פסקי דין על nonsirat boonthom | פסקי דין על דוד קדוש | פסקי דין על כהן את קדוש בר אופק גידולים |

23646-11/14 סעש     27/12/2015




סעש 23646-11/14 nonsirat boonthom נ' דוד קדוש, כהן את קדוש בר אופק גידולים








בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע

סע"ש 23646-11-14

27 דצמבר 2015

לפני: כב' השופט

צבי פרנקל

נציגת ציבור עובדים: גב' פסה מרקוביץ'
נציג ציבור מעסיקים: מר אשר רפפורט

התובעת:
nonsirat boonthom
(
דרכון

-
537001

)
ע"י ב"כ: עוה"ד יובל דורון
וניר לביא



-

הנתבעים
:
1.
דוד קדוש
(
ת.ז.

-
68048537

)

2.
כהן את קדוש בר אופק גידולים
(שותפות-
557864501

)
ע"י ב"כ: עו"ד נדב אבידור



פסק דין

1.
התובעת, עובדת זרה בענף החקלאות עבדה אצל הנתבעת 2 במושב עין תמר, מיום 24.1.08 ועד ליום 15.2.13, במסגרת תובענה זו היא תובעת לקבל מהנתבעים סך של למעלה מ-379,000 ₪ בגין פיצויי פיטורים, הפרשי שכר מינימום, גמול שעות נוספות ותשלומים נוספים על פי צו ההרחבה בגין עבודתה אצל הנתבעים.

2.
הנתבעת 2 היא שותפות רשומה, נתבע 1 הוא אחד השותפים בשותפות. הנתבעים הגישו תביעה נגד התובעת בגין נזקים שגרמה להם לטענתם מכך שנטשה את עבודתה וכן תבעו לקזז סכומים שלטענתם נתבעת 2 שילמה לתובעת ביתר. בהחלטת הנשיאה סלע מיום 3.3.15 התיקים אוחדו בפני
נו.

3.
התובעת העידה בעדות מוקדמת ביום 26.11.14 בפני
הרשמת גרוס. מטעם הנתבעים העידו הנתבע 1 ומר צבי בנימין שמאי שהגיש חוות דעת שמאית בעניין הנזקים שלטענתם גרמה התובעת.

4.

הנתבע שותף בנתבעת 2 שהיא שותפות המפעילה משק חקלאי ועוסקים בענף החקלאות. התובעת עבדה במשק החקלאי שהפעילה נתבעת 2. משכך, חל צו ההרחבה בענף החקלאות בענייננו.

נסיבות סיום העסקתה של התובעת – האם התובעת זכאית לפיצויי פיטורים ולפיצוי בגין פיטורים שלא כדין

5.
התובעת עזבה את עבודתה 31 ימים לפני תום מועד אשרת העבודה שניתנה לנתבעת ולאחר שעבדה לטענתה אצל הנתבעים 5 שנים ו-21 יום.

6.
התובעת טענה שעזבה את עבודתה מאחר שפחדה שהנתבעים ישלחו אותה חזרה לתאילנד ללא הודעה מוקדמת ומבלי שישלמו לה את הזכויות המגיעות לה מכח עבודתה. עם זאת, בחקירתה לא ידעה להשיב מתי הסתיימה אשרת השהייה שלה, ובעדותה הודתה שלאחר שנטשה את עבודתה זו, החלה לעבוד אצל מעסיק אחר. בסיכומיה טענה שהיא זכאית לפיצויי פיטורים גם לאור סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים מאחר שלא שולמו לה כל זכויותיה מכח הדין ועמדה לה הזכות להתפטר בדין מפוטרת.

