פסקי דין על יואל בן נתן דניאלס |

512/89 עפ     07/03/1991




עפ 512/89 יואל בן נתן דניאלס נ' מדינת ישראל




(פד"י מ"ה (2) 216)

(פד"י מ"ה (2) 496)

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים
ערעור פלילי מס' 512/89

השופטים:
כבוד הנשיא מ' שמגר
כבוד השופט ש' לוין
כבוד השופט ד' לוין

המערער:
יואל בן נתן דניאלס


ע"י ב"כ ע"י ב"כ ש' עוזה

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל


ע"י ב"כ עו"ד א' רומנוב, סגן בכיר לפרקליט המדינה

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
(סגן הנשיא ח' שטיינברג והשופטים א' לוי, ד' בר אופיר)
מיום 13.9.89 בתפ"ח 101/89.


פסק-דין

השופט ד' לוין
:

1. בליל שבת, 9.12.88, מצאה המנוחה דליה דקייה את מותה הטראגי כתוצאה מקליע שנורה לגולגולתה מטווח קרוב וגרם נזק חמור למוחה. הקליע נורה מתת מקלע שהיה בשעת האירוע ברשותו ובשליטתו של המערער.


2. המערער הועמד לדין על-פי כתב-אישום שייחס לו את גרימת מותה של המנוחה והאשים אותו בביצוע עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין תשל"ז-1977. הדרגה הראשונה, על-פי הראיות שהוצגו לפניה, הרשיעה את המערער בביצוע העבירה הנ"ל.

3. במוקד הדיון בדרגה הראשונה עמדה השאלה, האם נתקיימו במקרה דנן כל אותם רכיבי היסוד הנפשי, המפורטים בסעיף 301 לחוק העונשין, שכן רק בהתקיימם לצד היסוד העובדתי, המוכח, מתגבשת עבירת הרצח.

הדרגה הראשונה נדרשה איפוא לסקור הראיות ולקבוע – האומנם הכין עצמו המערער למעשה התקיפה? האם החליט להמית את המנוחה?


האם עשה את שעשה בלא שקדמו למעשה קינטור או התגרות מצדה?


הדרגה הראשונה, בהגיעה למסקנה המרשיעה, מצאה, כי אכן כל הרכיבים הנ"ל מתקיימים, ונימקה נמק היטב את מסקנתה.

4. ביסוד הערעור לפנינו הדיון באותן סוגיות עצמן, החוזרות ועולות מתוך השגותיהם של המערער וסניגורו כנגד המימצאים שנקבעו על-ידי הדרגה הראשונה וכנגד המסקנות המשפטיות שהסיקה.

בפי המערער, שאיפשרנו לו לטעון טענות בעצמו, השגות מהשגות שונות, שבמידה מסוימת סותרות זו את זו, ואחרות המתבססות על גירסה עובדתית, שלא נתקבלה על-ידי הדרגה הראשונה, ובמידה מסוימת – אפילו לא הוצגה לפני הדרגה הראשונה.

בפי הסניגור טענות כנגד הקביעה, שבנסיבות, כפי שהוכחו, מתקיימים רכיבי העבירה הנ"ל, כולם או חלקם; במיוחד מושם הדגש בטענה, כי לא הוכח מעבר לספק סביר, שהמערער החליט להמית את המנוחה, ומכל מקום, מכרסם הספק אם אמנם זו הייתה הכוונה שהנחתה אותו. ראוי, על-כן, לסברתו, שההרשעה תומר מעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) להרשעה בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין.

5. עד שאני בא לבחון על טענותיהם של המערער וסניגורו, יש להתעכב על התשתית העובדתית שהונחה בפני
הדרגה הראשונה, ולעמוד על רקע ההתרחשות, שהסתיימה באירוע כה טראגי.

