פסקי דין על כמאל קבלאן | פסקי דין על מדינת ישראל | פסקי דין על צבא הגנה לישראל | פסקי דין על עקאב סלאלחה ואח' |

22668-09/10 א     03/12/2015




א 22668-09/10 כמאל קבלאן נ' מדינת ישראל, צבא הגנה לישראל, עקאב סלאלחה ואח'








בית המשפט המחוזי בחיפה



ת"א 22668-09-10 קבלאן ואח'
נ' מדינת ישראל
ואח'


בפני

כבוד השופטת
ישראלה קראי-גירון


התובע

כמאל קבלאן
ת.ז. 03272848


נגד


נתבעים

1.מדינת ישראל

2.צבא הגנה לישראל

3.עקאב סלאלחה ת.ז. 036652238

4.פאיד קבלאן ת.ז. 03664208




פסק דין


מבוא
1.
זוהי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שאירעו לתובע, יליד 1987, באירוע ירי מיום 14.7.2004. מדובר באירוע בו נפצע התובע וחברו, המנוח נביל נאיף מסעוד (להלן: "המנוח") נהרג.
2.
יורשי המנוח הגישו תביעה דומה במסגרת ת.א. 1113/07 עזבון המנוח נביל נאיף מסעוד נ' סלחאלה עקאב בבית המשפט המחוזי חיפה (להלן: "תביעת המנוח"). הנתבע 4 בתביעה המקורית כאן (להלן: "הנתבע") לא היה צד לתביעת המנוח.

תביעת המנוח נדונה והוכרעה על ידי כב' השופטת וילנר ב

פסק דין
מיום 10.4.2011 (להלן: "פסק הדין"). בפסק הדין נדחתה התביעה נגד מדינת ישראל
, הנתבעת גם בתביעה זו והתקבלה התביעה נגד מר סלחאלה עקאב הוא הנתבע מס' 3 בכתב התביעה המקורי דנן (להלן: "מר סלחאלה").
3.
עסקינן באירוע שהחל ביום 14.7.04, אז יצאו התובע, המנוח וחבר נוסף, סמיר קבלאן ז"ל, לטיול בטבע באזור עין סרטבה בסמוך לכפר בית ג'אן. הם עשו כן בשעות הלילה. סמוך לשעת 02:00 בעודם מטיילים נורו יריות אשר פגעו בתובע והרגו את המנוח.

חקירת האירוע הניבה לאחר מכן הגשת כתב אישום כנגד מר סלחאלה והנתבע, שהיו במועד האירוע חיילים. כתב האישום נדון בבית הדין הצבאי והסתיים בהרשעת השניים על פי הודאותיהם. החקירה ברשויות הצבא העלתה כי מר סלחאלה והנתבע וכן אזרחים נוספים יצאו ביום 14.7.04 לצוד חזירי בר באזור הכפר בית ג'אן. הנתבעים נטלו לשם כך את נשקם האישי. במהלך הציד, בעקבות שמיעת רחשים נורו יריות, מבלי לבדוק את מקור הרחש. כתוצאה מירי זה נפגע התובע ונפצע ואילו המנוח נהרג.

4.
הנתבע ומר סלחאלה הודו במיוחס להם בכתב אישום מתוקן שהוגש נגדם בבית הדין הצבאי מחוז שיפוטי צפון. על סמך הודאותיהם הם הורשעו בעברות שיוחסו להם. זאת ב

פסק דין
מרשיע מיום 28.12.2004.

שני הנתבעים הורשעו בעברות של:
-
איסור צידה, עברות לפי סעיף 2 + 14 ב' לחוק להגנת חיות הבר, התשט"ו 1955 + סעיף 29 (א) לחוק העונשין התשל"ז – 1977.
-
שיבוש הליכי משפט, עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין התשל"ז – 1977.

מר סלחאלה הורשע בנוסף בעבירות של:
-
גרם מות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין התשל"ז – 1977.
-
פציעה, עבירה לפי סעיף 344 לחוק העונשין התשל"ז – 1977.
הנתבע הורשע בנוסף בעבירות של:
-
סיוע לאחר
מעשה, עבירה לפי סעיף 260 ו – 261 (2) לחוק העונשין התשל"ז – 1977.
-
מעשי פזיזות ורשלנות, עבירה לפי סעיף 538 (5) + סעיף 34א (א)(1) לחוק העונשין התשל"ז – 1977.

5.
ביום 23.3.2005 נגזר עונשם של הנתבע ומר סלחאלה:

מר סלחאלה נדון לשלוש שנות מאסר מהן 21 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו והיתרה על תנאי למשך שנתיים לבל יעבור כל עבירה שיש עמה יסוד רשלנות שהביא לפציעה או למות אדם ועבירות שיש עימן יסוד של מסירת שקר בחקירה על פי דין ועבירה לפי חוק הגנת חיות הבר התשט"ו 1955.

הנתבע נדון לשתי שנות מאסר מהן 12 חודשים לריצוי בפועל בניכוי ימי מאסרו והיתרה על תנאי למשך שנתיים לבל יעבור את העבירות שתוארו לעיל בנוגע לנתבע 3 ובנוסף עבירות שיש עימן סיוע לדבר עבירה או יסוד של פזיזות ורשלנות.
6.
אין מחלוקת בין הצדדים כי מיד לאחר אירוע הירי תיאמו הנתבעים גרסאות ביניהם והסכימו להעיד כי שניהם יחדיו נטלו חלק באירוע הירי שגרם לפציעת התובע ולמות המנוח.

אין מחלוקת כי בהתאמה ניתנו הודאות מטעם שני נתבעים לרשות החקירה הצבאית ועל פיהן הוגש כתב אישום מקורי אשר ייחס לשניהם ביצוע אותן עבירות.

