פסקי דין על יעקב מזרחי | פסקי דין על מרים מזרחי

765/89 עא     14/03/1991




עא 765/89 יעקב מזרחי נ' מרים מזרחי




(פד"י מ"ו (3) 78)


(פד"י מ"ה (2) 255)

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 765/89

השופטים:
כבוד הנשיא מ' שמגר
כבוד השופט ד' לוין
כבוד השופט ת' אור

המערערת:


יעקב מזרחי


ע"י ב"כ עו"ד ע' קויפמן

נ ג ד


המשיבה:
מרים מזרחי


ע"י ב"כ עו"ד ש' סעדיה


ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
(השופטת מ' פורת)
מיום 30.10.89 בתמ"א 2548/88.

פסק-דין

הנשיא מ' שמגר
:

1. ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפיו קבע בית המשפט האמור כי חל שינוי נסיבות, ככל שהדבר נוגע לחובת המערער לשאת בתשלום עבור המדור של המשיבה, והמערער חויב בתשלום 200 ש"ח לחודש, שהוצמדו כאמור בפסק הדין.

2. עיקרי העובדות הרלוואנטיות הן אלה:

בני הזוג נשואים מאז 1951, אך גרים בנפרד כבר כ-12 שנה. ילדיהם הם בגירים. בעקבות סכסוכים נכרתו בין בני הזוג שני הסכמים:

ביום 4.3.78 נכרת בין הצדדים הסכם גירושין, על פיו החליטו בני הזוג להיפרד. הם הסכימו שהמערער יישאר בבית המשפחה באפקה (הצדדים גרו בבית ערבי ישן באפקה המוקנה לאפוטרופוס על נכסי נפקדים ומיועד לפינוי תמורת תשלום פיצויים), עד שהבית האמור יפונה. הוסכם, כי המשיבה תפנה את הבית על אתר. בעלי הדין חילקו ביניהם תכולת הבית, והמערער התחייב לתת למשיבה את מחצית סכום הפיצויים שיקבל עם פינוי הבית, לאחר ניכוי הוצאות.

כן התחייב הנתבע לשלם לאישה מדי חודש סכום של 1,000 לירות השתתפות בדמי שכירות, צמוד למדד.

הוסכם בין הצדדים, שההשתתפות בדמי השכירות תשולם לאישה עד קבלת חלקה בפיצויים עם פינוי הבית.

ביום 16.6.81 חתמו הצדדים על הסכם חדש (מוצג ת/4 בבית משפט קמא), על פיו חילקו ביניהם שנית את תכולת הבית, סוכם על חלוקת הפיצויים אשר יתקבלו תמורת פינוי הבית, וכן סוכם שהמערער ישלם למשיבה מדי חודש סכום של 500 ש"י, כהשתתפות בהוצאות המדור, וזאת עד שהמערער "יסיים חובותיו". לאחר סיום החובות אמור היה להגדיל את השתתפותו בשכר הדירה.

בשנת 1981 עזבה המשיבה סופית את בית המגורים המשותף באפקה.

הסכום של 500 ש"י בהסכם השני לא היה צמוד. מאידך גיסא, לא נקבע בהסכם זה שהשתתפות המערער בתשלום דמי השכירות תיפסק עם קבלת הפיצויים על הדירה.

בשנת 1982 הגישה המשיבה תביעת מזונות לבית המשפט המחוזי (תמ"א 1672/82).

בספטמבר 1982 קבע בית המשפט המחוזי, בדונו במזונות הזמניים, כי אין למשיבה זכות למזונות בהתחשב בהסכם שנחתם בין הצדדים ומאחר שהיא עובדת. עם זאת הוחלט שהסכום הנ"ל של 500 ש"י יהיה צמוד למדד.

