פסקי דין על אברהם גייגר | פסקי דין על ציון סבח

20377-06/14 תאמ     14/12/2015




תאמ 20377-06/14 אברהם גייגר נ' ציון סבח








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



תא"מ 20377-06-14 גייגר נ' סבח


תיק חיצוני: 055276604


בפני

כבוד הרשמת בכירה
ורדה שוורץ


תובע

אברהם גייגר


נגד


נתבע

ציון סבח




פסק דין


1. התובע הגיש כנגד הנתבע בקשה לביצוע תובענה על סכום קצוב בסך 24,000 ₪ בעילת אי תשלום דמי שכירות, אי פינוי במועד, חובות חשבונות המושכר והשבתו לקדמותו.
עוד טען התובע כי הנתבע הפסיק לשלם דמי שכירות וחשבונות המושכר 9 חודשים לפני תום הסכם השכירות ולפיכך, עתר לבית המשפט בהליך של פינוי ואף ניתן

פסק דין
בהתאם ולכן תבע את שכר טרחת עו"ד בגין תביעה זו.
הנתבע התנגד והכחיש כי נותר חב כספים לתובע.
הנתבע ציין בהתנגדותו כי שילם את כל דמי השכירות ואף פינה את הדירה במועד ובמצבה כפי שקיבל אותה. הנתבע אף הכחיש את התביעה לפינוי מושכר וטען כי לא זומן כלל להליך זה.
עוד טען הנתבע לנזקים במושכר אשר לא תוקנו על ידי התובע.

2. התובע לא הגיש תצהיר עדות ראשית.
מטעמו הוגש תצהיר מטעם מר שלמה דונט (להלן: "דונט") ובו טען כי המושכר נשוא התביעה הינה דירה בבעלות התובע, שהוא חמו, אשר בקש ממנו לטפל בדירה. דונט צירף נסח רישום ויפוי כוח נוטריוני.
דונט נסמך בתצהיר עדותו הראשית על הסכם שכירות שנחתם ביום 22.6.10 על פיו תקופת השכירות עומדת על שנתיים ימים החל מיום 1.7.10 ועד 1.7.12 ובעלות של 1,300 ₪ בחודש (להלן: "הסכם השכירות").
יצוין כי מדובר בשתי יחידות דיור נפרדות באותה דירה וכי הנתבע שכר אחת מהן.
דונט מציין כי כל תשלומי השכירות לשנה הראשונה שולמו כסדרם באמצעות 12 המחאות שנמסרו מראש אך בגין השנה השנייה לא שולם דבר.
הדירה הושכרה מחדש החל מיום 1.4.12 ולפיכך, נתבעים 9 חודשי שכירות של שנת השכירות השנייה ובסך 11,700 ₪.
דומט צירף לתצהירו חשבונות מים לתקופה מחודש יוני 2010 עד ספטמבר 2011 ותבע תשלום מחציתם בסך 274.49 ₪.
כמו כן צירף דונט חשבונות ארנונה לתקופה מחודש יולי 2010 עד מרץ 2012 ותבע מחציתם בסך 2,883.82 ₪.
עוד צירף דונט חשבונות חשמל מחודש מיולי 2010 ועד מרץ 2012 ותבע מחציתם בסך 2,414.93 ₪.
מאחר והמושכר הושכר לשני דיירים נתבעו רק מחצית חיובי החשבונות של המושכר כאמור לעיל.
הודעה על ביטול הסכם השכירות נשלח לנתבע ביום 12.7.12 והנתבע נדרש לפנות את הדירה.
התובע תבע מהנתבע קנס בגין אי פינוי המושכר החל מיום 12.7.12 עד 13.3.12 לפי 239 ימים כפול 70 ₪ ליום ובסה"כ 16,730 ₪.
התובע הוסיף לסכום התביעה סך של 4,500 ₪ שכ"ט עו"ד בגין תביעת הפינוי.
למרות שסך כל הסכומים הנ"ל עומד על 38,503 ₪ הסתפק התובע בתביעת סך של 24,000 ₪ בלבד לפנים משורת הדין.

