פסקי דין על פואד סעיד | פסקי דין על בית הבשר דבאח אכרם | פסקי דין על מגדל חברה לביטוח | פסקי דין על אסדי הודים ועופות ואח' |

54690-07/13 א     30/12/2015




א 54690-07/13 פואד סעיד נ' בית הבשר דבאח אכרם בע"מ, מגדל חברה לביטוח בע"מ, אסדי הודים ועופות בע"מ ואח'








בית משפט השלום בעכו



ת"א 54690-07-13 סעיד נ' בית הבשר דבאח אכרם
בע"מ ואח'


תיק חיצוני:


בפני
כב' השופט אברהים בולוס


התובע:
פואד סעיד
ע"י ב"כ עו"ד ב' אסדי


נגד

הנתבעות:
1. בית הבשר דבאח אכרם
בע"מ
2. מגדל חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כע עו"ד י' שוסהיים
3. אסדי הודים ועופות בע"מ
4. הראל חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד ש' אלמאדי




פסק דין


עניינה של תביעה זו בדרישת התובע לחיוב הנתבעות לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בעקבות מעורבותו בשתי תאונות עבודה.

התאונות
1.
התאונה הראשונה
: כפי שנטען בכתב התביעה
תאונה זו התרחשה ביום 15.5.08 עת התובע עבד בשירות הנתבעת מס' 1 ( להלן:
בית הבשר
) שהייתה מבוטחת בביטוח מעבידים אצל הנתבעת מס' 2.

התובע טען בתביעתו, כי ביום התאונה עבד בסניף של בית הבשר בעיר חיפה כקצב ועסק בפירוק, חיתוך ומכירת בשר ללקוחות. ביום זה לערך בשעה 12:30 ועת התובע עסק בהשחזת סכינו באמצעות אבן השחזה המונחת על שולחן,
אבן זה התהפכה או זזה ממקומה דבר שגרם לפגיעת להב הסכין באצבע מס' 2 בכף ידו הימנית בה החזיק את הסכין (להלן:
התאונה הראשונה
).

2.
התאונה השניה
:
עפ"י הנטען תאונה זו התרחשה ביום 30.10.08 עת התובע עבד אצל הנתבעת מס' 3 (להלן:
חברת אסדי
) אשר בוטחה בביטוח מעבידים באמצעות הנתבעת מס' 4.
במסגרת עבודתו בשירות נתבעת זו הוא עבד כמפרק הודו באמצעות סכין שסופקה לו ע"י מעבידתו. גם במקרה זה ולשם ביצוע העבודה ביעילות, התובע נאלץ להשחיז את הסכין. ואכן, בשעה 12:00 לערך התובע ניגש לאבן השחזה והחל משחיז הסכין ונחבל בנסיבות דומות לתאונה הראשונה ובאותה האצבע (להלן:
התאונה השניה
).

החבלה והנכות
3.
בעקבות התאונה הראשונה התובע הובהל לביה"ח רמב"ם בחיפה שם נבדק ואובחן כסובל
מפצע באצבע מס' 2 בכף ידו הימנית וחוסר תחושה בשל פגיעה
בעצב. החתך נתפר והתובע שוחרר לביתו. התובע המשיך במעקב רפואי הן במרפאות החוץ של ביה"ח וגם בקופ"ח, ובמעקב זה (בין היתר ביום 22.5.08, ו- 13.7.08) נמצאו שוב ממצאים של חוסר תחושה וגם הגבלה בתנועות האצבע בעקבות הכאבים.

4.
התאונה השניה ארעה, כאמור, כחצי שנה לאחר התאונה הראשונה וביום התרחשותה התובע נבדק בביה"ח
הלל יפה בחדרה שם אובחן חתך קטן באותה האצבע ללא פגיעה בגידים, אם כי נמצא שהתובע סובל מחוסר תחושה חלקי באצבע. בו ביום התובע שוחרר לביתו עם המלצות למעקב ולמנוחה.

מספר ימים לאחר מכן כאבי התובע התגברו ואף החל סובל מנפיחות באצבע זו. בעקבות כך, התובע הגיע למיון נהריה והופנה לאשפוז
במחלקה האורתופדית. באשפוז זה התובע טופל באנטיביוטיקה בשל הזיהום שהתפתח באצבע. עם השיפור שחל במצבו התובע שוחרר ביום 9.11.08.

5.
לאחר שחרורו התובע המשיך במעקב רפואי במסגרת קופ"ח, ובשל הכאבים וההגבלה בתנועות האצבע עבר סדרות של טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, כן עלה חשד להתפתחות תסמונת

crps

באצבע.

6.
מספר חודשים לאחר התאונה התובע גם החל להתלונן על הפרעות נפשיות והופנה לקבלת טיפול במרפאה לבריאות הנפש. עיון בתיעוד שצורף לתצהיר התובע
מעלה כי התובע נבדק וטופל נפשית
במשך תקופה ארוכה.

7.
שתי התאונות הוכרו ע"י המל"ל כתאונות עבודה, והתובע נבדק בפני
הועדות הרפואיות שליד המל"ל. בשל התאונה הראשונה נקבעה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 7 % בגין קשיון נח באצבע מס' 2 בידו הימנית, זאת בהתאם לסע' הליקוי
44(3) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן:
התוספת
) , החל מיום 21.7.08.

הועדה הרפואית שללה כל נכות בעקבות התאונה השניה, ונקבע כי נכותו הינה בשיעור 0% החל מיום
30.1.09.

8.
התובע סמך בתביעתו על שתי חו"ד. הראשונה בתחום האורתופדי שבגדרה המומחה
(דר' פאר אליאס) מצא כי התובע סובל מנכות אורתופדית משוקללת באצבע בשיעור כ-16% בעקבות התאונה הראשונה בלבד; ואילו באשר לתאונה השניה מומחה זה היה בדעה כי תאונה זו לא תרמה להחמרה כלשהיא במצבו הרפואי.

התובע צירף לתביעתו גם את חו"ד של דר' נפתלי בתחום הפסיכיאטרי, שלגישתו נכותו הנפשית של התובע הינה בשיעור של 20% אותה יחס לשתי התאונות שווה בשווה.

9.
גם הנתבעות 1 ו-2 הגישו מטעמן שתי חו"ד; של פרופ' שטהל בתחום האורתופדי
שקבע בחו"ד כי התאונה הראשונה הסבה לתובע נכות אורתופדית באצבע בשיעור של 5%, וגם של דר' בן אפרים שלא מצא נכות נפשית בעקבות תאונה זו.