אלה נקבעו בצורה ברורה ומפורשת על-ידי הדרגה הראשונה, על-פי חומר הראיות שהוצג לפניה על-ידי התביעה ועל-ידי הסניגוריה כאחד. חלק מהעובדות לא היו למעשה שנויות במחלוקת, ואילו באשר לעובדות החשובות, שהיו שנויות במחלוקת, העדיפה הדרגה הראשונה את גירסת התביעה על פני גירסתו – וליתר דיוק גירסותיו - של המערער. מבחינת אמינותם של העדים, התרשם בית המשפט חיובית מדבריהם של עדי התביעה שהיו עדים להתרחשויות, ואלה הם החשובים לענייננו, ואילו עדותו של המערער לא זכתה לאמונו של בית המשפט; היה אכן יסוד רב להתרשמות שלילית זו לאור הגירסאות השונות והתמוהות שנשמעו מפיו במהלך עדותו ועוד קודם לכן בעת שנחקר במשטרה.

לאחר שנתתי דעתי לפרוטוקול הדיון, להכרעת הדין ולמוצגים הרלוואנטיים, איני מוצא כל מקום להתערב במימצאים העובדתיים כפי שנקבעו על ידי הדרגה הראשונה, שכן הם מעוגנים היטב בחומר הראיות והם מושתתים בין היתר על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט מהעדים, ובכללם המערער.

6. זו המסכת העובדתית הדרושה לענייננו, כפי שנקבעה, כאמור, על-ידי הדרגה הראשונה. אתאר את הדברים על-פי סדר ההתרחשויות – מעת תחילת ההיכרות בין המערער לבין המנוחה ועד לרגע הקריטי, לכשנורתה הירייה שקיפדה את פתיל חייה.

א.

המערער הכיר את המנוחה לפני כשלוש שנים במקום עבודתם המשותף, בבית החרושת תדיראן. היחסים בין השניים הפכו עם הזמן להדוקים ואינטימיים, עד שנתגבשה אצל בני הזוג ההסכמה שיגורו יחדיו בבית המנוחה ויבואו בברית הנישואין.

משנתהדק הקשר בין בני הזוג הוצג המערער לפני הוריה של המנוחה ובני משפחתה, ואלה נתנו ברכתם ליחסים ולתכניות של בני הזוג.

ב.

דומה היה שתכנית הנישואין הגיעה לכלל מימוש וביצוע; נקבעו המועד והמקום לטקס הנישואין; נשלחו הזמנות לקרואים, וכמנהג בני העדה אליה השתייכה המנוחה אמור היה להקדים את טקס הנישואין טקס "החינה". נקבעו המועד והמקום לכך, והתכנסו החוגגים. או אז, ורק אז, נתבררה למנוחה ולבני משפחתה העובדה המדהימה, שהמערער הוא איש נשוי ובמשך ימים רבים הוליך אותם שולל.

נקודת המפנה הייתה בכך שהמערער לא התייצב לטקס "החינה", וכשביקשו בני המשפחה לעמוד על חקר העניין, נודע להם, מפי חברים של המערער, דבר היותו נשוי ומקום מגוריו.

ג.

אחיה של המנוחה, מרדכי, יצא עם אחיו נסים ועם אדם נוסף לביתו של המערער, ושם מצאוהו מסתתר בתוך ארון. בפני
יתם אליו דרשו ניתוק מיידי של היחסים עם המנוחה והחזרת כמות של זהב, שלטענתם קבל המערער מאחותם.

מרדכי ואחיו נסים קבעו מפגש עם המערער, ליום המחרת, על-מנת שישיב להם הרכוש שקיבל מאחותם, אולם המערער הערים עליהם ונמלט מפניהם.

ד.

המערער, חרף היותו נשוי, ביקש לדבוק בקשר עם המנוחה, ולכן ניסה, בטוב וברע לחדש את יחסיו עמה ולהחזירם לקדמותם, וזאת בטענות ובהבטחות שונות אך גם בהתנהגות תקיפה ומאיימת.

ה.

אחד האירועים שהתרחשו בהקשר זה, והחשוב מאוד לענייננו, היה בשעת לילה מאוחרת, ברביעי בשבוע, כיומיים לפני שקופחו חיי המנוחה.

אחיה של המנוחה, מרדכי, הבחין מבעד לחלון דירת המשפחה במערער המשוטט בחצר ביתם. היה זה בשעה 01:30. מרדכי נטל סכין בידו יצא מפתח הבית והלך לקראת המערער. זה הבחין בו, דרך את הנשק שהחזיק בידו, ואיים לפגוע במרדכי. נוכח התפתחות זו ביקש מרדכי להרגיעו, הזמינו להיכנס לדירה והתפתח דין ודברים בינו לבין מרדכי ויתר בני המשפחה, שהתעוררו בינתיים משנתם. לדברי מרדכי, שבית המשפט האמין להם, דרש המערער שהמנוחה תבוא עמו, שאם לא כן יפגע בנוכחים ברימון יד שהחזיק בידו.