בפסק-דין סופי בתובענה הנ"ל, קבע בית המשפט המחוזי, שההסכם בדבר תשלום מזונות אשר נכרת בין בני-זוג הוא בר-תוקף גם אם לא אושר על-ידי בית המשפט, ואישר תוקף ויתור האישה על מזונותיה, פרט לתשלום המערער כהשתתפות במדור, שהוצמד כאמור למדד.

ערעור המשיבה על פסק הדין הנ"ל נדחה על-ידי בית המשפט העליון ביום 30.3.87 (ע"א 286/85).

3. התשלום למדור הגיע במועד הדיון בבית המשפט קמא ל-100 ש"ח לחודש לערך.

4. המשיבה תבעה הגדלת מזונות בהפנותה דרישתה לתשלום עבור המדור. לטענתה, חלף זמן ולא נתקבלו פיצויים עבור הבית, אשר בהם ציפתה לראות בשעתו מקור לכיסוי הוצאות המדור. כן טענה נגד תוקפו המחייב של ההסכם הנ"ל, מאחר ולא ניתן לו תוקף לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973. כן גרסה, כי עצם חלוף הזמן ללא פינוי הדירה וקבלת פיצויים בעטיו מהווה שינוי נסיבות.

לפי התיזה של המשיבה, סיים המערער תשלום חובותיו, לאורם נקצב בשעתו סכום התשלום החודשי המוגבל עבור מדור, וגם בשל טעם זה יש להגדיל את הסכום.

5. בית משפט קמא קבע, כי ההסכם בין בני הזוג הוא תקף. כן ציין, כי לא חל שינוי בנסיבות האישיות של המשיבה (מצב בריאות וכדו'), כפי שהיא טענה.

מאידך גיסא, קבעה הערכאה הראשונה בעניין חובות המערער, שאכן ניתן להסיק שהחובות, אשר אליהן התייחס ההסכם, כבר נפדו, ולכן יש מקום להפעיל את התחייבות המערער הכלולה בהסכם, לפיה יגדיל השתתפותו בתשלום המדור עם פרעון החובות. בית המשפט העריך הסכום כהגדלה ב-100 ש"ח נוספים לחודש.

בעניין פינוי הבית ציין בית המשפט, כי בשנת 1981 נכרת הסכם אשר צפה תשלום למשיבה בשל עזיבת הבית, לאחר פינוי הבית על-ידי שני הצדדים וקבלת פיצויים בעקבות פינוי זה. בפועל עזבה המשיבה את הבית, החזקה בבית נותרה בידי המערער והוא אשר נהנה מקורת גג זו במשך כל השנים. אין לצאת מתוך הנחה שההסכם ת/4 צפה מגורי המערער בבית עד אריכות ימיו, אלא הצדדים סברו, שהמערער אכן יפנה את הבית, והפיצוי שיתקבל, אחרי ניכוי הוצאות, יתחלק שווה בשווה בין הצדדים.

בית המשפט קבע, כי הפסד התשואה של המשיבה הוא לפי הערכה נמוכה ביותר, סך 100 ש"ח לחודש. גם סכום זה יישא הפרשי הצמדה.

סכום זה ישולם על-ידי הנתבע לתובעת בנוסף ל-100 הש"ח הנוספים הנ"ל.

החיוב יחול עד קבלת הפיצוי עבור הבית וחלוקתו בין בני הזוג.

מכאן התוספת החודשית הכוללת של 200 ש"ח (100+100), שהוצמדו כמבואר בפסק הדין, שמיתווספים ל-500 הש"י המקוריים כפי שהוצמדו, ועל כך הערעור שלפנינו.

6. אין ממש בערעור זה.

בית משפט קמא צדק בראותו את ההסכם (ת/4) כמחייב.

