פסקי דין על עזבון המנוח שמואל קליין ז"ל ואח' | פסקי דין על שלום יוסף פרקש ואח'

4060/03 תע     20/03/2005




תע 4060/03 עזבון המנוח שמואל קליין ז"ל ואח' נ' שלום יוסף פרקש ואח'




בעניין:
עזבון המנוח שמואל קליין ז"ל
1. זלדה (זיטה) גנוט (קליין)
2 . טוביה קליין
ע"י ב"כ עו"ד
יהונתן גולדברג

התובעים

נ ג ד
1 . שלום יוסף פרקש – ע"י ב"כ עו"ד רן שילוח
2 . האפוטרופוס הכללי – ע"י ב"כ עו"ד חיותה בן אדרת אברהם
הנתבעים

פסק – דין
בתביעה לביטול צו קיום צוואה שניתן בביהמ"ש המחוזי בת"א
א. סמכות השיפוט העניינית
1. התובעים בתיק זה עותרים לביטול צו קיום צוואתו של המנוח שמואל קליין ז"ל (להלן:"המנוח"), מיום 30.5.82 אשר ניתן ע"י כב' ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק עזבונות 1639/85 בתאריך 21.5.85.

2. לטענת ב"כ נתבע 2 (האפוטרופוס הכללי) מצויה סמכות השיפוט הענינית לדיון בבקשה בידי הערכאה השיפוטית אשר נתנה את צו הירושה המקורי, דהיינו ביהמ"ש המחוזי בת"א.

3. א. התובעים הגישו תביעתם לביטול צו קיום הצוואה שהוצא בביהמ"ש
המחוזי לביהמ"ש לענייני משפחה בכפר סבא, וכבר בכך גילו עמדתם כי ביהמ"ש לענייני משפחה הינו ערכאת השיפוט המוסמכת לדון בתביעה. גם בישיבת ביהמ"ש מיום 29/04/04 טען ב"כ התובעים כי סמכות השיפוט נתונה לבימ"ש זה (פרוטוקול, עמ' 2).

ב. בסיכומיהם שבכתב, שינו התובעים עמדתם והצטרפו לעמדת האפוטרופוס הכללי (נתבע 2) לפיה נתונה סמכות השיפוט לביטול צו ירושה שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי, אך ורק לערכאה השיפוטית שנתנה את הצו מלכתחילה, דהיינו לביהמ"ש המחוזי.

ג. השינוי שחל בעמדת התובעים בעניין סמכות השיפוט העניינית אינו מעלה ואינו מוריד.
בפני
התובעים פתוחה היתה, כמובן, הדרך לעתור למחיקת התביעה ולהגיש תביעתם, לאחר שתמחק, לערכאה השיפוטית המוסמכת לדעתם לדון בתביעה.
משלא עשו כן מוטלת על ביהמ"ש החובה לדון ולפסוק בעניין סמכותו העניינית אפילו מיזמתו.

4. בסיכומיה של ב"כ האפוטרופוס הכללי בהם כפרה בסמכות ביהמ"ש לענייני משפחה לביטול צו קיום הצוואה שניתן בביהמ"ש המחוזי הסתמכה היא על פסיקתו של ביהמ"ש לענייני משפחה במחוז ת"א בת"ע 15120/99 פלונית נ' פלוני (כב' השופט שוחט) ובת"ע 13220/00 פיטר לוגן נ' מרק יקותיאל (כב' השופט י. גייפמן).

5. בת"ע 2450/03 (משפחה כפ"ס) גולדה זימן ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי (תק' מש' 2004 (3) 250), כבר הבעתי עמדתי החולקת על עמדתם של שני חברי, השופט ש. שוחט והשופט י. גייפמן.
לשיטתי, נתונה כיום סמכות השיפוט לשינוי או לביטול צו ירושה אשר ניתן בביהמ"ש המחוזי, לביהמ"ש לענייני משפחה.