בהמשך המפגש איפשרו למערער לשוחח עם המנוחה, אולם בסופו של דבר מאומה לא יצא מפגישה זו, שכן אמה של המנוחה חשה ברע ונלקחה לאשפוז, כשהיא מלווה על-ידי בני המשפחה והמערער. בכך הסתיים המפגש הבלתי צפוי והמתוח הזה.

ו.

יומיים מאוחר יותר, ב-9.12.88, הייתה המנוחה בבית הוריה בחברת בני משפחתה. חלק מהם צפה בטלוויזיה בחדר המגורים, וחלק אחר, בכללם המנוחה, אחד האחים ושכנה, היו במטבח.

בשעה 20:00 לערך פרץ המערער אל הדירה דרך מרפסת המטבח והמטבח ונכנס לתוך חדר המגורים. המערער – שהיה אז בשירות מילואים – היה לבוש מדי צה"ל, מזוין בתת-מקלע עוזי ובמחסניות תחמושת. תוך איום בנשקו, שהופנה כנגד הנוכחים, דרש מהמנוחה, מאחיה מרדכי ומאחיה דוד להתלוות אליו.

מרדכי חשש שהמערער מבקש לקחתם כבני ערובה, לכן לא נשמע לדרישה, צעד אל עבר המערער בחזה מזדקר עד שנוצר מגע בין הנשק לבין גופו, וקרא ואמר למערער שאם הוא "גבר", שיעיז לירות.

המערער נסב לכיוון המטבח, הפנה את נשקו אל עבר המנוחה וירה שתי יריות בודדות. אחד הקליעים פגע במנוחה וגרם למותה. המנוחה צנחה ארצה שותתת דם, ואילו האח מרדכי התנפל על המערער; הם נאבקו על השליטה בנשק; תוך כדי המאבק נפלט מהנשק צרור יריות שפגע במקומות שונים בדירה. בסופו של דבר גבר מרדכי על המערער ונטל ממנו את נשקו.

המערער הצליח להימלט. הוא הסתתר אותו לילה במבנה סמוך, שם הסתיר מחסניות תחמושת שנשארו בידו. בבוקר נסע לאשדוד, ושם הסגיר עצמו לידי המשטרה.

זו התשתית העובדתית, המעוגנת כאמור בעדויות וביתר הראיות, לרבות הודעות שנגבו מהמערער. אשלים אותה במספר עובדות רלוואנטיות, ככל שיידרש, בעת הדיון בשאלות המשפטיות העומדות על הפרק, כמתואר לעיל.

7. אבחן קיומם של הרכיבים המבטאים את היסוד הנפשי ואת "הכוונה תחילה" שבמעשה שביצע המערער בשני מעגלים:

אחד רחב יותר – ברדיוס המקיף את מערכת היחסים וההתרחשויות מאז שנתגלה כי המערער הוליך את המנוחה שולל בהבטחותיו לשאתה לאישה בעוד הוא נשוי לאחרת, ועד ליום השישי, שבסופו פרץ המערער מזוין בנשקו לדירת המנוחה.

המעגל האחר הוא צר יותר והוא מקיף את ההתרחשויות באותו יום שישי, מעת שגמלה בלבו של המערער ההחלטה לבוא אל דירת המנוחה באותו לילה ועד הלחיצה על הדק תת המקלע וגרימת המוות.

כל אחד משלושת הרכיבים – היעדר הקינטור, ההכנה, וההחלטה להמית - ייבחנו במרחב שני המעגלים הללו.

8. העדר קינטור

סקירת העובדות מראה בעליל, כי המעשה נעשה ללא קינטור סוביקטיבי ועל אחת כמה וכמה ללא כל יסוד של קינטור מבחינה אובייקטיבית, שכן רכיב זה נבחן משתי זוויות ראייה אלה. (ע"פ 889/78, 68/79 מוגרבי נ' מדינת ישראל
, פ"ד לד (1) 576; ע"פ 918/80 קישיניובסקי נ' מדינת ישראל
, פ"ד לה (4) 475).