הנתבעות 3 ו-4 ל לא הגישו חו"ד, והסתמכו בתחום הנפשי
על קביעת המל"ל ביחס לתאונה
השניה, זאת בהתאם להצהרת ב"כ בדיון שהתקיים ביום 30.4.14.

10.
באותו הדיון מיניתי שני מומחים מטעם ביהמ"ש, בתחום האורתופדי את דר' גנאיים שאת שכרו השתתי על התובע והנתבעות 1 ו-2, ובתחום הפסיכיאטרי מיניתי את דר' שינקמן וקבעתי כי בשכרה ישאו הצדדים (שלושתם) בחלקים שווים.

דר' גנאיים מצא כדלקמן:
"לפי סע' 44(1) שמתייחס לקשיון לא נח של אצבע שניה , מותאם לסע' 43(2)ב יש לקבוע לו 12%. כאשר התאונה הראשונה מיום 15.5.08 תרמה למחצית מנכות זו, היינו 6%"

ואילו דר' שינקמן קבעה בחו"ד:
"לפי רשימה רפואית ותוצאות הבדיקה הנוכחית הגעתי למסקנה שתאונה מס' 1 מיום 15.5.08 לא גרמה לנכות נפשית.
לאור האמור לעיל אני בדעה שתאונת עבודה מתאריך 30/10/08 גרמה לנכות נפשית של 10% לפי 34 ב (2) בשנים 2009-2011 בהמשך נכותו הנפשית כתוצאה מתאונה הנידונה 5%
לפי 34 (1-2) לצמיתות"


עדי וסיכומי הצדדים
11.
הצעתי שנמסרה לצדדים נדחתה, משכך הוריתי להם להגיש את תצהירי עדיהם. מטעם התובע הוגש אך תצהירו; הנתבעות מס'
1 ו-2, הגישו את תצהיר מנהלה של חברת בית הבשר ושמו אכרם דבאח. גם הנתבעות 3 ו-4 הגישו עדותו הראשית בתצהיר של מר' אסדי מוחמד מנהלה של
חברת אסדי.

12.
בתיק זה התקיימו שלוש ישיבות שבגדרן נשמעו העדים, לרבות שני המומחים שמונו מטעם ביהמ"ש אשר העידו לנוכח עמידת הנתבעות 3 ו-4 על חקירת שניהם. בדיון שהתקיים בפני
י ביום 23.12.15 גם נשמעו סיכומי הצדדים בע"פ.

13.
התובע בסיכומיו הפנה לתחשיבי הנזק שהוגשו מטעמו והדגיש, כי הוכיח פגיעתו בשתי התאונות כפי הנסיבות להן טען.
לעניין האחריות, התובע הוסיף, כי הנתבעות התרשלו בכך שלא ספקו לתובע מתקן המחזיק ומקבע את אבן ההשחזה ולא טרחו להדריכו כפי שמצופה ממעביד סביר. התובע גם בדעה
שבנסיבות אין להשית עליו אשם תורם לנוכח
האמור לעיל והעובדה שהיה עליו לבצע את עבודתו בתנאי לחץ. מכל אלה ונוכח הנזקים הרבים שהוסבו לתובע, האחרון עתר לחייב את הנתבעות לפצותו בגין הפסדי השכר בעבר ובעתיד, הפסדי הפנסיה, ההוצאות, העזרה וכאב הסבל בסכום העולה על מיליון ₪.

14.
הנתבעות 1 ו-2 טענו בסיכומיהם, כי ביחס לתאונה הראשונה
עלה מדברי התובע
כי הוא עבד בחדר צדדי בפירוק וחיתוך בשר, לא שרת את הלקוחות ולא היה שרוי בתנאי לחץ כנטען. נתבעות אלו גם הדגישו שבכתב התביעה לא נטען כי לא סופק מתקן לקיבוע האבן. התובע הוא עובד ותיק ומנוסה והפעולה של השחזת הסכין הינה פעולה שגרתית ופשוטה. מכל אלה, כך נטען, אין לתובע להלין אלא על עצמו משום שאירוע התאונה הינו תוצר של התרשלותו.

נתבעות אלו טענו, כי התובע החליף מקומות עבודה רבים, לפני ואחרי התאונה הראשונה,
וחזר לעבודה סדירה בחלוף כחודשיים מאירוע תאונה זו וללא אף הגבלה.

נתבעות אלו אף עמדו בהרחבה על תאונת עבודה נוספת שהתרחשה ביום 26.3.12 ובמסגרתה התובע נחבל באצבע מס' 3 בידו הימנית (להלן:
התאונה השלישית
). בגין תאונה מאוחרת זו נקבעה
ע"י הועדה הרפואית שליד המל"ל נכות רפואית אורתופדית בשיעור 12%
בשל הקשיון הלא נח שנמצא באצבע זו, וגם פסיכיאטרית בשיעור 10%.

נטען, כי תאונה זו היא ששללה את כושרו של התובע לעבוד כליל והראיה קביעת ועדת הרשות לעניין תקנה 15 ביחס לתאונה זו. מכאן, כך נטען, באם התאונה הראשונה הסבה לתובע נזקים לעתיד
הרי הדבר נפסק עם התרחשות התאונה השלישית.

15.
הנתבעות 3 ו-4 פתחו את סיכומיהם בטענה, כי עדותו של התובע באשר לנסיבות אירוע התאונה השניה הינה עדות יחידה של בעל דין,
מה גם שדברי התובע נסתרו בעדותו
של מנהלו (אסדי מוחמד) שהסביר כי האבן כן היתה מקובעת לשולחן העבודה. גם טענתו של התובע להיעדרה של הדרכה אין בה כדי לבסס את שאלת האחריות ביחוד שעה שעסקינן בעובד מנוסה. המדובר הוא, כך נטען,
בסיכון טבעי הנובע
מעבודה בסכין, דבר השולל את התרשלות הנתבעות ולמצער מצביע על אשם תורם משמעותי.

נתבעות אלו נזכרו לראשונה בסיכומיה לטעון כי דר' גנאיים, המומחה מטעם ביהמ"ש בתחום
האורתופדי,

חרג מסמכותו בייחוס חלק מהנכות לתאונה השניה. נתבעות אלו גם הצטרפו לטענה לפיה התאונה המאוחרת היא ששללה את כושרו של התובע לעבוד, כן הוסיפו כי הדבר אושר מפיו של האחרון אשר הסביר כי מאז אירוע התאונה מיום 26.3.12 אין הוא מסוגל לאף עבודה.

גם לעניין הנכות
הנפשית
נתבעות אלו בדעה כי המומחית טעתה שעה שלא התייחסה לקביעת הועדה הרפואית שליד המל"ל אשר יחסה כל ההפרעות הנפשיות לתאונה השלישית, ובגין כך נקבעה לתובע נכות בשיעור 10%.

