פסקי דין על אילנית גרבי | פסקי דין על משה גרבי | פסקי דין על משה אפלאלו | פסקי דין על סו יונית גליקמן |

2041-04/14 א     15/12/2015




א 2041-04/14 אילנית גרבי, משה גרבי נ' משה אפלאלו, סו יונית גליקמן








בית המשפט המחוזי בחיפה



ת"א 2041-04-14 אפלאלו ואח' נ' גרבי ואח'




תיק חיצוני: מספר תיק חיצוני






מספר בקשה:
16

בפני

כבוד השופט
דר' מנחם רניאל


מבקשים

1
.
אילנית גרבי

2
.
משה גרבי


נגד


משיבים

1. משה אפלאלו
2. סו יונית גליקמן



החלטה

זו "בקשה דחופה לעיכוב ביצוע

פסק דין
", שהוגשה מטעם המבקשים, ביחס ל

פסק דין
שניתן ביום 31.12.14, בתום שמיעת הראיות בתיק זה, לפי הצעת בית המשפט והסכמת הצדדים, שעל

הנתבעים לרשום את הבית המשותף ברחוב תרנ"א 59 ב' בחדרה, חלקה 405 בגוש 10037 בתוך 12 חודש מהיום דהיינו עד יום 31.12.15, וככל שיאחרו בביצוע הרישום ישלמו לתובעים פיצוי בסך 5,000 ₪ לכל חודש של איחור החל מיום 31.12.15. המבקשים מבקשים לעכב את ביצוע פסק הדין עד 120 יום לאחר מתן פסק הדין בהליך שהמבקשים מנהלים נגד שותפיהם לחלקה בת"א 14906-10-15.

לטענת המבקשים, הסכמתם לפסק הדין ניתנה כשהיא נסמכת על הבטחת בעלי הזכויות הנוספים בחלקה נשוא פסק הדין לקדם שיתוף פעולה ביחד עם אמה של המבקשת, לשם רישום הבית המשותף. לטענתם, עד למתן ההסכמה להצעת בית המשפט, קיבלו המבקשים אישור פוזיטיבי משותפיהם לחלקה, כבעלי ענין המעונינים בקידום הליכי הרישום, ואף מבקשים לפעול ביחד עם המבקשים לרישום הבית המשותף, והמבקשים האמינו לפיכך, שיוכלו לבצע את הרישום בטווחי זמן קצרים, אלא שהסתבר, כי עצם מתן פסק הדין היה אירוע שסיכל את ההסכמה של השותפים לחלקה. לטענת המבקשים, כשהסתבר לשותפים שניתנה התחייבות המבקשים להשלים את הליכי ישום הבית המשותף, שאם לא כן ישאו בהוצאות כבדות, הכבידו על השלמת ההליך עד שסירבו לכך באופן מלא, והתנו את חתימתם על המסמכים שהוכנ ו בהתאם לזכויות הצדדים, בקבלת זכויות במקרקעין בצורת שיעבוד חלק מהמקרקעין לחניות שישמשו אותם. על כן, פנו המבקשים בתובענה נגד השותפים למתן צו עשה המחייב אותם לחתום על התשריט שהונח בפני
הם, הנמצא בדיון, והם מבקשים לעכב את ביצוע פסק הדין עד לאחר מתן פסק הדין בתובענה נגד שותפיהם. לטענתם, לבית המשפט יש סמכות להאריך את המועד, והתנאים לכך מתקיימים.


המשיבים מתנגדים לבקשה, וטוענים, שהבקשה מופרכת, ובאה לאחר שנים ארוכות שבהן הפרו המבקשים את התחייבותם החוזית לרשום את המקרקעין, ולאחר שניתנו להם, בהסכמתם,
12 חודשים נוספים. לא יתכן שהמבקשים יבקשו בקשה זו, 10.5 חודשים לאחר מתן פסק הדין, וחודש וחצי לפני המועד האחרון לביצועו של