בדין קבעה הדרגה הראשונה, כי הוכח שהמעשה בוצע בהיעדר קינטור.

אם אני בוחן את ההיבט הזה מבחינת גירסותיו של המערער עצמו, ייאמר מייד, כי על-פי אחת הגירסות השאלה כלל לא מתעוררת, שכן בגירסתו זו טוען המערער שכלל לא התכוון לירות או לפגוע במנוחה, אלא מותה

נגרם כתוצאה מפליטת כדור, שהוא לא היה אחראי לה, בעת המאבק שהתפתח בין האח מרדכי לבינו. גירסה זו נדחתה לחלוטין כלא אמינה ואכן אין לה כל יסוד.

על-פי הגירסות האחרות, היוצאות מתוך ההנחה שהוכח כי המערער ירה וגרם את מותה של המנוחה, תיבחן סוגיית הקינטור בשני המעגלים שתוארו לעיל.

במעגל הרחב הטענה האפשרית היא, כי התנהגות בני משפחתה של המנוחה, ובמיוחד התנהגותו של האח מרדכי, היא שהקניטה אותו והסעירה את רוחו.

הכיצד? לדבריו, אהב את המנוחה ורצה באמת ובתמים לקשור גורלו ועתידו עמה; כלל לא הוליך אותה שולל, אלא שכוונתו להתגרש מאשתו עוד בטרם יגיע מועד הנישואין עם המנוחה השתבשה. מאותו זמן שנתבטל טקס ה"חינה" והנישואין, מנעו בני המשפחה חידוש הקשר בינו לבין חברתו. בני המשפחה התרצו לכאורה בסופו של דבר והסכימו כי המנוחה תתמיד בקשריה עמו, לכשהבינו כי כלה ונחרצה עמו להתמיד בקשריו עם המנוחה ולא ליתן לגבר אחר לגעת בה. לדבריו, מצאה הסכמה זו את ביטויה באותו מפגש שהתקיים בדירת המנוחה ביום רביעי בלילה, כמתואר לעיל והנה, למחרת היום נמסר לו, כי ההסכמה בטלה ומבוטלת. זאת ועוד, האח מרדכי עשה הכול לניתוק הקשר עם המנוחה ובאותו לילה יצא לקראתו כשסכין שלופה בידו. אולם, כאמור, אין מחלוקת, כי אותה התרחשות הסתיימה בשיחה עניינית עם בני המשפחה ובכך שהמערער התלווה אל בני המשפחה שעה שהעבירו את האם לאישפוז.

במערכת היחסים הזו, שהייתה, אל נכון, מתוחה בשל התנהגותו הנפסדת של המערער, אין דבר שניתן להגדירו כקינטור סובייקטיבי. נהפוך הוא, על-פי תיאור הדברים מפי המערער בעדותו, בהודעתו ת/11 ובשיחזור האירוע ת/20, עד לאותו יום שישי, כשפרץ לדירת המנוחה, קיווה והאמין, כי יגיע לכלל הבנה והסכמה עם המשפחה ועם המנוחה על חידוש הקשר, והוא סבר שלאמונתו זו יש יסוד לאור שיחותיו עם אבי המשפחה.

ככל שמבקש המערער לראות קינטור במפגש בחצר הבית בין מרדכי לבינו כשמרדכי מחזיק בסכין, הרי שאין באירוע זה כפי שהתפתח בהמשך כל יסוד של קינטור, שהרי לא נעשה כל שימוש בסכין; והמנוחה כלל לא הייתה מעורבת בתקרית ולא עודדה אותו. ההתרחשות הסתיימה, כאמור, במפגש, בשיחה ולכאורה בהבנה מסוימת; ומעל לכול, מאז ועד לגרימת המוות חלפו ועברו יומיים, שניתקו כל קשר של ממש בין אותה תקרית לבין מה שיקרה ביום שישי.

ודאי שאין להעלות על הדעת בנסיבות אלה כל יסוד אובייקטיבי של קינטור.

במעגל הצר של יום האירוע עצמו לא היה כל יסוד של קינטור. לדברי של המערער, הוא החליט לבוא לבית המנוחה כדי לפתור את מערכת היחסים שבינו לבין המנוחה ובני משפחתה מתוך הסכמה, ולו גם יצטרך לנקוט גישה תקיפה.