באשר לנזק נטען כי, היה ובית המשפט יקבע שבנסיבות התרשלו, אין לפסוק לתובע מעבר לכאב וסבל והפסדי שכר בעבר בגין תקופת ההיעדרות.

נסיבות התאונות
16.
בסע' 7 לתצהירו התובע תיאר את אירוע שתי התאונות שהתרחשו, כנטען, בנסיבות זהות. הוא הצהיר: "..במהלך השחזת הסכין באבן ההשחזה לא ממוגנת ולא מקובעת, אבן ההשחזה זזה והסכין החליקה ופגעה באצבע 2 ביד ימין". שני המנהלים של הנתבעות הגישו תצהירים מטעמם ומעיון בהם עולה, כי שניהם לא הכחישו את אירוע התאונות, לא הכחישו
כי התאונות
התרחשו בזמן העבודה וגם
לא טענו להתרחשויות שונות מהנטען מפי התובע.

17.
העד אכרם דבאח שהינו כאמור מנהלה של חברת בית הבשר, אשר בעדותו בפני
י כי ביום אירוע
התאונה הראשונה: לא הייתי בסניף התקשרו אלי אמרו שהיה מקרה והוא נלקח לבית החולים"( עמ' 19, ש' 19), זו התייחסות עד זה
לתאונה הראשונה, וממנה נכון להסיק כי
אינו חולק לעניין פגיעתו של התובע במסגרת עבודתו, אף קיבל הודעה בגין כך בזמן אמת
והוא לא נחשף ולא היה עד לאירוע משלא נכח בחנות.

באם נותר ספק בכך שהעד אכרם דבאח אינו חולק על נסיבות התאונה הראשונה,
הרי ספק זה נעלם משום שהוא שראה לצרף לתצהירו את טופס בל/250 שנמסר לתובע ביום התאונה ונחתם על-ידו ובגדרו צויינו אותן הנסיבות במדויק.


עד זה גם חזר ואשר את ההתרחשות כפי שתוארה מפי התובע שעה שחתם על טופס התביעה לתשלום דמי פגיעה (נ/9) שבמסגרתו נמסר אותו תיאור לתאונה, וללא שראה לציין אף הסתייגות מצדו, על אף העובדה שחתימתו על טופס זה הופיעה במשבצת (יב) לטופס שבה ניתנה האפשרות :" נא לפרט את ההסתייגויות-אם ישנן- לגבי הפגיעה".

18.
ואילו העד אסדי מוחמד שהינו, כזכור, מנהלה של חברת אסדי הודים המעבידה בתאונה השניה מסר במסגרת עדותו בפני
י :" המקרה קרה כך, העובד מחזיק סכין ביד ימין וכפפה נירוסטה ביד שמאל, בשביל
להשחיז את הסכין הוא עושה זאת על אבן משחזת המונחת על מתקן . המדובר באבן קבועה והוא מחליק אותה על האבן. הסכין כנראה החליקה מידו ופגעה באצבע." (עמ' 24, ש' 1-3).

עסקינן בפועל בהודאת בעל דין המייתרת את רוב המחלוקות הנטענות לעניין נסיבותיה של תאונה זו. במצב דברים בו העד אסדי מודה באירוע, ואף מפרט את ההתרחשות התואמת לגרסת התובע, הרי ברור

גם שהטענות לעדות יחידה של בעל דין
או לאי הבאת עדים רלוונטיים מטעם התובע שנטענו בסיכומי הנתבעות 3 ו-4,
הינן טענות חסרות כל תוחלת ואף טענות סרק.

19.
ועוד, בחקירתו הנגדיות של התובע הנתבעות התמקדו בנסיבות האופפות את האירוע המרכזי, כגון לעניין ההדרכה, הלחץ , אספקת אמצעי ההגנה, ניסיונו של התובע בסוג זה של עבודה , והתובע כמעט ולא נשאל דבר וחצי דבר לעניין הגרעין של האירוע כפי שתואר מפיו, גם לא עומת עם אף ראיה מפריכה או תרחיש אפשרי אחר.

20.
לא זו אף זו, התובע הותיר עלי רושם אמין וניכר בעדותו בפני
י כי מסר את האמת כולה לעניין שתי התאונות; תיאור שתואם גם לגרסה שנגבתה מפיו ונרשמה בתיעוד הרפואי ובכל הטפסים ומסמכי המל"ל בשתי התאונות.

21.
הנסיבות שלעיל משקפות את ליבת האירוע,
עם זאת קיימות נסיבות נוספות אשר הוכחו בפני
י ולהן חשיבות רבה בקביעת שאלת האחריות ומידת אשמו התורם של התובע.

22.
כזכור התובע טען, כי בזמן ביצוע ההשחזה האבן "התהפכה או זזה" ממקומה דבר שגרם לתאונה, כן טען בסע' 20(ב) לתביעתו כי הנתבעות לא ספקו מתקן מיוחד לקיבוע או תפיסת אבן
ההשחזה
שהינה, כדברי התובע, באורך כ- 20 ס"מ ורוחב כ-6 ס"מ (עמ' 39, ש' 26). בהקשר זה העד אכרם מסר :" אין לי מתקן לשים את האבן" (עמ' 20, ש'7), וגם הוסיף :
" אין מתקן סטנדרטי
להשחזה. כל אחד עושה מה שבא לו "(עמ'21, ש'4). גם
העד אסדי לא הצהיר מפורשות לא בתצהירו וגם לא בעדותו בפני
י
אודות אספקת מתקן לקיבוע אבן ההשחזה, אם כי אשר שאופציה זו קיימת וידועה :" זו אבן המונחת בתוך מתקן והכוונה למסגרת שתופסת את האבן ומונעת תזוזתה. המתקן מחובר לשולחן בחיבור קבע."(עמ' 24, ש' 4-5).


גם אם משתמע
בדוחק
מדברי העד אסדי כי
סופקה אבן להשחזה שקובעה באמצעות מסגרת מתכתית המחוברת לשולחן, דבר המוטל בספק, הרי הוא שאשר כי כנראה במקרה זה (התאונה השניה) עקב כך שהאבן נשחקה:" לפעמים נכון שעקב כך שהאבן נעשתה שטוחה עקב שימוש ונמוכה ממסגרת המתקן צריך לשלוף את האבן מחוץ למסגרת ולבצע השחזה"(עמ' 24, ש' 6-7), לא הייתה ברירה בפני
התובע אלא לשלוף את האבן ולבצע את פעולת ההשחזה.