3. מטעם פרשת התביעה הוגש גם תצהיר עדות ראשית של מר יעקב שטרית אשר העיד כי בשנת 2010 עסק בניהול נכסים בדימונה והתבקש על ידי דונט לנהל את הדירה.
מר שטרית העיד בתצהירו על נסיבות החתימה על הסכם השכירות והוראותיו.
בתצהיר התייחס מר שטרית גם לטענותיו של הנתבע באשר לאירועים במושכר לאחר החתימה על הסכם השכירות.

4. הנתבע טען בתצהיר עדותו הראשית כי ראה את המושכר וחתם על הסכם שכירות עם אדם שטען שהוא בעלי המושכר, מר שלמה דונט ולכן טען להעדר יריבות עם התובע.
לטענת הנתבע הוסכם על תשלום ועד בית, מים ושמירה ותו לא. עוד טען הנתבע כי המושכר הושכר לשנה אחת עם אופציה לשנה נוספת ועל כן מסר 12 המחאות בלבד לתשלום שנת השכירות הראשונה.
ההמחאות נרשמו לפקודת דונט ונמסרו לו.
בחודש ספטמבר 2010 נפל כיור האמבטיה על רגליו של הנתבע וגרם לו חתכים עמוקים אשר נתפרו ונותרו לו בגינם צלקת מכוערת ברגלו.
כיור חדש הותקן על ידי דונט לאחר 10 ימים בהם לא יכל היה להשתמש באמבטיה ונאלץ להתקלח במקומות אחרים.
הנתבע טען כי המושכר לא היה מחובר לגז והתובע לא נתן אישור לחברת הגז ועל כן נאלץ להתגורר בדירה שנה שלמה ללא גז בישול. כל פניותיו לדונט לא נענו בעניין זה.
לאחר כחודש מיום כניסתו למושכר נפלו תריסים אשר לא תוקנו.
המושכר שרץ בתיקנים וטרמיטים ובקשותיו מדונט לבצע הדברה לא נענו.
הנתבע ניסה להשיג טלפונית את דונט על מנת להשיב לו את המפתחות בתום שנת השכירות הראשונה אך ללא הצלחה ועל כן עזב אותה להתגורר בדירה אחרת.
הנתבע ממשיך ומציין כי חודש לאחר שעזב הושכר המושכר לדייר אחר.
לבסוף טען הנתבע כי מעולם לא נמסרו לו שוברי תשלום חשבונות ולפיכך הוא תוהה כיצד היה עליו לשלמם.
הנתבע מכחיש החובה לתשלום ארנונה וחשמל שאין להם זכר בהסכם השכירות.
הנתבע הכחיש כי קיבל דרישה לפינוי או היה צד בתביעת הפינוי.

5. דיון והכרעה:
טענת היעדר היריבות בין הצדדים נדחית.
התובע הוא הבעלים הרשום של המושכר והוא אשר ייפה את כוחו של דונט ולו בדיעבד, בכל פעולותיו במושכר.
דונט שלח את מר שטרית לנהל עבורו את המו"מ לכריתתו של הסכם השכירות ואף לחתום בשמו.
איש מהצדדים אינו מתכחש לכך כי הסכם השכירות תקף והתכוונו להתחייב על פי האמור בו למעט טענתו של הנתבע כי לא התחייב לשכירות בת שנתיים ימים אלא לשנת שכירות אחת ושנת אופציה.
בבסיס טענת העדר יריבות עומד חששו של הנתבע כי יתבע בשנית על ידי בעל הדין הנכון.
בענייננו, דונט חסר הזכויות במושכר, שותף לניהול ההליך בבית המשפט
ואין כל עילה מצדו לתבוע את הנתבע על פי העילה החוזית בפעם השניה.

