה לבין המבקשים, לאור רצונם להרחיב את הבנייה באופן הפוגע באיכות החיים של המשיבה והמנוח בדירה, ולקבל את הסכמתם להרחבה. המחלוקת נוגעת להפרת ההסכם, ועל כן איני מוצא פגם בכך שהעניין נדון בבוררות.
19.
לאור האמור, טענת המבקשים בדבר חוסר סמכות הבוררים לדון בסכסוך, נדחית בזאת.
טענה לפי סעיף 24(4)
20.
המבקשים טוענים כי לא ניתנה להם הזדמנות לטעון טענות ולהביא ראיות. לאחר שהחליפו ייצוג, בא-כוחם הנוכחי טען בכתב כי לבוררים אין סמכות עניינית לדון בסכסוך בשל חוק הגנת הדייר, ובמקביל ביקש מהבוררים לקבוע דיון להבאת ראיות. בהחלטה מיום יד' חשון תשע"ד הבהיר בית הדין כי בדיון האחרון שהתקיים ביום יב' אלול תשע"ג, סוכם כי הצדדים יגישו סיכומים תוך שבוע ימים והם לא התקבלו בביה"ד, ולאור הנסיבות האריך בית הדין את המועד להגשת סיכומים. לאחר פניות נוספות של ב"כ המבקשים, נעתרו הבוררים לבקשתו וקבעו דיון, "בו על הצדדים להציג את כל ההוכחות מטעמם (מעבר לחומר שהוצג בדיונים קודמים) ולסכם את טענותיהם".
21.
אך בדיון זה מיום ד' שבט תשע"ד, העלה שוב ב"כ המבקשים את טענת חוסר הסמכות שהעלה בכתב עוד קודם לכן. הבוררים לא קיבלו את טענתו, ושאלו את ב"כ המבקשים שוב ושוב האם יש לו משהו להוסיף לגוף התיק. בתגובה ציין ב"כ המבקשים שהמבקשים בעצם כופרים בהסכם בינם לבין המנוח, ולא קיבל את דברי בית הדין כי המבקש, מרשו, הודה בקיומו של ההסכם, ושפאלוך היה נציג שלו בחתימת ההסכם (עמוד 2 שורות 12-32). ב"כ המבקשים ביקש להעיד ראשית את התובעת (או בנה לצורך העניין, שהופיע בהליך בשמו ובשמה) ואת פאלוך אודות ההסכם, ורק אח"כ את מרשו, המבקש; ועמד על כך שעל פי כללי סדרי הדין, התובע הוא המעיד ראשונה ורק אח"כ מעיד הנתבע. בית הדין השיב שבדיונים קודמים הסכימו הצדדים, לרבות מרשו, על קיומו של ההסכם ולא כפרו בו, ולכן אין טעם להתחיל לדון באמתותו. ב"כ המבקשים טען כי כיוון שלטענתו לבוררים אין סמכות לדון, אין נפקות בהודאת המבקש על ההסכם. בתום הדיון אמרו הבוררים, "אנחנו נחשוב נענה לכם תשובה", וב"כ המבקשים ציפה לקבל תשובה בעניין סדר הבאת הראיות, אך במקום זה ניתן פסק הבורר.
22.
בפתח פסק הבורר, ביה"ד כותב כי לאחר שב"כ הקודם של המבקשים ביקש להגיש סיכומים הוחלף הייצוג, ועו"ד מזרה פנה בכתב לביה"ד בעניינים פרוצדוראליים שונים וביקש לקיים דיון נוסף בתיק לשם הצגת ראיות חדשות ועדויות. ביה"ד נעתר לבקשתו. אני מוצא לנכון להביא חלק ניכר מהמשך פסק הבורר, המנמק את התנהלותם והכרעתם של הבוררים:
ד. במעמד הדיון הנ"ל, בו הועבר העתק מכל המסמכים בתיק לשני הצדדים, הציג עו"ד מזרה טענות שונות שהצד השווה שבהם הוא ניסיון לפסול את הבוררות כליל או לפתוח את התיק מחדש ולגרום לכך שביה"ד ידון בטענות שכבר הושמעו ומוצו, אך לא הציג כל ראיה או טענה מהותית חדשה, למרות שהדיון נקבע עקב בקשתו להעדת עדות והצגת ראיות חדשות והיה מיועד לכך, ולמרות בקשות ביה"ד במעמד הדיון שיעשה כן.
ה. עו"ד מזרה הציג שתי טענות עיקריות:
1.
לביה"ד אין סמכות לדון בנושא הדיון כלל, מאחר והוא נוגע לזכויות התובעת תחת חוק הגנת הדייר, שלפי החוק הסמכות הבלעדית בעניין זה מונחת בידי בתי המשפט האזרחיים.
2.
בינתיים, בין היתר, מסתמך ביה"ד על מסמך הסכם שהוגש, ללא חקירת הצדדים להסכם, ולפי סדרי הדין זה דבר נדרש ובסיסי. ע"כ דרש עו"ד מזרה מביה"ד לזמן את החתומים על ההסכם לשם חקירה ומתן עדות.
ו. לאחר קיום הדיון, הגיע ביה"ד למסקנה שהתוצאה היחידה של פניות וטענות עו"ד מזרה תהיה רק משיכת התיק וסחבת מיותרת וכפי שיופיע להלן סעיף ח'. אי לכך, החליט ביה"ד כי בכדי להימנע מעינוי הדין יש להוציא

