פסקי דין על המזרח שירות לביטוח בע"מ | פסקי דין על חנוכה מומן | פסקי דין על שלמה מומן | פסקי דין על עיזבון המנוח דוד פחימה ז"ל ואח' |

283/88 עא     10/04/1991




עא 283/88 המזרח שירות לביטוח בע"מ נ' חנוכה מומן, שלמה מומן, עיזבון המנוח דוד פחימה ז"ל ואח'




(פד"י מ"ה (2) 216)

(פד"י מ"ה (2) 777)

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 283/88

השופטים:
כבוד הנשיא מ' שמגר

כבוד השופט א' ברק

כבוד השופט ג' בך

המערערת:
המזרח שירות לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ב' זיגר

נ ג ד

המשיבים:
1. חנוכה מומן
2. שלמה מומן
ע"י ב"כ עו"ד י' דקר – בשם המשיבים 1-2;
3. עיזבון המנוח דוד פחימה ז"ל
4. יצחק דיין

ע"י ב"כ עו"ד ע' זלצמן – בשם המשיב 4.

ערעור על פסק-דינו של בית המפשט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת מ' פורת) מיום 13.10.87 בת"א 1688/79.

פסק-דין

השופט ג. בך
:
הרקע, ותמצית העובדות

1. נושא התביעה לפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת מ' פורת) היה תאונת דרכים שאירעה ביום 5.8.76. ואלה עובדות התקרית: בלילה, אור ליום 5.8.76, נהג מומן חנוכה, המשיב 1 (להלן המשיב), מונית בכביש רמלה – לוד. בכיוון הנגדי באה מולו בחשיכה מכונית פרטית 2 (להלן - המכונית) נהוגה בידי דוד פחימה המנוח (להלן - פחימה).

בית המשפט קמא קבע, כי פחימה נסע ללא אורות, ומשום כך לא ראה המשיב את המכונית ממרחק, ותוך כדי עקיפת רכב אחר שנסע לפניו, התנגשה המונית שלו במכונית. המשיב הבחין במכונית רק ברגע האחרון עובר לתאונה.

פחימה נהרג בתאונה, ועזבונו הינו המשיב 3. כן נהרגה נוסעת נוספת שנסעה עמו במכונית. כל הנוסעים במונית נפגעו. עקב כך הוגשה תובענה לבית המשפט המחוזי לקבלת פיצוי על פגיעותיו של המשיב, ועל הנזקים שנגרמו למשיב 2 (בעל המונית). התובענה הוגשה תחילה נגד עיזבון פחימה וכנגד מי שחשבו התובעים שהינה המבטחת – "המזרח שירות לביטוח בע"מ
", המערערת בערעור שלפנינו (להלן - המזרח). מאוחר יותר תוקן כתב התביעה והוסף כנתבע גם דיין יצחק (להלן - דיין), הבעלים של המכונית בעת התאונה (והמשיב 4 בערעור זה). בשנת 1985 נעשה תיקון נוסף, בו הוספה כנתבעת גם "פיניקס אינשורנס קומפוני לימטד" (להלן - פיניקס), וזאת לאחר שהתברר לתובעים כי פיניקס הייתה מבטחת המכונית ולא המזרח, ששימשה כסוכנות ביטוח עבור פיניקס. פיניקס הגישה בקשה למחוק את התובענה נגדה מחמת התיישנות, ובקשה זו נתקבלה על-ידי השופט י' בן-שלמה.

בהחלטתו, נושא ערעור זה, דן בית המשפט המחוזי רק בשאלות היריבות בין הצדדים למשפט והאחריות לגרימת התאונה הקטלנית. הדיון וההכרעה בדבר גובה הנזק יתקיימו בנפרד, במועד מאוחר יותר.

2. מכיוון שהתאונה אירעה לפני תחילתו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, חל על המקרה הדין הקודם, ובית משפט קמא היה צריך לדון בשאלה, מי מהצדדים גרם לתאונה. בית-משפט קמא קבע, כי על סמך הראיות שהובאו לפניו יש להטיל את מלוא האחריות לתאונה על פחימה.

כמו כן קבע בית משפט קמא, כי יש לדחות את התביעה כנגד בעל המכונית (דיין), שכן השימוש שעשה פחימה במכונית לא היה כעובד או שלוח של דיין, ואין להטיל אחריות אישית על דיין לעוולה שגרם פחימה. שתי נקודות אחרונות אלה אינן שנויות יותר במחלוקת בערעור זה.