6. במהלך טיעון הסיכומים הסכים ב"כ הנתבע כי על הנתבע חלה החובה לשלם את חוב החשמל והמים אך לטענתו חוב זה לא הוכח משום שחובת התשלום חלה על פי השימוש בפועל ולא במחצית החיוב כנטען.
מר שטרית העיד כי במושכר מונה מים וחשמל נפרד (עמ' 4 בפרוטוקול שורות 31-32) ואף דונט הודה כי קיים מונה חשמל נפרד (עמ' 9 בפרוטוקול שורות 14-15). לפיכך, אין הצדקה לביצוע תחשיב שרירותי וחיוב הנתבע במחצית החוב. יש לציין כי אף הסכם השכירות ציין על פניו את מונה המים והחשמל במעמד החתימה על ההסכם.
עם זאת, הנתבע לא הכחיש כי לא שילם כל חשבון שהוא בגין המושכר וזאת משום שלא קיבל כל דרישה לכך.
טענת הנתבע כי התגורר לבדו ועבד ברוב שעות היום ולכן השימוש במים וחשמל היה מועט יחסית לא נסתרה.
אשר על כן, הנני לחייבו בתשלום שליש מסכום חשבונות המים והחשמל שהוצגו בהתאם לחודשי החיוב בדמי השכירות כפי שידון בהמשך.

7. הצדדים חלוקים על החיוב בתשלום הארנונה והתובע נסמך על החיוב בסעיף ז(ג) להסכם השכירות הדן בחיוב בתשלום ההוצאות המוטלות על דירה על ידי העיריה כגון מס בתים. חיוב זה נפרד מחיוב על ידי העיריה כגון מים, שמירה, ניקיון וכד'.
מר שטרית אשר ניהל את המו"מ עם הנתבע ואף החתימו על הסכם השכירות, טוען בעדותו כי "..בהחלט היה ברור שהוא צריך לשלם גם ארנונה גם מים וגם חשמל בנפרד.." (עמ' 4 בפרוטוקול שורה 8).
לעומתו טען הנתבע כי סוכם שלא ישלם את הארנונה ואף הסביר כי התובע סירב להמציא את הסכם השכירות לעיריה על מנת לזכות בהנחת המס המגיעה למתגורר בעיר דימונה.
טענת הנתבע תמוהה.
הנתבע התגורר בדימונה והחזיק בדירה מכוח הסכם שכירות. אין כל הסבר הגיוני לטענה כי התובע, שהוא תושב רחובות יבקש להותיר את שמו בעירית דימונה כאשר אינו זכאי להנחת תושב כשאינו מתגורר בדימונה.
מס בתים אינו חיוב ששינה שמו ל"ארנונה". דווקא סעיף ז(ב) בהסכם השכירות הדן בשמירה וניקיון, שהם שירותי עיריה בגינם משולמת הארנונה, מתאים יותר להגדרת החיוב בארנונה.
מעיון באתר האינטרנט: "יסודות השלטון המקומי" עולה כי מס בתים היה מס מנדטורי שחושב לפי ערך ההכנסות מדמי שכירות בבניין ולאחר שבוטל בא במקומו מס רכוש.
הפירוט בסעיף ז(ב) בהסכם השכירות אינו אלא דוגמא לחיובים המוטלים על ידי העיריה אשר החובה לשלמם חלה על השוכר.
ניתן לראות בחיובי הארנונה עצמם כי קיים חיוב בגין שמירה ואין ספק כי חיוב הארנונה כולל שירות של ניקיון העיר ופינוי אשפה.
לכן הגעתי למסקנה כי על הנתבע חלה החובה בתשלום הארנונה על פי הוראות הסכם השכירות. כאן אין ספק כי יש לחלק את החיוב לשניים מאחר ואין מדובר בשימוש וצריכה הדורשים הוכחה.