7.
לאחר שבחנו את טענות הצדדים הגענו למסקנה שהתובעת לא זכאית לפיצויי פיטורים מכח סעיף 11(א) מאחר שלא נתנה הודעה בכתב אלא הודתה שנטשה את הנתבעים כעבור 5 שנים ו-21 יום. עם זאת, על הנתבעת לשלם לתובעת פיצויי פיטורים, התובעת הגיעה לתקופה קצובה, עבדה כמעט את כל התקופה, למעלה מ-5 שנים, וממילא על פי צו ההרחבה התובעת זכאית במהלך עבודתה להפרשות בשיעור של 4.5% עבור פיצויי פיטורים. אנו לא מקבלים את טענת הנתבעים שיש לשלול את פיצויי הפיטורים לאור נטישת מקום העבודה שלטענתם יש לראות בכך הפרת משמעת חמורה המצדיקה שלילת פיצויי פיטורים. אשר על כן, התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בגין 5.2 שנות עבודתה על פי שכר המינימום החודשי בסך של 4,300 ₪ כך שהתובעת זכאית לפיצויים בסך של 21,858 ₪.

8.
באשר להודעה מוקדמת, התובעת הודתה שנטשה את מקום העבודה באופן פתאומי, לכן יש לקזז דמי הודעה מוקדמת של חודש בסך של 4,300 ₪ מהסכומים שהתובעת זכאית לקבל. התובעת לא קיבלה את שכרה האחרון עבור מחצית חודש פברואר 2013 ועל הנתבעת לשלם חודש זה בסך של 2,405 ₪ (13 ימי עבודה
x
185 ₪).



הפרשי שכר מינימום, שעות נוספות ואי תשלום שכר עבור עבודה ביום המנוחה השבועי.

9.
התובעת טענה שעבדה 14 שעות עבודה ביום משך שבעה ימים בשבוע למעט בחודשים יולי ואוגוסט בהם עבדה 9 וחצי שעות ביום ולמעט התקופה בה שהתה בחופשה. התובעת טענה שהחלה את עבודתה בשעה 05:30 בתקופת הקיץ ו-06:30 בתקופת החורף ועבדה בקטיף עד שעות אחה"צ ולאחר מכן בבית האריזה עד 19:30-20:00. לטענתה יום עבודתה התחיל 20 דקות קודם בשל המרחק בין מגורי העובדים אל בית האריזה ובהתאמה הסתיים 20 דקות לאחר מכן בחזרה. התובעת טוענת שתלושי השכר אינם מהימנים ונערכו אך ורק לצורך ההליך המשפטי, לאור העובדה שבכל תקופת עבודתה מצוין באופן גורף בכל חודש ביום מסוים כי התובעת מצויה בחופשה כאשר לטענתה -הנתבע בחקירתו לא ידע לומר מי רשם את ימי החופשה. התובעת טענה שכל דו"חות הנוכחות הודפסו כמעט תמיד ב-1 בחודש ולעיתים 1 בחודש היה יום שבת בעוד שהנתבע טען שלא התבצעה עבודה בשבת. כמו כן, טענה שגם בחודשים בהם שהתה בחופשת מולדת דו"ח הנוכחות הראה לכאורה שהיא עבדה, מה שמלמד על כך שהדו"חות לא משקפים את העבודה האמתית. התובעת הראתה שיש אי התאמה בין מספר ימי עבודה בדו"חות הנוכחות לבין מספר ימי עבודה בתלוש השכר, פער של בין יום ליומיים ב-16 חודשים בתוך כל תקופת עבודתה וכן טענה לחוסר התאמה בנוגע לשעות עבודתה בין דו"חות הנוכחות לבין המשכורות. כאשר בדרך כלל בתלוש המשכורת סך השעות היה גובה יותר מהאמור בדו"ח הנוכחות. לאור זאת טוענת התובעת שיש לחייב את הנתבעים בסך של 219,976 ₪ לאור התחשיב שצירפה לכתב התביעה בנוגע לשעות עבודתה.