3. לעניין חבותה של המזרח (המערערת בערעור שלפנינו) קבע בית המשפט קמא, כי ידוע שהמבטחת הייתה פיניקס, אשר התובענה נגדה נמחקה מחמת התיישנות, ולא המזרח, שהינה סוכנות ביטוח בלבד. אך מחומר הראיות, ובעיקר מסעיף 24 לכתב-הגנתה של המערערת, עולה, כי המזרח הציגה עצמה כמבטחת, ומשעשתה כן גרמה למשיבים להאמין כי היא אכן הצד הנכון לתובענה. המשיבים פעלו על-פי מצג זה וישבו בחיבוק ידיים ולא פעלו לתיקון מיידי של התובענה על-ידי צירוף הצד הנכון. משצירפו את פיניקס לבסוף, נמחקה תביעתם מחמת התיישנות. בנסיבות אלה, כאשר המשיבים נמנעו מפעולה על סמך מצגה של המזרח, אין לפטור את המזרח מתוצאות המצג.

יתירה מזו, לדעת בית המשפט קמא, האמור בסעיף 24 לכתב ההגנה מהווה הודאת בעל דין, והודאה זו פטרה את המשיבים מן החובה להביא ראיות נוספות בדבר.

בסעיף 24 לכתב ההגנה (המתוקן) נאמר:



"הנתבעת מס' 3 (המזרח, ג' ב') טוענת כי תקפה של פוליסת הביטוח פג עם מכירת המכונית והעברת הבעלות עליה מאת המבוטחת לקונה, מאחר והנתבעת מס' 3 לא ידעה כלל על דבר מכירת המכונית, ולו היה ידוע לה דבר מכירת המכונית היתה נמנעת מנימוקים סבירים לבטח את הבעלים החדש בבטוח רכב".

טענת הגנה זו מתייחסת לאמור בסעיף 13 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל-1970, הקובע, בחלקיו הרלוואנטיים לענייננו:

"מבטח שהוציא פוליסה לכיסוי חבות טעונת ביטוח -… ואירע מאורע הנותן עילה לחבות כזאת אחרי שהמבוטח העביר את הבעלות לאדם אחר (להלן – הבעל החדש), לא תישמע טענה מצד מבטח שהוא פטור מכיסוי החבות עקב ההעברה כאמור, אלא אם הוכיח אחת מאלה:

(1) שלא ידע על ההעברה וכי היה נמנע, מנימוקים סבירים, לבטח את הבעל החדש;

(2) שקיים ביטוח אחר לכיסוי החבות".

במקרה נושא הערעור התברר, כי דיין קנה את הרכב מאחת "מגזימוב", שהיא זו אשר רכשה את פוליסת הביטוח בהמזרח. טענתה של המזרח שמובאת בסעיף 24 לכתב-הגנתה הייתה, כי לא ניתנה לה הודעה על העברת הבעלות ברכב ממגזימוב לדיין, ולו ידעה אודותיה לא הייתה מבטחת את דיין, הבעלים החדש, ועל-כן לא חלה עליה חבות לעניין התאונה לאור הסייג לחבות הקבוע בסעיף 13(1) לפקודת רכב מנועי [נוסח חדש].

בית המשפט קמא דחה טענה זו בקובעו, שהמזרח לא הרימה את נטל הראיה כי הייתה נמנעת, "מנימוקים סבירים", לבטח את דיין, ועל-כן ראה את האמור בסעיף 24 לכתב-הגנתה של המזרח כהודאה שהיא מבטחת הרכב.

4. עוד קבע בית משפט קמא, כי מחומר הראיות עולה שדיין רכש את המכונית ללא מצבר, כאשר המנוע מושבת, ובמצב זה גררה לחצרו של פחימה, אשר היה אמור לתקן את הרכב. ועל-כן סביר להניח, שאם פחימה היה מבקש רשות לנסוע ברכב בנסיעת ניסיון, ודאי היה דיין מסכים לכך, בכפוף להצטיידות בכל המסמכים הדרושים. כמו כן פסק בית משפט קמא, שלא ניתן, בנסיבות העניין, לקבוע, כי הנהיגה הייתה תוך שימוש חורג ובלתי מתקבל על הדעת לגבי בעל מקצוע המתקן מכוניות. על-כן ניתן לשבץ את מעשי פחימה במסגרת "רשות", במובן הרחב, לצורך הטלת חבות על המבטח. זאת על-פי האמור בפוליסת הביטוח, הקובעת, כי חבותו של המבטח תחול רק אם "והרכב נהוג בידי אדם הנוהג בפקודת המבוטח או ברשותו".