פסק דין
המשקף הסכם מחייב. המשיבים טוענים, כי טענות המבקשים כלפי שותפיהם הן לכל היותר בגדר "טעות בכדאיות העיסקה", שאין בה כדי לבטל את פסק הדין שניתן בהסכמה. אמנם, בית המשפט מוסמך להאריך את המועד, אך סמכות זו מותנית בשני תנאים מצטברים, שלא התקיימו. לטענתם, המבקשים ידעו כבר במועד הסכמתם לפסק הדין, שלא נתונה להם הסכמת השותפים. כמו כן, ככל שקיים אי צדק, הרי הוא כלפי המשיבים, ולא כלפי המבקשים, שלכל היותר ישאו בחיוב כספי. עוד נטען, שאם נכונה טענת המבקשים שכבר במאי 2015 כל שנותר היה חתימת השותפים, אין הצדקה לעיכוב בפני
יה לבית המשפט כנגד השותפים.

המבקשים השיבו לתשובת המשיבים, וטענו שאין מחלוקת על כך שחזרתם של השותפים מהסכמתם לשתף פעולה לצורך רישום הבית המשותף והעלאת דרישתם לקבל זכויות לא להם היא אירוע חדש, מסכל, שלמבקשים לא היתה שליטה עליו. על כן, יש לאפשר את בירור המחלוקת מול השותפים בטרם חיוב המבקשים לרשום בית משותף. לטענתם, הגב' מזרחי שבידה יפוי כוח מטעם המשיבים לצורך רישום בית משותף, מגנה גם על זכויותיהם, ואם תסכים לדרישות השותפים, הדבר יפגע בזכויות המשיבים. המבקשים טענו, כי מלכתחילה לא היה מקום לתבוע את המבקשים, שכן המבקשים המחו למשיבים את הזכות לתבוע את המוכרים ההיסטוריים של הדירה. לטענתם, המחלוקת היחידה שהיתה בין המבקשים לשותפים בעת מתן הסכמתם, היתה על נשיאת ההוצאות של הרישום, אך בסמוך למתן ההסכמה, הביעו השותפים נכונות לשקול השתתפות בעלויות הרישום. לדברי המבקשים, המתינו לבואו של מר דורון גולדנברג לארץ באוגוסט 2015 במטרה למצות את המו"מ, אך ללא הועיל.

כאמור, הבקשה היא לעיכוב ביצוע פסק הדין, ולא לביטולו של פסק הדין עקב טעות שהובילה למתן ההסכמה. כלומר, המבקשים מסכימים שיש להותיר את פסק הדין על כנו, אך מבקשים להאריך את המועד לביצועו. בנסיבות אלה, טענות המבקשים, כאילו לא היה מקום לתביעה נגדם בתיק זה מלכתחילה, או על כך שהגב' מזרחי אמנם השיבה תשובות לא טובות בחקירתה הנגדית, אך זאת רק משום שהתבלבלה, הן טענות שהיו יפות לסיכומים אילו הוגשו כאלה, ולא לבקשה לעיכוב ביצוע

פסק דין
שהמבקשים אינם מבקשים את ביטולו.

לאחרונה, ביום 22.11.15, ניתנה החלטתו של השופט נ' סולברג בבית המשפט העליון ברע"א 7890/15 דודאי נ' עו"ד חבר, בה נאמר:
"בהזדמנות קודמת

כבר

סקרתי

את

ההלכות

הידועות

בדבר

הנסיבות

המצדיקות

הארכת

מועד לביצוע

התחייבות

שנקבעה

בפסק

דין
,
שהוא

תולדתו

של

הסכם

פשרה

בין

הצדדים (רע"א 3418/13

קבוצת

בראל
-
תדמור

בע
"
מ

נ'


בן

פורת

(12.2.14), באותו

עניין הזכרתי

כי

בית

המשפט

מוסמך

להאריך

מועד

לביצוע

חיוב

כאמור, ברם

,
השימוש בסמכות

הטבועה

הנ
"
ל

מותנה

בהתקיימותם

של

שני

תנאים

מצטברים

:
"האחד
,
"
שאי העשייה

נובעת

מסיבות

שלא

הייתה

למבקש

שליטה

עליהן
";
השני"
,
שהארכת

המועד נחוצה

כדי

למנוע

אי
-
צדק" (שם
,
פסקה
11
וההפניות

שם

.(
בעניין

דנן

סבורני

כי

לא
התקיים

אף

לא

אחד

מהתנאים

האמורים
.