6. א. במרכז הדיון המשפטי בסוגיה זו ניצבות הוראות תקנה 56(א) לתקנות
הירושה, התשנ"ח 1998 (להלן: "תקנות הירושה), הקובעת כדלהלן:
הוראות מעבר:
(א) תובענה בעניני ירושה שהוגשה לבית משפט מחוזי לפני תחילתן של תקנות אלה, תידון בבית המשפט שאליו הוגשה; תובענה נוספת בעניני ירושה, בענין אותו עזבון, תוגש גם לאחר תחילתן של תקנות אלה, לבית המשפט המחוזי שאליו הוגשה התובענה לראשונה; בתקנת משנה זו, "תובענה" – למעט בקשה לצו ירושה או לצו קיום

ב. סעיף 56 (א) יוצר לפיכך כלל של המשכיות הדיון בביהמ"ש המחוזי לגבי: "תובענות בענייני ירושה", אולם הוא קובע מפורשות כי כלל ההמשכיות האמור לא יחול מקום שמוגשת בקשה לצו קיום צוואה גרידא, או מקום בו הסתכם טיפולו של ביהמ"ש המחוזי בעניין בעבר בהוצאת צו קיום צוואה בלבד.
ההמשכיות הוחלה על: "ביהמ"ש המחוזי שאליו הוגשה התובענה לראשונה" ובהמשך נאמר כי: "תובענה – למעט בקשה לצו ירושה או לצו קיום".

ג. לצורך הבהרת כוונת תקנה 56(א) לתקנות הירושה, יש להוסיף את הסייג: "למעט בקשה לצו ירושה או לצו קיום" לאחר כל מקום בו מופיעה בתקנה המילה "תובענה", באשר נאמר מפורשות בסיפא לתקנה, כי: "בתקנת משנה זו, תובענה – למעט בקשה לצו ירושה או לצו קיום".

ד. התוצאה מן האמור הינה, כי את פיסקת התקנה הנוגעת לענייננו יש לקרוא, תוך שילוב הסייג האמור, כדלהלן:
"תובענה בעניני ירושה, (למעט בקשה לצו ירושה או לצו קיום), בענין אותו עזבון תוגש גם לאחר תחילתן של תקנות אלה, לבית המשפט המחוזי שאליו הוגשה התובענה – (למעט בקשה לצו ירושה או לצו קיום – ) לראשונה".

7. הסייג המוציא את בקשות צו הירושה וצווי הקיום מכלל התובענות שבהן דנה התקנה חל לפיכך לא רק על ההליך החדש הנפתח עתה בפני
ביהמ"ש, אלא גם על ההליך ה"היסטורי" שהיה בפני
ביהמ"ש המחוזי.
משמע כי אם ההליך הראשון, אשר הוגש לביהמ"ש המחוזי לפני תחילת התקנות, היה בקשה לצו ירושה או לצו קיום בלבד, אזי לא יוחל כלל ההמשכיות על התובענה החדשה.
כלל ההמשכיות האמור הוחל, על ידי התקנה, רק באותם מקרים בהם התובענה הראשונה, שנדונה בביהמ"ש המחוזי, לא היתה בקשת צו ירושה או צו קיום גרידא.
המשכיות הדיון מוענקת בתקנה ל: "בית המשפט המחוזי שאליו הוגשה התובענה".
אולם, משנקבע בתקנה, כי המונח תובענה אינו כולל בחובו בקשות לצו ירושה או לצו קיום, אזי אין בנמצא בית משפט שהוקנתה לו המשכיות דיון, ויש להכריע בענין הסמכות הענינית בהתעלם מההליך ההסטורי, אשר לא הוקנה לו, לצרכי התקנה, מעמד של תובענה.

8. א. נותר לפיכך להתמודד עם הקושי שמעוררת תקנה 27 לתקנות הירושה,
הקובעת כדלהלן:
"תיקון או ביטול צו
(א) המבקש תיקון או ביטול של צו ירושה או של צו קיום, יגיש בקשה בכתב לבית המשפט או לרשם לעניני ירושה שנתן את הצו."

