פסקי דין על מנהל מקרקעי ישראל - תל אביב | פסקי דין על יוסף-פור אברהם

1577/02 ברע     17/09/2002




ברע 1577/02 מנהל מקרקעי ישראל - תל אביב נ' יוסף-פור אברהם




1
בתי המשפט
ברע 001577/02
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
כב' השופטת גרסטל הילה

בפני
:

מנהל מקרקעי ישראל - תל אביב

בעניין:
המבקש
נ ג ד
יוסף-פור אברהם
המשיב

החלטה

1. זוהי בקשת רשות לערער על שניים:
(א) - על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א, כבוד השופטת ד. מארק-הורנצ'יק), מיום 7.3.00 בת.א 23734/99 (להלן: "פסק הדין") שניתן בהעדר התייצבות המבקש (להלן: "המינהל").
(ב) - על החלטת השופטת הנכבדה, מיום 11.12.02, שדחתה את בקשת המערער לבטל את פסק-הדין (להלן: "ההחלטה").
ב"כ המשיב הודיע בתגובתו מיום 30.7.02 שאין הוא מתנגד שבקשת רשות הערעור תידון כערעור. על כן, הריני מקבלת את הבקשה, דנה בה כאילו ניתנה רשות ערעור, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

יוער כבר עתה שדין הבקשה, ככל שהיא מתייחסת לפסק הדין עצמו, להדחות, מאחר שערעור על פסק-דין הוא ערעור בזכות, ואין צורך בנטילת רשות, אלא שעיקר טרונייתו של ב"כ המבקש מתייחסת לסירוב בית משפט קמא לבטל את פסק הדין, ולכן, החלטה זו תתמקד בבקשה לביטול פסק-דין שההחלטה בה היא החלטה אחרת הטעונה רשות ערעור, וממילא, אם תתקבל הבקשה, יתבטל פסק-הדין שניתן.
2. הרקע:

א. ביום 23.2.99 הצמיד מפקח מטעם המינהל לדלת מבנה המצוי ברחוב שתולים 43 תל-אביב, גוש 6136 חלקה 68 (להלן: "המקרקעין"), צו לסילוק ידו של המשיב מהמקרקעין (להלן: "הצו").
ב. ביום 1.3.99 הגיש המשיב כתב תביעה נגד המינהל שעניינו ביטול הצו.

ג. ביום 6.9.99 התקיים דיון קדם משפט בנוכחות הצדדים ובו נקבע התיק להוכחות ליום 7.3.00. אלא שביום 7.3.00, לא התייצב ב"כ המינהל לישיבת ההוכחות. ב"כ התובע, בהצהירו לפרוטוקול, טען שהתקשר למשרד ב"כ המינהל, עו"ד לביא, שם: "לא ידעו על מה מדובר" (נספח א' לבקשת רשות לערער). ב"כ המשיב עתר למחיקת כתב ההגנה ולמתן

פסק דין
בתיק. כב' השופטת ד. מארק-הורנצ'יק נעתרה לבקשת המשיב ולאחר סקירת עדויות התובע ביטלה את הצו תוך חיוב המינהל בהוצאות המשיב ובשכר טירחת עו"ד.

ד. רק ביום 18.2.01 הוגשה על ידי המינהל בקשה על פי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות"), לבטל את פסק הדין שניתן במעמד צד אחד. הבקשה לא נתמכה בתצהיר, ונטען בה שעקב תקלה משרדית נשמט מועד הדיון מיומן הפגישות.

ה. ביום 11.12.01 דחה בית משפט קמא את בקשת הביטול (נספח ב' לבקשת רשות הערעור) (להלן: - "ההחלטה"). מספר טעמים מנתה כבוד השופטת מארק-הורנצ'יק לדחיית הבקשה: ראשית, קבעה השופטת הנכבדה, שלא התקיימו בעניין הנדון התנאים לביטול פסק הדין מחובת הצדק. שנית, ציינה שבבקשה אין כל פירוט מהי התקלה המשרדית בגינה לא התייצב בא-כוח המינהל לדיון ואף לא צורף תצהיר בעניין. שלישית, גילה המינהל חוסר מעש וענין בתובענה או בלשונה של השופטת הנכבדה:

"לא זו אף זו- שתמוהה בעיני העובדה כי המבקשת לא גילתה כל ענין בתיק משך 11 חודשים ולא טרחה לבדוק מדוע אין כל התקדמות במסכת הדיונים בתיק, ולא התעניינה בתובענה במיוחד לאור העובדה שקצב הדיונים בתיק, כפי שנקבע על ידי בית משפט זה, הכתיב רצף של ישיבות מדי חודשיים עד שלושה. לו הקפידה המבקשת עם עצמה הייתה "מתעוררת" לבחון ולבדוק מדוע חלפו מספר חודשים ולא קרה דבר בתיק.
בנסיבות אלה נראה לי שהמבקשת לא הצביעה על טעמים אשר יצדיקו את ביטול פסק הדין, לאחר שגילתה חוסר מעש וענין בתובענה."

ו. ביום 25.12.01 הגיש ב"כ המינהל ערעור על ההחלטה הנ"ל, הדוחה הבקשה לביטול פסק-דין. ביום 13.3.02 מחקתי את הערעור מאחר שעל המינהל היה להגיש בקשת רשות לערער על ההחלטה, שהיתה החלטה אחרת.
ביום 8.4.02 הגיש המבקש כתב בי-דין שהוכתר בכותרת "הודעה מטעם המערער" ובו עתר לתקון הודעת הערעור באופן שתהפוך לבקשת רשות לערער (בר"ע 1557/02), היא הבקשה שבפני
.

ז. אמנם, חלו לא מעט ליקויים פרוצדורליים, אולם ביום 25.7.02 הודיע ב"כ המשיב לבית המשפט שאין הוא מתנגד למתן רשות להגשת הערעור, וביום 30.7.02 הודיע המשיב שאין הוא מתנגד שבר"ע 1577/02 תידון כערעור, ולפיכך, ניתנת בזאת רשות ערעור ואני דנה בבקשה כאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

3. טענות הצדדים

טענות המינהל

א. טעה בית משפט קמא בפסק דינו בכך שנתן תוקף לזכויות קנייניות ו/או העניקן למשיב, זאת, מבלי שהמשיב הוכיח את זכותו במקרקעין בהתאם לסעיף 5 לחוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) תשמ"א- 1981. בתצהירי המשיב נטענות טענות מוכחשות, סתמיות, כלליות ללא פירוט בדבר מקור זכותו. בנוסף, התעלם בית משפט קמא בפסק דינו מראיות המינהל: נסח רישום הזכויות במקרקעין בלשכת רישום המקרקעין וכן תעודת עובד ציבור המוכיחה את כתובת המשיב. יתר על כן, מתן זכויות קנייניות במקרקעין ב

פסק דין
, פועל כלפי כולי עלמא ופוגע בקניין המינהל.

ב. בית משפט קמא חרג מסמכותו העניינית בקבלו את התביעה, זאת בניגוד להוראות סעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 וסעיף 5 לחוק מקרקעי הציבור (סילוק פולשים), התשמ"א - 1981.

ג. כל שטוען המשיב בתגובתו, לכל היותר, הוא להחזקה בפועל במקרקעין- להבדיל מזכות להחזיק. על כן, גם אם הנטען על ידיו אמת הוא, אין בכך כדי למנוע את סילוקו. גם אם כוונת בית משפט קמא בפסק דינו הייתה שלמשיב 'רשות במקרקעין', אזי רשות זו בוטלה על ידי המינהל עם הוצאת הצו שכן על פי ההלכה הפסוקה למינהל זכות לבטל את רשות החינם בכל עת.

ד. המשיב לא הוכיח בפני
בית משפט קמא את מועד תפיסת השטח על ידיו ועל כן, לאור המחלוקת העובדתית בסוגיה זו, אין לטענת המשיב, כאילו חרג המינהל מסמכותו הפונקציונלית, רלבנטיות.

