פסקי דין על נאוה ארגמן |

49401-10/13 פה     31/12/2015




פה 49401-10/13 נאוה ארגמן נ' מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר








בית הדין האזורי לעבודה בנצרת


פ"ה 49401-10-13



לפני:

כב' הנשיאה ורד שפר

נציג ציבור (עובדים) מר יוסי עבאדי
נציג ציבור (מעסיקים) מר רביב סתיו


התובע
ת
נאוה ארגמן
, ת.ז. 058760406
ע"י ב"כ: עו"ד חיים נתיב


-

הנתבע


מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר

ע"י ב"כ: עו"ד אביבית נחמיאס

מפרקליטות מחוז צפון



פסק דין



התובעת החלה את עבודתה בשירות בתי הסוהר (להלן: "שב"ס" או "השירות") בשנת
1999, והיא עודנה עובדת בשירות.
בטרם החלה את עבודתה בשב"ס שירתה התובעת במשטרת ישראל, וכן עבדה במספר רשויות מקומיות.
התובעת עתרה בפני
מעסיקתה, כי תקופת עבודתה ברשויות המקומיות תילקח בחשבון לצורך קביעת זכויותיה הפנסיוניות, אולם הנתבעת החליטה לדחות את הבקשה (להלן: "החלטת הדחייה").
בתובענה שמונחת לפנינו, תוקפת התובעת את החלטת הדחייה, ועותרת לסעד הצהרתי שלפיו היא זכאית לרציפות זכויות לגמלה.

1.
להלן יפורטו העובדות העיקריות הצריכות להכרעתנו, אשר רובן ככולן אינן שנויות במחלוקת:

א.
התובעת, ילידת שנת 1964, התגייסה לנתבעת – השב"ס -
ביום 09.02.99, והיא משמשת כעובדת סוציאלית בשירות.
בזיקה לשירותה בנתבעת, התובעת מבוטחת בפנסיה תקציבית.

ב.
טרם החלה את שירותה בשב"ס, שירתה התובעת במשטרת ישראל, וכן עבדה במספר רשויות מקומיות, כדלקמן:
1)
בין תאריכים 20.12.84 - 21.06.88 – שירתה במשטרת ישראל. יצוין כי התובעת אינה עותרת לסעדים בזיקה לתקופה זו.
2)
בין התאריכים 12.10.88 – 15.12.89 – עבדה כעובדת סוציאלית במשרה מלאה, בעיריית טבריה. בתקופה זו הייתה התובעת מבוטחת בפנסיה תקציבית, ועם סיומה קיבלה את הפיצויים המגיעים לה על פי חוק.[1]

3)
בין התאריכים 01.12.89 – 30.06.94 – עבדה התובעת כעובדת סוציאלית במחלקה לשירותים חברתיים בעיריית צפת. התובעת בוטחה בפנסיה תקציבית, וקיבלה פיצויים עבור תקופת עבודתה.[2]

4)
בין התאריכים 26.06.94 – 10.02.99 – עבדה התובעת כעובדת סוציאלית קבועה בהיקפי משרה משתנים, במועצה האזורית גולן. במהלך עבודתה, בוטחה התובעת בפנסיה תקציבית, ושולמו לה "פיצויים" "בהתאם לתקופה ולהיקף העסקתה".[3]


ג.
התובעת פנתה לנתבעת, פעמים מספר, ועתרה כי תקופת העסקתה ברשויות המקומיות תבוא בחשבון לעניין זכויותיה לגמלאות מן הנתבעת (להלן: "הבקשה לרציפות"), כשלטענתה בקשותיה סורבו.
[4]

במכתב מיום 09.01.13, פנה ב"כ התובעת לנציב שירות בתי הסוהר, וחזר על בקשת התובעת לרציפות. ב"כ התובעת ציין בפני
יתו, כי חל על התובעת ה
"הסכם להבטחת רציפות זכויות הפנסיה במעבר עובדים משירות המדינה לקרנות הפנסיה של ההסתדרות ומהקרנות לשירות המדינה".
עוד טען ב"כ התובעת, כי סירובה של הנתבעת לבקשת הרציפות סותרת את "ההסכם להבטחת רציפות זכויות פנסיה".[5]
בהחלטה נושאת תאריך 27.01.13, דחתה הנתבעת את בקשת הרציפות. הנתבעת ציינה כי על-פי הנתונים שהציגה התובעת, לא ניתן להכיר בתקופות עבודתה ברשויות המקומיות לצרכי גמלאות. הנתבעת הסבירה כי הסכם רציפות זכויות הפנסיה, שנחתם בין שירות המדינה לבין המרכז לשלטון המקומי, אינו חל על שירות בתי הסוהר[6]

(להלן: "החלטת הדחייה").