מעדותו והודעתו ת/11 לא עולה, שבא לכלל מעשה בגלל קינטור שקדם לבואו אל תוך הדירה. כאמור, מערכת היחסים שתוארה בתחומי המעגל הרחב לא טמנה בחובה קינטור כלשהו. השלב הקריטי באותו אירוע היה כאשר המערער איים על בני המשפחה בתת המקלע שהיה במחסנית ודרש במפגיע שיתלוו אליו, ואז צעד מרדכי לעברו בחזה זקור ואמר לו "אם אתה גבר תירה בי".

התנהגותו של מרדכי ואמירתו הנ"ל אין לראותן, אפילו סובייקטיבית, כקינטור. אפילו הייתי רואה באמירה כזו קינטור סובייקטיבי, הרי היה זה במערכת היחסים העכורים שבינו לבין מרדכי, אך מה בין הדברים הללו לבין התגרות המסבירה תגובה נסערת ואלימה כנגד המנוחה, שלא אמרה דבר ולא עשתה דבר למורת רוחו של המערער אותו ערב.

הנה כי כן, גם במעגל צר זה אין כל קינטור מהבחינה הסובייקטיבית, ועל אחת כמה וכמה באמת מידה אובייקטיבית.

9. ההכנה

במעגל הרחב אפשר לכלול את דבקותו של המערער ברצון הנחרץ להתמיד ביחסיו הקרובים עם המנוחה, לקבל את הסכמת בני משפחתה לכך, ולמנוע כל קשרים בין המנוחה לבין גבר אחר. לשם מימוש הכוונה הזו ניצל המערער נשק שניתן בידו, משנקרא לשרות מילואים, כדי להמחיש באמצעותו את דעתו הנחרצת. בשל כך בא אל דירת המנוחה ביום רביעי לאחר חצות הלילה כשהוא מצויד בנשקו, ולא נתקררה דעתו גם כשנתקל בהתנגדות מצד האח מרדכי ובני המשפחה. הוא הצטייד כדבריו, גם ברימון צה"לי; הכין את הרימון; נטל אותו עמו, כשבא אל בית המנוחה באותו לילה, וגם איים לפוצץ את הרימון אם לא ייענו לדרישותיו. זאת יש להדגיש, שהרימון היה כתוספת מאיימת לעצם התייצבותו לאותו מפגש כשתת-מקלע טעון ודרוך בידו.

כאמור, אותו מפגש הסתיים בסופו של דבר בלא שהתרחש דבר יוצא דופן.

במעגל הזה מוצאים ביטוי להכנה נפשית ולהכנה מעשית לממש את כוונותיו, אם בטוב ואם ברע.

במעגל הצר אין לי אלא להפנות את תשומת הלב להלך נפשו של המערער ולמעשיו ביום ששי שהסתיים כאמור במותה של המנוחה.

לאחר שנפרד המערער מבני משפחת המנוחה ביום רביעי בלילה – לדבריו, בהבנה חיובית מסוימת – התקשר המערער, לגירסתו, עם אביה של המנוחה, שוחח עמו וביקש לבוא ביום שישי או במוצאי שבת להיפגש עמם ולהגיע לסיכום חיובי של היחסים; אולם, האב הגיב כי בתו לא תהיה בבית באותו יום וגם למחרת, וללבו התגנב החשד כי חברתו נתנה את עינה באחר. לדבריו, החליט אז כי הוא ילך בערב אל בית המנוחה, כאמור בהודעתו ת/11, "שיכור בראש טוב, ואז יהיה לי יותר בטחון לדבר אתם חזק". בהמשכו של אותו יום סר, לדבריו, למסעדה ברמלה, לגם חצי בקבוק וודקה, ואז (כך הוסיף וסיפר ב-ת/11):
"ראיתי ראש שלי טוב. אמרתי עכשיו אני הולך אליה בשביל לקחת אותה אתי לבית של ההורים שלי לדיבור… החלטתי שזה הסוף והיום נחליט או לפה או לפה, והיום אני גומר ענין. הכוונה שלי היתה או שאני מתרחק מהמשפחה שלה או שאני בונה את המשפחה אתה".