10.
הנתבעים טוענים שהתובעת לא הרימה את הנטל לגבי שעות עבודתה לעומת הדו"חות שהציגו וטענה טענה כללית לגבי 14 שעות. לטענתם התובעת הודתה בחקירתה שמדי יום החתימה את שעות הנוכחות בבית האריזה. לטענתם התובעת מנצלת את חוסר בקיאותו של הנתבע בנושאים טכניים בנוגע לדו"חות הנוכחות, כאשר בפועל התובעת קיבלה את השכר בהתאם לשעות שעבדה כאשר תלושי השכר שהונפקו לה נמסרו לה במהלך עבודתה. הנתבעים טענו שהפער בין דו"חות הנוכחות לתלושי השכר נובע מכך שבכל יום שהתובעת עבדה פחות מ-4 שעות לא נרשם יום עבודה מלא ולכן נוצרו פערים של בין יום ליומיים בין מספר ימים שנרשמו בדו"חות הנוכחות לימים שנרשמו בתלושי השכר. אולם מבחינת השעות התובעת לא נפגעה אלא אף קיבלה שעות ביתר מאחר שלא קוזזה לה ההפסקה מידי יום של 30 דקות כפי שהודתה בחקירתה.

11.
התובעת בתצהירה טענה כי עבדה 14 שעות ביום ואילו בכתב התביעה כתבה ששעות העבודה היו משתנות והן נעו בין 9 וחצי שעות בחודשי יולי אוגוסט דרך 13 שעות בחודשי הקיץ ועד ל-14 שעות בחודשי החורף. בחקירתה הודתה שהועסקה על ידי מעסיקים אחרים כאשר הייתה מעט עבודה (עמ' 12, ש' 23-24 לעדותה המוקדמת של בפני
הרשמת גרוס מיום 26.11.14). כך שלא ניתן לקבל את הגרסה של התובעת שבאופן גורף עבדה 14 שעות ביום כפי שטענה בסיכומיה.

12.
ביום 1.2.09 נכנס לתוקפו תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") לפיו "תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו", וזאת עד 60 שעות נוספות לחודש (סעיף 26ב' לחוק הגנת השכר). ביחס לתקופה שקדמה לכך חלה הלכת ימית ביטחון (ע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפרים, מיום 12.11.08) הקובעת אף היא את העברת הנטל למעסיק בכל הנוגע לשעות עבודתו של העובד, בכפוף להוכחת "דבר מה ראייתי" על ידי העובד (ע"ע (ארצי) 280/08 אושרי זגורי נ' חברת השמירה בע"מ, מיום 3.5.10). בע"ע 664/09 גורסים איליה נ' סולל בונה ותשתיות בע"מ מיום 13.10.10, קבע בית הדין הארצי שגם לאחר תיקון 24 על התובע לפרט בכתב תביעתו את מסגרת שעות עבודתו ולכמת את התשלומים הנתבעים, לאחר מכן יגיש התובע ראשית ראיה לגבי שעות עבודתו והנתבע יגיש את ראיותיו והתביעה תוכרע על פי כללי נטל השכנוע הקבועים בחוק הגנת השכר. התובעת לא הרימה את הנטל מול תלושי השכר ודו"חות הנוכחות. כאמור לא ניתן להסתפק בטענה כללית של 14 שעות עבודה.

13.
כאמור הנתבעים הציגו תלושי שכר של התובעת ודו"חות שעות עבודה המפרטים את שעות עבודתה. התובעת אישרה בחקירתה שחתמה כמעט מידי חודש על דו"חות שעות העבודה. עיון בדו"חות מלמד כי קיים במספר חודשים (לטענת התובעת 16 חודשים) פער של שעות בודדות בין מספר השעות המופיע בתלוש לבין השעות בדו"חות הנוכחות, כאשר באותם חודשים מספר השעות ששולמו בתלוש מעט גבוה ממספר השעות המפורט בדו"חות. אף על פי שלא נחה דעתנו מהתנהלות הנתבעים בנוגע לדו"חות הנוכחות ותלושי השכר לא ניתן לקבוע שהדו"חות הוכנו לקראת ההליך המשפטי. התובעת קיבלה שעות נוספות מידי חודש ולכן לא ניתן לקבל את טענת התובעת שדי בכך שהצהירה על שעות עבודה של 14 שעות כדי לחייב את הנתבעים באותן שעות.