בעניין הסכם זה קבעתי בע"א 286/85:

"המדובר בבני זוג אשר להם בנים שהם כבר בגירים. האשה עזבה את דירת בני המשפחה בשנת 1979 ופרט להפסקה קצרה, בתוך שנת 1981, היא אינה גרה עוד עם בעלה. לטענתה עזבה את הדירה בשל מעשי אלימות של הבעל, אולם בית המשפט המחוזי שם את עיקר מעיינו לצורך הכרעתו, בהסכמי הגירושין שנערכו בין בני הזוג, הראשון משנת 1979 והשני משנת 1981. בהסכם האחרון הסכימו בני הזוג, להיפרד סופית ונקבע כי מאחר והאשה עוזבת את הבית והבעל נשאר בדירה תקבל האשה מטלטלין מסויימים שפורטו ברשימה כדי להעבירם לדירתה וכי שני בני הזוג יחלקו ביניהם שווה בשווה את התמורה שתתקבל בעד פינוי הדירה. כן סוכם כי המשיב ישלם למערערת סכום של 500 שקל לחודש כהשתתפות בשכר הדירה עבור הדירה החילופית אשר אותה היה עליה לשכור, וזאת לתקופה עד שהמשיב יסיים סילוק חובותיו, ואז יתחיל להגדיל את
השתתפותו האמורה. בהסכם נקבע כי פרט לכך אין

למערערת ולא יהיו לה תביעות נוספות.

איני רואה מקום להתערבותו של בית משפט זה במסקנותיה של הערכאה הראשונה. בקובעו את שיעור התשלום החדשי בגבולות המזונות הזמניים, אשר להם ניתן בפסק הדין תוקף של מזונות סופיים, השתית בית המשפט המחוזי את מסקנותיו על ההסכם בין בני הזוג אותו ראה כמחייב. לעניין זה סבר בית המשפט, בצדק, כי אי-אישורו בשעתו של ההסכם בבית המשפט או בבית הדין, אין בו כדי לגרוע מן המהות המחייבת של ההסכם, ככל שהדבר נוגע ליחסים בין בני הזוג, ומה גם שהיה בו ביטוי לחלוקת הרכוש בין כל אחד משני המתדיינים שבפני
נו".

אשר-על-כן רשאי היה בית המשפט קמא לפנות לסעיפיו של ההסכם כדי לבחון את מידת מימושם. זאת ועוד, המסקנה כי ההלוואות דאז נפדו וכי ניתן לכן להגדיל את התשלום עבור המדור, שהופחת בשעתו בהסכמה בשל קיום חובות, היא סבירה.

אף עניין התשלום עקב השהיית פינוי הבית אין לפוסלו. הבית שימש כדין גם למגורי האישה, והחלוקה הצפויה של הפיצויים היוותה מרכיב, בין המקורות הכספיים אשר מהם הייתה האישה צריכה לכסות הוצאות המדור שלה.

משחלפו 12 שנה ללא תזוזה כלשהי במימוש הזכות הכספית לפיצוי, הפך עניין זכויותיה המוסכמות של האישה בחלק מן הפיצויים, לנושא שהוא חסר ממשות מבחינת כיסוי הוצאות המדור, ובית המשפט היה רשאי לקבוע, כי הנסיבות לאורן נקבע סכום המזונות – המיועד למדור – נשתנו וכי אי-מימוש ההסכם מחייב הגדלת התשלום החודשי.

לא הייתי מתערב במסקנות אלה ועל-כן הייתי דוחה את הערעור.

מאחר ושני בעלי הדין לא קיימו הוראותיו של בית-משפט זה לפי תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, והגישו סיכומים שגלשו בהרבה מעבר למה שהותווה בצו, לא תזכה המשיבה בהוצאות. המערער יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה לפי תקנה 514 לתקנות סדר הדין הנ"ל בסכום של 3,000 ש"ח.

השופט ד' לוין
:
אני מסכים.

השופט ת' אור
:
אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא.

ניתן היום, כ"ח אדר תשנ"א (14.3.91).






עא בית המשפט העליון 765/89 יעקב מזרחי נ' מרים מזרחי, [ פ"ד: מה 2 255 ] (פורסם ב-ֽ 14/03/1991)