פסקי דין על משה שמחוביץ | פסקי דין על עזריאל יעקובוביץ

56016-02/15 תק     12/12/2015




תק 56016-02/15 משה שמחוביץ נ' עזריאל יעקובוביץ








בית משפט לתביעות קטנות בירושלים



ת"ק 56016-02-15 שמחוביץ נ' יעקובוביץ


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופט
בן שלו


תובע

משה שמחוביץ


נגד


נתבע

עזריאל יעקובוביץ




פסק דין


בפני
תביעה קטנה על סך נומינלי של 6,000 ₪. התובע מנהל וניהל הליכים שונים כנגד אחיו, ככל הנראה כספיים בעיקרם. אלה מיוצגים (או לכל הפחות יוצגו) על ידי הנתבע, עורך-דין במקצועו. עניינה של התביעה בביטויים ואמירות שונות שהופיעו במכתב, שכתב הנתבע לבא-כוחו של התובע, המהווים לטענת התובע לשון הרע (להלן: "המכתב").

אין מחלוקת כי המכתב אמנם נערך, והוא נושא תאריך 29.5.14.
כותרת המכתב היא כדלקמן: "הנדון – משה שמחוביץ
– תמ"ש 9510/08




סימוכין: מכתבך הנושא תאריך 27.5.14
...." (שם – ב.ש).

התובע מלין בעיקר כנגד בביטויים הנקובים בפסקות 2, 13, 14 ו – 17 למכתב, בהם יוחסה לו, בין היתר: הסתרה של פעולה מבא כוחו, הטעיית בא כוחו, פעולות במרמה וגבייה שלא כדין. התובע טוען, כי הטענות שנטענו במכתב נדחו בלשכת ההוצאה לפועל אגב חיוב בהוצאות, אולם לא צירף לכתב התביעה אסמכתא של ממש בהקשר זה.
לכתב התביעה צירף התובע רק את המכתב ושני מכתבי התראה ששלח.

הנתבע טוען, בין היתר, כי משלוח המכתב נעשה במסגרת עבודתו כעורך דין שכיר במשרד עורכי דין, אגב הליכים משפטיים בין היתר בלשכת ההוצאה לפועל ובבית המשפט לענייני משפחה בין התובע ובין אחיו. זאת, בקשר עם השכרת נכס וגביית דמי השכירות בעניינו. המכתב נשלח, אליבא דהנתבע, לבא כוח התובע כחלק מן ההליכים המנוהלים בלשכת ההוצאה לפועל במסגרת תיק הוצאה לפועל שפתח התובע כנגד אחיו. בין היתר, טוען הנתבע להגנות מכח הוראות שונות בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או "החוק"). הנתבע טוען להגנת ההליך המשפטי התלוי ועומד (סעיף 13(5) לחוק), הגנת "אמת דיברתי" (סעיף 14 לחוק) וההגנה לפיה מאחר שהמכתב נשלח לבא-כח התובע, אין בכך כדי להוות מעשה לשון הרע, נוכח הכלל לפיו "שלוחו של אדם כמותו" ומאחר שחובתו האתית היתה לפנות דווקא לבא-כח התובע ולא לתובע עצמו. לכתב ההגנה צירף הנתבע העתק מכתב קודם ששלח בא כח התובע לשוכרי הנכס.

התובע משיב, בין היתר, כי לא קמה לנתבע הגנה לפי סעיף 13(5) לחוק, הואיל ואינו שופט, בורר או בעל סמכות מעין שיפוטית (ראו בהשלמת הטיעון מטעמו). כבר עתה יאמר כי אין להלום טיעון זה, שעה שסעיף 13(5) לחוק חל גם על עורך דין המייצג בעל דין, כעולה במישרין מלשונו.