14.
באשר לטענה של ימי חופשה שנרשמו לתובעת כאשר שהתה בחופשת מולדת הטענה נטענה באופן כללי ואנו מקבלים את טענות הנתבעים שאין מניעה בניצול ימי חופשה על ידי התובעת במהלך חופשת המולדת בה שהתה. אנו דוחים את טענת התובעת בסיכומיה שיש להוסיף לכל יום עבודה 40 דק' מאחר שממגוריה עד לבית האריזה המרחק הוא 20 דקות. על המעסיק לשלם עבור הזמן בו העובד עומד לרשותו. התובעת לא העידה עובדים נוספים לגבי שעות העבודה שטענה. מה גם שהתובעת בחקירתה אישרה כי הייתה מחתימה שעון נוכחות בבית האריזה כל בוקר (עמ' 7, ש' 20 לפרוטוקול מיום 26.11.14) ואישרה שחתמה על דו"ח הנוכחות בדרך כלל כל חודש (עמ' 13, ש' 8 ו-14). עם זאת, אין מקום לקזז את זמן ההפסקות כפי שטוענים הנתבעים. לא השתכנענו שהתובעת לא עמדה לרשות הנתבעת בזמן ההפסקה.

15.
לאור האמור, אנו קובעים שהתובעת לא זכאית הפרשי שכר, התובעת קיבלה גמול לשעות נוספות ולכן גם תביעתה לגמול זה נדחית ומשקבענו שהתובעת עבדה במסגרת השעות המפורטות בדו"חות השעות ותלושי השכר גם התביעה בדבר עבודה ביום המנוחה השבועית נדחית מאחר שבמסמכים שצורפו עולה שהתובעת קיבלה שכר עבור מלוא השעות לרבות שבת.

דמי חופשה

16.
התובעת טענה כי לא שילמו לה כלל דמי חופשה במהלך תקופת עבודתה ואילו הנתבעים טענו כי התובעת ניצלה מידי חודש יום חופשה אחד וקיבלה את תמורתו בתלוש השכר. לטענתם לא מדובר בפדיון ימי חופשה אלא בתשלום יום חופש בו לא עבדה התובעת. הנתבע הצהיר שהתובעת קיבלה ימי חופשה על פי תלושי השכר. התובעת לא חקרה אותו על כך בחקירתו, על פי תלושי השכר מימשה התובעת 12 ימי חופשה בכל שנה, אולם בשלוש שנים האחרונות לעבודתה בהתאם לצו הייתה זכאית ל-45 ימים ולא ל-36 כך שהתובעת זכאית ל-9 ימי חופשה נוספים בסך של 1,587 ₪.



דמי כלכלה

17.
התובעת עותרת לתשלום דמי כלכלה בהתאם לסעיף 37 לצו, הנתבעים טענו כי שולמה לתובעת כלכלה בעין, אולם מתלושי השכר עולה שנוכה משכרה של התובעת סכומים בגין "שונות", "אורז", "מכולת" בנסיבות הללו התובעת זכאית לדמי כלכלה בסך של 100 ₪ בחודש, על כן, התובעת זכאית לדמי כלכלה בסך של 5,900 ₪ (61 חודשי עבודה בהפחתת חודשיים של אינטר ויזה).

מענק שנתי

18.
על פי סעיף 36 לצו התובעת זכאית למענק שנתי בשיעור של 4 ₪ ליום עבודה, הנתבעים מודים בסך של 5,684 ₪ לפי 1,421 ימי עבודה על פי תלושי השכר. משקבענו שתלושי השכר מהימנים התובעת זכאית למענק שנתי בסך של 5,684 ₪.