ב. לטענת הנתבע 2 מצביעה לשון התקנה על כך כי הטריבונאל המשפטי שנתן את הצו, הוא ורק הוא, מוסמך לתקנו.
לתוצאה זו מגיע המשיב בכך שהוא מיחס את המילים: "שנתן את הצו", הן לביהמ"ש והן לרשם לעניני ירושה.
בפרשנות זו יש משום התעלמות מכך, כי בסעיף 1 לתקנות הירושה נקבע, כי "בית המשפט" המוזכר בתקנות הינו "בית המשפט לעניני משפחה".
לו נתקבלה פרשנותו של המשיב ללשון התקנה, שומה היה עלינו לסבור, כי בהיסח הדעת השתמש מחוקק המשנה במסגרת תקנה 27 במושג "בית המשפט" בהתכוונו לביהמ"ש המחוזי, וזאת בניגוד להגדרה המפורשת בסעיף ההגדרות, הקובעת, כי מקום בו מופיעות המילים "בית המשפט" - מדובר בבית המשפט לעניני משפחה.

ג. תקנה 27 נועדה, לדעתי, אך ליצור את ההבחנה בין הגשת הבקשה לתיקון צו הירושה או צו הקיום לביהמ"ש לעניני משפחה, או לרשם לעניני ירושה.
ההבחנה בין סמכות דיון המשכית לביהמ"ש המחוזי או סמכות דיון לביהמ"ש לעניני משפחה, נחתכת, כאמור, על פי הוראות תקנה 56(א) לתקנות הירושה, ועל פיה אין חלה המשכיות הדיון בביהמ"ש המחוזי על תובענה חדשה בעניני ירושה כל אימת שהדיון המקורי בביהמ"ש המחוזי היה בבקשת צו ירושה או צו קיום בלבד.
תקנה 27 אינה נכללת בהוראות המעבר (אלא על דרך ההפניה) והיא חלה גם ובעיקר על בקשות לתיקון או ביטול צוים, שניתנו לראשונה לאחר צאת התקנות ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה, ואשר יש החפץ בתיקונם או בביטולם.
לגבי מקרים אלה קבע מחוקק המשנה את התפלגות הפנית הבקשות, בין לביהמ"ש לעניני משפחה ובין לרשם לעניני ירושה שנתנם.

ד. תישאל לפיכך השאלה, על שום מה מפנה תקנה 56(ג) אצבעה אל הוראות
תקנה 27 לתקנות הירושה?

התשובה לכך תהא כי מאחר ותקנה 56(א) קבעה כלל של המשכיות באשר
לתובענות אחרות בעניני ירושה פרט לבקשות לצו ירושה או לצו קיום, נותר עדיין הצורך להורות מהם הסדרים שיחולו בעת שמתבקש תיקון צו
כאמור, אשר ניתן במקורו ע"י ביהמ"ש המחוזי.
ההפניה לתקנה 27 מלמדת כי בקשה מעין זו לתיקונו של צו שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי תידון בדרך הרגילה שנקבעה לדיון בבקשות "רגילות"
לתיקון צו, שכן ברור כי תקנה 27 חלה בעיקרה על מקרים בהם מתבקש
תיקונו של צו אשר ניתן לאחר צאת התקנות ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה
או הרשם לעניני ירושות.

ה. כדי לישב את הקושי שמעוררת לשון תקנה 27 לתקנות הירושה, באופן
שישרת את הפרשנות התכליתית ואת המדיניות השיפוטית הראויה, כפי שיובהר להלן, יש, ליחס לפיכך את המילים "שנתן את הצו", המופיעות בתקנה, אך ורק לרשם לעניני ירושה.
דהיינו, המבקש תיקון או ביטול של הצו יפנה לבית המשפט לעניני משפחה (על פי הסמכות המקומית שנקבעה בחוק) או לרשם לעניני ירושה שנתן את הצו.

הפסיקה המנחה
9. בבש"א 1500/02, במסגרת תיק עזבונות 1306/97 (מחוזי, נצרת), נדונה סוגיה, שהוגדרה על ידי כב' ביהמ"ש (כב' השופט אברהם אברהם) כדלהלן:
"היכן צריכה שתידון בקשה לתיקון צו ירושה, כזו שהוגשה לאחר כניסתו לתוקף של חוק בית המשפט לעניני משפחה, כאשר הבקשה מבקשת לתקן צו ירושה, שניתן בפני
בית המשפט המחוזי?".