התובע, שלו אני מאמין,
חזר ומסר בפני
י רבות כי את פעולת ההשחזה הוא עשה באמצעות אבן המונחת על שולחן ללא קיבוע :"המגן הכוונה למסגרת שבתוכה מקבעים את האבן על מנת למנוע תזוזתה, ואם אין דבר כזה-אכלת אותה, וזה מה שקרה לי"(עמ' 39, ש' 14), עובדה שלא נסתרה ע"י מי מהנתבעות.

23.
הנתבעות טענו,
כי סופקו לתובע כמו לכל העובדים האחרים כפפות שזורות פלדה. לו התובע, כך נטען, השתמש בכפפה זו החבלה הייתה נמנעת. גם טענה זו הסתברה במישור העובדתי כחסרת כל תוחלת. אכרם דבאח
נשאל בעניין הכפפות ומסר מפורשות כי מסופקת לכל עובד כפפה אחת אותה הוא לובש :" ביד שלא מחזיקים בה את הסכין"(עמ' 19, ש' 22), ואף הוסיף:" זה נכון שביד שאוחזים בה את הסכין אין עליה כפפה ורק ביד השניה יש כפפה. הכפפה מגבילה את תנועות היד, לא ניתן לאחוז בה כמו שצריך וקשה לעבוד. אני בתור קצב, בחיים לא עבדתי עם כפפה על היד" (עמ' 20, ש' 16-17), דברים זהים גם מסר העד אסדי בזו הלשון: " העובד מחזיק סכין ביד ימין וכפפה נירוסטה ביד שמאל"(עמ' 24, ש' 1). הכפפה לא מיועדת ליד שבה אוחזים את הסכין , כאשר
התובע נחבל בידו הימנית שהינה הדומיננטית בה אחז את הסכין בזמן העבודה לרבות פעולת ההשחזה. מכאן, ברור שגם אם סופקו בשני המקרים כפפות והתובע עשה בהן שימוש בידו השמאלית, עדיין אין בדבר כדי למנוע גם לא לצמצם את הסיכון להתרחשות התאונות ולפגיעה בידו הימנית.

24.
העד אכרם דבאח גם התייחס בתצהירו
לסיבה האפשרית של תזוזת אבן ההשחזה בהסבירו: "כי לפעמים יש שומן"( עמ' 20, ש' 29), הסבר שמקובל עלי ונראה הגיוני. בשני המקרים התובע עבד בפירוק וחיתוך בשר, וסביר להניח
שעם הזמן נוצרות
שכבות של שומן, נוזלים וגם שאריות בשר הן על השולחן, אבן ההשחזה וגם הסכין שהופך את שלושתם למחליקים ולא יציבים.

האחריות והאשם התורם
25.
בפעולת ההשחזה
התובע כמו כל עובד אחר אוחז את הסכין בידו הדומיננטית, מניח את להב הסכין על האבן ואותה מושך בעוצמה, בכח ובמהירות
מספר רב של פעמים
כדי לבצע את השחזת הלהב ביעילות. הפעלת הכח שהינה הכרחית, הצטברות חומרים מחליקים (כגון השומן) והעובדה
שאבני ההשחזה

לא היו מקובעות, בין משום שלא סופק מתקן מתאים ובין
מהטעם
שהאבן נשחקה ולא היתה ברירה אלא לשלוף אותה מתוך המסגרת המתכתית, התאונות התרחשו והסבו לתובע נזקי גוף ממשיים.

26.
התרחשות זו ללא צל של ספק הינה צפויה ומסתברת בעיניו של כל מעביד סביר, ביחוד שעה ששני המנהלים הינם מנוסים בסוג זה של עבודה. במצב דברים זה
מחובת הנתבעות לנקוט באמצעי הגנה מתאימים, להקפיד על אספקת המסגרת המתכתית
לשם קיבוע האבן ועם שחיקתה לדאוג כי האבן תוחלף באחרת. התנהלות זו המצופה מכל מעביד סביר הינה פשוטה, לא כורכה בעלויות מיוחדות, יעילה ובכוחה להסיר את הסיכון לו נחשף התובע במסגרת עבודתו
ואשר התממש בסופו של דבר בשני המקרים.

27.
כידוע, הפסיקה הטילה על המעביד חובה גורפת לנקוט באמצעים סבירים כדי להגן על העובד מפני סיכונים המצויים במקום או בתהליך העבודה.
המעביד הינו האחראי על אופן עבודתו של העובד ועל סיכונים הקשורים לסביבת ותנאי העבודה הנתונים לפיקוחו ולשליטתו. על המעביד מוטלות חובות
המתבטאות בצורך להזהיר עובד לגבי סיכונים קיימים, להדריכו ולפקח עליו, להסיר סיכונים ממקום העבודה ולספק ציוד נאות ומיגון, (ע"א 707/79 וינר נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209; ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ
נ' אסתר מרציאנו, פ"ד לו(2) 592; ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' נטליה דביר, פ"ד נג(3) 172). דבר שהינו נכון ביתר שאת שעה שהדבר אינו כרוך בהשקעת זמן או משאבים מיוחדים, אלא בפיקוח ואספקה של אמצעים פשוטים ביותר, דבר שלא נעשה במקרה זה.

28.

ועוד, מהיקף הסיכון לו נחשף העובד
נגזרות ההגנות ואמצעי ההגנה שעל המעביד לנקוט בהם. ככל שהסיכון בולט
ומוחשי יותר, כפי ענייננו,
כך תגבר הדרישה מהמעביד להסרתו ,לאספקת אמצעי הגנה ולפקח
במהלכה של העבודה השוטפת, (ע"א 663/88 שירזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ
פ"ד מז(3), 225 .ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ
פ"ד נט(3), 66, עמ' 7). הנתבעות בהתנהלותן הפרו חובות אלו, לא התנהלו כפי מעביד סביר, לא נקטו באמצעי זהירות סבירים ומתחייבים, וגם לא פקחו לא מקרוב ולא מרחוק על עבודת התובע.

29.
עצם העובדה שהתובע נחתך מסכין דבר שיכול להתרחש גם בחיי היום יום וללא זיקה לעבודה, לא הופכת את הסיכון שהתממש לסיכון טבעי, כטענת הנתבעות.