8. נותרה שאלת דמי השכירות הנתבעים.
מצאתי עצמי פטורה מדיון בשאלה האם שנת השכירות השניה היתה שנת שכירות או מימוש אופציה מאחר וגם אם נלך לגרסתו של הנתבע, הרי שהאופציה מומשה שכן הנתבע הודה כי פינה את הדירה לפחות חודשיים לאחר תום תקופת השכירות הראשונה.
הנתבע אינו מציין במפורש את המועד בו עזב את הדירה ואומר באופן כללי וסתמי כי בתום 12 חודשים עזב את הדירה (סעיף 19 לתצהיר עדות ראשית).
כאשר נשאל בחקירה נגדית מתי עזב את הדירה אמר "אין לי תאריך מדוייק" (עמ' 12 בפרוטוקול שורה 25 ובשורה 27). לאחר מכן אמר: "השכרתי דירה אחרת ב 1.9.11, עזבתי באוגוסט 2011" ואף הודה בשורה 30: "לדעתי לא שילמתי חודש אחד". כל זאת כאשר תקופת השכירות הראשונה מסתיימת ביום 30.6.11.
כלומר הנתבע התגורר במושכר חודשיים לפחות לאחר תום שנת השכירות הראשונה.
הנתבע אינו מציג הסכם השכירות התומך בטענתו כי שכר דירה אחרת ביום 1.9.11 ואילו התובע אינו מצרף כל ראיה כי השכיר את המושכר לדיירים אחרים רק באפריל 2012 וזאת למרות טענת הנתבע כי למיטב ידיעתו הושכר הנכס חודש לאחר שעזב את המושכר.
דונט מודה כי השכיר את הנכס בשנית באמצעות שליח אחר, מר אריק בן דוד, ואין בידו את הסכם השכירות עם אותו דייר אחר.
התובע אף מציין כי הזימון לדין בתביעת הפינוי שהגיש כנגד הנתבע בוצע על ידי אותו אריק בן דוד המצהיר כי ביקר בכתובת המושכר במשך שלושה ימים רצופים בחודש דצמבר ולא מצא את הנתבע במושכר כאשר אף בשעה 21:15 ביום 31.12.11 לא נמצא הנתבע במושכר. המוסר מצהיר כי פגש בנתבע במושכר ביום 10.10.11.
יש לציין כי למרות ביצוע הדבקה של הזימון לדין הנ"ל על דלת המושכר כבר ביום 1.1.12 התבקש וניתן

פסק דין
בהעדר הגנה רק ביום 13.3.12.
מדוע לא ניתן

פסק דין
פינוי סמוך ליום המסירה כבר בתחילת פברואר ובזאת היה מקטין התובע את הנזק? יש לציין כי לא בוצע הליך פינוי של המושכר וזאת משום שהמושכר היה פנוי מחזקתו של הנתבע בעת מתן פסק הדין (ראה 24 לתצהיר עדותו של דונט).
ניתן גם לראות בחשבונות החשמל כי בחודש ינואר 2012 ועד מרץ 2012 ישנה ירידה משמעותית בצריכה (חשבון ינואר פברואר מציין 114 קוט"ש בעוד שבדרך כלל בחודשים שקדמו היה שימוש של כ 500 קוט"ש ממוצע לחודשיים).
התובע אינו צירף חשבונות מים החל מחודש אוקטובר 11 והלאה בטענה שאינם בידיו. העדר הצגתם אינו מוצדק. ניתן לקבל נתונים בעיריה כך שאי הצגתם פועל לרעת גרסתו של התובע.

9. נוכח כל האמור לעיל, הנני לאזן בין נטל הראיה והעדרם של ראיות מצד שני הצדדים אשר היו עשויים לשפוך אור על תקופת מגוריו של הנתבע בפועל במושכר, ולקבוע כי הנתבע התגורר במושכר עד וכולל נובמבר 2011.
קביעה זו אינה משחררת את הנתבע מהחיוב בתשלום דמי השכירות בגין יתרת התקופה עד לתומה או עד למועד שבו השכיר התובע את הדירה לדייר חדש כאמור בסעיף ד' להסכם השכירות.
אין מחלוקת כי הנתבע עזב את המושכר ללא הסכמת התובע אך קיימת מחלוקת באשר למועד שבו הושכר הנכס מחדש.
התובע כשל בהמצאת ראיה כלשהיא מתי הושכר הנכס מחדש ולו
את עדותו של מר אריק בן דוד אשר דאג להשכרת הנכס מחדש ואשר יעיד מתי החליף מנעול במושכר.
לא ניתן להסתמך על חשבונות המים והחשמל הן משום שלא צורפו חשבונות מים לחודשים הרלוונטיים והן משום שחשבונות החשמל מתייחסים לצריכה בשתי יחידות נפרדות של המושכר ולא ניתן לשלול על הסף את האפשרות שדווקא היחידה השכנה היא זו שפונתה מדייריה בתקופה הרלוונטית ולכן הצריכה נמוכה יותר.
הנני להעיר עוד כי התובע אינו זכאי לתשלום שכר דירה בגין התקופה בה הושכר הנכס מחדש שכן אינו זכאי לתשלום כפול של דמי השכירות בנכס. עוד יצוין כי התובע היה זכאי ל