7.
עוד אין מחלוקת כי בסופו של יום בעקבות מידע שמסר אבי הנתבע , על בסיס וידוי שהתוודה בפני
ו הנתבע נערכה חקירה נוספת, בוצעה לנתבע בדיקת פוליגרף וכן בוצעה בדיקת מז"פ.
כל הבדיקות והחקירה העלו כי הקליעים שגרמו למות המנוח ופציעת התובע נורו רק מנשקו האישי של מר סלחאלה.

בעקבות כך, בעקבות בדיקות שנעשו והודאות או הודעות אחרות שנגבו שונה כתב האישום שהוגש כנגד הנתבעים ואלו הורשעו בעבירות שונות. ביצוע הירי יוחס בכתב האישום המתוקן שהוגש רק למר סלחאלה ורק הוא הורשע בביצוע הירי. כנראה כי בשל כך לא הוגשה תביעת המנוח שתוארה לעיל גם כנגד הנתבע כאן.
8.
המחלוקת בין הצדדים, בעטיה הוגשה התביעה דנן גם נגד הנתבע הינה מה המשמעות שיש לייחס להודאות הראשונות שנתן נתבע זה בחקירתו, והאם יש להעדיפן על פני הודאותיו האחרות בחקירה הנוספת שנעשתה לו ברשויות החקירה בצבא ועל פני תוצאת הבדיקות הנוספות שבוצעו בחקירה עובר להגשת כתב האישום המתוקן נגד הנתבעים.

טוען ב"כ התובע כאן כי פציעת התובע התרחשה כאמור בהודאותיו הראשונות של הנתבע, כלומר גם
כתוצאה ישירה מירי שבוצע ברובהו של הנתבע.

ב"כ התובע טוען כי ההחלטה שלא לייחס לנתבע ירי שגרם לפציעת התובע נבעה מהעדר ראיות מספיקות להרשעה בפלילים ואולם קיימות מספיק ראיות לקבלת תביעתו האזרחית של התובע גם כנגד הנתבע. זאת בשל השוני בנטלי ראיה בין המשפט האזרחי והפלילי.
9.
עוד אין מחלוקת כי באירוע בו נפצע התובע והמנוח נהרג לקחו חלק אנשים נוספים, עמם הנתבעים יצאו לצוד חזירי בר באזור הכפר בית ג'אן. אלו היו אותה עת אזרחים וכנגדם לא הוגשה כל תביעה, לא בעניינו של המנוח ולא בעניין כאן.

טענות התובע
10.
התובע משתית תביעתו על טענות כדלקמן:


i

שני הנתבעים ביצעו ירי שפגע בתובע ופצע והרג את חברו המנוח. הירי בוצע על ידי
שני הנתבעים וגרם לנזק.
ii

יש לקבל התביעה כנגד מר סלחאלה הן מכוח הכלל בדבר פסק הדין המרשיע המשמש ראיה במשפט אזרחי, והן מכוח מחדלו כאן להתגונן בפני
התביעה שהוגשה נגדו.
iii

יש לקבל התביעה נגד הנתבע משום שזה שהה בזירת האירוע, הודה כי ירה ביחד עם מר סלחאלה את היריות שהובילו לפציעת התובע ולהריגת המנוח. יש לדחות הגרסה כי מדובר בגרסת שווא שניתנה בחקירתו הראשונה בפני
הרשות הצבאית החוקרת תוך תיאום עדויות כדי לסייע למר סלחאלה. לצורך כך יש להסתמך רק על עדויות הנתבע במצ"ח מיום 15.7.04 ומיום 31.8.04 ובדוח עיכוב מיום 14.7.2004 ועל מסמכים נוספים המפרטים כולם גרסה לפיה הירי בוצע על ידי שני הנתבעים.


iv

עדות התובע בבית משפט זה אמינה ועדות הנתבע מגמתית.
v

יש להשית על מדינת ישראל
אחריות שילוחית ואחריות ישירה בשל מעשי הנתבעים

שהיו במועד האירוע חיילים. זאת משום שמדינת ישראל
היא הבעלים של הנשקים
הרלוונטיים שהשימוש בהם גרם לנזק, ומדינת ישראל
מסרה אותם לנתבעים מבלי לציידם בנהלי בטיחות מספקים, מבלי לתת להם הדרכה נאותה, מבלי להשליט פיקוח סביר על השימוש בהם ומבלי לבדוק מידת התאמת הנתבעים לעשות שימוש בנשק.

כן נטען כי מדינת ישראל
נושאת באחריות שילוחית למעשי הנתבעים שהיו במועדים
הרלוונטיים חיילים.


vi

יש לשנות נטל הראיה במקרה דנן הן מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין והכלל בדבר
עצמווהן מכוח סעיף 38 לפקודת הנזיקין והכלל בדבר דברים מסוכנים.


vii

במקרה דנן לא קיים השתק פלוגתא או השתק עילה מכוח פסק הדין של כב' השופטת
וילנר בתביעת המנוח משום שאין זהות בין הצדדים לתביעה כאן ולתביעה שם אשר
הוגשה
רק כנגד


מדינת ישראל
ומר סלחאלה ולא כנגד הנתבע.


viii

אין לייחס רשלנות תורמת לתובע.


ix

אין לפטור המדינה מאחריותה לאור רשלנותו המכרעת של מר סלחאלה.

טענות הנתבעים
11.
מר סלחאלה כלל לא התגונן מפני התביעה.
12.
הנתבע טען כי דין התביעה נגדו להידחות משום שהתביעה נגדו מבוססת אך ורק על הטענה כי ביצע הירי שגרם לפציעת התובע, ולא כך הדבר.