שעה שתאונות התרחשו בעקבות סיכונים שנוצרו במסגרת העבודה והתממשו תוך מעורבות מצד
הנתבעות, שהיה בידיהן
לנקוט באמצעי זהירות סבירים
שבכוחם להסיר או לצמצם את הסכנה, ולא פעלו כפי חובתן, אזי יהיה נכון לסווג את הסיכון שהתממש כזה שאינו טבעי. עניינה של חובת הזהירות הקונקרטית הינו הסיכון שבשליטת הנתבעות, כן אמצעי הזהירות הסבירים שמחובתן לנקוט כדי לצמצם התממשות סיכון זה.
בשונה מחבלה ללא סיבה הנראית לעין או כתוצאה מהתממשות סיכון הטבוע בחיי היום יום, חתך מסכין
עקב סיכון שהינו תוצאה של התנהגות או מחדל של מי שחב בחובת זהירות, כגון הנתבעות,
שלא נקטו בכל אמצעים הסבירים כדי לצאת ידי חובת הזהירות המוטלת עליהן, אזי יהי נכון לחייבן בהחזרת מצבו של התובע לקדמותו.

30.


כידוע,
הלכה היא שהטלת אשם תורם על העובד הינה בעיקר שעה שהעובד נטל על עצמו סיכונים, וכל עוד סיכונים אלו הינם פרי החלטתו האישית ותוך סטייה מפורשת מהכללים וההנחיות שנקבעו במקום עבודתו,( ע"א 240/87 מירב קריכלי נ' א.פ.ל בע"מ
, פ"ד מג (3) 507, ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מ"ב (1) 415.
ע"א 662/89 מדינת ישראל נ. אנטון קרבון, פ"ד מה(2) 593; ע"א 3463/95 מ"י נ. דרעי, פ"ד נ(3) 433; ע"א 435/85 מחמור בע"מ
נ' אטדגי (פרחן), פ"ד מא(4) 524, 527).

עם זאת,
נכון לתת את הדעת לניסיונו רב השנים של התובע בסוג זה של עבודה. אין להתייחס לתובע כמו גם לכל עובד אחר , כאל רובוט שאך מבצע פעולות ללא השקעת מחשבה כלשהיא או הפעלת ש"ד; הוא קצב מנוסה ואף הגדיר את עצמו "אלוף" (עמ' 32, ש' 22) בעבודה זו.
מניסיונו סביר להניח כי היה מודע לסיכון ולאפשרות התרחשות הפגיעה ביחוד באשר לתאונה השניה.

אמנם נכון שעיקר האשם הוא מנת חלקן של הנתבעות, ברם
גם התובע יכל בהחלט להתריע ולעמוד על אספקת מסגרת לקיבוע האבן, לנקוט במשנה זהירות בביצוע עבודתו או להשתמש בשיטות זמינות שעשויות לצמצם את הסיכון לו נחשף, כגון הנחת מגבת בין
אבן ההשחזה למשטח השולחן דבר שעשוי להגביר את החיכוך ולצמצם את סכנת החלקתה ותזוזתה
של האבן, אפשרות שהתובע היה מודע לקיומה (עמ' 39, ש' 17).

מצופה כי התובע שבצע במהלך שנות עבודתו השחזות רבות ומן הסתם
נחשף לסכנות שבעבודה זו, וגם ידע אודות האפשרות של הנחת אבן ההשחזה על משטח מחוספס המפחית את סכנת החלקה, כי יפעיל מידה מסוימת של מחשבה ואף יוזמה. מהצד השני אין להפריז יתר על המידה בשיקול זה, הרי בסופו של דבר גם עובד בלהט ולחץ העבודה יכול לטעות, ולא כל טעות מצדיקה הטלת אשם משמעותי. יתרה מכך, בל נשכח כי זה
לא הפתרון האידאלי, ציינתי מקודם שהפתרון
היעיל ביותר היה בידי ובשליטת הנתבעות,
וגם לא נראה כי נכון להטיל על עובד כמו התובע
את החובה הגורפת
לאלתר כדי להישמר מפני הסכנות שבתהליך העבודה.

לנוכח כל
האמור אני סבור, כי
באשר לתאונה הראשונה נכון ליחס לתובע אשם תורם בשיעור של 10%. באשר לתאונה השניה ואחרי שהתובע נפגע בדיוק באותן הנסיבות מתחייבת המסקנה כי מחובת התובע היה להגביר את ערנותו ומידת זהירותו בביצוע אותה העבודה; מכאן, דעתי כי בתאונה השניה תרומת התובע הינה
בשיעור של 20%.




הנכות
הנכות הנפשית
31.
מקודם עמדתי על קביעותיהם של המומחים שמונו מטעם בהמ"ש. הנתבעות 3 ו-4 עתרו להתערבות בקביעתה של המומחית בתחום הנפשי, וזאת השתיתו על טענה אחת ויחידה אותה הציגו בסיכומיהן. לגישתן, בקביעתה המומחית התעלמה כלילי מהנכות הנפשית שנקבעה ע"י המל"ל בשיעור של 10% בעקבות התאונה השלישית. ראשית, טענה זו נטענה בשפה רפה ולא זכתה להסברים משכנעים; שנית, המומחית נחקרה ארוכות בפני
י והסבירה באופן חד כי בקביעת הנכות הנפשית ביחס לתאונה השניה
היא נטרלה את השפעתה של התאונה השלישית, הסתמכה על הרשומה הרפואית המפורטת, על בדיקתה וניסיונה רב השנים. הסבריה של המומחית משכנעים, ניכר כי מומחית זו מלאה אחר תפקידה ביסודיות, בחנה כל מסמך שהונח בפני
ה, קיימה דיון מקיף בחו"ד וקבעה תוצאה המושתת על יסודות איתנים. זה לא המקרה שמצדיק התערבות או דחיית מסקנות המומחית, משלא התגלתה טעות, לא כל שכן בולטת, שתצדיק את התוצאה לה מייחלות נתבעות אלו.

הנכות האורתופדית
32.
כזכור, מינית גם את דר' גנאיים כמומחה בתחום האורתופדי וכבר הזכרתי כי בהחלטתי השתתי את שכרו על התובע והנתבעת 1 ו-2, זאת מהטעם שהתובע עצמו בתביעתו ובחו"ד עליה סמך לא יחס כל נכות במישור האורתופדי לתאונה השניה. חו"ד של המומחה התקבלה ובגדרה הוא מצא כי נותרה אצל התובע באצבעו הפגועה, אצבע מס' 2 בידו הימנית, נכות בשיעור 12%, והוא יחס את מחציתה לתאונה הראשונה.

למרות שמשתמע מחו"ד של המומחה כי התאונה השניה תרמה להחמרה במצבו, התובע לא ראה להגיש כתב תביעה מתוקן שבגדרו יטען, על יסוד אותה חו"ד, כי התאונה השניה גרמה למחצית הנכות באצבעו. התובע ישב בחיבוק ידיים וההפתעה דווקא הגיעה מצדן של הנתבעות 3 ו-4 ,שכזכור נתבעו בזיקה לתאונה השניה בלבד, אשר עמדו על חקירתו של מומחה זה.

