פסקי דין על עזבון המנוח צפר ישראל | פסקי דין על אלון צפר | פסקי דין על אורן צפר ואח' | פסקי דין על מנשה צבי

5625-09/13 א     27/12/2015




א 5625-09/13 עזבון המנוח צפר ישראל, אלון צפר, אורן צפר ואח' נ' מנשה צבי








בית משפט השלום בפתח תקווה


27 דצמבר 2015
ת"א 5625-09-13 צפר
ישראל(המנוח) ואח'
נ' צבי ואח'




בפני

כב' השופטת הבכירה
ניצה מימון שעשוע

התובעים
1
.
עזבון המנוח צפר ישראל

2
.
אלון צפר

3
.
אורן צפר

4
.
לילך-אור צפר

5
.
יסמין צפר

6
.
רותם צפר

7
.
אגם צפר

8
.

נטע צפר


נגד

הנתבע
מנשה צבי




פסק דין


בפני
תביעה כספית של יורשי המנוח ישראל צפר ז"ל (להלן: המנוח) שעניינה החזר הלוואות שנתן המנוח במועדים שונים לחברו הוותיק - הנתבע.

אין מחלוקת, כי המנוח והנתבע היו חברים קרובים במשך שנים ארוכות וסייעו זה לזה בתחומים רבים. כך לדוגמא, המנוח התגורר מעל שנתיים בדירתו של הנתבע, ללא תשלום, ואילו הנתבע קיבל מהמנוח שירותי פיקוח על בניית ביתו, ללא תשלום ומבלי שנחתם הסכם בין הצדדים.

אין גם מחלוקת, כי המנוח נתן לנתבע הלוואות שונות, אלא שלטענת הנתבע, הוא החזיר את ההלוואות ולא נותר חייב כספים כלשהם למנוח, אלא להפך – שילם ביתר, בעוד שלטענת יורשי המנוח, הנתבע נותר חייב למנוח סכום של 171,000 ש"ח.

כן טענו התובעים, כי הנתבע נותר חייב למנוח סך של 40,000 ש"ח + מע"מ בגין שירותי פיקוח על הבניה שנתן לו, לפי תעריף מופחת, בעוד שהנתבע טוען כי אין מדובר בפיקוח בניה ממש, שכן המנוח לא היה מהנדס קונסטרוקציה, אלא בעזרה בין חברים, שבגינה הציע הנתבע לשלם למנוח 10,000 ש"ח אך המנוח סרב לקבלם ואמר כי מדובר בעזרה חברית.

הנתבע הודה שנותר חייב למנוח 14,000$ אך טען כי מסכום זה יש לנכות סך של 30,000 ש"ח ששולמו ביתר בגין ההלוואה השקלית, ועל כן ניתן בהסכמה

פסק דין
חלקי בסך 26,000 ש"ח.

מטעם יורשי המנוח הוגשו תצהיריהם של מספר חברים ומכרים של הצדדים, אשר סיפרו, כל אחד כמידת מעורבותו וידיעתו, על אמירות שונות ששמעו מפי הצדדים בדבר קיומו של החוב, שיעורו
והתחייבות הנתבע בעל פה להוסיף ולפרוע סכומים כאלה ואחרים בעתיד. כן הוגשה חוות דעת לעניין שוויו עלותו של פיקוח הנדסי. מטעם הנתבע הוגש תצהירו, המפרט את גרסתו לעניין ההלוואות ופרעונן, ותצהיר של מכר המתייחס לנסיבות מגורי המנוח אצל הנתבע.

לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, אני סבורה כי הראיה המרכזית והמכרעת לסכומיהן של ההלוואות ולסכום החוב שנותר לאחר הפרעון החלקי הוא המסמך שנערך בכתב ידו של הנתבע ביום 10.7.13 (להלן: המסמך), ובו הוא מפרט באופן מסודר את סכומי ההלוואות (שקלית בסך 92,700 ש"ח ודולרית בסך 37,000$) שהוא מאשר שקיבל מהמנוח, את הסכומים ששילם לפרעונן (70,000 ש"ח ו-13,000$) ואת היתרות שנותרו (22,700 ש"ח ו-24,000$), וכן את המועדים בו יוחזרו היתרות על ידו
למנוח (בשלבים עד 30.1.15, וממועד זה ואילך – בריבית חודשית של 3%). הנתבע אף רשם בתחתית המסמך "על החתומים" ואת שמו ושם המנוח. המסמך הועבר על ידי הנתבע אישית לידידם המשותף של הצדדים, יצחק שלום (להלן: יצחק), אשר העבירו למנוח (המסמך המקורי נשמר בידי המנוח והוצג ע"י יורשיו).

יצויין, כי יצחק העיד, ועדותו אינה שנויה במחלוקת, כי עקב הסכסוך הכספי שפרץ בין החברים הוותיקים לגבי פרעון ההלוואות, התבקש יצחק והסכים לתווך ולפשר ביניהם, ובמסגרת זו ערך הנתבע ומסר לו את המסמך, כדי שיעבירו לתובע.

הנתבע לא התכחש לכך שערך את המסמך בכתב ידו, ולכך שהעביר אותו ליצחק בכוונה שימסור אותו לידי המנוח. אלא, שהעלה בחקירתו הנגדית גרסה כבושה, ולפיה המסמך נערך עקב לחץ שהפעיל עליו המנוח באמצעות שידוליו של יצחק, וכן בעקבות איום מרומז שהשמיע המנוח, שהתגורר אז בביתו של הנתבע (!), כי אילו מישהו אחר היה חייב לו את הסכומים האלה ולא משלם, הוא היה מפרק לו את הידיים והרגליים. הנתבע נשאל אם בעקבות האיום דנן ביקש מהמנוח להתפנות מדירתו, והשיב בשלילה, וזאת לדבריו עקב חינוכו ודרכו מאז ומעולם.

גרסת הנתבע בדבר לחץ פסול שהופעל עליו לפני כתיבת המסמך, בין בדרך של איומים ובין בדרך אחרת, אינה מהימנה עלי, הן בהיותה גרסה כבושה שלא הועלתה מעולם ע"י הנתבע, והן משום שבעת כתיבת המסמך היה הנתבע לבדו, איש לא כפה עליו לערוך את המסמך ואיש לא כפה עליו למסור אותו למנוח, מה עוד דרך חבר משותף שאין חולק כי ביקש רק לפשר ולהשלים בין השניים. הנתבע טען כי תוכן המסמך הוא מה שביקש ממנו יצחק לכתוב, ומשקף את עמדת המנוח, אך אישר כי אילו היה יצחק מבקש ממנו לכתוב שהוא חייב למנוח סכום בדיוני גבוה כלשהו – לא היה עושה כן. משמע, מבין השיטין של עדות הנתבע עולה, כי המסמך נכתב לאחר שהנתבע שקל בדעתו וקיבל את עמדתו של יצחק (או עמדת פשרה כלשהי) באשר לסכום הנכון של החוב ואת הצעתו לדרך פרעונו, גם אם עמדתו המקורית היתה אחרת.

שילוב עדויות הנתבע, יצחק והמסמך עצמו, מבחינת צורתו ותוכנו, מלמדים בבירור כי כוונת הנתבע במסירת המסמך היתה להעביר למנוח הודאה בחוב והצעה לאופן סילוק החוב, כדי להפיס את דעתו.
לפי אופן הניסוח שנקט הנתבע ("מוסכם ש"..., "על החתומים"...) ורישום שמות הצדדים בשני צידי השורה שבתחתית המסמך, ניתן ללמוד כי כוונת הנתבע היתה שהמנוח יחתום על המסמך, אם יסכים לתנאיו, ולאחר מכן יחתום הנתבע. אין כל הגיון אחר במסירת מסמך זה למנוח באמצעות יצחק, אלמלא שיקף תוכן המסמך את עמדתו של הנתבע ונכונותו לפרוע את הסכומים המפורטים בו ובמועדים הנקובים בו.