ביהמ"ש המחוזי הורה על העברת בקשת התיקון לבית המשפט לעניני משפחה לאחר ניתוח הוראות תקנה 56 (א) לתקנות הירושה, באמרו כדלהלן:
"מכאן אנו באים למשמעותה של תקנת המשנה כולה (בהקשר שלנו) משמע, תובענה חדשה בתיק תלוי ועומד בביהמ"ש המחוזי צריך שתוגש לביהמ"ש המחוזי, אלא אם כל שיש בו בתיק ביהמ"ש המחוזי, בקשה ליתן צו ירושה או קיום, שאז יש להגיש את הבקשה, בענינו של אותו עזבון, בבית המשפט לעניני משפחה".

הפרשנות התכליתית
10. א. לטעמי מצויה סמכות השיפוט העניינית בתביעה בביהמ"ש לעניני משפחה,
לא רק עקב הפירוש הלשוני הדווקני של תקנה 56(א) לתקנות הירושה, אלא אף מטעמי פירוש תכליתי.

ב. מאז כניסתו לתוקף של חוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה – 1995, הוקנתה סמכות השיפוט בעניני ירושה לבית משפט זה, ותהיינה הסוגיות העומדות להכרעה סבוכות וכבדות משקל כאשר תהיינה.

ג. על פי הוראות המעבר, המצויות בסעיף 27 לחוק ביהמ"ש לעניני משפחה, הורה מנהל בתי המשפט, באישור שר המשפטים, על העברתן של תביעות בעניני משפחה (הכוללות בחובן תביעות בעניני עזבונות), אשר טרם הוחל בהן בשמיעת עדים, לביהמ"ש לעניני משפחה.
(וראה, צו בית המשפט לעניני משפחה (העברת תובענות במחוזות ת"א והמרכז) תשנ"ו – 1995). ק"ת תשנ"ו, 267.
לו תלויה היתה התביעה המונחת כיום בפני
בתיק זה בביהמ"ש המחוזי בעת מתן צו ההעברה, היתה היא מועברת מכח הצו האמור לביהמ"ש לעניני משפחה, באשר טרם הוחל בשמיעת ראיות בה, קל וחומר כי משהוגשה הבקשה כ- 9.5 שנים לאחר הקמת ביהמ"ש לעניני משפחה, מחייבים השכל הישר והמנהל התקין, כי תידון בפני
בית משפט זה.

ד. עלול אמנם להיווצר מצב בו יאלץ ביהמ"ש לעניני משפחה לבטל או לשנות צו שיצא מלפני ביהמ"ש המחוזי, אולם גם בכך אין למצוא כל פגם, שהרי סמכותו של כב' ביהמ"ש המחוזי לדון בעניני ירושות הועתקה והועברה כולה ובשלמותה לביהמ"ש לעניני משפחה.
הסמכות שהועברה כללה בחובה אף את הסמכות לביטולם או לתיקונם של צוים, שמוקנית היתה לביהמ"ש המחוזי, ומכאן, כי בעת ביטולו של צו פועל למעשה ביהמ"ש לעניני משפחה כשהוא בנעליו של ביהמ"ש המחוזי.

ה. עקב שינוי שחל בהלכה המשפטית בעקבות פסה"ד בע.א. 9694/01 האפוטרופוס הכללי נ. יוסף ברגמן ואח'
(פד"י נ"ח (29, 65) צפויות בשנים שתבואנה בקשות רבות להכנסת תיקונים בצווי ירושה (עקב חלוף השנים ועקב הוכחת שקידה "ראויה").
נראה, כי יהא זה בלתי מעשי ובלתי יעיל להפנות תיקים אלה כולם לבתי המשפט המחוזיים, אשר אינם עוסקים עוד מזה שנים רבות בעניני ירושות (כערכאה ראשונה).
קיום סמכות השיפוט בנושאים אלה בידי ביהמ"ש לעניני משפחה ישרת היטב את מטרת וכוונת המחוקק בעת הקמת ביהמ"ש לעניני משפחה, ויזרז את סיום והשלמת תהליך העברת סמכויות השיפוט בעניני ירושה מביהמ"ש המחוזי לביהמ"ש לעניני משפחה.