לבקשתן המומחה התייצב ונחקר בפני
י, ובסיכומיהן נתבעות אלו נזכרו בעובדה שהמומחה לא מונה במישור היחסים ביניהן לבין התובע ולא התבקש להתייחס לנכותו האורתופדית של האחרון בעקבות התאונה השניה; או אז העלו טענה אחת ויחידה והיא כי המומחה חרג מסמכותו.

כפי ההלכה מומחה אינו רשאי לחוות דעה בעניינים החורגים מכתב המינוי,(רע"א 4482/95 סהר חברה לביטוח בע"מ
נ' שלמה ברוך, פ"ד מט(5) 198). לעיתים הדבר אף
מחייב פסילה באם לא ניתן לבודד את החלקים שנקבעו תוך חריגה מסמכות, או שעה שקביעות אלו היוו נקודת מוצא לעניין יתר מסקנותיו או שמראית פני הצדק נפגעה קשות, (רע"א 1138/12 אי. די. איי חברה לביטוח בע"מ
נ' פלוני [פורסם במאגרים]).

אף שזו ההלכה, דעתי שונה מזו של נתבעות אלו. המומחה פעל בדיוק כפי המנדט שניתן לו ובסוף חו"ד לא הזכיר ולו ברמז את התאונה השניה, ודווקא התמקד בתרומת התאונה הראשונה לנכותו הרפואית האורתופדית של התובע.

אמנם בגוף חו"ד המומחה ערך דיון והתייחס לכל הגורמים שיתכן ותרמו למצבו הרפואי של התובע, וביניהן חבלתו בתאונה השניה, אך זאת עשה בסמכות, בדיוק כפי סמכותו
הנגררת של בית המשפט, וכדי להגיע לתוצאה נכונה באשר להשלכת התאונה הראשונה תוך ביטול כל השפעה שהינה תוצר של אירוע או חבלה אחרים.

כעת ניצבת בפני
י מציאות ועובדות שהוכחו ושלא ניתן להתעלם מהן. מחד כתב התביעה לא תוקן, אך מאידך הנתבעות
3 ו-4
הן שעמדו על הזמנת המומחה, חקרו אותו ובמסגרת חקירה זו התחדדה ואף הוכחה תרומתה של התאונה השניה כפי שמסר המומחה בפני
י:" חלקתי את הנכות הרפואית בין שתי התאונות שווה בשווה. בתאונה השניה זה עוד טרואמה על מחלה קיימת"(עמ' 24, ש' 29).

הזכרתי מקודם כי היה מצופה שהתובע הוא שיטול את היוזמה ויגיש כתב תביעה מתוקן אף ללא בקשת רשות מכוחה של תקנה 136 לתקנות סד"א. הדבר היה דרוש משום ההלכה לפיה: "תחימת גבולות" נזקי הגוף להם טוען התובע נעשית, במידה רבה, באמצעות כתב התביעה וחוות הדעת שצורפו לה (שהן חלק מכתב התביעה)....

עתה מבקש המבקש "להרחיב" את תחום תביעתו ולטעון טענות נוספות שברפואה, ולשם ביסוס טענותיו בעניין זה עליו להגיש חוות דעת רפואית מתאימה. הדרך לעשות כן היא באמצעות הגשת בקשה לתיקון כתב תביעה
"( פסקה 5 ברע"א 7704/14 עבדוליי סוארה נ' חברת מפעלי מחזור שרונים בע"מ
[פורסם במאגרים].

תיקון כתב התביעה היה דרוש בנסיבות אלו משום שהטענות במישור הרפואי הינן בבחינת מרכיב של עילת התביעה, (רע"א 9014/12 פלוטקין נ'
smith kline, beecham biologicals belguim


[פורסם במאגרים], וככזה כל שינוי ביסודות העילה חייב להתחיל בתיקון כתב טענותיו של התובע. יחד עם זאת, אין זו הדרך היחידה
הסלולה בפני
בעל דין לתיקון כתב תביעתו. על אף ההלכה לפיה
הצדדים כבולים למחלוקות שהוצגו בכתבי הטענות ואין הם רשאים לחרוג ממחלוקות אלו, עדיין
קיימים שני מסלולים לתיקון כתב הטענות; הראשון, כאמור, באמצעות תיקון יזום
לכתב הטענות, והשני למקרה והשינוי או ההרחבה זכו להסכמה מפורשת או מכללא מצידו של היריב, (ע"א 6719/02 יולזרי נ. בנק המזרחי פ"ד נח (5) 145, ע"א 311/83 פנקלשטיין נ. פלבסקי, פ"ד לט (1) 496, 503).

במקרה דנן לא רק שהיוזמה בדרך העקיפה
(הכוונה לשינוי חזית) הגיעה מצד התובע ללא תגובה מטעם נתבעות אלו שאז נכון לפרש את השתיקה כהסכמה מכללא; אדרבה אלו היו הנתבעות 3 ו-4 שטרחו ובססו את נכותו של התובע בעקבות התאונה השניה באמצעות הזמנת וחקירת המומחה בפני
י. לו התובע הוא שחקר את המומחה וניסה לחלץ מפיו את עמדתו לעניין השפעת התאונה השניה, והנתבעות היו מעלות התנגדות, סביר להניח כי התנגדות זו הייתה מתקבלת; אולם במקרה זה התהפכו היוצרות,
מי שעמד על הזמנת המומחה, חקירתו והפניית שאלות ביחס לתאונה השניה הן הנתבעות 3 ו-4, התנהלות שנכון לפרשה כהבעת

הסכמה
מכללא להרחבת סמכותו של המומחה.

בפועל מונחת בפני
י עדותו של המומחה שבגדרה ציין מפורשות את תרומתה של התאונה השניה, מסקנה זו עברה בהצלחה את חקירתן הנגדית של נתבעות אלו, ששאלו ועמתו את המומחה עם טענות ומסמכים רבים . משום כך, קבלת עמדת המומחה ביחס לתאונה השניה גם לא מקפלת בחובה
עיוות דין כלשהו לנתבעות אלו , מהטעם , כפי שציינתי, שגם זכותן לחקירה נגדית מוצתה עד תום, המומחה עיין בכל המסמכים הרלוונטיים כעולה מחו"ד ולא נראה כי זכות אחרת מזכויותיהן הדיוניות או המהותיות קופחה :" על התביעות להתברר, על ההליך לזרום, ועל השכל הישר של בית המשפט להנחותו; גם תוך כדי תנועה ניתן לתקן רבות, אם בתיקון כתב התביעה, ואם בתצהירי ההגנה, לפי המקרה;, אך על בית המשפט כמובן
לעמוד על המשמר, שצד מן הצדדים לא יעשה שבת לעצמו וישיג יתרונות בתרגילים פרוצודורליים" בר"ע 2874/08 עיריית הרצליה נ. אברה יצחק בע"מ
[פורסם במאגרים]. ההיגיון והשכל הישר במקרה זה, כך אני סבור, מובילים למסקנה כי נכותו הרפואית של התובע בעקבות התאונה השניה הוכחה כדבעי, והדבר מקבל משנה תוקף משנשללה כל אפשרות לגרימת עיוות דין לנתבעות אלו.