נטען כי מעצם הגשת כתב האישום המתוקן נגדו, והרשעתו רק בביצוע העבירות האמורות בכתב האישום המתוקן, ניתן ללמוד כי נתבע זה לא ירה את היריות שפצעו את התובע. נטען כי עניין זה אושר בבדיקות מז"פ שנערכו לקליעים שנמצאו בזירה ובבדיקת פוליגרף שנערכה לנתבע.
13.
עוד נטען על ידי הנתבע כי עובדות אלו לא נסתרו על ידי התובע בהליך כאן. זאת גם משום שלתובע, על פי הודאתו בחקירתו כלל אין מידע אישי על אופן התרחשות האירועים. עוד נטען כי בנסיבות העניין אין כל תחולה לסעיפים 38-41 לפקודת הנזיקין המעבירים נטלי ראיה. עוד נטען כי גם אם נטלי הראיות הועברו מכוח כללים אלו, הרי הנטלים הורמו, והוכח בראיות מספיקות כי הנתבע כלל לא ירה הקליעים שפגעו בתובע. משכך ומשעילת התביעה נגד נתבע זה מבוססת אך ורק על הטענה כי ירה ופצע את התובע דין התביעה נגדו להידחות.
14.
עוד טען ב"כ הנתבע כי, הגם שלא היה צד להליך בתביעת המנוח יש ממש בטיעוני ב"כ המדינה כי האמור בפסק הדין יוצר השתק פלוגתא החוסם התובע, מלהעלות טענותיו גם בהליך זה.
15.
עוד נטען כי הנתבע סיפק הסברים למתן הודאותיו הראשונות במשטרה, עליהן מסתמך ב"כ התובע בתביעה זו. נטען כי הנתבע
הסביר, והסבריו התקבלו, כי הדבר נעשה תוך תיאום מראש עם נתבע 3, מתוך חברות, ובמטרה לסייע לו. נטען כי בשל כך הורשע הנתבע בעבירה של שיבוש הליכי משפט וסיוע לאחר ביצוע העבירה. עוד נטען כי כל קביעה אחרת תשלול היכולת להסתמך על פסק הדין המרשיע בהליך האזרחי כאן משום שלא ניתן להסתמך רק על חלקים מ

פסק דין
זה ולפיכך דין התביעה המבוססת בעיקרה על קיומו של

פסק דין
מרשיע במשפט פלילי כראיה במשפט אזרחי היה במקרה כזה להידחות אפילו נגד מר מסלחאלה.

כך טוען ב"כ הנתבע כי באם אין ממש בגרסה זו של הנתבע בדבר מסירת גרסאות קודמות שיקריות לא הייתה כל סיבה להרשיעו בעבירות של שיבוש הליכי משפט ולתקן כתב האישום נגדו לאחר שגרסתו אומתה בבדיקת מעבדה ובבדיקת פוליגרף.
16.
ב"כ הנתבע טוען עוד כי אין עסקינן במקרה דנן בנטל ראיה פחות במשפט אזרחי המספיק כדי לקבל תביעה כנגד הנתבע על בסיס הודאות ראשונות שנתנו הנתבעים לרשות החוקרת בצבא ואין מדובר בעדות כבושה שיש להעדיף על פניה הודאה ראשונה במשטרה. נטען כי גרסתו המאוחרת של הנתבע נבדקה ואומתה בבדיקות אובייקטיביות שתמכו פוזיטיבית במסקנה כי לא הוא ירה ופצע את התובע. לפיכך אין כל מקום לטענות לעניין היות גרסתו של הנתבע עדות כבושה. אין גם מקום לטענה לפיה לצורך הרמת נטל ההוכחה הנדרש בתביעה אזרחית יש די ראיות לתובע המסתמכות על הודאותיו במשטרה של הנתבע שתוכנן נבדק ונדחה כדי לקבל התביעה האזרחית שהוגשה. לפיכך טוען ב"כ הנתבע כי דין התביעה נגד המבוססת רק על הטענה כי ירה ופצע את התובע להידחות.

17.
הנתבע טוען כי יש לדחות התביעה נגדו גם לאור אשמו המכריע של מר סלחאלה ואשמו התורם של התובע עצמו.
בנוסף בעדותו בהליך תמך הנתבע במידה מה בטיעוני ב"כ המדינה. זאת באשרו
כי עובר לקבלת נשקו כחייל עבר הדרכות נדרשות ואף קיבל הדרכות כל אימת שיצא לביתו לחופשה עם נשקו. עוד הודה הנתבע כי ידע שהוא מבצע פעולות אסורות ועבירות על פי חוקי הצבא שעה שבחר לקחת ולהשתמש בנשקו הצבאי כדי לצוד חזירי בר באישון לילה בשדות הסמוכים לכפרו בית ג'אן.
18.
ב"כ נתבעת מס' 1 (להלן: "מדינת ישראל
") טענה כי דין התביעה נגדה לדחות משום:


i

קיומו של השתק פלוגתא ביחסים בינה ובין התובע מכוח פסק דינה של כב' השופטת
וילנר בתביעת המנוח.
ii

הוכחה פוזיטיבית כי ניתנו הדרכות והנחיות לנתבעים 3 ו- 4, שהיו חיילי צה"ל במועדים הרלוונטיים, הן עובר לקבלת נשקם האישי, הן באופן עונתי במהלך הדרכות קבועות, והן מכוח הוראות שניתנו להם כל אימת שיצאו לחופשה בביתם. הכל כנלמד מעדויות מכלי ראשון שנשמעו בהליך זה מפי חיילים ומפקדים ששירתו יחד עם הנתבעים במועדים
הרלונטיים.