נזכיר,

כי

מסגרת

הזמן

הארוכה

שניתנה

למבקשת

במסגרת

התקופה

הראשונה היא

תולדה

של

הסכם

פשרה

שהתגבש

לאחר

משא

ומתן,


שהתקיים

ברובו

בין

כתלי

בית המשפט,


ואשר

שיקלל

את

האינטרסים

השונים

של

הצדדים

המעורבים. במסגרת

זו,


קיומו

של

ההליך

המקביל

בין

המבקשת

לבין

הנושה

הנוסף,

לרבות

העיקול

על

הנכס שהוטל

בגינו,

איננו

נסיבה

שלא

היתה

ידועה

קודם

לכן
,
שלא

היתה

למבקשת

שליטה עליה,

שכן

ההליך

האמור

נפתח

בתחילת

שנת2012.


ההליך

המקביל

נכלל

אפוא במערכת

השיקולים

של

הצדדים

בעת

החתימה

על

הסכם

הפשרה. ההליך

האמור

עדיין מתנהל,


וסיומו (ובוודאי

תוצאתו) מי

ישורנו

.
אינני

סבור

כי

עצם

הגעתו

של

ההליך לשלב

כזה

או

אחר

מצדיקה,

כשלעצמה, הארכת

מועד

נוספת,

בניגוד

לאומד

דעת הצדדים

בהסכם

הפשרה...

בנסיבות

אלו

לא

התקיים

התנאי הראשון

וההכרחי

להארכת

מועד
.
בנוסף

לכך,

לא

מתקיים

גם

התנאי

השני
.
...

הארכת

המועד

המבוקשת

עלולה

ליצור

אי

–
צדק, ולא

למנעו."

כל דיון בהארכת המועד כזו, צריך להתייחס לאיזון שהושג בהצעת הפשרה שקיבלה את הסכמת הצדדים, אל מול טענות הצדדים והשלב שבו היה ההליך. המבקשים טענו שלא היה צריך לתבוע אותם כלל, אלא לתבוע אחרים, ובהליך שבפני
טענו שעשו כמיטב יכולתם לרשום את הבית המשותף, למרות מעקשים שונים שנקרו על דרכם.

המשיבים טענו שהיה על המבקשים לרשום את הבית המשותף לפי התחייבותם לעשות זאת,
שלא נקבע לה מועד, במועד סביר לאחר מכירת הדירה ביום 22.6.08 ומשלא עשו כן, התבקש לאכוף עליהם לעשות זאת, על ידי מינוי כונס נכסים על חשבונם, תוך תשלום הפיצוי המוסכם בסך 44,000 ₪ עקב הפרת ההסכם ועוד פיצוי על עוגמת הנפש. המשיבים היו נכונים לתשלום הפיצוי המוסכם מייד, תוך מתן 24 חודשים נוספים לרישום הבית המשותף, 8 שנים לאחר חתימת הסכם המכר והתחייבות המבקשים לרישום הבית המשותף. הצעתי לאחר שמיעת הראיות היתה מבוססת על כך שהמשיבים יקבלו את מבוקשם העיקרי, רישום הבית המשותף, תוך שניתנת אפשרות למשיבים שלא לשלם את הפיצוי המוסכם, או כל פיצוי שהוא, אם יצליחו לרשום את הבית המשותף תוך 12 חודשים, ואילו אם לא יצליחו לרשום את הבית המשותף אלא, למשל, לאחר 24 חודשים, יעשו זאת בנוסף לתשלום פיצוי בסך 60,000 ₪. מרכיב הזמן הקצר יותר היה חשוב, ובא כנגד ויתור המשיבים על פיצוי מוסכם ועל פיצוי אחר, שלפי פסיקת בתי המשפט נפסק במקרה של אי רישום. על רקע זה, יש לבחון את בקשת המבקשים להאריך את המועד.

אין חולק, כאמור בהחלטת השופט סולברג, שיש לבית המשפט סמכות להאריך מועד שנקבע בהסכם פשרה שקיבל תוקף של

פסק דין
, והשאלה היא האם התקיימו התנאים לכך.