11. א. בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ. האפוטרופוס הכללי, פ"ד נ"ג 2 817, אוזכרו ע"י כב'
הנשיא לענין פרשנות החקיקה דבריו בהליכים קודמים כדלהלן:

" מטרת המחוקק מהווה מכשיר פרשני, אם היא מהווה אמצעי, שעל פיו
בוחרים בין מספר פירושים אפשריים מבחינה לשונית. חיוני הוא, על כן, כי
לאופציה הפרשנית, המגשימה את המטרה החקיקתית, יהא בית קיבול
בלשון החוק. חייב להתקיים קשר מילולי, ולו מינימאלי, בין הלשון לבין
המטרה. יש למצוא נקודת אחיזה ארכימדית למטרה בלשון החוק. הפרשן
אינו רשאי להגשים מטרה שאין לה עיגון לשוני בחוק ".
(שם, בע"מ 11, ס' 8 לפס"ד).

ב. לעניות דעתי, מתן הפירוש האמור לעיל בפס"ד זה לתקנות 56(א) ו- 27
לתקנות הירושה, הינו בגדר אופציה פרשנית המגשימה את מטרת החוק
ואת כוונת המחוקק. לפרשנות אפשרית זו מצוי בלשון התקנות "עיגון לשוני" המאפשר את אימוצה לשם השגת המטרה החקיקתית.

12. נוכח כל האמור לעיל במקובץ מוחלט בזאת, כי הסמכות הענינית לדון בבקשה לביטול צו קיום הצוואה בעניין עזבון המנוח שמואל קליין ז"ל, מוקנית לבית משפט זה.
ב. הרקע העובדתי לתביעה
13. המנוח שמואל קליין ז"ל (להלן:"המנוח") הלך לבית עולמו בשנת 1984 ובמותו השאיר אחריו צוואה אותה ערך בתאריך 30.5.82 (להלן:"הצוואה השניה"
או "הצוואה משנת 1982"). צוואה זו קוימה בצו קיום צוואה שניתן ע"י כב' ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק עזבונות 1639/85 בתאריך 21.5.85.

14. הצוואה משנת 1982 היתה צוואה הדדית בה הורישו המנוח ורעייתו השניה הגב' טרזיה קליין ז"ל (להלן: "המנוחה") האחד למשנהו את כל רכושו.
משנפטר המנוח ירשה אלמנתו טרזיה את כלל נכסיו ורכושו. שנים ספורות לאחר מות המנוח, נפטרה גם רעייתו ובכתבי הטענות אין כל פירוט מי היו יורשיה ומה נעשה בעזבונה.
(לכתב התביעה אף לא צורף העתק הצוואה משנת 1982 והעתק צו קיום הצוואה שביטולו מתבקש והפרטים דלעיל נדלו כאמור מתוך כתבי הטענות בלבד, מאוחר יותר התבקש ב"כ הנתבעים ע"י ביהמ"ש לצרף העתק הצוואה השניה, מהעדר יכולת לפסוק בתביעה בהעדרה).

15. המנוח ז"ל היה אוד מוצל מאש אשר שכל, לטענת התובעים, 12 מתוך 13 ילדיו במחנות ההשמדה (בתביעה לא צויין מה עלה בגורל אשתו הראשונה של המנוח). המנוחה היתה כאמור אשתו השניה של המנוח.

16. הניצול היחיד מבין ילדי המנוח עפ"י הנטען בכתב התביעה היה, בנו מאיר מאוריציו קליין ז"ל (להלן: "מאיר קליין ז"ל) אשר שרד אף הוא את השואה, עלה ארצה, ונולדו לו שני ילדים (נכדיו היחידים של המנוח שמואל קליין ז"ל).
הבן מאיר קליין ז"ל, נפטר בהתאם לאמור בכתב התביעה, לפני אביו המנוח שמואל קליין ז"ל
(גם בעניין זה, כמו ביתר הנושאים, לא צורפו לכתב התביעה המסמכים מהם ניתן ללמוד על אמיתות העובדות המפורטות ולא צויינה אף שנת פטירתו).