5. הערעור ברשות שלפנינו הוא על שתי קביעות של בית המשפט קמא: ראשית, על הקביעה כי על המזרח חלה חבות של מבטחת עקב מצגה, וכי הייתה מצדה הודאת בעל דין. שנית, על הקביעה כי בעת אירוע התאונה נהג פחימה במכונית "ברשותו" של דיין, בעל הרכב. המערערים אינם עומדים עוד בערעור על טענתם כי תקפה של פוליסת הביטוח פג עם מכירת הרכב על-ידי המובטחת מגזימוב לדיין, עקב האמור בס' 13(1) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש]. אתייחס להלן לכל אחת משתי הסוגיות הנ"ל, נושאי הערעור, בנפרד.

הביטוח.

6. המערערת טוענת, כי טעה בית המשפט קמא כאשר קבע שהמערערת הציגה את עצמה כמבטחת בכתב-הגנתה, או שהאמור בסעיף 24 לכתב ההגנה מהווה הודאת בעל דין הפוטרת את המשיבים מלהביא ראיות לעניין השאלה מי הוא מבטח הרכב. המערערת מסתמכת על סעיף 5 לכתב-הגנתה האומר:

"מוכחש כל פרט ופרט מן האמור בס' 5 לפרשת התביעה, על כל סעיפי המשנה אשר בו, ללא יוצא מן הכלל.

לחלופין, פוליסת הביטוח הנדונה לא היתה בתוקף בתאריך התאונה מן הנימוקים שיפורטו להלן.


לחלופין, פוליסת הביטוח לא כיסתה את אחריותו של המנוח פחימה כלפי התובע כפי שיפורט להלן".

בסעיף 5 לכתב התביעה המקורי נאמר:

"הנתבע 2 (המזרח - ג' ב') הינה חברת הביטוח אשר אצלה היתה הפרטית הנהוגה בידי המנוח מבוטחת במועד התאונה בביטוח תקף בהתאם להוראות פקודת הביטוח לכלי רכב מנועי (סיכוני צד ג') תש"ל 1970".

לטענת המערערת, סעיף 5 האמור לכתב-הגנתה מלמד לא רק שאין לראות בכתב-הגנתה הודאת בעל דין, אלא בסעיף האמור מכחישה המערערת מלכתחילה כי ביטחה את הרכב הנהוג בידי פחימה, וכל טענותיה האחרות הן טענות חלופיות בלבד, ובכלל זה גם הטענות בס' 24, עליהן ביסס בית משפט קמא את קביעותיו.

לעניין זה נודעת חשיבות לתקנות 85 ו-86 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, אשר תקנות זהות להן היו בתוקף בזמן הגשת התביעה הנדונה.

תקנה 85 קובעת, כי:

"לא די בהכחשה כללית אלא חייב בעל דין לדון במפורש בכל טענה שבעובדה שאין הוא מודה באמיתותה, חוץ מטענה לדמי נזק".

ובתקנה 86 נקבע לאמור:

"בעל דין המכחיש בכתב טענותיו עובדה שבעל הדין שכנגד טוען לה בכתב טענותיו הוא, לא יעשה זאת על דרך ההתחמקות, אלא ישיב לגופו של ענין: לדוגמה – אם הטענה היא שקיבל סכום כסף פלוני, לא די שיכחיש קבלת אותו סכום כסף, אלא צריך שיכחיש כי קיבל אותו סכום כסף או כל חלק ממנו, או שיציין כמה קיבל; נטענה עובדה אגב תיאור נסיבותיה, לא די שיכחיש אותה לגבי אותן נסיבות בלבד".