33.
לסיכום דיון זה אזכיר, כי כפי חו"ד ועדות
המומחים נכותו הרפואית של התובע הינה כדלקמן:

בעקבות התאונה הראשונה נכות במישור האורתופדי בשיעור 6%.

בעקבות התאונה השניה נכות במישור האורתופדי בשיעור 6%, נוסף לנכות הפסיכיאטרית בשיעור 5%.

הנכות התפקודית והגריעה בכושר ההשתכרות
34.
הנתבעות כולן השליכו את יהבן על חבלתו של התובע בתאונה השלישית וטענו כי עסקינן בתאונה קשה; בהתאם לנכות שנקבעה בגינה ודברי התובע הרי תאונה זו ,כך נטען, סיכלה כליל את כושרו של התובע לעבוד ולהשתכר. מכאן, טוענות הנתבעות
שהחל ממועד קרות תאונה זו נזקיו העתידיים בגין התאונות בהן עסקינן הופסקו ונבלעו בהשלכותיה של התאונה השלישית. הנתבעות בדעה, כי היה ואראה לפסוק לתובע פיצוי
לעתיד, נכון לעשות זאת אך עד ליום בו התרחשה התאונה המאוחרת. סביר להניח כי בטיעון זה הנתבעות השליכו את יהבן על ההלכה הידועה
שנפסקה בע"א 248/86 עזבון לילי חננשוילי ז"ל
נ' רותם חברה לביטוח בע"מ
, פ"ד מ"ח(2) 529), אולם אני סבור כי אין הנדון דומה לראיה, וזאת ממספר טעמים.

הראשון
, כזכור בתאונות בהן עסקינן התובע נחבל באצבע מס' 2 בידו הימנית, ואילו התאונה השלישית
המאוחרת החבלה הייתה באצבע מס' 3 באותה היד.
למרות שהחבלות
היו באותה היד בפועל אין חפיפה ובוודאי שאין "בליעה" של החבלה המאוחרת לאלו הקודמות.

השני
, גם אם נלך כברת דרך לקראת הנתבעות ועמדתן ונניח כי אחרי התאונה השלישית התובע אבד את כושרו לעבוד, מסקנה שבנסיבות נראית בעיניי מרחיקת לכת, הרי מסקנה
זו יכולה
להתבסס על החיבור בהשלכות שלושת התאונות, ולא רק משום השפעתה של התאונה המאוחרת. הווה אומר,
קבלת עמדת הנתבעות במקרה זה דווקא תביא לתוצאה הפוכה ותחזק את עמדתו של התובע.

השלישי
, עיקר הנכות בגין שתי התאונות בהן עסקינן הינה
אורתופדית בשיעור 12% בשל הקשיון הלא נח באצבעו השניה, כאשר אותם הממצאים גם נמצאו באצבעו השלישית בתאונה המאוחרת ובגינה נקבעה נכות זהה. אמנם קיים שוני קל בנכות הנפשית, אך שוני זה בין נכות נפשית בשיעור 5% שנקבעה בעקבות התאונה השניה לנכות נפשית בשיעור 10% בעקבות התאונה השלישית כקביעת הועדה הרפואית שליש המל"ל, אין בו כדי להוות בסיס ולו בדוחק לטיעון הנתבעות.

הרביעי
, ושוב אני חוזר ומדגיש שגם אם נבחן נזקי התובע בשלושת התאונות אין זה נכון
להתייחס אליהם כמקשה אחת, משום
שניתן לבצע הפרדה גם בנזקים לאחר התרחשות התאונה השלישית. זה
לא המקרה שבו תאונה מאוחרת
בלעה או קטעה את רצף הנזק בשל מעורבות הניזוק באירוע נזיקי מאוחר.

35.
התובע הינו קצב במקצועו, עבודה הכרוכה בהפעלה מסיבית ומאומצת של היד, וביחוד ידו הימנית שהינה הדומיננטית. הנכות האורתופדית שנקבעה בעקבות התאונות דנן והממצאים שביסודה אותם תיאר המומחה בחו"ד :" בבדיקה פיזיקלית מצאתי חוסר תנועה באצבע וחוסר תחושה בגליל דיסטלי, אצבע נפוחה ולא תפקודית, נמצאת ביישור יתר ללא כל יכולת לכופף אותה, להחזיק או להשתמש בה..", הינם בעלי השלכה ממשית
על כושרו של התובע לעבוד ולהתפרנס. אמנם בתום אי הכושר אחרי התאונה הראשונה וגם השניה התובע חזר לעבוד והשתדל חרף ההגבלות והכאבים להתפרנס בכבוד, אך הדבר לא נוטל מהמסקנה כי נכות זה הינה תפקודית ובהחלט, על רקע מקצועו, גרמה לגריעה בכושרו לעבוד.

36.
המומחית בתחום הפסיכיאטרי לא מצאה נכות בעקבות התאונה הראשונה, כן קבעה נכות זמנית בשיעור 10% למשך שנתיים ולאחר מכן נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין מעורבות התובע בתאונה השניה. לאחר שעיינתי בחו"ד וגם שמעתי את חקירת המומחית בפני
י דעתי היא כי השפעתה של נכות זו על כושרו של התובע הינה מינימלית. ההפרעות הנפשיות העיקריות התפתחו אצל התובע בעקבות התאונה השלישית, והשלכותיה של התאונה השניה הינם שוליים.

37.
לאור האמור ולאחר שנתתי את דעתי למכלול השיקולים לרבות לתאונה השלישית והשלכותיה,
אני סבור כי נכון וצודק
להעריך את הגריעה שחלה בכושרו של התובע בעקבות הנכות האורתופדית כשיעור הנכות הרפואית, ואילו בתחום הנפשי
ב 2% שיעור שמתקרב למחצית הנכות הרפואית, היינו:


התאונה הראשונה כפי גריעה בכושרו לעבוד בשיעור 6%.

התאונה השניה כפי גריעה בכושרו לעבוד
בשיעור 8%.