17. התובעים הינם שני ילדיו של מאיר קליין ז"ל ולטענתם, נכדיו היחידים של המנוח.

18. ברשות התובעים מצויה צוואה משותפת שערכו המנוחים שמואל קליין וטרזיה קליין בתאריך 24/06/68 (להלן:"הצוואה הראשונה" או "הצוואה משנת 1968"). בצוואה זו ציווה המנוח לאשתו המנוחה מחצית עזבונו ואת המחצית האחרת ציווה לבנו מאיר קליין. המנוחה ציוותה את מלוא רכושה לבעלה. שני המנוחים ציוו כי לאחר פטירת שניהם ולאחר שילך לעולמו גם מאיר קליין, תעבורנה מלוא הזכויות שתישארנה אחר שניהם לנכדי המנוח זיטה וטוביה קליין (התובעים) בחלקים שווים.
צוואה זו בוטלה במסגרת הצוואה השניה, בה נקבע כי "בזה אנו מבטלים כל צוואה שעשינו קודם תאריך זו".
ג. העדר יריבות
19. הנתבע היה שכנם וידידם של המנוחים שמואל וטריזה קליין ז"ל.

20. התובעים הגישו תביעתם לביטול צו קיום צוואתו השניה של המנוח, כנגד הנתבעים אשר לא נמנו כלל על יורשי המנוח עפ"י אותה צוואה ואינם יכולים להיות כלל "צד נדרש" בתביעה לביטול צו קיום הצוואה. (יורשתו היחידה של המנוח עפ"י הצוואה השניה היתה, כאמור, המנוחה בלבד).

21. טענת התובעים כלפי הנתבע 1 בנויה כולה על השערות ועל תיאורית קונספירציה כדלהלן:
א. הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") יצר במכוון קשרי ידידות עם שכניו הזקנים (המנוח והמנוחה) ביודעו דבר אמידותם, ומתוך כוונה לרשתם או לעשקם.

ב. לשם קידום מזימתו זו יזם הנתבע עריכת צוואה חדשה של המנוחים (הצוואה השניה) בה הורישו האחד למשנהו את כל רכושם ולא חזרו על הוראות יורש אחר יורש שהיו בצוואה הראשונה.
הנתבע אף ערך, לטענת התובעים, את הצוואה השניה והיה עד לצוואה.

ג. הנתבע בנה תכניתו על כך כי המנוח ילך ראשון לעולמו, לפני רעייתו המנוחה, יוריש למנוחה את מלוא רכושו ואזי ישתלט הנתבע על המנוחה, יקבל ממנה יפוי כוח לניהול ענייניה ויגזול לעצמו את כספי הירושה.

ד. מתוך כתב התביעה על מצורפותיו, ברור כי לתובעים אין כמעט שמץ של ראיה או ראשית ראיה לתיאורית קונספירציה זו למעט העובדה כי הנתבע קיבל אמנם בשלב מסויים מהמנוחה יפוי כוח לטיפול בענייניה וכי היה עד לצוואה השניה.
אין כל ראיה ואין מי שמעיד כי הנתבע יזם את עריכת הצוואה השניה, אין כל ראיה כי הוא ערך כביכול את הצוואה השניה, אין כל ראיה או ראשית ראייה כי היה בידו ייפוי כוח של המנוחה טרם עריכת הצוואה השניה, ואין כל ראיה או ראשית ראיה כי נטל לכיסו אגורה אחת מכספיה.

22. הנתבע טוען להיעדר יריבות בינו לבין התובעים משתי סיבות עיקריות:
א. הוא לא נמנה מעולם על יורשי המנוח שמואל קליין ז"ל עפ"י הצוואה שקויימה, ולפיכך, בין אם יקבע כי תקפה הצווואה ובין אם יקבע כי יש לבטלה, אין הוא יכול להיות צד נדרש לתביעה לביטול צו קיום הצוואה (וראה תקנה 27 (ב) ותקנה 27 (ד) לתקנות הירושה התשנ"ח 1988, על פיהן הנתבע הפוטנציאלי הינו אך מי שהיה יורש עפ"י צו הירושה או עפ"י צו קיום הצוואה).