פסק דין
ולאלתר וללא שהייה נוספת, וכדלהלן....
ח. באשר לטענת ב"כ הנתבעים הנז"ל סעיף ה-2, כפי שיפורט להלן סעיף ט', לא הייתה כל הכחשה מצד הנתבעים באשר לאמיתות ההסכם, וטענת ב"כ הנתבעים דאז (בנוכחות הרב צבי טייטלבוים) הייתה רק שהנתבעים קיימו את חלקם בהסכם ע"י כך שסיפקו חדר נוסף ללא רישיון. כששני הצדדים הודו בכל העובדות ולא הייתה שום הכחשה בעובדות אלא רק אם ההסכם קוים כלשונו, יכול ביה"ד, לאחר שמיעת הטענות במעמד שני הצדדים, להכריע לפי דעתו אם ההסכם קוים במלואו או לא. ביה"ד אינו רואה שום הצדקה הלכתית לחקור את החתומים על ההסכם. ודבר זה רק יגרום לסחבת מיותרת.
ט. במעמד הדיונים שהתקיימו בין הצדדים הוצג הסכם שנחתם בין ב"כ הנתבעים, ה"ה יצחק פאלוך, לבין בעלה המנוח ז"ל של התובעת, וכאמור שני הצדדים הסכימו שהוא אמיתי, לפיו הסכימו הצדדים כי בתמורה לחלקים מדירת התובעת שנלקחו ע"י הנתבעים, וכן הסתרת כמה חלונות מהדירה, תקבל התובעת חדר נוסף בדירה.
י. הדבר ברור כי הוספת חדר ללא רישיון ושעליו קיימות תביעות משפטיות, לא ניתן להגדיר כניתנת התמורה המוסכמת."