בהמשך התקרב בהיחבא לבית משפחת המנוחה, האזין לשיחה שבה השתתפה המנוחה במטבח והחליט להיכנס "בעצבים" לדירה.

המערער פרץ אז לתוך הדירה כשהוא מצויד בתת-מקלע עוזי ובארבע מחסניות, כשהנשק טעון ודרוך. משנכנס לדירה איים בנשק זה על בני המשפחה בתביעה שהמנוחה והאחים יתלוו אליו וילכו עמו.

אין ספק שבכל אלה ביטוי חד וחלק לכך שהמערער הכין

עצמו מעשית לביצוע המעשה, בעזרת הנשק שהביא עמו, אם לא יצליח להשיג את מטרתו בדרך אחרת.

מסקנת הדרגה הראשונה כי רכיב זה מתקיים, אכן הוכחה כדבעי.

10. ההחלטה להמית

רכיב זה עניינו בדברים שבלב, במחשבה ובכוונה שהתגבשה בסתר לבו של הנאשם (ובענייננו – המערער). לפיכך, ניתן לעמוד על חקר ליבו של המערער במקרה דנן, ככל שאין לו ביטוי בדברים שהתוודה עליהם, מתוך התנהגותו הכללית ומתוך התייחסות לתוצאות הטבעיות והצפויות מהתנהגותו בעת המעשה.

החלטה כזו יש והיא נרקמת ומתגבשת לאורך זמן, נדבך על גבי נדבך, עד שהכוונה מתממשת במעשה גרימת המוות, ויש שהיא מתגבשת כהרף עין, בשל התרחשות או הלך נפש שהתהוו סמוך למעשה עצמו.

הלכה היא, כי יסוד ההכנה ויסוד ההחלטה להמית שלובים וכרוכים זה בזה (ע"פ 655/78, 663 שמידמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לד (1) 63, בעמ' 72; ע"פ 299/81 טטרואשוילי נ' מדינת ישראל
, פ"ד לו (1) 141, בעמ' 148): בעוד שההכנה מבטאת את המעשה הפיסי והשלכותיו, ההחלטה להמית מבטאת את היסוד הנפשי – הלך הרוח (ראה: ע"פ 29/79 סלמאן נ' מדינת ישראל
, פ"ד לד (2) 118, ע"פ 686/80 סימן-טוב נ' מדינת ישראל
, פ"ד לו (2) 253, בעמ' 261). כשם שניתן ללמוד מההכנה מה התחולל בלבו של הנאשם תוך כדי ביצוע המעשה, כך ניתן להסיק מהעובדות המלמדות על הכוונה את התגבשות מעשה ההכנה, והדברים ידועים.

לכן גם במקרה דנן, שילוב זה שבין הדברים מתקיים, וכל שהסברתי וציטטתי לעיל לעניין ההכנה משליך לא מעט על ההחלטה שהלכה והתגבשה בלבו ובתודעתו של המערער, עד לרגע הקריטי שבו לחץ על ההדק וגרם למות המנוחה.

אולם על אלה יש להוסיף ולהדגיש את העובדות הבאות:

א.

הוכח, על-פי סימני הירי, כי הירי מתת המקלע שהחזיק בו המערער היה מטווח של כ-5 ס"מ, כשם שהוכח שקנה כלי הנשק היה מכוון לגולגלתה של המנוחה.

ב.

כדברי המערער עצמו, התגבש אצלו הרצון לגמור את העניין עם המנוחה ובני משפחתה באותו יום, כדברים שמצוטטים כבר לעיל: "החלטתי שזה הסוף, והיום נחליט או לפה או לפה, והיום אני גומר ענין..." (ההסבר שהתכוון לכך שאו שהוא יתרחק מהמשפחה או שיבנה משפחתו עמה אינו מתיישב עם ההתרחשויות, על-פי מכלול הראיות, ובית המשפט דחה אותו).

ג.

המערער הבין וידע שהוא הולך לבצע מעשה חמור וקשה והוא צריך יהיה להתגבר על מעצורים נפשיים שעלולים להרפות את ידיו. לפיכך החליט לחזק את רוחו בשתיית כמות ניכרת של משקאות חריפים, כפי שביטא זאת בדבריו: "אני אלך בערב אליהם שיכור בראש טוב, ואז יהיה לי יותר בטחון לדבר אתם חזק".