iii

העדר ראיות פוזיטיבית מטעם התובע התומכת בטיעוניו בתביעה. זאת במיוחד
כאשר
התובע הסתפק בעדותו היחידה, שלא הייתה אמינה ומספקת, וכאשר
התובע עצמו הודה כי לא הייתה ידיעה אישית על האירועים שהובילו לפציעתו. כמו
כן התובע נמנע ממתן הסברים סבירים למעשיו עובר לאירוע ובמיוחד לשהותו מספר
שעות באזור ללא סיבה. נטען עוד כי הטענה שהתובע וחבריו יצאו לטיול טבע לילי
אינה סבירה והטענה כי יצאו לעשן נרגילה באזור לא הוכחה משלא נמצאה נרגילה
באזור. נטען כי אך סביר הוא כי גם התובע וחבריו שהו באזור לצורך מטרת ציד,
אחרת אין הסבר לשהותם הארוכה באיזור בשעות הלילה ללא סיבה סבירה.


iv

אין מקום להעברת נטל הראיה במקרה דנן מכוח סעיפים 38-41 לפקודת הנזיקין.
כמו כן קיימת הלכה פסוקה לפיה אין להטיל אחריות בנזיקין על המדינה בגין מעשים
פלילים שבוצעו על ידי חייל ללא קשר לשירותו הצבאי. עוד נטען כי הכלל בדבר דבר
מסוכן בכל הנוגע לפגיעה מירי חל רק כאשר מדובר בהתרשלות הנובעת מעזיבת
הנשק או מסירתו ללא רשות לאחר. נטען כי דברים אלו לא התרחשו במקרה דנן.
נטען גם כי אין תחולה לכלל בדבר הדבר מדבר בעד עצמו משום שנסיבות האירוע
ברורות.
v

יש לדחות התביעה גם בשל אשמו המכריע של מר סלחאלה ואשמו התורם של התובע שניתק הקשר הסיבתי בין מעשה ומחדל של מי מטעם המדינה (אם היה כזה) והנזק.
19.
בנוסף הגישה ב"כ מדינת ישראל
הודעה לצדדים שלישים נגד מר סלחאלה. מר סלחאלה לא התגונן גם בפני
תביעה זו על דרך הודעה לצד שלישי.

ניהול ההליך
20.
במהלך ישיבות קדם משפט צומצמו המחלוקת בין הצדדים, נמחק נתבע 2 המקורי מכתב התביעה ונקבע כי יפוצל הדיון בשאלת האחריות והנזק.
21.
במהלך שמיעת הראיות נשמעו עדויות התובע ועדות הנתבע. המדינה השמיעה עדויות קצין (ש.ס) אשר שימש סמ"פ בגדוד בו שירתו נתבעים 3 ו- 4 אך לא הכיר אישית אותם, עדות העד ג.ו. ששירת בגדוד עם הנתבעים 3 ו- 4 הכירם אישית וידע כי האחד נהג בגדוד והשני עובד רס"ר, ועדות העד מ.ח. ששימש במועדים הרלוונטיים מ"פ מפקדה בגדוד. כן העיד העד כ.ז. שהנתבע שימש כנהגו במועדים הרלוונטיים.

הצדדים הסכימו כי עדות נוספת בתצהיר של המג"ד תתקבל כראיה ללא צורך בחקירה.
22.
לאחר שמיעת הראיות סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב.

מעיון בסיכומים אלו עולה כי המחלוקות העיקריות בין הצדדים הן:


i

האם היה מעורב הנתבע בירי שפצע את התובע.


ii

האם קיבלו הנתבעים הדרכה מספקת, אימון מספק בנוגע לשימוש בנשק עובר
לקבלתו לשירותם האישי, במהלך השירות ועובר ליציאתם הביתה בליווי הנשק
האישי
והאם הופעל פיקוח מספק על שימוש בנשק במהלך חופשות החיילים
כדוגמת הנתבעים.
iii

האם נוצר השתק פלוגתא מכוח האמור בפסק דינה של כב' השופטת וילנר בתביעת המנוח שדן בנסיבות העניין במסגרת התביעה שהגישו יורשי המנוח כנגד מדינת ישראל
וכנגד מר סלחאלה בלבד.


iv

האם יש להעביר נטל הראיה להוכחת טענות התובע נגד הנתבעים מכוח הכללים
האמורים בסעיפים 38-41 לפקודת הנזיקין נוסח חדש.

23.
לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי מכיוון שמר סלחאלה לא התייצב לדיון, למרות שכתב התביעה הומצא לו, דין התביעה נגדו להתקבל. זאת בוודאי אם יקבע שהאמור בפסק הדין של כב' השופטת וילנר מהווה מעשה בית דין במקרה דנן. כן אין מחלוקת כי היה ותתקבל התביעה נגד מדינת ישראל
דין ההודעה לצד שלישי, שזו הגישה נגד מר סלחאלה להתקבל מאותה סיבה של העדר הגנה.

המסקנה
24.
לאחר שעיינתי בכל החומר הרלוונטי אני סבורה כי דין תביעת התובע נגד הנתבעים להידחות למעט תביעתו נגד מר סלחאלה. דין התביעה נגד מר סלחאלה להתקבל בהעדר הגנה וגם מכוח מעשה בית דין כפי שנקבע גם בפסק דינה של כב' השופטת וילנר בתביעת המנוח. בהתאמה ומאחר ופוצל הדיון על התובע להגיש בקשה למתן

פסק דין
כנגד מר סלחאלה ולהוסיף תצהיר נזקים וסכומים שנתבעים לפיצוי. באם יעשה כן בתוך 30 יום ממועד המצאת

פסק דין
זה, ולא תתקבל כל תגובה מטעם מר סלחאלה, תוך 30 יום נוספים יינתן

פסק דין
משלים רק כנגד מר סלחאלה ויקבע
שיעור הפיצוי שעל מר סלחאלה לשלם לתובע זאת ב

פסק דין
משלים.
25.
לטעמי דין התביעה כנגד הנתבע להידחות משום שלא הוכחו טענות הנטענות כלפיו. לא נסתרה הטענה המעוגנת היטב בחומר הראיות שהובא לפני, בחומר הראיות המצוי בתיק בית הדין הצבאי מחוז צפון שהוגש כראיה שהוצג בפני
כראיה, ובאמור בפסק הדין המרשיע ובגזר הדין ובאמור בפסק דינה של כב' השופטת וילנר, כי נתבע זה לא ירה יריות כלשהן מנשקו.