בהמשך הפסק פירטו את הסעדים שניתנו, אותם הזכרתי בפתח פסק הדין.
23.
עיון בשני הפרוטוקולים של הדיונים הראשונים מגלה כי ב"כ המבקשים דאז, עו"ד רוזנטל,
התייחס אל ההסכם כנכון וכמחייב את הצדדים, ולטענתו, בחתמם על ההסכם לקחו על עצמם המשיבה והמנוח את הסיכון שלא יהיה רישיון לחדר, והשתהו במשך 9 - 10 שנים עד להגשת התביעה; ומשני טעמים אלו, אין סיבה שיקבלו דירה חלופית (פרוטוקול מיום ז' אב תשע"ג, עמוד 4 שורות 26-33, עמוד 5 שורות 1-13). אף המבקש, אשר צבי טיטלבוים
, נשא דברים ולא הכחיש את ההסכם; הוא הודה שפאלוך חתם על ההסכם בשמם כשליח (עמוד 10 שורות 14-16 פרוטוקול מיום יב' אלול תשע"ג) ואף הודה בהסכם עצמו (עמוד 12 שורות 3-4). יחד עם זאת טען, לא הייתה כל כוונה שהאפשרות לעבור לדירה חלופית תישאר לנצח, ולמעשה היא פקעה אחרי כעשר שנים בהם המשיבה והמנוח לא ביקשו לעבור לדירה חלופית. בא-כוחם המשיך וטען כי ההסכם קוים במתן החדר הנוסף, גם אם ניתן ללא רישיון (עמוד 12 שורות 1-10).
24.
ראוי לציין כי עמדת המבקשים בתחילת ההליך שלפניי הייתה כי המבקשים לא הסמיכו את פאלוך לחתום בשמם על ההסכם, וכך מופיע בבקשה לביטול ובתצהירו של המבקש המצורף לבקשה, כי הוא ואמו לא הסמיכו את פאלוך להתחייב בשמם בכל עניין הקשור בזכויותיהם במושכר או במקרקעין או לחתום על ההסכם. המבקש אף הצהיר כי "מעולם לא פציתי את פי ולא העדתי בפני
הבוררים בפני
הם התייצבתי". לאחר שהוגשו הפרוטוקולים מדיוני הבוררות המפריכים את הטענות הללו (תוך שאציין כי ב"כ המבקשים הצהיר בדיון לפניי כי ראה את הפרוטוקולים כבר בביה"ד), בסיכומים מטעם המבקשים נשמטו הטענות כי פאלוך לא היה מוסמך לחתום בשמם על ההסכם, וכי המבקש לא דיבר בפני
הבוררים, ולא בכדי.
25.
מכל מקום, לאחר עיון בפרוטוקולים רואה אני כי הנמקת הבוררים נכונה. בשני הדיונים הראשונים, עמדת המבקשים הייתה כי ההסכם תקף ונכון אלא שהמשיבה, התובעת, לא זכאית לקבל דירה חלופית, אם משום חלוף הזמן או משום שבבניית החדר בה היא משתמשת מתקיים ההסכם; וזאת, הגם שהחדר נבנה בלי רישיון והוגשו בגין כך תביעות משפטיות, לרבות צווים וקנסות שהמשיבה שילמה בגין הבנייה הבלתי חוקית. כן טענו טענות כנגדה על אי-תשלום דמי שכירות, ועוד. במצב דברים זה, כאשר אין מחלוקת עובדתית על קיומו של ההסכם אלא על הפרתו, הרי שניתן להבין את עמדת הבוררים כי לא היה צורך בהעדת הצדדים להסכם. ברם בסופו של יום, עיון בפרוטוקול מלמד כי ניתנו לב"כ המבקשים הזדמנויות להביא עוד ראיות וכן היה יכול להעיד את מרשו, אך הוא סירב לעשות כן בטרם תעיד המשיבה, משום שכך הם סדרי הדין. אלא, שבשטר הבוררות פטרו הצדדים את בית הדין "מסדרי הדין, מחובת הראיה, מרישום פרוטוקול...", ואף לפי סעיף יד' לתוספת לחוק נקבע כברירת המחדל שהבורר פטור מסדרי הדין ודיני הראיות. מכאן שהדיינים לא היו מחויבים להתיר את חקירת המשיבה לפני חקירת המבקש, וזאת במיוחד לאחר ששמעו את עמדות הצדדים עצמם על דרך שיח בדיון ולא בחקירה פרונטלית.
26.
על בסיס האמור, סבורני כי ניתנה למבקשים ההזדמנות לטעון טענותיהם ולהביא ראיות אך הם לא ניצלו אותה. משכך, לא מתקיימת עילת ביטול לפי סעיף 24(4) לחוק.
27.
אמנם, יש טעם כלשהו בטענת ב"כ המבקשים כי הבין בתום הדיון האחרון שהבוררים יחליטו בדרישותיו לגבי העדויות וסדרן, כך שלא תם הדיון; וכי במקום זה קיבל בהפתעה את פסק הבוררות. ב"כ המבקשים אף נשען על קביעת הבוררים כי הדיון האחרון האמור יוקדש לראיות חדשות ולסיכומים, והדבר לא נעשה. אלא שטענה זו הינה חרב פיפיות, שכן ב"כ המבקשים ידע כי לכך נקבע הדיון, ובחר להעלות שוב בדיון את טענת חוסר הסמכות, ובמקביל התעקש שאינו מביא ראיות לפני שהמשיבה תעיד. במצב זה ניתן לומר, כפי שציינו הבוררים בפסק דינם וכטענת המשיבה, כי יש בכך משום אי-ניצול ההזדמנות האחרונה להביא ראיות, אשר ניתנה לו רק עקב בקשותיו לכך, כאשר לפני החלפת הייצוג המתין התיק לסיכומים.
28.