פסק דין
פינוי כבר ביום 1.2.16 ולא פעל לקבל

פסק דין
פינוי כבר במועד זה ובכך להקטין את הנזק – חובה החלה עליו בכל מקרה.
בנסיבות העניין ומאחר ולא הוכח מתי הושכר הנכס בשנית ואין הצדקה לאי הקטנת הנזק, הנני דוחה את התביעה לחיוב הנתבע בגין יתרת תשלום דמי השכירות החל מדצמבר 2011.

10. אשר על כן, הנני לחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 6,500 ₪ דמי שכירות (=1,300
x
5), 83 ₪ מים (=548.98:3), ארנונה לפי תחשיב לחודש בסעיף 42 לתצהיר דונט
x
17 חודשים - 2,334 ₪ (=137.32
x
17), חשמל 985 ₪
(=2,955:3) שהם חיבור חשבונות החשמל שהוצגו למעט חשבון ינואר-פברואר 2012.
אין לחייב את הנתבע בקנס בגין איחור בפינוי שכן לא היה איחור כזה. הנתבע פינה את המושכר לפני הזמן כאשר על פי הוראות הסכם השכירות (סעיף ו') הקנס חל בגין אי פינוי בסוף תקופת השכירות. לשון הסעיף מציין במפורש כי ככל שהשוכר לא יפנה את המושכר בזמן הקבוע בחוזה יחויב בקנס.

11. טענות הקיזוז של הנתבע נדחות.
אין די בטענות לגבי מצבו של המושכר ואירועים בדבר קלקול או שבר. יש להוכיח את הנזק שנגרם לנתבע בגין אותם אירועים וערכו.
הנתבע לא המציא כל ראיות על הנזק שנגרם לו ובוודאי שלא המציא כל חוות דעת רפואית או אחרת בדבר שווי הנזק.
עיקר הנזק הנטען היה בגין נפילתו של הכיור על רגליו של הנתבע. לא רק שלא הומצא ולו מסמך רפואי אחד, למרות שלטענת הנתבע פונה לחדר מיון, אלא שאף לא הובאה עדות חבריו של הנתבע אשר לטענתו היו עדים לנזק הגופני שנגרם לו עקב נפילת הכיור על רגליו (עמ' 12 לפרוטוקול שורות 8 ו 15-16).
הנתבע שכר את המושכר ללא חיבור לגז וטענתו כי התובע לא איפשר לו חיבור לגז היא טענה שעשויה לשמש עילה לבטול הסכם השכירות אך אין היא פוטרת את הנתבע מתשלום דמי השכירות וחשבונותיו ככל שלא בטל את הסכם השכירות כדין.

12. סוף דבר, הנני לחייב הנתבע לשלם לתובע סך של
9,902 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.
כמו כן, ישלם הנתבע לתובע אגרת בית המשפט והוצאה לפועל הנגזרת מהסכום הנ"ל ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪.
בחיוב זה התחשבתי בכך שחלק הארי מסכום התביעה נדחה.

ניתן היום,
ב' טבת תשע"ו, 14 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.









תאמ בית משפט שלום 20377-06/14 אברהם גייגר נ' ציון סבח (פורסם ב-ֽ 14/12/2015)