המבקשים טוענים שאין מחלוקת שאי הנכונות של השותפים לחתום על מסמכי הבית המשותף היא אירוע חדש, וסמוך לפני הסכמתם, הסכימו השותפים לחתום על המסמכים, ורק בגלל פסק הדין דרשו זכויות. אני דוחה טענה זו, מכל הטעמים הבאים:
א.
ההפרדה שמפרידים המבקשים בין אי הסכמתם של השותפים לשאת בעלויות הרישום לבין אי הסכמתם לחתום על תשריט הבית המשותף, היא הבחנה מלאכותית. אין ספק, שכל עוד אין השותפים מסכימים לכל הדרוש לרישום הבית המשותף, אין לומר שהם מסכימים לכך. אי הסכמת השותפים לשאת בעלויות הרישום היתה ידועה היטב לפני הסכמת המבקשים להצעת בית המשפט. יש להניח שהם סברו שיוכלו להתגבר על אי הסכמה זו באמצעות השקעת כספים מצידם, אבל אי ההסכמה היתה ידועה. אציין, שכל מה שדרש עו"ד טבקמן, כעולה ממכתבו מיום 20.3.12, הוא השתתפות בהוצאות, ולא דרש כל הסכמה לויתור השותפים על הזכויות לפי התב"ע. על כך השיב חיים גולדנברג ב- 5.4.12 שאין לו ענין ברישום הבית המשותף. אי הסכמה זו עוברת כחוט השני בתגובות השותפים לפחות עד 5.8.14, והמשיכה גם לאחר מכן, כעולה ממילים של עו"ד טבקמן עד 26.8.14. העובדה שהמבקשים, או הגב' מזרחי, נשאו בהוצאות הכנת המסמכים, מעידה על כך שבענין זה לא ניתנה הסכמת השותפים עד היום.

ב.
המבקשים מסתמכים על מייל של דורון גולדנברג מיום 5.11.14 בו נאמר "אנחנו, מבחינתו, כפי שאמרתי, מוכנים לשתף פעולה תוכל להוציא מכתב כתוב בהתאם". המבקשים מסתמכים על תצהירי גב' מזרחי ועו"ד טבקמן, שניתנו בתיק התובענה נגד השותפים, לפיהם השותפים טענו לזכויות על פי תב"ע משנת 1994 לראשונה לאחר מתן פסק הדין. עו"ד טבקמן הצהיר שם, כי מר גולדנברג הודיע על הסכמתו לשתף פעולה לענין הכנת צו הבית המשותף (סעיף 11 לתצהירו). המייל אינו אומר שמסכימים לשתף פעולה "לענין הכנת צו הבית המשותף", אבל אפילו אם היתה זו הסכמה לשתף פעולה בענין רישום הבית המשותף, אין בהסכמה זו ויתור על זכויות כלשהן, או הסכמה לעמדת גב' מזרחי או המבקשים בשאלה כלשהיא הנוגעת לרישום הבית המשותף, או ויתור על הזכויות שנקבעו, אם נקבעו, בתוכנית בנין העיר, אלא רק הסכמה לשתף פעולה ברישום. אין ספק, שעל השותפים, כבעלים של המקרקעין, מוטלת חובה כללית לשתף פעולה בתום לב ובדרך מקובלת ברישום הבית המשותף. השאלה היא איזה בית משותף. אפילו עו"ד טבקמן לא הצהיר שהיתה הסכמה לחתימה על התשריט כטענות המבקשים. אציין את הידוע לי מהתיק האחר, כי כלל לא הוכן תשריט לחתימת השותפים, עד למועד הדיון בבקשה לצו עשה זמני, לאחר הגשת הבקשה.
ג.
גב' מזרחי ועו"ד טבקמן העידו בתצהירם, שנודע להם לראשונה שהשותפים אינם מוכנים לחתום על המסמכים הדרושים לרישום הבית המשותף רק לאחר הכנת כל המסמכים הדרושים. זו אינה השאלה. אף אחד מהם לא העיד, כעולה מטענת המבקשים בבקשתם, ששעה שהסכימו למתן פסק הדין בתיק זה, היתה בידם הסכמת השותפים לחתום על המסמכים המחלקים את הזכויות בבית המשותף בהתאם לטענות המבקשים וגב' מזרחי, ובניגוד לתב"ע. כל מה שהיה בידם, כעדות עו"ד טבקמן, הוא הסכמה לשתף פעולה ברישום הבית המשותף. ככל שהמבקשים הבינו מכך שהשותפים יחתמו על כל מה שיונח בפני
הם, אין להם להלין אלא על עצמם שהבנתם היתה שגויה. חזרתי ועיינתי בכל החומר שהוצג על ידי המבקשים, ולא מצאתי שהיה על השותפים לטעון לענין הזכויות במגרש 405/3 לפני המועד שבו ראו לראשונה את טענות גב' מזרחי בענין זה.