ד.
במכתב נושא תאריך 21.02.13, שב ב"כ התובעת ופנה לנתבעת, בטענה כי לא כל טענותיו בבקשת הרציפות זכו להתייחסות.[7]

הנתבעת השיבה במכתב נושא תאריך 09.05.13. בעיקר הדברים, בתשובתה זו של הנתבעת לא נוספה אינפורמציה מהותית כלשהי, תוך שנציגת הנתבעת ציינה, בין היתר, כי היא לא תוכל "לסייע יותר ולחדש באינפורמציה נוספת".

ה.
התובעת לא השלימה עם החלטת הדחייה, ומכאן התביעה בה עסקינן.

2.
נפרט להלן את תמצית טענותיה העיקריות של התובעת -

א.
התובעת טענה, כי חל עליה ה
"הסכם הקיבוצי להבטחת רציפות זכויות הפנסיה במעבר עובדים משירות המדינה לקרנות הפנסיה של ההסתדרות ומהקרנות לשירות המדינה מיום 31.05.73, ואשר תוקן בהסכמה בשנים 1977, 1979, ו-1988"
(מספרו: 730273, נחתם ביום 31.05.73 בין ממשלת ישראל לבין הסתדרות הכללית).
לגישתה, הסכם זה קובע את זכויות העובדים במעבר עובדים משירות המדינה לקרנות הפנסיה של ההסתדרות ומהקרנות לשירות המדינה.
בסיכומיה, השתנו טענות התובעת, כפי שנפרט בהמשך.

ב.
על יסוד הסכם קיבוצי זה, ומבלי שהתייחסה להוראותיו כלל, עתרה התובעת לסעדים הבאים:
1)

פסק דין
הצהרתי, שיקבע כי התובעת זכאית לרציפות זכויות פנסיה בגין התקופה בה עבדה ברשויות המקומיות.
2)

פסק דין
אשר מורה לנתבעת לאפשר לתובעת לרכוש את המגיע לה לצורך רציפות זכויות.

3.
ואלה הן טענותיה העיקריות של הנתבעת בקליפת אגוז –

א.
בתמצית, טענה הנתבעת, כי אין הסכם רציפות זכויות, אשר מסדיר מעבר של עובדים משירות בתי הסוהר לרשויות המקומיות; וכי התובעת לא הוכיחה מקור נורמטיבי כלשהו, אשר מקנה לה זכות לרציפות זכויות לצרכי פנסיה. משכך, היא עתרה שנדחה את התביעה.
ביתר פירוט טענה הנתבעת כדלקמן:

ב.
הנתבעת טענה, כי אין בנמצא הסכם רציפות, אשר מסדיר מעבר של עובדים משירות בתי הסוהר לרשויות המקומיות.
הנתבעת הסבירה, כי סעיף 86 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] התש"ל – 1970 (להלן: "חוק הגמלאות") מסמיך את שר האוצר להתקשר בהסכמי רציפות זכויות עם מעסיקים שונים במשק. לטענתה, שר האוצר עשה שימוש בסמכותו זו, ואכן התקשר בהסכמי רציפות עם מעסיקים שונים.
אלא, שלטענת הנתבעת סעיף 86 לחוק הגמלאות אינו חל על סוהרים. זאת, מתוקף הקבוע בסעיפים 70(4) ו-80(1) לאותו חוק, מהם נובע כי על סוהרים לא יחולו סעיפים 86-93 לחוק, אלא סעיפים 52ב עד 52ו לחוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גימלאות), תשי"ד-1954, בשינויים ובתיאומים המפורטים בסעיף 70(4) לחוק.
הנתבעת הוסיפה וטענה, כי שר האוצר לא חתם על הסכם לרציפות זכויות מכוח הסעיפים הנ"ל בחוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל, ואף לא מכוח סעיפים 36-40 לחוק שירות הקבע בצבא- הגנה לישראל (גימלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה-1985.