ד.

המערער חשד במנוחה שהיא בוחלת בחברתו וכבר מקיימת יחסים עם גבר אחר. לפיכך בא לעמוד על מצב היחסים עם המנוחה ובני ביתה באותו לילה של יום רביעי, ולפיכך פרץ עם נשק שלוף וחמוש בידו אל הדירה, ובהיותו כבר בתוככי הדירה ובעיצומו של האירוע דרך את הכלי. כך עולה מחומר הראיות.

ה.

העדה רינה אקרוקר העידה על כך שהמערער, כשביקר בביתה ברמלה, בטרם יצא אל בית המנוחה, אמר לה שביקורו זה הוא אולי האחרון בביתם. היא סברה שהוא מתבטא כך משום שהוא עומד לשאת אישה בקרוב. המערער הסביר בחקירתו במשטרה (ת/11) את הדיבור הזה, שהוא מודה בו, בכך שהוא היה סבור שחברו הטוב עומד למות עקב מחלתו ולכן לא יפגוש בו עוד ובעדותו בבית המשפט שינה את טעמו, וסיפר, כי החליט להימנע מלבקר ברמלה משום איומים שאשתו השמיעה כנגדו. הסברים אלה לא נתקבלו על דעת בית המשפט כאמינים, והדרגה הראשונה נתנה לכך טעמים סבירים והגיוניים. מה שכן מתקבל הרבה יותר על הדעת הוא שהמערער חש כי הוא עומד לבצע מעשה חמור, שעלול להרחיקו מהחברה וממילא גם מאותה עדה לתקופה ארוכה.

על רקע עובדתי זה תיבחן החלטתו של המערער במעגל הרחב ובמעגל הצר.

במעגל הרחב מצטייר ברורות הלך נפשו של המערער כלפי המנוחה, אך באותה מידה גם כלפי בני המשפחה, ובמיוחד ובמודגש כנגד האח מרדכי, שלאורך כל הדרך עמד בדרכו. ברור שביקש לתת ביטוי נחרץ לכוונותיו, תוך שהוא מוכן לעשות שימוש בנשקו ובדרך זו לפתור את הבעיה. במעגל זה משתקפת החלטה להמית – להמית את מי? האם את המנוחה דווקא או שמא מישהו אחר, למשל את האח מרדכי?

במעגל הצר, ההחלטה להמית נעשית קונקרטית, ברורה ומוחלטת: הוא לא יורה במרדכי, שכביכול מתגרה בו ואומר לו "אם אתה גבר, תירה בי", וזאת כאשר הנשק ממש צמוד לחזהו של מרדכי. הוא לא יורה בו, כי בסופו של דבר לא הוא שהדריך את מנוחתו אלא המנוחה, שהתרחקה ממנו ולחששותיו נתנה עיניה באחר. את הנשק הוא היפנה אל המנוחה, לחלק גופה הרגיש ביותר – לגולגולתה. את הירי ביצע ממרחק של 5 ס"מ, והרי כל בר-בי-רב יבין ויצפה תוצאותיה הקטלניות של ירייה כזו. המערער, כשהפנה את פניו ואת כלי הירייה לכיוון המטבח, ידע כי המנוחה ניצבת שם, ואם אז הפעיל את נשקו הרי זה משום שרצה לפגוע בה – בה ולא במישהו אחר.

כך סברה וכך ניתחה את הדברים הדרגה הראשונה. אין למצוא כי שגתה בכך, ואין לראות כל ספק סביר באשר למסקנה המתבקשת מכלל הנסיבות גם מהיבט זה.

10. אשר-על-כן, המסקנה הבלתי נמנעת היא, כי המערער אכן ביצע את מעשה הרצח, והרשעתו בביצוע העבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, בדין יסודה.

התוצאה היא, שדינו של הערעור להידחות.

הנשיא מ' שמגר

: אני מסכים
.

השופט ש' לוין
:
אני מסכים
.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ד' לוין
.

ניתן היום, כ"א באדר תשנ"א (7.3.91).







עפ בית המשפט העליון 512/89 יואל בן נתן דניאלס נ' מדינת ישראל, [ פ"ד: מה 2 496 ] (פורסם ב-ֽ 07/03/1991)