ה. טעה בית משפט קמא בכך שלא שקל במידה הראויה את סיכויי הצלחתו של המינהל בתביעה, זאת על רקע דחיית בקשות המשיב לצו מניעה זמני, הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם המינהל ועובדת היות המקרקעין רשומים על שם המינהל בלשכת רישום המקרקעין. בית משפט קמא בהחלטתו, סטה מההלכה הפסוקה הקובעת שמשבקש נתבע לבטל

פסק דין
שניתן במעמד צד אחד, תוך שהוא מצביע על סיכויי הצלחה, יש להענות לבקשת הביטול בחיוב, תוך הטלת הוצאות בגין הנזק והטירחה שנגרמו.

ו. דחיית בקשת הביטול פוגעת פגיעה קשה בזכויות היסוד של המינהל ביניהן זכות הקניין וזכות הגישה לערכאות זאת על רקע העובדה שלמינהל לא היה יומו בבית המשפט.

ז. לנוכח ההלכה שנקבעה בע"א 5000/92, יהושע בן-ציון נ' אוריאל גורני ואח' , פ"ד מח(1) 830, לפיה שאלת סיכויי ההגנה היא העיקרית, ולנוכח קביעת כבוד השופטת מארק-הורנצ'יק בסעיף 14 להחלטתה :"מוכנה אני להניח , ומבלי לפסוק ולהכריע, שהמבקשת בבקשתה אמנם הצביעה על קיומן של טענות המצביעות על קיומה של עילת הגנה." היה על בית משפט קמא לבטל את פסק דינו שכן שאלת אי התייצבות הינה משנית לשאלת הסיכויים.

ח. ב"כ המינהל טוען, שבניגוד לקביעת בית משפט קמא, מרשו לא זנח את הגנתו: המינהל התנגד לשתי בקשות לצווי מניעה, הגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף בשל העדר יריבות, הגיש כתב הגנה ותקנו בהמשך, הגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו ופרט להעדרות מישיבת הוכחות אחת, הופיע לכל הישיבות בתיק, נהג בהתאם להחלטות בית משפט קמא.

ט. טעה בית משפט קמא בהפעילו את שיקול דעתו בניגוד לעקרון המידתיות. בפני
בית משפט קמא עמדה האפשרות לדחות את ישיבת ההוכחות ולפסוק הוצאות לטובת המשיב. אשר על כן עותר ב"כ המינהל לביטול פסק הדין ולהחזרת התיק לבית משפט קמא להמשך הדיון בהוכחות.

טענות המשיב

א. דחיית בקשת הביטול הייתה בדין , ראשית, משום שלבקשת הביטול לא צורף תצהיר למרות שכללה טענות עובדתיות רבות. שנית, על ב"כ המינהל היתה מוטלת חובה לנמק ולפרט מדוע לא התייצב לדיון לנוכח העובדה שמועד הדיון נמסר לב"כ המינהל עצמו, על ידי בית המשפט, בתאריך 6.9.99.

ב. כאמור, ביום 6.9.99 היה ב"כ המינהל נוכח בדיון. מאז ועד ליום 4.2.01 (כשנה וחצי) לא פנה המינהל למזכירות בית המשפט כדי לברר את גורל התיק ולמעשה זנח, כנראה, את הגנתו. יתר על כן, ביום 7.3.00 הודיע ב"כ המשיב למשרדו של ב"כ המינהל על הדיון הקבוע בפני
כבוד השופטת מארק-הורנצ'יק. למרות זאת, לא טרח ב"כ המינהל לעשות כל פעולה.
ג. לפני מתן פסק הדין בחן בית משפט קמא את ראיות המשיב ואת עדויות עדיו, התייחס לגירסת המינהל ובחר לתת אמון בגירסת המשיב. לפיכך, ברור שלהגנת המינהל אין סיכוי ממשי להצלחה.
ד. סעיף 4 (א) לחוק מקרקעי ציבור ( סילוק פולשים) התשמ"א - 1981 מגביל את הסמכות להוצאות צו סילוק יד לתקופה של עד 12 חודשים מיום התפיסה. לפיכך, לא הייתה למינהל סמכות להוציא צו סילוק יד שכן המשיב ומשפחתו מחזיקים במקרקעין במשך עשרות שנים, כפי שהוכח בתצהירי העדויות הראשיות מטעם המשיב.