4.
ההסדר הדיוני -

א.
במסגרת הדיון המוקדם הצהירה באת-כוח הנתבעת, כי היא נוטה לחשוב, שהמחלוקות בתיק הן משפטיות בלבד, ואין צורך לשמוע עדויות. אולם, היא ביקשה שהות להודיע האם בכוונתה להביא ראיות או עדויות כלשהן. באותו הדיון הצהיר ב"כ התובעת, כי לגבי דידו המחלוקות בתיק משפטיות בלבד.

ב.
בהמשך לדיון המוקדם הודיעה הנתבעת, כהאי לישנא:
"...בהיעדר נתונים עובדתיים הנוגעים לטענת התובעת בעניין עבודתה ברשויות המקומיות השונות, אופן הבטחת זכויותיה הפנסיוניות ברשויות בהן עבדה, והזכויות שקיבלה בתום עבודתה בכל אחת מהרשויות המקומיות (נתונים אשר מצויים בידי התובעת), יש צורך בקיום ישיבת הוכחות בעניין זה."

ג.
בהתאם, הורה בית הדין על הגשת תצהירים.

ד.
מטעם התובעת הוגש תצהירה בלבד, וכן אסמכתאות שונות, לרבות מסמכים שמעידים על עבודתה ברשויות המקומיות.

ה.
אחר הגשת תצהיר התובעת הודיעה הנתבעת, כי המסמכים והנתונים החסרים, אכן הומצאו בתצהירה של התובעת; ומשכך, הצהירה כי אין צורך בישיבת הוכחות, ועתרה כי יינתן

פסק דין
על יסוד סיכומים בכתב. התובעת מצידה הודיעה כי אין לה הסתייגות ממתווה זה.

ו.
בהתאם, נתן בית הדין תוקף של החלטה להסכמתם הדיונית של הצדדים, שלפיה הם מסמיכים את בית הדין להכריע בתביעה לאור מכלול החומר שבתיק וסיכומים בכתב שיגישו.

דיון והכרעה
5.
השאלה העיקרית שבה עלינו להכריע היא זו:
האם הוכיחה התובעת, כי קיימת לה זכות לרציפות - לאמור: זכות שתקופות עבודתה ברשויות המקומיות, תילקחנה בחשבון לצורך קביעת זכויותיה הפנסיוניות כלפי הנתבעת?
6.
נקדים אחרית דבר לראשיתו ונציין, כי לאחר שבחנו את טענות הצדדים, כמו גם את חומר הראיות שהניחו לפנינו – באנו לכלל מסקנה, כי אין מנוס מדחיית התביעה.
זאת, מאחר שהתובעת לא הוכיחה מקור נורמטיבי, אשר חל בעניינה ומקנה לה זכות לרציפות זכויות פנסיוניות.
להלן נפרט ונסביר בקצרה.

התובעת לא הוכיחה מקור נורמטיבי שמקנה לה זכות לרציפות
7.
בכתב התביעה, התייחסות התובעת למקור הנורמטיבי אשר מקים לה – לשיטתה - זכות לרציפות זכויות פנסיוניות, התמצתה באלו המילים:

"התובעת תטען כי חל עליה, ההסכם הקיבוצי להבטחת רציפות זכויות הפנסיה במעבר עובדים משירות המדינה לקרנות הפנסיה של ההסתדרות ומהקרנות לשירות המדינה מיום 31.5.1973 ואשר תוקן בהסכמה בשנים 1977, 1979, ו-1988. (ראו הסכם קיבוצי מספר 730273 שנחתם ביום 31.5.73 בין ממשלת ישראל לבין ההסתדרות הכללית) הקובע את זכויות העובדים במעבר עובדים משירות המדינה לקרנות הפנסיה של ההסתדרות ומהקרנות לשירות המדינה."[8]
בכתב ההגנה, טענה הנתבעת כי להסכם זה אין כל נפקות במקרה דנן. שכן, התובעת כלל לא הייתה מבוטחת בפנסיה צוברת.
מכל מקום, מעיון בסיכומי התובעת עולה כי היא זנחה את טענתה בדבר חלותו של ההסכם הנ"ל, וטענתה זו הוחלפה באחרת, כמפורט להלן.
8.
מסיכומי התובעת עולה, כי המקור הנורמטיבי עליו היא מסתמכת, ואשר לדידה מקים לה זכות לסעדים להם עתרה בכתב התביעה הוא: הסכם "רציפות זכויות
פנסיה בין הממשלה לבין מרכז השלטון המקומי"
.
וכך היא כותבת בסעיף 42
לסיכומיה, אשר הוכתר במילים "סוף דבר":
"לאור כל האמור לעיל, מתבקש בית הדין לקבוע כי ההסכם בין המדינה למרכז השלטון המקומי להבטחת רציפות זכויות הפנסיה, מיום 22.7.1976 חל על התובעת ולתת לה את הסעדים המבוקשים ברישא לתביעה זו."
(ההדגשה במקור).
הסכם הרציפות הנטען צורף כנספח ד' לסיכומי התובעת, אשר מעיון בו עולה כי המדובר בהסכם כללי לרציפות זכויות גמלה, אשר נכרת בין ממשלת ישראל, לבין מרכז השלטון המקומי, לבין הסתדרות עובדי המדינה והסתדרות הפקידים עובדי המינהל והשירותים, ואשר נחתם ביום 22.07.76 [פורסם בי"פ 2267, תשל"ז, עמ' 173, ושתוקן בי"פ 2870, התשמ"ג, 337].
(להלן: "הסכם הרציפות הנטען" או "ההסכם").
9.
נשאלת, אם כן, השאלה: האם הסכם הרציפות הנטען חל על עניינה של התובעת?
10.


התובעת לא הוכיחה כי הסכם הרציפות הנטען חל על עניינה -

א.
מעיון בכתב התביעה, בתצהירה, ובסיכומיה עולה כי התובעת הזניחה כליל את שאלת תחולת ההסכם על עניינה.

ב.
בסעיף 17 ד. לסיכומיה, מזכירה התובעת את הסכם הרציפות הנטען, וכך היא מציינת לגביו:
"הסכם בין המדינה למרכז השלטון המקומי – הסכם מיום 22.7.1976. שנחתם בין ממשלת ישראל בשם מדינת ישראל המיוצגת על ידי שר האוצר לבין מרכז השלטון המקומי לבין הסתדרות עובדי המדינה והסתדרות הפקידים עובדי המינהל והשירותים. ההסכם מתייחס לגבי שמירת רציפות זכויות פנסיה לעובד עובר בין רשות מקומית למדינה, או בין המדינה לרשות מקומית, או בין רשות מקומית לרשות מקומית אחרת."

ג.
בסעיף 17ד. הנ"ל, עושה התובעת שימוש במונחי הסכם הרציפות הנטען, אולם היא כלל אינה מתייחסת להגדרותיהם של מונחים אלו בהסכם. כך, בין היתר, התובעת לא טענה כי יש לראותה כ"עובד עובר", וממילא לא הציגה נימוקים בעניין זה.

ד.
עיון בהגדרות ההסכם, מלמד כי טיעונה של התובעת שלפיו הסכם הרציפות הנטען חל על עניינה – מעורר קשיים.
בסעיף 4(א) להסכם, שכותרתו "רציפות", מוקנית זכות לרציפות זכויות לצורך גמלה, בזו הלשון: "תקופות עבודתו של עובד עובר אצל בעלויות שונות ייחשבו לכל דבר כתקופת עבודה רצופה אחת אצל בעלות אחרונה למעט בכל המקרים הבאים [...]".
בסעיף 1 להסכם, הוא סעיף ההגדרות, הוגדרו מונחים שונים, בין היתר
המונחים: "עובד", "עובר עובד" ו"בעלות".
על פי אותו סעיף:
"עובד" הוא "עובד בשירות המדינה או ברשות". כאשר על פי המבוא להסכם, "רשות" היא "רשות מקומית".
"עובד עובר", הוא: "עובד העובר מעבודה בשירות המדינה לעבודה (ב)רשות או עובד העובר מעבודה ברשות לעבודה בשירות המדינה, או עובד העובר מעבודה ברשות אחת לעבודה ברשות אחרת".
"בעלות" על פי אותו סעיף, היא "המדינה" או "הרשות".