דמי חגים

19.
על פי סעיף 28(א) לצו התובעת זכאית ל-10 ימי חג בשנה. הנתבעים הודו ששילמו לתובעת רק 4 ימי חג בשנה ולכן על פי חישובי הנתבעים התובעת זכאית ל-3,958 ₪. התובעת זכאית להשלמה ל-10 ימי חג בכל שנה, למעט הימים שיום החג חל בשבת, על פי התעריף של שכר המינימום בכל שנה. איננו מקבלים את טענת הנתבעים שהתובעת לא זכאית לימי חג בגין שנת 2013 מאחר שסיימה את עבודתה כבר בחודש פברואר (בשנת 2009 ראש השנה וסוכות חלו בשבת, בשנת 2010 ו-2011 יום כיפור חל ביום שבת וב-2012 חג הפסח חל ביום שבת) על כן התובעת זכאית לסך של 3,958 ₪.

דמי הבראה

20.
בהתאם לתלושי השכר שולמו לתובעת דמי הבראה באופן יחסי מידי חודש. על כן יש לקזז את הסכומים הללו מדמי ההבראה להם זכאית התובעת. התובעת זכאית עבור השנתיים האחרונות לעבודתה לדמי הבראה בסך כולל של 5,173₪. כפי שהתובעת תבעה. התובעת קיבלה בשנתיים האחרונות לעבודתה בתלושי השכר דמי הבראה בסך של 3,202 ₪ כך שהתובעת זכאית להפרשי דמי הבראה בסך של 1,971 ₪.

קרן השתלמות

21.
על פי סעיף 38 לצו התובעת זכאית לאחוז משכרה לטובת קרן השתלמות - אנו מאמצים את עמדתו של השופט טוינה כפי שקבע בס"ע 41689-12-10 לפיה לא מדובר בכספים שעומדים לרשות העובד אלא בקרן כללית שמטרתה לדאוג להשתלמויות לכן אין להיעתר לתביעה התובעת לקבל פיצוי בשיעור כספים שהיו אמורים להיות מועברים ע"י הנתבעים לקרן ההשתלמות. לאור זאת, התביעה ברכיב זה נדחית.

הפרשות לפנסיה

22.
ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה מחייבים את המעסיק להסביר את זכויותיו של העובד בקרן פנסיה מקיפה. כפי שנקבע בע"ע 137/08 מטין ואח' נ' פרידמן חכשורי (ניתן ביום 22.8.10) במציאות שבה לא ניתן להסביר את זכויותיו של העובד הזר בקרן פנסיה, זכאי העובד לפיצוי בגובה הפרשת המעסיק לקרן הפנסיה. על פי טבלת החישוב של תלושי השכר שקיבלה התובעת היא זכאית לפיצוי בשיעור של 6% משכרה בגין אי הפרשות בסך של 13,571 ₪. איננו מקבל את חישוב התובעת שהתבסס על שכר ממוצע יש לחשב על פי השכר ששולם בפועל.

החזר סכומים שנוכו ממשכורתה של התובעת

23.
בסיכומיה התובעת עתרה לפיצוי בסך של 14,317 ₪ בגין ניכויים משכרה בניגוד לידיעתה ולטענתה בניגוד לדין. בכתב תביעתה התובעת לא תבעה רכיב זה ולא שילמה אגרה בגינו. לפיכך אין מקום לפסוק פיצוי בגין רכיב זה.

טענות קיזוז של הנתבעים

24.
הנתבעים טענו שיש לקזז את ההוצאות שהוציאו על מחייתה של התובעת בסך של 18,000 ₪. דין הטענה להידחות. הנתבעים לא הוכיחו את ההוצאות הללו. לא הציגו כל תחשיב שנוגע להחזר ההוצאות שהוציאו עבור התובעת. עם זאת, בגין מגורים ניתן לנכות מתשלום שכרה אך ורק על פי התקנות, מחצית מהניכוי המותר בגין דירה בבעלות המעסיק בסך של 6,344 ₪ (1,075 ₪ עבור שנת 2008; 1,185 ₪ עבור 2009; 1,267 ₪ עבור 2010; 1,267 ₪ עבור 2011; 1,371 ₪ עבור 2012 ו-177 ₪ עבור 2013). ועל כן יש לנכות סכום זה מהסכומים להם זכאית התובעת.