ה. גם אם המשיב ובני משפחתו הינם 'בני רשות במקרקעין' בלבד, לא היתה למבקש סמכות להוצאת הצו בחלוף תקופה של 12 חודשים, כאמור. בכך חרג המינהל מסמכותו הפונקציונלית ועל כן בטל הצו מעיקרו.

4. דיון והכרעה

א. ברע"א 1958/00 נדב נ' סלון מרכזי ואח' (טרם פורסם), בעמוד 2 להחלטה קובעת כבוד השופטת דורנר:

" סמכותו של בית -המשפט לדחות תובענה מחמת אי התייצבותו של התובע לדיון קבועה בתקנה 157(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, שזו לשונה:
בתאריך שנקבע לדיון או לדיון נדחה, ינהגו כך:
... (3) התייצב הנתבע ואילו התובע לא התייצב
לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, רשאי בית המשפט,
לפי בקשת הנתבע, למחוק את התובענה או לדחותה;...

תקנה זו, על-פי נוסחה, אינה מפרשת את התנאים והנסיבות בהן מפעיל בית- המשפט את סמכותו לדחות את התובענה בטרם הובררה לגופה. עם זאת, הלכה היא כי אי -התייצבות לדיון אינה מהווה , כשלעצמה, עילה לדחייה של התובענה, אלא בנסיבות חריגות ביותר. בפרט נקבע, כי דינה של תובענה להידחות מחמת אי התייצבות התובע, בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, כי ברור על-פני הדברים כי אין בכוחה של התובע להצביע על עילה בת-תביעה העשויה להקים זכות לסעד, ועל-כן דחיית התובענה לא תגרום לעיוות דין; ושנית, כי אי -ההתייצבות איננה תולדה של תקלה בלתי מכוונת מצד התובע, כי אם הבעה של זלזול חמור ומופגן כלפי בית- המשפט."

גם בבחינת בקשה לביטול

פסק דין
שניתן בהעדר התייצבות לפי תקנה 201 לתקנות, על בית המשפט לבחון את שתי השאלות לעיל , כפי שכותב השופט א. גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי , מהדורה ששית, בעמוד 277:

"סמכותו של בית המשפט לבטל את פסק הדין אינה סמכות שבחובה, כאשר פסק הדין אינו פגום, אלא סמכות המסורה לשיקול- דעתו. לעניין שיקול הדעת יש להציב את שני המבחנים הבאים:
א. א. סיבת מחדלו של המבקש להתייצב או להתגונן.
ב. ב. סיכויי הצלחה כי הגנתו תתקבל.
התשובה לשאלה השנייה היא החשובה יותר."
ובהמשך:
"... אם ניתן לפצות את התובע בפסיקת הוצאות בגין הנזק והטרחה המיותרים שנגרמו לו על-ידי הפיגור, וכאשר מגלה נתבע- המבקש סיכויי הצלחה- יש להיענות לבקשה, בכפוף להטלת הוצאות."

"... באשר לשאלה השנייה אין הנתבע חייב להראות, כי הגנתו היא איתנה ובטוחה ודי לו אם יראה כי ההגנה אפשרית. אם נתבע אינו יכול להצביע על הגנה אפשרית, מה טעם להיעתר לו ולפתוח את המשפט מחדש? הרי מיד לאחר מכן יינתן נגדו אותו פסק-דין ממש."

ובע"א 5000/92, יהושע בן-ציון נ' אוריאל גורני ואח' , פ"ד מח(1), 830 ,בעמודים 835-836 נאמר:

"...שונים פני הדברים מקום שבית המשפט מתבקש לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד, אף שבעצם קיום הדיון בהיעדרו של המבקש לא נפל פגם, כגון שהמבקש לא התייצב לדיון אף שהוזמן. במקרה כגון זה נתון דבר הביטול לשיקול-דעתו של בית המשפט; ובבואו להפעיל את שיקול-דעתו, אם להיענות לבקשת הביטול אם לאו, יבדוק בית המשפט וישקול, לא רק אם יש בפי המבקש טעם להצדקת היעדרותו מן הדיון שהתקיים, אלא גם - ובעיקר - אם, לגופו של עניין, עשוי הביטול להצמיח לו תועלת; לאמור, אם שמיעת עמדתו בנושא המחלוקת אכן עשויה להוביל את בית המשפט למתן החלטה שונה מזו שניתנה (ראה זוסמן, שם, בעמ' 698)."