קיימתי דיון. הואיל והתובע איננו מיוצג ניתנה לו אפשרות להשלים טיעוניו בכתב לרבות בסוגיות המשפטיות שעל הפרק. התובע הגיש את טיעוניו בצירוף בקשה להוספת ראיה (החלטת רשם הוצל"פ) ולתיקון פרוטוקול. הנתבע הגיב לטיעונים אלה. ניתנה לתובע רשות להשיב לטיעוני הנתבע ביחס לבקשה להוספת ראיה ולבקשה לתיקון פרוטוקול אולם הוא ביכר שלא לעשות כן, חרף תזכורת
מפורשת בעניין וארכה שניתנה. בנסיבות אלה הגיעה העת ליתן

פסק דין
.

ראשית, ביחס לבקשה להוספת ראיה. הואיל ולא ראיתי שהוספת הראיה עלולה לגרום עיוות דין לאיזה מן הצדדים ושעה שגם לנתבע ניתנה הלכה למעשה הזדמנות להתייחס לראיה שהתבקשה הוספתה (ואשר צורפה להשלמת הטיעון), אני נעתר לה. באשר לבקשה לתיקון פרוטוקול אתייחס להלן.

שמעתי את הצדדים ועיינתי בכלל כתבי הטענות, על צרופותיהם. שוכנעתי, כי דין התביעה להידחות. הטעם העיקרי לכך הוא מסקנתי לפיה הביטויים שבמכתב חוסים תחת הגנת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.

באשר לעצם הביטויים שהופיעו במכתב. אכן, ייחוס מעשי מרמה עשוי להגיע בנסיבות המתאימות לכלל לשון הרע. כך או אחרת, טוב היה עושה הנתבע (ובנסיבות אלה אין לשכוח את הנטלים המוגברים העומדים גם במשפט האזרחי לפני מי שמייחס לאחר מרמה), לו היה מבכר להתנסח באופן שונה. אולם בית המשפט איננו בוחן את הביטויים שבהם השתמש הנתבע בכלים העומדים בפני
טריבונלים אחרים, אתיים ואחרים. בית המשפט בוחן האם, ככל שיש בביטויים שנעשה בהם שימוש משום לשון הרע לפי החוק, עומדת לנתבע הגנה בדין. כאמור, דומני כי ייחוס כוונת מרמה לאחר יכולה לעלות בגדר "לשון הרע" כמשמעותה בסעיף 1 לחוק.

מכאן לשאלה האם עצם משלוח המכתב הוא "פרסום", כהוראת סעיף 2 לחוק. לעניין זה קובע הסעיף כי רואים פרסום לעניין לשון הרע אם היה מיועד לאדם זולת הנפגע והגיע לאותו אדם או לאדם אחר (שאיננו הנפגע) ; או במקרה שבו הפרסום היה בכתב ואותו הכתב עשוי היה להגיע לאדם אחר.

הנתבע טוען, כי קנויה לו ההגנה לפיה "שלוחו של אדם כמותו", ולפיכך הואיל והמכתב נכתב לבא - כח התובע, מוגן הוא, שכן לא מדובר ב"פרסום" לפי החוק. חלק ניכר מטיעוניהם המשפטיים של הצדדים הוקדש לטענת הגנה זו. אולם גם מבלי להידרש לסוגיה המשפטית, טענת הנתבע איננה יכולה לעמוד, מן הטעם הפשוט שהמכתב מוען לא רק לבא-כח התובע, כי אם גם לאחיו של התובע, בר הפלוגתא שלו ומרשו של הנתבע (ראו בשולי המכתב). הנתבע טען בדיון, בלשון רפה, כי המכתב לא נשלח בפועל למרשו, אולם לא הציג כל ראיה לכאורה לתמוך בטענה זו ולפיכך אין לקבלה. בנסיבות אלה, עת המכתב מוען גם לאחר ולא רק לבא-כוחו של התובע, ועת אין מחלוקת כי המכתב הגיע לכל הפחות לאחד מנמעניו, הנטל לשכנע שהמכתב לא הגיע לנמען הנוסף מוטל לפתח הנתבע. הנתבע לא עמד בנטל זה. זאת במיוחד עת אין כל מחלוקת לפיה המכתב הגיע לכל הפחות לאחד מיעדיו בפועל. בנסיבות אלה הרציונל הכללי שמאחורי טענת ההגנה של הנתבע איננו יכול לעמוד.