ה.
התובעת משרתת בשירות בתי הסוהר. חוק שירות המדינה (מינויים) תשי"ט-1959, איננו חל על קבלת אדם לשירות המדינה ועל שירותו בה: בחיל המשטרה או בשירות בתי הסוהר [סעיף 2(4) לחוק].

ו.
על רקע האמור לעיל, דעתנו היא כי התובעת לא הניחה תשתית טיעון מינימאלית, אשר לשאלת כניסתה לגדר הגדרות "עובד" ו"עובד עובר" על פי ההסכם; ממילא לא ניתנה לנתבעת הזדמנות להגיב לטענות שלא נטענו. מחדלים אלו יוצרים קושי לקבל את טענת התובעת שלפיה ההסכם חל עליה, אשר נותרה טענה סתמית.

ז.
מכל מקום, אין לנו צורך להעמיק בשאלת תחולת ההסכם. זאת, הואיל
וטענות התובעת מעוררות קשיים, גם במישור הזכות לרציפות גופא, על פי ההסכם - כפי שנבאר מייד בהמשך.

התובעת אינה זכאית לרציפות מכוח הסכם הרציפות הנטען
11.


אפילו נתעלם, לצורך הדיון, משאלת תחולת הסכם הרציפות הנטען על עניינה של התובעת, הרי שעיון בהוראותיו מלמד כי נסיבותיו של מקרה זה נכנסים לגדר חריג, אשר בהתקיימו "עובד עובר" אינו זכאי לרציפות.
ובמה דברים אמורים?
12.
בסעיף 4(א) להסכם, כאמור מוקנית זכות לרציפות. בסעיפים קטנים (1) – (4) של סעיף 4(א), מפורטים שורה של סייגים לזכות ("למעט בכל המקרים הבאים").
בסעיף 4(א)(1) נקבע כך:
"שולמו לעובד העובר פיצויים או גימלאות בגין הפסקת עבודתו אצל בעלות, לא תצורף תקופת העבודה אצל בעלות זו, שעבורה שולמו הפיצויים או הגמלאות."
על פי המסמכים שצירפה התובעת לתצהירה, שולמו לה פיצויי פיטורים, בכל אחת מן הרשויות שבהן עבדה: בעיריית טבריה[9]

, בעיריית צפת[10]

, וכן במועצה האזורית גולן[11]

.
התובעת לא ליבנה סוגייה זו, ולא נימקה כיצד מתיישבת טענתה כי ההסכם מקנה לה זכות לרציפות, עם העובדה ששולמו לה פיצויים.
13.
על כן, ואף בהתעלם משאלת תחולת ההסכם, קשה לראות כיצד ההסכם מקים או עשוי להקים לתובעת זכות לרציפות.

סיכומם של דברים
14.
ניתן לסכם ולומר, כי בנסיבותיו של מקרה זה, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח מקור נורמטיבי שמקנה לה זכות לרציפות זכויות לגמלה, והמקור (שלא לומר המקורות) אליו הפנתה – אינו מקנה לה זכות כמבוקש.
15.
אשר על כן, לא נותר לנו אלא לדחות את התביעה.
16.
משהגענו למסקנה זו, הרי אין לנו צורך להתייחס לטענות הנוספות שהעלו הצדדים. בפרט, אין לנו צורך להתייחס לעמדת הנתבעת, שלפיה שר האוצר לא הפעיל את סמכותו לכרות הסכמי רציפות בין שירות בתי הסוהר לרשויות המקומיות, אולם הפעיל את סמכותו לכרות הסכמי רציפות, מכוח סעיף 86 לחוק – אשר אינם חלים על סוהרים.
17.
חרף זאת, להלן נאמר מספר מילים, אשר לחלק מטענות התובעת בסיכומיה.