ב. התובעים אינם טוענים לזכויות כשלהן בעזבון המנוחה ואינם טוענים כי הם יורשיה, ולפיכך אפילו נכונות היו טענותיהם כי הנתבע עשק את המנוחה לאחר שירשה את בעלה (טענות המוכחשות ע"י הנתבע נמרצות), אין להם כל מעמד או זכות לתבוע בשם המנוחה או עזבונה.

23. א. טענות אלה של הנתבע נכונות ומוצדקות הן באשר התובעים לא הצליחו
להקים בתוך שלל טענותיהם, המגובבות בערבוביה נסערת חסרת שיטה והגיון, עילת תביעה המקימה יריבות בינם לבין הנתבע.

ב. גם לו נתקבלו כנכונות כל טענות התובעים, אין הנתבע יכול להוות נתבע נכון במסגרת בקשה לביטול צו קיום צוואה, שהנתבע לא ירש על פיה. ומאידך, גם לו היו נכונות כל טענותיהם כנגד הנתבע במישור יחסיו עם המנוחה, אין להם כל זכות עמידה בנעליה, לא כיורשים ולא אחרת והם אף אינם מציינים כל בסיס משפטי לזכות שכזו שקמה להם לכאורה.

24. א. הלכה משפטית היא כי מקום בו עשוי תיקונו של כתב תביעה להקים את
עילת התביעה , ימנע ביהמ"ש ממחיקת התביעה על הסף ויורה על הגשת כתב תביעה מתוקן. התרופה שתינתן לנתבע במקרה שכזה, תהא באמצעות פסיקת הוצאות עקב הצורך בהגשת כתב הגנה מתוקן.
אלא שבענייננו, אין תקומה לכתב התביעה, באשר הסעד המתבקש בו, דהיינו, ביטול צו קיום צוואתו השניה של המנוח שמואל קליין ז"ל, לא יכול להינתן במסגרת תביעה כנגד הנתבע, שהינו צד זר לחלוטין לתביעה.

ב. את התביעה לביטול צו קיום הצוואה השניה רשאים היו התובעים להגיש בעבר אך ורק כנגד המנוחה, שירשה את זכויות סבם המנוח עפ"י הצוואה השניה.
כיום, רשאים הם להגיש תביעה שכזו אך ורק כנגד יורשי המנוחה הבאים בנעליה.

25. העולה במקובץ מהאמור לעיל, הוא כי דין תביעתם של התובעים כנגד הנתבע להימחק, הן מחוסר יריבות והן משום שכתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה ולו לכאורית כנגד הנתבע.

ד. שיהוי
26. תביעתם של התובעים לביטול צו הירושה שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי בשנת 1985 לוקה על פניה בשיהוי מהסיבות דלהלן:
א. התביעה הוגשה 18 שנים לאחר מתן הצו, וכארבע שנים לאחר שנודעו לתובעים לטענתם העובדות המצדיקות לגרסתם את הגשת כתב התביעה (וראה דברי ב"כ בעמ' 1 לפרוטוקול).

ב. הסברם לאיחור הגדול בהגשת התביעה לוקה על פניו בחוסר סבירות (וראה דברי ב"כ התובעים בעמ' 1 לפרוטוקול) בו נטען כי "רק בדיון בביה"ד הרבני התגלה כי לנתבע היה ייפוי כוח כללי מאשת המנוח, אשר איפשר לו למשוך את כל הכספים שנותרו למנוח קליין. הדיונים בביה"ד הסתיימו בחודש אדר שנת תש"ס (2000) מרשי פנו לשירות לייעוץ לאזרח וניסו לנהל מו"מ ועקב כך התמשך הזמן".

ג. האיחור יצר קושי של ממש לבירור עובדות המקרה לאשורן, מאחר והעדים הרלוונטים לרבות המנוחה והעד הנוסף לצוואה נפטרו ומאחר וחלוף השנים יקים לנתבע קושי רב לאיתור תיעוד רפואי ו/או בנקאי, הנחוצים לצדדים לחקר האמת (וראו הגורמים המנחים לעניין בדיקת קיומו של שיהוי בלתי מוצדק, בע.א. 5160/80 לשינסקי נ' שפירא, פד"י לו' (א) 337, בעמ' 347 ואילך).