באשר להגנת "אמת דיברתי". מהאסמכתאות הבודדות שצירפו הצדדים, אין ניתן לקבוע מסמרות בשאלה, הגם שכאמור לעיל, ייחוס כוונת מרמה לאחר צריך עמידה בנטל שכנוע לא פשוט, בלשון המעטה. אף לא ברור כל עיקר איזה עניין ציבורי (תנאי מצטבר לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע) היה בעצם משלוח המכתב, הנסוב כולו על עניינם הפרטי של התובע ואחיו בקשר עם הנכס. בנסיבות אלה אין מקום להידרש להגנה זו.

יחד עם זאת, יש כאמור לדחות את התביעה נוכח קיומה של הגנה אחרת, הגנת סעיף 13(5) לחוק
. סעיף זה קובע, בין היתר, כי פרסום שנעשה על ידי בא-כוחו של בעל דין לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי, ככל שנעשה תוך כדי דיון כאמור. אכן, פסיקת בתי המשפט נוקטת פרשנות מרחיבה להגנה זו, כך שגם דברים שהוחלפו בכתבי טענות או במכתבים אגב הליכים משפטיים (ובהם גם הליכי הוצאה לפועל), מוגנים תחת כתליו. הרציונל, כפי שנקבע לא פעם, הוא הגנת האינטרס הציבורי בניהול הליך משפטי ללא מורא. פרשנות בתי המשפט החילה הגנה זו, בנסיבות המתאימות, גם על מלוא הדברים הכתובים שהוחלפו בין הצדדים ובאי כוחם – לרבות אף לפני הגשתם לבית המשפט [לעניין זה השוו: ת"א (ת"א) 57646/99 וינברג נ' כהנא, פ"מ תשס"ד (3) 297, 310-313 והאסמכתאות שם ; ת.א (עכו) 3123/06 טיראן נ' אריך (מצוי במאגרים המשפטיים, 5.6.07), והאסמכתאות שם) ; ת.א (ת"א) 19711/05 עו"ד חשן דוד נ' אבי חיים (מצוי במאגרים המשפטיים, 1.6.05, והאסמכתאות שם) ; ת.א (הרצליה) 4906-07-08 עו"ד

רוני אילן נ' פריוב
(מצוי במאגרים המשפטיים, 22.1.09, והאסמכתאות שם)].

בעניין וינברג הנ"ל אף הבהיר כבוד השופט ק' ורדי (כתוארו אז), מהו הרציונל שצריך להנחות את בתי המשפט בבחינת קיומה של הגנת ההליך המשפטי. הגנה זו תקום כאשר יתברר שיש למסמך שבמחלוקת "... זיקה ממשית וישירה לתפקידם (של באי - כח בעלי הדין – ב.ש) כעורכי דין שנעשו במסגרת תפקידם כעורכי דין..." (שם, עמ' 313 לפסק הדין). בית המשפט אף קבע מפורשות, כי "...החסיון וההגנה שבסעיף 13(5) לחוק חלים ... גם על מסמכים שלא הוגשו לתיק בית המשפט, כשיש להם זיקה ממשית לתביעה...." (שם, עמ' 315) . דברים אלה, בכל הכבוד, מקובלים גם עליי בנסיבות שלפנינו.