הנזק

בסיס השכר
38.
התובע צרף לתצהירו תלושי שכר חלקיים בלבד. מעיון בתלושי שכר אלה, בדוח הרציפות בעבודה ואישורי המל"ל, עולה כי עובר לשתי התאונות ועל סמך ראיות חלקיות אלו,
התובע השתכר בממוצע כ-5,000 ₪ ברוטו , ובצירוף הצמדה נכון להיום סך 5,660 ₪, סכום המשקף את השתכרותו
עובר להתרחשות התאונות ועל בסיסו לחשב את הפסדי השכר של התובע לעבר.

אמנם בדוח הרציפות קיימים חודשים בהם התובע השתכר פחות, אך מדוח זה לא ניתן לעמוד על מספר ימי העובדה בכל חודש. מכל מקום, הבסיס שלעיל משקף נאמנה את השתכרותו ואף הינו על הצד הנמוך.

באשר לעתיד, התובע יליד 1976 ובזמן התאונות היה בן 32 בלבד,
ולא הגיע לאמצע תוחלת עבודתו. בנסיבות אלה נכון להתחשב בקביעת בסיס השכר לצורך

חישוב ההפסדים בעתיד
באפשרות הקידום ושיפור הכנסתו של התובע. על-כן, לאחר שמגלמים סיכויים אלה, נראה כי שכר בסך 6,500 ₪ ברוטו משקף את שכרו הצפוי באמצע תוחלת עבודתו, שכר שיהווה בסיס לחישוב ההפסד בעתיד.

הפסדי שכר בעבר
39.
התאונה הראשונה:

בעקבות תאונה זו
ובהתאם לתיעוד שהוגש, אושרה לתובע תקופת אי כושר, שגם הוכרה ע"י המל"ל,

עד 20.7.08, היינו למשך 66 ימים.

66/30 * 5,660 = 12,452 ₪, ובצירוף ריבית סך 13,900 ₪.

נוסף לאמור התובע גם זכאי לפיצוי בגין הפסדי השכר מתום אי הכושר ועד היום בסך 25,000 ₪. הפיצוי בגין תקופה זו נעשה כפי גריעה בשיעור 6%, תוך
הפחתת
תקופת אי הכושר בגין התאונה השניה והשלישית וגם גילום מרכיב הריבית מאמצע התקופה.

40.
התאונה השניה:


בגין תאונה זו, כעולה מהמסכים הרפואיים, אושרה תקופת אי כושר שגם הוכרה ע"י המל"ל עד 29.1.09, היינו למשך כ- 90 ימים.

3 * 5,660 = 16,980 ₪, בצירוף ריבית סך 18,970 ₪.

נוסף לאמור התובע גם זכאי לפיצוי בגין הפסדי השכר מתום אי הכושר ועד היום בסך 31,500
₪. הפיצוי בגין תקופה זו
נערך על בסיס גריעה חודשית בשיעור 8%, תוך ניכוי תקופת אי הכושר בגין התאונה השלישית והתחשבות במרכיב הריבית מאמצע התקופה.

הפסדי השכר לעתיד:
41.
בגין התאונה הראשונה:

התובע, כאמור, יליד 3.4.76 ומקדם ההיוון הנכון עד הגיע התובע לגיל הפרישה (גיל 67) הינו 224.7.


6,500 * 224.7 * 6% = 87,633 ₪.

42.
בגין התאונה השניה:

6,500 * 224.7 *
8% = 116,844 ₪.


הפסדי פנסיה
43.
בגין התאונה הראשונה:

בעבר:
38,900 * 8% (הממוצע) = 3,112 ₪.

בעתיד: 87,633 * 12% = 10,515 ₪.


התאונה השניה:

בעבר:
50,470 * 8% (הממוצע) = 4,037 ₪.

בעתיד: 116,884 * 12% = 14,026 ₪.

עזרה והוצאות
44.
לבד מטענותיו של התובע כי הוציא הוצאות ונעזר בזולת, הוא
לא העיד עדים גם לא הגיש ראיות. יחד עם זאת, סביר להניח, כי בתקופות הסמוכות לשתי התאונות התובע נעזר בבני ביתו לתקופות מצומצמות וגם הוציא הוצאות בגין הנסיעות והטיפולים הרפואיים. בגין ראשי נזק אלה ולאחר שנתתי את דעתי גם לעובדה כי התאונות הינן תאונות עבודה והתובע זכאי להחזר מאת המל"ל בגין הוצאותיו, אני
פוסק לתובע בגין בראשי נזק אלה בגין כל אחת מהתאונות פיצוי גלובאלי בסך 3,500 ₪.

כאב וסבל
45.
בהתחשב בגילו של התובע, הנכויות הרפואיות שנקבעו, הגבלותיו, כאביו והמעקב הרפואי אני מעריך את הפיצוי בראש נזק זה בגין התאונה הראשונה בסך 35,000 ₪, והשניה בסך 60,000 ₪.

סיכום
46.
התאונה הראשונה
:

הפסדי שכר בעבר:
38,900 ₪.
הפסדי שכר לעתיד: 87,633 ₪.
הפסדי פנסיה:
13,627 ₪.
הוצאות ועזרה:
3,500 ₪.
כאב וסבל :
35,000 ₪.
סה"כ
:
178,660 ₪.

47.
התאונה השניה
:

הפסדי שכר בעבר

50,470 ₪.
הפסדי שכר לעתיד: 116,884 ₪.
הפסדי פנסיה:
18,063 ₪.
הוצאות ועזרה:
3,500 ₪.
כאב וסבל :
60,000 ₪.
סה"כ :
248,917 ₪.

מהסכומים שלעיל לנכות אשם תורם כפי שנקבע מקודם.

סוף דבר
לאור כל האמור לעיל
אני מקבל את התביעות ומחייב את הנתבעות כדלקמן:

את הנתבעות מס' 1 ו-2 , ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך 160,794
₪.

ואת הנתבעות מס'
3 ו-4, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך
199,133 ₪.

בניכוי תשלומי המל"ל ששולמו בגין כל
אחת מהתאונות כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום ועד היום.

ליתרה להוסיף שכ"ט בשיעור 20% והמע"מ, וכן כל אחת מקבוצת הנתבעות (שתים במספר) תשלם לתובע גם הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ בגין
שכר המומחים והאגרה.

הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח פס"ד זה לצדדים

ניתן היום,
י"ח טבת תשע"ו, 30 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 54690-07/13 פואד סעיד נ' בית הבשר דבאח אכרם בע"מ, מגדל חברה לביטוח בע"מ, אסדי הודים ועופות בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 30/12/2015)