27. א. צודקים התובעים בטענתם כי טענת שיהוי יש לעורר בהזדמנות הראשונה
ולהעלותה כבר בכתב ההגנה.
בנוסף, טענת השיהוי אכן כוללת ומקפלת בתוכה בד"כ טענות עובדתיות ומשפטיות השלובות זו בזו ובמקרה בו קיימת מחלוקת עובדתית, תהא זו נטיית ביהמ"ש לדחות את מועד הדיון בהגנת השיהוי, על מנת שהמחלוקת העובדתית לגביה תבורר במהלך שמיעת הראיות.

ב. בכתב ההגנה לא עשה הנתבע אמנם שימוש במונח "שיהוי", אולם העובדות המהותיות המקימות את טענת השיהוי והבקשה למחיקת התביעה על הסף בשל השיהוי נטענו על ידו כבר בסעיפים 3 ו-25 לכתב ההגנה.

ג. בעניננו, אין גם כל מחלוקת עובדתית לעניין השיהוי באשר מכתב התביעה עצמו, וכן מטענותיו של ב"כ התובעים בביהמ"ש, ניתן ללמוד על קיומו של שיהוי בלתי מוצדק, בלתי מוסבר ובלתי קביל, בהגשת התביעה.

28. מאחר וכבר קבעתי בפרק ג' דלעיל כי כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה כנגד הנתבע, אינו בר תיקון ואינו מקים יריבות בין התובעים לנתבע, פטור אנוכי מהחלטה אם מהווה השיהוי כפי שהסתבר כבר בשלב מקדמי זה של הדיון עילה למחיקת התביעה על הסף, או שמא יש לנסות ולברר עובדותיו בשלב שמיעת הראיות.
טענת העדר היריבות עומדת בפני
עצמה ומחייבת היתה כשלעצמה את מחיקת התביעה על הסף. אפילו נמצאתי למד כי התביעה אינה לוקה בשיהוי.

ה. סוף דבר
29. הנני מורה בזאת על מחיקת התביעה על הסף, מהעדר יריבות.

30. א. התובעים לא צירפו לכתב התביעה מסיבות השמורות עמם, את המסמכים
המהותיים שהיה עליהם לצרף, לרבות את הצוואה השניה ואת צו קיום הצוואה שביטולם התבקש בכתב התביעה, ובדרך זו הקשו שלא לצורך על ניהול ההליך ועל הגנתו של הנתבע.

ב. התובעים נקטו בתביעתם לשון מתלהמת בלתי מרוסנת ומבישה כלפי הנתבע, לרבות כינויו בכינויי גנאי עולבים ומיותרים אשר אינם נחוצים כלל ועיקר לצרכי ההליך המשפטי ואשר אינם יכולים לבוא במקום עובדות המקימות עילת תביעה ויריבות משפטית.

ג. הצעתו הנדיבה של ב"כ הנתבע לתובעים לוותר על הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד אם ישובו בהם מהתביעה שאינה מגלה יריבות בינם לבין הנתבע, נדחתה ע"י התובעים.

ד. התנהלות התובעים בהליך המשפטי הייתה מכח הדברים דלעיל, בלתי נאותה והכבידה על הנתבע שלא לצורך.

ה. התובעים ישלמו לפיכך לנתבע 1, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

31. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום ט' ב אדר ב, תשס"ה (20 במרץ 2005) בהעדר הצדדים.

יעקב כהן
, שופט
??

??

??

??

1
בתי המשפט
בית משפט לעניני משפחה - כ"ס
תע 004060/03
בפני
:
כב' השופט יעקב כהן

תאריך:
20/03/2005









תע בית המשפט לענייני משפחה 4060/03 עזבון המנוח שמואל קליין ז"ל ואח' נ' שלום יוסף פרקש ואח' (פורסם ב-ֽ 20/03/2005)