לגופם של דברים
.
הן מהמכתב עצמו, הן מדברי הצדדים עצמם בדיון – לרבות התובע – והן מהאסמכתאות שצורפו בדיון וגם לאחריו, ברור שמשלוח המכתב הוא חלק אחד מני רבים במסגרת סכסוך משפטי (ומשפחתי) המנוהל בערכאות שונות, בהן בית המשפט לענייני משפחה ולשכת ההוצאה לפועל בירושלים. גם אם הצדדים לא פרשו בפני
בית המשפט את מלוא תמונת המצב העובדתית ביחס למכלול הליכים אלה, ניכר כי מלוא ההליכים עוסקים כולם בסכסוך, המתנהל מזה זמן רב, ועניינו, כך נראה ובין היתר, אותו הנכס המושכר.





כך עולה, בין היתר, הן מכותרת המכתב מושא התביעה ; כך עולה מתצהיר שהוגש במהלך הדיון (המפרט את חלק מטענות התובע בלשכת ההוצאה לפועל ; נ/1) ; כך עולה מדברי התובע עצמו בדיון (ראו למשל עמ' 4 לפרוטוקול) ; כך עולה מכתב התביעה עצמו, במסגרתו אף הפנה התובע לקביעות שנקבעו לכאורה בלשכת ההוצאה לפועל עצמה (פסקה 3 לכתב התביעה) ; כך גם עולה מהחלטת רשם הוצאה לפועל שצירף התובע עצמו להשלמת הטיעון אשר הימנה ניתן ללמוד מפורשות על אודות קיומו של הליך הוצאה לפועל בין התובע כזוכה ובין מרשו של הנתבע כחייב (החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל בירושלים מיום 24.9.15). בנסיבות אלה, המסקנה המתבקשת היא כי משלוח המכתב מקיים זיקה ישירה למכלול האירועים העובדתיים והמשפטיים הקשורים עם הסכסוך המשפטי שבין התובע ואחיו. לפיכך יש לקבוע כי הביטויים שהופיעו במכתב מוגנים תחת הוראות סעיף 13(5) לחוק.

בנסיבות אלה מתחייבת המסקנה כי דין התביעה להידחות, וכך אני מורה
.

באשר לבקשה לתיקון הפרוטוקול. הואיל ואין הנתבע מתנגד לתיקון שהתבקש ביחס לנאמר בשורות 24-25 בעמ' 3, אני נעתר לבקשה לעניין זה.

באשר ליתר התיקונים שהתבקשו, לא מצאתי להיעתר לבקשה. ראשית, מן הטעם שזו הוגשה באיחור (הבקשה הוגשה ביום 8.10.15 עת הדיון התקיים ביום 16.9.15 ובסיומו נמסר לצדדים העתק הפרוטוקול). הגשת בקשה לתיקון פרוטוקול באיחור איננה מאפשרת לבית המשפט להתרשם במישרין מן היסוד העובדתי המונח בבסיסה (לעניין זה ראו סעיף 68א(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984). שנית ובעיקר, מן הטעם שכך או אחרת, אין בתיקונים המבוקשים כדי להעלות או להוריד ממסקנתי לעיל. שכן גם לו אניח כי מלוא האמור בתיקונים המבוקשים אמת היא, הרי שגם אלה מלמדים על קיומו של אותו סכסוך משפטי בין התובע ובין אחיו (שבית משפט זה כמובן אינו נדרש להכרעה קונקרטית באיזה מרכיביו) ; אותו הסכסוך שמשמש אחד מן היסודות למסקנה לפיה הביטויים שבמכתב מוגנים תחת הוראות סעיף 13(5) לחוק.

סיכומם של דברים, כאמור לעיל, הוא כי התובענה נדחית. לעניין שאלת ההוצאות. בהתחשב באופי הביטויים שהופיעו במכתבו של הנתבע וחרף דחיית התובענה, לא מצאתי לחייב התובע בהוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.
תואיל המזכירות להמציא פסק הדין לצדדים.
זכות הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום מעת המצאת פסק הדין.

ניתן היום,
ל' כסלו תשע"ו, 12 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.










תק בית משפט לתביעות קטנות 56016-02/15 משה שמחוביץ נ' עזריאל יעקובוביץ (פורסם ב-ֽ 12/12/2015)