מאחר לא נסתרה הטענה המוכיחה כי הנתבע לא ירה את היריות שפצעו את התובע והיה זה רק מר סלחאלה שירה בנשקו ומשהתבססו כל טענות התובע כנגד הנתבע בהליך זה רק על העובדה שזה ירה בתובע ופצעו, דין התביעה להידחות.
26.
אציין כי גרסת הנתבע לא נסתרה גם מאחר
ולא היה בידי התובע, אשר הודה בעדותו בפני
י כי אין לו כל ידיעה על האירועים שהובילו לפציעתו מידע או עדים לסתור גרסת נתבע זה. כמו כן
לא היה ביכולתו של התובע לסתור ממצאי בדיקת המז"פ והפוליגרף שנערכו והוכיחו שהנתבע לא ירה בתובע. משכך אין כל מקום או צורך לדון בהעברת נטלי הוכחה על כתפי התובע מכוח סעיפים 38-41 לפקודת הנזיקין. בהתקיים ראיות מספיקות להוכחת גרסת הנתבע הרי גם אם היה מועבר נטל ההוכחה נטל זה הוכח ומספיק כדי לקבוע פוזיטיבית
שהנתבע לא ירה הירייה שפצעה את התובע.

27.
למעלה מן האמור אציין כי לא מצאתי ממש בטענות ב"כ התובע לעניין העברת נטלי הראיה. גם אני סבורה כי אין תחולה במקרה דנן לכללים בדבר ההלכה "הדבר מדבר בעד עצמו" משום שנסיבות האירוע ברורות.
28.
אני סבורה כי דין התביעה כנגד מדינת ישראל
להידחות משום שהוכחו במידה הנדרשת הטענות לעניין קיומם של הדרכה, פיקוח ואימון מספיקים על הנתבעים בהיותם חיילים, זאת
עובר למסירת נשק אישי לשימושם במהלך שירותם הצבאי ועובר ליציאתם לחופש בביתם.

הוכחה זו נלמדת מעדות הנתבע עצמו בדבר הדרכות שקיבל, מהודאותיו כי היה מודע בכל מועד רלוונטי כי הוא עובר במעשיו (נטילת נשק אישי לשימוש בהרפתקה של
ציד חזירי בר אסורה) על חוקי הצבא ומבצע מעשה אסור. הדבר נלמד גם מעדות עדי הנתבעת שלחלקם ידיעה אישית על הדרכות ואימונים שקיבלו הנתבעים לרבות הדרכות אישיות עובר ליציאתם לחופשה הרלוונטית וחלקם העידו על נהלי צבא בעניין זה. אל מול הוכחות אלו ניצבה רק עדותו היחידה של התובע שהינו בעל דין אשר הודה בהגינותו כי אין לו כל מידע בנוגע לאירועים שהובילו לפציעתו. התובע כלל לא היה חייל במועד הרלוונטי ולא יכול היה להעיד דבר על מידת הפיקוח, האימון וההדרכה שקיבלו הנתבעים כחיילים. מעבר לכך בהיותו אח של חייל הודה התובע בעדותו בפני
י כי אכן חיילי צה"ל קיבלו הדרכה נדרשת באשר לאופן הטיפול בנשקם האישי זאת כעולה מתיאוריו איך אחיו החייל טיפל בנשקו האישי שעה ששב לחופשה בבית, איך שמר עליו והסתירו בארון בביתו ומנע מאחיו גישה אליו.
29.
למעלה מן הצורך אני סבורה כי צודקת ב"כ מדינת ישראל
בטיעוניה כי פסק דינה של כב' השופטת וילנר בתביעת המנוח יוצר השתק פלוגתא בנסיבות העניין. זאת בוודאי לעניין הסוגיות השנויות במחלוקת בנוגע לאחריות מדינת ישראל
, מכוח העילה בתביעה האישית ובתביעה מכוח העילה השילוחית, זאת גם למרות שאין זהות בין הצדדים בשני ההליכים. אני סבורה כי אותן סוגיות המועלות בתביעה כאן נגד מדינת ישראל
נדונו והוכרעו כהלכה הן בפסק דינה של כב' השופטת וילנר והן בפסק הדין המרשיע ובגזר הדין שניתן בבית הדין הצבאי למחוז צפון.

בוודאי נכון הדבר כאשר גם בפסק דינה של כב' השופטת וילנר לובנו אותן טענות שהועלו כעת בפני
ביחס לאותו אירוע זאת במיוחד כאשר גם שם וגם כאן נטענו כנגד מדינת ישראל
אותן טענות.
30.
אני סבורה כי לא יהיה זה נכון ולא ניתן במקרה דנן לקבל תביעת התובע בהתבסס רק על עדותו היחידה אשר לימדה כי אין התובע יודע דבר על נסיבות פציעתו וכל ידיעתו נובעת מסיפורים שסופרו לו.