אשר על כן, אני קובע שאי הסכמת השותפים אינה אירוע חדש, שכן גם קודם להסכמת המבקשים לפסק הדין לא הסכימו לחתום על מסמכי הרישום כדרישת המבקשים, וגם קודם הסכמת המבקשים, לא היתה בידי המבקשים הסכמה של השותפים לחתום על החלוקה כפי שדורשים המבקשים. בנסיבות אלה, לא התקיים התנאי הראשון, שהארכת המועד נחוצה מסיבות שלא היתה למבקשים שליטה עליהן, שכן לאחר פסק הדין היתה למבקשים שליטה על הנסיבות בדיוק כשם שהיתה להם שליטה קודם הסכמתם להסכם שקיבל תוקף של

פסק דין
, ואיזן, גם לגבי המועד, בין זכויות הצדדים.

חוסר הצדק הנטען מתבטא בכך, שהמבקשים לא יצליחו לרשום את הבית המשותף עד יום 31.12.15, ועל כן יהיה עליהם לשלם למשיבים פיצויים של 5,000 ₪ לחודש. יש לומר, שהמבקשים אחראים לכך שהבקשה הוגשה רק חודש וחצי לפני תום המועד, והיא מוכרעת חצי חודש לפני תום המועד. כעולה מתצהיר הגב' מזרחי, כבר במאי 2015, 7 חודשים לפני תום המועד, ידעה על התנגדות השותפים לחלוקה המוצעת על ידה ברישום הבית המשותף. היא החליטה להמתין עד אוגוסט 2015 כדי לשאת ולתת עם מר גולדנברג כשיבוא ארצה, אבל בכך כבלה את ידיה ומנעה מעצמה להשלים את הרישום במועד, לרבות על ידי פנייה לבית המשפט כנגד השותפים. גם כאשר הגיע מר גולדנברג ארצה באוגוסט 2015 וחזר על עמדתו, לא מיהרו המבקשים לבית המשפט, אלא המשיכו לחכות והגישו בקשתם לבית המשפט הזה רק ביום 9.11.15. אפשר לחכות, ולשאת ולתת, ועוד פעם לשאת ולתת, אבל אי אפשר להטיל את מעבר הזמן על המשיבים.


העיקר הוא, שהנזק שעשוי להיגרם למבקשים מאי הארכת המועד הוא נזק כספי בלבד, לפי אורך התקופה שבה ימנעו מלרשום את הבית המשותף. אם יזכו המבקשים בתביעתם נגד השותפים, ויקבע שהם זכאים למלוא מגרש 405/3, תהא בידם עילת תביעה נגד השותפים לפיצוי על הנזקים שנגרמו להם בתשלום למשיבים לפי פסק הדין. אם לא יזכו בתביעתם נגד השותפים, יהיה עליהם לשאת בעצמם בפיצוי למשיבים. מניעת הפיצוי מהמשיבים, ולמעשה אי רישום הבית המשותף, לאחר 7 שנים, ולאחר הפרת ההסכם, אל מול פיצוי שהוסכם עליו בהסכם המכר במקרה של הפרת ההסכם, היא גרימת עוול למשיבים, בשעה שכל מה שנדרש מהמבקשים כלפי המשיבים הוא תשלום כספים. על כן, לא התקיים התנאי השני, שלפיו אי הארכת המועד תגרום חוסר צדק למבקשים.









על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה. המבקשים ישלמו למשיבים הוצאות משפט בסך 4,680 ₪.

ניתנה היום, ג' טבת תשע"ו, 15 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.










א בית משפט מחוזי 2041-04/14 אילנית גרבי, משה גרבי נ' משה אפלאלו, סו יונית גליקמן (פורסם ב-ֽ 15/12/2015)