25.
הנתבעים הגישו תביעה נגד התובעת שכאמור אוחדה עם התביעה הנוכחית. בה טענו שכל התובעת לפצות אותם בסך של 131,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו להם כתוצאה מעזיבתה של התובעת את מקום העבודה בסמוך לפני תום תקופת האשרה. הנתבעים העידו את מר צבי בנימין שהגיש חוות דעת. לאחר ששמעתי את עדותו של מר בנימין החלטתי לדחות אותה. הנתבע העיד שבתקופות מסוימות הנתבעים כלל לא נדרשו להעסיק עובדים זרים, זאת לעומת חוות הדעת של המומחה שטען לנזקים שנגרמו כתוצאה מכך שהתובעת עזבה את מקום העבודה מה גם שהנתבעים לא הציגו ולא הוכיחו מהו הנזק שנגרם בפועל כתוצאה מהיעדרותה של התובעת. לא הוצגו נתונים, מה גם שהמומחה אישר שהוא אינו מומחה לגידול בזיליקום. המומחה לא ידע להצביע מהי המיומנות הנדרשת לגידול בזיליקום, לא ידע להעריך מה כמות העובדים הנדרשת לביצוע קטיף, כחלק מתחשיב תקופת העובד שביצע ולכן דין התביעה בגין הנזקים להידחות.

26.
מי שהנפיקה את תלושי השכר היא הנתבעת 2 שהיא שותפות רשומה שאחד משותפיה הוא נתבע 1. בסיכומיה זנחה התובעת את הטענה שהועסקה על ידי נתבע 1 ולכן התביעה נגד נתבע 1 נדחית. נתבעת 2 היא שותפות רשומה והיא תאגיד שהוא אישיות משפטית שיש לה קיום נבדל ונפרד מהשותפים המרכיבים אותה (ר' ד"א פרנקל וצ' פרנקל, דיני השותפות בישראל, מהדורה שניה, התשע"ד, ע' 95 – 104).

לסיכום
27.
סופו של דבר, על נתבעת 2 לשלם לתובעת סכומים אלה:

פיצויי פיטורים בסכום של 21,858 ₪

שכר חודש פברואר 2013 בסכום של 2,405 ₪

ימי חופשה בסכום של 1,587 ₪

דמי כלכלה בסכום של 5,900 ₪
מענק שנתי בסכום של 5,684 ₪

דמי חגים בסכום של 3,958 ₪

דמי הבראה בסכום של 1,971 ₪

הפרשות לפנסיה בסכום של 13,571 ₪.
מסכומים אלה יש לקזז את סך ההודעה המוקדמת בסך של 4,300 ₪ וכן סכום של 6,344 שח בגין הוצאות דיור.
הסכום הכולל שעל הנתבעת 2 לשלם לתובעת הוא, על כן, 46,290 ₪.

סכום זה ישולם תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 11.11.14, שאם לא כן יישא הסכום שלא ישולם עד למועד האמור הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העבודה 15.2.13 ועד התשלום המלא בפועל.

28.
לאור התוצאה אליה הגענו, כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ט"ו טבת תשע"ו,
(
27 דצמבר 2015), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.






נציגת ציבור עובדים
גב' פסה מרקוביץ'

צבי פרנקל
, שופט

נציג ציבור מעסיקים
מר אשר רפפורט















סעש בית דין אזורי לעבודה 23646-11/14 nonsirat boonthom נ' דוד קדוש, כהן את קדוש בר אופק גידולים (פורסם ב-ֽ 27/12/2015)