טענות התובעת בסיכומיה
18.
בסיכומיה ניסתה התובעת להרחיב את יריעת המחלוקת, והם כללו טענות שלא בא זכרן בכתב התביעה.
19.
כך, בין היתר, טענה התובעת בסיכומיה, כי החלטת הנתבעת שלא להכיר בזכותם של שוטרים וסוהרים להסכמי רציפות, אינו עומד במבחן הסבירות וההגינות ומקפח את זכויותיה. [12]
20.
טענה אחרת שהעלתה התובעת לראשונה בסיכומיה, הייתה טענת אפליה.
התובעת טענה, כי בכל הקשור לרציפות זכויות, עמדת הנתבעת מפלה את השוטרים והסוהרים לעומת אנשי הקבע, עובדי המדינה ועובדים אחרים.[13]
לטענתה:
"הן עובד מדינה, והן חייל בשירות קבע רשאים לבחור בתשלום פיצויים (לעובד מדינה) או מענק שחרור (למשרת-קבע), או ליצור הסכם רציפות עם מעביד לשמירה על זכויות הגמלה (סעיפים 86 או 92 לחוק שירות המדינה (גמלאות), וסעיף 38 או 42(ב) לחוק הגמלאות בצה"ל)".
לשיטתה, רק שוטרים וסוהרים הוצאו מכלל זה, וכאמור לדעתה הדבר מהווה אפליה.
עוד ציינה התובעת, כי מדובר בתוצאה בלתי נסבלת וקשה להאמין שהממשלה התכוונה להפלות ולפגוע במספר קטן מאוד של שוטרים וסוהרים. על כן, התבקש בית הדין:
"לתקן את העוול שהנתבעת גורמת לשוטרים וסוהרים ולקבוע כי התובעת זכאית לרציפות זכויות".
21.
דעתנו היא כי דין טענות אלו להידחות על הסף, ולו משום היותן בבחינת הרחבת חזית המחלוקת. הטענות לא הועלו בכתב התביעה, ואין מקום להעתיק את זירת הדיון לסיכומים. עיון בכתב התביעה, לא יכול ללמד -
לא במישרין, לא בעקיפין, לא במרומז ולא בקירוב - על כי יריעת המחלוקת כוללת טענת אפליה או חוסר סבירות. אף לא ניתן ללמוד מכתב התביעה
שהתובעת תוקפת את שיקול דעתו של השר בעניין הפעלת (או אי הפעלת) הסמכות לכרות הסכמי רציפות -
טענה אשר אילו הועלתה הייתה מעוררת שאלות כאלו ואחרות, לרבות בתחום הפרוצדורה. כאשר על כך יש להוסיף כי הטענות נטענו באופן סתמי, ללא פירוט מתאים.

אחרית דבר
22.
לאור כל האמור לעיל, כאמור, ראינו לדחות התביעה.
23.
בשים לב למכלול נסיבות העניין, איננו מוצאים לנכון לעשות צו להוצאות.
24.
במידה ומי מן הצדדים יבקש לערער על

פסק דין
זה, עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, זאת תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ט טבת תשע"ו, 31 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.






מר יוסי עבאדי
נציג ציבור (עובדים)

ורד שפר
, שופטת
נשיאה

מר רביב סתיו
נציג ציבור (מעסיקים)

[1]
תצהיר התובעת, סעיף 6, וכן נספח ג'
[2]
תצהיר התובעת, סעיף 7, וכן נספח ד'
[3]
תצהיר התובעת, סעיף 8 ונספח ה'
[4]
תצהיר התובעת, בסעיף 10
[5]
תצהיר התובעת, נספח ו'
[6]
תצהיר התובעת, נספח א'
[7]
תצהיר התובעת, נספח ז'
[8]
כתב התביעה, בסעיף 13
[9]
תצהיר התובעת, נספח ג'
[10]
תצהיר התובעת, נספח ד'
[11]
תצהיר התובעת, נספח ה'
[12]
סיכומי התובעת, בסעיף 12
[13]
סיכומיה התובעת, סעיפים 32-37







פה בית דין אזורי לעבודה 49401-10/13 נאוה ארגמן נ' מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר (פורסם ב-ֽ 31/12/2015)