מבחינת משפטית, המסמך הינו גם "הצעה" במובנה בדיני החוזים, שקיבולה ע"י המנוח היה הופך אותה להסכם, וגם "הודאת בעל דין" במובנה בדיני הראיות, מאחר שגם ללא חתימות הצדדים, נסיבות עריכתו של המסמך וניסוחו מעידים על כך שהנתבע ערך אותו לאחר שהכיר בחוב המפורט בו וביקש להביא את הודאתו זו והצעתו לדרך פרעון החוב לידיעת המנוח ("אני מנשה צבי
מאשר שקיבלתי הלוואה חברית ללא ריבית מישראל צפר...שולם עח"ש... יתרת חוב...", "אני מתחייב לפרוע...").

לפיכך, בין אם קיבל המנוח את ההצעה ובין אם לאו (לעניין גובה יתרת החוב ו/או מועד הפרעון), ועל כך אין בפני
ראיות מספיקות, גם אם לא השתכלל הפן החוזי של המסמך, הרי שהפן הראייתי שלו שריר וקיים.

הנתבע הודה, כי לאחר עריכת המסמך לא פרע לידי המנוח אלא את (רוב) הסכום נשוא פסק הדין החלקי, בסך 26,000 ש"ח.

מכאן, ולאור התוקף המלא שאני נותנת להודאת הנתבע בסכום החוב בהתאם למסמך, אני מחייבת אותו לשלם ליורשי המנוח את סכום החוב בסך בניכוי סכום פסק הדין החלקי, ככל שסכום זה נפרע במלואו.

לעניין שירותי הפיקוח על הבניה שנתן המנוח לנתבע, כאמור לא נחתם כל הסכם בין הצדדים, ולא שוכנעתי על פי מאזן ההסתברויות, לנוכח היחסים הקרובים בין הצדדים וטובות ההנאה שנתן הנתבע למנוח, לרבות המגורים בביתו תקופה ממושכת ללא תשלום, כי סוכם בין הצדדים על סכום מוגדר כלשהו. במסמך כתב הנתבע בכתב ידו כי הוא מאשר שהוא חייב למנוח כסף עבור הפיקוח על הבניה, ומוסכם גם כי "הסכום יהיה מיוחד על בסיס חברי, ולא אחרת". כתיבת פיסקה זו מלמדת כי מהנוח לא ויתר על תשלום כלשהו עבור שירותי הפיקוח שנתן לנתבע, אלא הותיר עניין זה לשיקול דעתו של הנתבע על פי נדבת ליבו ורצונו הטוב, ולא דרש תשלום גלובלי או חודשי מוגדר כלשהו. מאחר שאין בידי בית המשפט להעריך מהו תשלום "על בסיס חברי", שהרי מדובר בעניין שברצון טוב ולא בהערכה של שווי העבודה מבחינה מקצועית, ומאחר שלא ברור מה היקף השירותים שניתנו ומה הסמכתו המקצועית של המנוח לתיתם, אני מחייבת את הנתבע לשלם את הסכום המינימלי, שהציע לפי דבריו הוא לשלם למנוח, בסך 10,000 ש"ח.

אשר לתביעה שכנגד, לאור האמור לעיל לעניין המשקל הראייתי המכריע של המסמך, ולאור הודיית הנתבע כי לאחר כתיבת המסמך לא דילם לתובע מאומה עד לפסק הדין החלקי, אני דוחה את התביעה.

לפיכך ישלם הנתבע לתובעים סך של 32,700 ש"ח בצירוף 24,000$ כערכם בשקלים ביום הגשת התביעה, כשהסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, ובניכוי סכום פסק הדין החלקי, ככל ששולם ונפרע.

הנתבע ישא בהוצאות התובעים בסך 10,000 ש"ח.

ניתן היום,
ט"ו טבת תשע"ו, 27 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 5625-09/13 עזבון המנוח צפר ישראל, אלון צפר, אורן צפר ואח' נ' מנשה צבי (פורסם ב-ֽ 27/12/2015)