במקרה דנן נעדר ב"כ המינהל מדיון הוכחות בשל "תקלה משרדית" מבלי שנתן הסבר מפורט למהות התקלה ומבלי שצרף תצהיר לבקשת הביטול. עוד חטא המינהל בכך שמיום 6.9.99 ועד יום 4.2.01 (ראה סעיף 25 לבקשת רשות לערער) לא טרח לברר מה עלה בגורלו של התיק. השופטת הנכבדה בסעיף 14 להחלטתה מציינת את עובדת העדר פירוט סיבת ההעדרות, כהוכחה לזלזול של המינהל במילוי חובותיו כלפי בית המשפט. עם כל זאת, איני סבורה שהרשלנות שהפגין ב"כ המינהל עולה לכדי "הפגנה של זלזול חמור ומופגן כלפי בית-המשפט". במצב דברים זה עלי לבחון באם הצליח המינהל להראות שיש בידו טענת הגנה אפשרית, ואציין שהשופטת הנכבדה, בהחלטתה נשוא הבר"ע, היתה מוכנה להניח, מבלי לפסוק ולהכריע, שהמינהל הצביע על טענות המגלות עילת הגנה (סעיף 14 להחלטה).
אף אני התרשמתי מכתבי הטענות, שלמינהל עילת הגנה בתיק. לא זו אף זו, לדעתי, אם ישאר פסק הדין על כנו, מבלי שתנתן למינהל הזדמנות להוכיח טענותיו, יגרם עיוות דין, שכן, לנוכח מחיקת כתב ההגנה, לא התייחסה השופטת הנכבדה בפסק דינה לטענות המינהל, כלל. ביטול פסק הדין ומתן אפשרות למינהל לשטוח טענותיו עשויה להוביל את בית משפט קמא למתן החלטה אחרת מזו שנתן.
ג. לדידי, השתת הוצאות על המינהל היתה מהווה תרופה נאותה ומידתית למחדלו.
עיינתי ברע"א 4422/89 איאד אלאדין נ' מדינת ישראל, פ"ד מג (3) 824 ומצאתי שיש לאבחן בין המקרה שם לזה שבפני
. בנסיבות דשם, אני סבורה שהמדינה הפגינה זלזול מופגן הן בבית המשפט והן בתובע. לנוכח עוצמת הזלזול, קטן חלקה של התשובה לשאלת סיכויי ההגנה במכלול שיקול הדעת ועל כן דחיית הבקשה לביטול פסק הדין, במקום היתה. זאת ועוד. לנוכח השתלשלות האירועים שם, נראה, שלא ניתן היה לרפא את זלזולה המתמשך של המדינה, אלא במתן

פסק דין
נגדה. לא זה המקרה שבפני
. כאמור, איני סבורה שמחדלו של ב"כ המינהל מגיע כדי זלזול חמור ומופגן המצריך סנקציה קיצונית כפי שניתנה.

5. לנוכח האמור לעיל, אני מקבלת את הערעור ומבטלת את החלטת בית משפט קמא מיום 11.12.01 ( בש"א 105478/01). כמו כן, אני מבטלת את פסק הדין מיום 7.3.00 בת.א 23734/99.

6. לנוכח הנסיבות, ישא כל צד בהוצאות בקשה זו, שכן, כנגד ההוצאות המגיעות למשיב בגין מחדלי ב"כ המינהל, מגיעות למינהל הוצאות בגין הבר"ע, ואלו מתקזזות זו כנגד זו.

המזכירות תשלח עותק מהחלטה זו לצדדים, בדואר רשום.
ניתנה היום י"א בתשרי, תשס"ג (17 בספטמבר 2002) בהעדר הצדדים.


גרסטל הילה
, שופטת








ברע בית משפט מחוזי 1577/02 מנהל מקרקעי ישראל - תל אביב נ' יוסף-פור אברהם (פורסם ב-ֽ 17/09/2002)