31.
אני סבורה עוד למעלה מן הצורך כי בנסיבות העניין רשלנותו המכרעת של מר סלחאלה כאמור בפסק הדין המרשיע המשמש ראיה במשפט זה קטעה קשר סיבתי כלשהו בין מעשה או מחדל של מדינת ישראל
והנתבע ונזקי התובע ודי בכך גם כן כדי לדחות התביעה נגדם.

משכך אין צורך לדון בטענות לעניין רשלנותו התורמת של התובע אשר לא הוכחו במידה מספקת בפני
י.
32.
לאור מסקנותיי הנ"ל אין צורך לדון בהודעה לצד שלישי שהגישה המדינה.

דיון והכרעה
אחריות מר סלחאלה
33.
כאמור אחריות נתבע זה נדונה, לובנה והוכרעה בפסק הדין המרשיע שניתן כנגד נתבע זה בבית הדין הצבאי מחוז צפון. בנוסף נדונה אחריותו גם בפסק דינה של כב' השופטת וילנר בתביעת המנוח ואין לי אלא לסמוך ידי על כל שנאמר שם.

בנוסף נתבע זה כלל לא התגונן בתביעה כאן ומשכך דין התביעה נגדו להתקבל וכך אני מורה.

אחריות הנתבע
34.
כאמור התביעה כנגד נתבע זה מבוססת אך ורק על הטענה כי נתבע זה ירה ויריות שנורו מנשקו האישי פצעו את התובע. לא נטענה כל טענה נוספת בנוגע לפעילות נתבע זה במועד האירוע זאת גם משום שאחרת היה מתקשה התובע להבהיר מדוע בחר להגיש התביעה רק נגד הנתבע ומר סלחאלה ולא כנגד גורמים נוספים אשר שהו במקום במסע ציד החזירים יחד עם הנתבעים שכן נתבעו בהליך זה, ובמהלכו ירה מר סלחאלה יריות שהרגו המנוח ופצעו התובע.
35.
גם אם אתבסס על הראיות שהביא התובע בתיק זה אין מנוס מן הקביעה כי התובע לא הוכיח תביעתו נגד הנתבע.

לתובע אין כל ידיעה אישית על האירועים שהובילו לפציעתו וכך גם הוא מודה במפורש בעדותו (בעמוד 14-15 לפרוטוקול ישיבת יום 29.6.2014). התובע מודה כי אינו יודע מי ירה בו וכל עדותו נובעת ממסקנות שהסיק מעצם התקרבות מר סלחאלה והנתבע אליו לאחר שנורה ומחומר החקירה שהצטבר נגד נתבעים אלו ברשויות החקירה בצבא.

התובע בחר אפוא להסתמך בתביעתו על עדותו היחידה כבעל דין ועל חומר חקירה שהניב בסופו של דבר הגשת כתב אישום בו נטען מפורשות כי
הנתבע אינו מואשם
בירי שגרם לפציעה. משכך התובע לא הרים נטל ההוכחה המוטל עליו מכוח תביעתו כנגד הנתבע המבוססת על הטענה כי זה ירה ופצע את התובע ואין לו אלא להלין על עצמו.
36.
גם אם יטען כי התובע מבסס תביעתו כנגד הנתבע על

פסק דין
פלילי שניתן כנגדו כראיה במשפט אזרחי אין בדבר זה לסייע לתובע.

שהרי כמוסבר לעיל הנתבע כלל לא הורשע בביצוע ירי ומשכך אין ההסתמכות על פסק הדין המרשיע כדי לסייע לתובע בהוכחת תביעתו.

נהפוך הוא דווקא הסתמכות כזו אותה מבקש התובע לעשות בוודאי בתביעתו נגד מר סלחאלה מסייעת לטיעוני הנתבע ומשמיטה את הקרקע מתחת נימוקי התובע כי יש להעדיף הודאותיו המוקדמות של הנתבע בחקירה, בהן הודה כי ירה, על פני האמור בכתב האישום ובפסק הדין המרשיע. אם התובע מסתמך על הרשעה הנתבע בכתב אישום המייחס לו שיבוש הליכי משפט בשל מסירת הודאות ראשונות כוזבות ותיאום עדות שהובילו למסירת גרסה שקרית, כיצד ניתן וברצינות להסתמך מחד על הרשעה כזו ומנגד לטעון שההודאה הראשונה הכוזבת היא המחייבת את הנתבע.

משבחרו רשויות התביעה בצבא, על סמך חקירה מקיפה שביצעו להאשים התובע בביצוע פעולות שאינן ירי ומשהורשע הנתבע על פי הודאותיו בביצוען מקפל פסק הדין המרשיע המשמש כראיה בהליך זה את כל הראיות שיש כנגד הנתבע וכל טענה אחרת כנגד ראיות אלו מהווה הבאת ראיות לסתור

פסק דין
מרשיע מבלי שנתקבלה לכך רשות בהליך זה.
37.
זאת ועוד טענות התובע כי הנתבע ירה ופצעו נסתרות מחומר החקירה עצמו שהצטבר ברשויות החקירה הצבאית, מכתב האישום ומפסק הדין המרשיע. אין מחלוקת כי מלבד גביית עדות סותרת המוכיחות כי הנתבע לא ירה בתובע קיימות גם תוצאות שתי בדיקות (בדיקת מז"פ ובדיקת פוליגרף) המוכיחות ההפך מהנטען לפני על ידי התובע.

משכך הוצג לי חומר חקירה פוזיטיבי התומך בטענת הנתבע שלא ירה וכן הרשעה פלילית התומכת אף היא בטענה זו. כל זאת בכך מול עדות תובע יחידה שאף היא מבוססת על מידע שאינו ממקור ראשון אלא על על עדות שמיעה.

במצב עניינים זה לא הוכיח התובע תביעתו במידה הנדרשת במשפט אזרחי בנוסף, אפילו היו מועברים נטלי ראיה והוכחה כמבוקש על ידי התובע, הרי במקרה זה נטלים אלו הורמו, והכל
בראיות שהביא הנתבע.