אך גם אם היה מקום לראות בטענתו ובאמירת הבוררים בתום הדיון כי יחזירו לצדדים תשובה – בסיס למסקנה כי לא מוצה הדיון בסכסוך לרבות הבאת הראיות, סבורני כי בסופו של דבר לא נגרם בפסק הבוררות עיוות דין. זאת הן משום תוצאתו, והן משום עמדת המבקש שהוצגה בבית הדין קודם לכן, כך שקשה להניח שבמתן עדות שונה היה ביה"ד משתכנע מכך. על כן גם אם היה מקום לקבוע כי קיימת עילת ביטול לפי סעיף 24(4) לחוק, הרי שלפי סעיף 26(א) לחוק אין בכל זאת לבטל את הפסק מקום שמצא בית המשפט כי לא נגרם בכך עיוות דין.

הטענה כי פסק הבורר אינו אכיף

29.
הטענה כי פסק הבורר אינו אכיף לא הועלתה בבקשה לביטול פסק הבורר ולא בדיונים שהתקיימו לפניי, אלא בסיכומי המבקשים. רק מטעם זה, יש לדחות את הטענה.
30.
אף לגופה, דין הטענה להידחות. המבקשים לא נימקו כראוי מדוע לא ניתן לאכוף סעד אשר לפיו המבקשים יציעו למשיבה "דירה חלופית, באותו גודל ואזור של הדירה שבנדון". מדובר בתנאים אותם ניתן לאכוף. אין כל מניעה כי המבקשים יספקו דירה חלופית באותו גודל של הדירה הקיימת ובאותו אזור, והדבר מונח לפתחם.
31.
זאת בפרט בענייננו, כאשר פסק הבורר קובע כי במידה והמבקשים לא יסדירו את החדר הנוסף מבחינת הרשויות, יספקו למשיבה דירה חלופית כאמור; וככל שלא יעשו כן, החלופה בפסק היא שישלמו למשיבה את שווי התמורה של דירה חלופית בכסף. עוד ראוי לציין, כי הצדדים הסמיכו את בית הדין בשטר הבוררות "לקבוע ביצוע ודרכי אכיפה לפס"ד והחלטותיו", כך שניתן לפנות לבית הדין ככל שיתעוררו חילוקי דעות בעניין.
32.
סוף דבר, לא הוכחה עילה לביטול פסק הבורר, ועל כן הבקשה לביטול הפסק (הפ"ב 34268-02-14) נדחית בזאת.
33.
הבקשה לאישור פסק בורר (הפ"ב 11614-02-14 ) מתקבלת
. אי לכך, פסק הבורר של בית דין צדק נתיבות חיים שע"י כולל חושן משפט אהל יוסף מיום טו' שבט תשע"ד (16.1.14), מאושר בזאת וניתן לו תוקף של

פסק דין
.
34.
המבקשים יישאו בשכ"ט והוצאות המשיבה בסך של 10,000 ₪.
ניתן היום,
כ"ח כסלו תשע"ו, 10 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.










הפב בית משפט מחוזי 11614-02/14 אסתר טיטלבוים, אשר צבי טיטלבוים נ' חנה יורוביץ (פורסם ב-ֽ 10/12/2015)