משכך דין התביעה נגד הנתבע
להידחות.
38.
לאמור לעיל מצטרף כל האמור בפסק דינה של כב' השופטת וילנר בתביעת המנוח שניתח כל העובדות הרלוונטיות לענייננו, מצא את פעילות מר סלחאלה כרשלנות מכרעת המנתקת קשר סיבתי בין המיוחס למדינה בתביעה שם ונזקים שנגרמו עקב הירי תוך קביעה כי
רק מר סלחאלה
ירה את היריות שפגעו הן במנוח והן בתובע. קביעות אלה רלוונטיות ונכונות גם לענייננו אפילו אינן בבחינת השתק פלוגתא גם כנגד התובע כאן, עניין שידון להלן. הראיות שהובאו בהליך זה, כאמור גם לעיל, אינן משנות נכונות הקביעות שנעשו על ידי כב' השופטת וילנר בפסק הדין שניתן בתביעת המנוח.

אחריות המדינה
39.
שאלת אחריות המדינה לאירועים בהם נפצע גם התובע נדונה בהרחבה בפסק דינה של כב' השופטת וילנר בתביעת המנוח. נכון הוא כי ב

פסק דין
זה לא היו התובע והנתבע צדדים להליך ואולם כל הטענות הנטענות לפני היום כנגד מדינת ישראל
נדונו גם עובר למתן

פסק דין
זה והוכרעו לאחר שמיעת ראיות. התובע בהליך זה לא העלה טענות חדשות וכך גם הנתבע.

במצב עניינים זה אני סבורה כי קיים השתק פלוגתא בכל הנוגע לטענות שהועלו לפני כנגד מדינת ישראל
.

זאת בהסתמך גם על העובדה כי כל החומר הרלוונטי שעמד לפני זהה לחומר הראיות שעמד לפני כב' השופטת וילנר עובר למתן הכרעתה, למעט עדות התובע והנתבע. עדויות אלו לא שינו דבר לעניין קביעת אחריות המדינה לאותו אירוע שהוביל למות המנוח ולפציעת התובע.

כבר הראנו לעיל כי עדות התובע אינה יכולה להוסיף דבר בנוגע לאירועים שקדמו לפציעתו משום שהוא אינו יודע דבר לגביהם מידיעה אישית ועדות הנתבע רק תומכת בגרסת המדינה.

התובע הוא שבחר שלא להביא ראיות נוספות, להסתמך על חומר החקירה בתיקי הרשות הצבאית החוקרת ובהרשעה הפלילית בבית המשפט הצבאי מחוז צפון זאת למרות שאין מחלוקת כי פרט לנתבעים נטלו אנשים נוספים חלק באירוע אותם יכול היה להביא לעדות לפני. משכך אין לו לתובע אלא להלין על עצמו ומשבחר להסתמך על אותן ראיות שהובאו גם בפני
י כב' השופטת וילנר ואישר בעצמו נכונות הכללים בדבר השתק פלוגתא גם במקרה דנן.
40.
קביעה זו לעניין קיומו של השתק פלוגתא לאור קיומו של פסק הדין בתביעת המנוח שניתן לאחר שמיעת ראיות תואמת הגישה הגמישה להגדרת המנוח בעלי דין או חליפיהם לצורך קביעת קיומו של השתק פלוגתא כפי שהתגבשה בפסיקה כאמור וכמפורט וכמצוטט בסעיף 39 לסיכום טענות הנתבעת – מדינת ישראל
בתיק זה האמור שם לא נסתר בסיכומי התובע.

העובדה כי בהליך כאן צדדים שונים מאלו להליך בתביעת המנוח לא שינתה דבר בנוגע למסכת הראיות שהובאה בשני ההליכים בנוגע לאחריות המדינה. בשני המקרים מדובר באותו אירוע בה נפצע התובע כאן ונהרג המנוח שם. משכך יכול בית משפט זה להסתמך על קביעותיה המלומדת של כב' השופטת וילנר בכל הנוגע לטענת ההגנה של המדינה, וכך אני מורה. ענין זה ראוי משום שלטעמי כל האמור בפסק הדין בתביעת המנוח נכון צודק ורלוונטי גם במקרה דנן.
41.
למעלה מן הצורך אציין כי הובאו בפני
י ראיות מטעם המדינה שהתובע לא יכול היה לסתרם בנוגע להעדר אחריות המדינה. עדויות אלו אושרו גם בעדות הנתבע וגם במקצת בעדות התובע זה תיאר בעדותו כיצד נהג אחיו החייל בנשק שעה ששהה בביתם בחופשה מהצבא, הכל בהתאם להנחיות והדרכות שקיבל במהלך שירותו הצבאי בנוגע לשימוש בנשק אישי.

כמו כן מעדות עדי מדינת ישראל
למדתי כי הנתבעים קיבלו הכשרה נאותה ומספקת עובר לקבלת נשקם האישי, במהלך שירותם הצבאי לפרקים ועובר ליציאה לביתם לחופשות.

עדויות אלו כללו עדויות מפי עדים שהכירו אישית את הנתבעים שירתו עמם או פקדו עליהם.

לא מצאתי דבר בהתרשמותי מעדויות אלו המונע קבלתן ולא מצאתי דבר בעדות התובע או בטיעוני בא כוחו כדי לסתור עדויות אלו.
42.
זאת ועוד הנתבע עצמו אשר בעדותו לפני כי קיבל הדרכות גם עובר ליציאה לחופשות. גם התובע אישר עדות זו בתיאורו את התנהגות אחיו החייל בנוגע לנשקו האישי שעה ששהה בחופשות שבת. הנתבע אף הסביר בעדותו כיצד ידע וחש כי בבחירתו ליטול נשק איתו לצורך השתתפויות ציד חזירי בר הוא עובר על הוראות הצבא ופועל בניגוד לחוק שקבע.

אציין כי בהליך זה נשמעו עדויות ישירות מפי עדים שסיפרו על מתן הדרכה והוראות אישיות לנתבע ולמר סלחאלה עובר ליציאתם לחופשות, בנוגע לנשק, מפי מפקדיהם. לפיכך די בכך מעבר לאמור בסעיף 21 ל

פסק דין
כב' השופטת וילנר בתביעת המנוח כדי לדחות טענות לעניין תביעה ישירה של המדינה בעניין זה.

ראה למשל עדויות עמוד 35-36 לפרוטוקול ישיבת יום 17.9.2015 ובעמוד 38 לאותו פרוטוקול וכן עמודים 40 ו – 42 לאותו פרוטוקול.
43.
התובע לא הביא כל ראיה המצדיקה קביעה כי הנתבעים לא היו כשירים לשאת נשק עובר למתן נשק אישי להם. העדים שהביאה ב"כ המדינה לעדות לפני סיפרו על הכשרה שעובר כל חייל וביניהם הנתבע ומר סלחאלה עובר לקבלת אישור לנשיאת נשק אישי
ולאחר מועד זה, והעידו על האימונים וההכשרות הניתנים להם במהלך שירותם הצבאי. לא הובאה כל ראיה לפני כי מי מנתבעים אלו לא היה כשיר לשאת נשק וטענות אלו היו השערות בלבד ונותרו בלתי מוכחות מטעם התובע. טענות אלו כן הופרכו בעדות המדינה.
44.
לאמור לעיל יש להוסיף עדות הנתבע לפני ועדות הנתבע ומר סלחאלה בפני
רשות החקירה הצבאית כפי שנותחו גם ב

פסק דין
כב' השופטת וילנר בתביעת המנוח, בעמוד 7 ואילך לפסק הדין, הנכון גם לענייננו.

עדים אלו תומכים בטענה כי עסקינן בחיילים שהיו כשירים לשאת נשק, קיבלו הדרכה והוראות אף לפני צאתם לחופשה. כאמור גם מעדות הנתבע לפני עולה כי זה ידע שהוא מבצע פעולה אסורה הנוגדת להנחיות שקיבל משבחר לצאת לצוד חזירים כשהוא נושא נשקו הצבאי האישי.
45.
לקביעותיי אלו יש להוסיף גם האמור בסעיף 24 ל

פסק דין
כב' השופטת וילנר בתביעת המנוח.
אציין כי לא הוכחה בפני
י כל טענה כי היה דבר בתיקו הרפואי של הנתבע המאשר העדר כשירותו לשאת נשק.
46.
מכל האמור לעיל ומטיעוני המדינה בסיכומים ומהאמור בפסק הדין של כב' השופטת וילנר בתביעת המנוח דין תביעת התובע כנגד המדינה להידחות.

לכך יש להוסיף גם האמור בפסק הדין בתביעת המנוח לעניין רשלנותו המכרעת של מר סלחאלה שגרם לפציעת הנתבע המנתקת קשר סיבתי בין המיוחס למדינה ובין נזקו של התובע. לכך גם יש להוסיף גם כל הנטען בפסק הדין בתביעת המנוח לעניין רשלנות שילוחית של המדינה הנכון גם בעניין כאן שהרי הלכה פסוקה היא כי אין להטיל על המדינה אחריות בגין שימוש בנשק שנעשה על ידי חייל בחופשה לשם ביצוע עבירה. לעניין זה אני מצטרפת במיוחד לאמור בסעיף 29 לפסק הדין בתביעת המנוח קבלת הטענות לעניין אחריות שילוחית כאן תטיל על המדינה אחריות מוחלטת כל אימת שנגרם נזק כתוצאה משימוש בנשק צבאי דבר זה אינו סביר כלל ועיקר.

סיכום
47.
לאור כל האמור לעיל דין תביעת התובע כנגד על הנתבעים למעט מר סלחאלה להידחות.

התובע ישלם לנתבעים (מדינת ישראל
והנתבע) הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ כל אחד בתוך 30 יום ממועד המצאת

פסק דין
זה אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד התשלום בפועל. בהתאמה אני דוחה הודעה לצד שלישי.

אשר לתביעה כנגד מר סלחאלה דינה להתקבל.

מאחר ופוצל הדיון בין אחריות ונזק יגיש ב"כ התובע בתוך 30 יום מהיום בקשה למתן
פסק דין
משלים כנגד נתבע זה בתוספת תצהיר נזקים.
היה ולא ייעשה כן בתוך 30 יום מהיום אראה התובע כמוותר על הצורך בהמשך ההליכים.
היה ויעשה כן תוגש תגובה מטעם מר סלחאלה בתוך עד 30 יום לאחר מכן אחרת אראה אותו כמסכים למתן

פסק דין
לגבי הסכומים האמורים בתצהיר.
התיק יובא לעיוני בעוד 70 יום מהיום.

הכספים שהופקדו על ידי התובע לרבות ערבויות יועברו לידי הנתבעים (מדינת ישראל
ונתבע 4) לתשלום ההוצאות כאמור ב

פסק דין
זה והיתרה תושב למפקיד באמצעות בא כוחו.

זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום מהיום.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,
כ"א כסלו תשע"ו, 03 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.










א בית משפט מחוזי 22668-09/10 כמאל קבלאן נ' מדינת ישראל, צבא הגנה לישראל, עקאב סלאלחה ואח' (פורסם ב-ֽ 03/12/2015)