לאור האמור בתקנות אלה עולה שלא ניתן להתייחס לאמור בסעיף 5 לכתב-הגנתה של המערערת כאל הכחשה מספקת. מדובר בהכחשה של עובדה, היינו היות המזרח מבטחת הרכב. על-פי תקנה 86 הנ"ל הייתה המערערת צריכה, בנסיבות העניין, להכחיש עובדה זו על-ידי מתן תשובה עניינית, המבהירה את פשר ההכחשה, ובמיוחד כאשר המדובר בפרט מהותי ביותר.

היה על המזרח לבוא ולכתוב בכתב ההגנה המקורי דברים ברוח הדברים שנטענו על-ידיה אחרי שצורפה פיניקס כנתבעת, לאמור:

"הנתבעת 3 (המערערת) לא היתה מעולם מוסמכת להתבע במקום נתבעת 2 (פיניקס) ואין היא יכולה להתבע במקומה, הן מאחר ולא היא אשר הוציאה את פוליסת הביטוח והן מאחר ואין היא כלל חברת ביטוח אלא סוכנות ביטוח".

ובמקום לעשות זאת הוסיפה לכתב ההגנה המקורי את סעיף 24, ממנו חייב היה הקורא להבין, שטענתה המרכזית של המזרח כנגד חבותה הינה, כי תוקף הפוליסה פג, מהטעם שהמזרח הייתה נמנעת "מנימוקים סבירים" לבטח את דיין, לו ידעה על מכירת הרכב על-ידי מגזימוב לדיין.

לא היה אפשר היה ללמוד מכאן, שהיא כלל לא הייתה מבטחת הרכב מלכתחילה.

7. בסיכום: האחראית לאי-צירופה של פיניקס כנתבעת הייתה המזרח.

המזרח הייתה צריכה לדעת, כי המבטחת של הרכב הייתה פיניקס, ולא היא עצמה (שכן מילאה רק תפקיד של סוכנות ביטוח), ולכן הייתה צריכה לטעון זאת מפורשות ולא להסתפק בסעיף הכחשה כללי. משלא עשתה כן, אלא העלתה טענת הגנה ספציפית שונה, והתביעה כנגד פיניקס התיישנה, הרי יש לראות בה כמי שהודתה בהיותה מבטחת הרכב, מכוח מצגה היא.

הרשאה לנהיגה ברכב


8. המערערת טוענת, כי מן הראיות עולה שלא הייתה הרשאה מצד דיין כלפי פחימה לנהוג ברכב. המערערת מסתמכת על הודעה אותה מסר דיין במשטרה ביום 29.8.76, כשלושה שבועות לאחר התאונה, ובה הוא אומר:

"אם הוא נסע עם הרכב הוא נסע בלי שאסכים לכך כי לא היה לה (כך!) ביטוח. גם מפתחות הרכב היו אצלי. לא ידוע לי כיצד ואיך הניע את הרכב".

לטענת המערערת יש להסיק מעצם העובדה שמפתחות הרכב לא נמסרו לפחימה, כי לא ניתנה לו הרשאה לנהוג ברכב אף לצורך בדיקתו. דבר זה עומד בסתירה לסברת בית משפט קמא, לפיה יש להניח, שאם פחימה היה מבקש רשות לנסוע ברכב נסיעת ניסיון, ודאי לא היה דיין מונע בעדו לעשות כן.

המערערת אינה מציינת בטענותיה, כי ההודעה עליה היא מסתמכת הינה הודעתו השנייה של דיין, ואילו אימרה ראשונה ניתנה על-ידיו ביום 6.8.76, למחרת התאונה. בהודעה זו אומר דיין:

"קנינו (היינו הוא ופחימה - ג' ב') אותה יחד, אבל למעשה הרכב שייך לי, כי אני נתתי את הכסף. כל המסמכים של הרכב וביטוח וכן שטר המכר נמצאו אצל פחימה, כי הוא היה איתי בעת הקניה וקיבל אותם בעצמו… אני חושב שהרכב היה תקין כי הוא עבד עליו שבוע ימים כדי לסדר אותו".

הרושם המתקבל מהודעה זו הינו, כי הרכב נקנה במשותף. דיין שילם עבור הרכב, ואילו פחימה היה אמור לתקנו. אם כך, הרי כלל לא נדרשת הרשאה מפורשת להסעת המכונית, שכן הרכב מבחינתם של השניים היה שייך לשניהם. אך אף אם נאמר כי הרכב היה של דיין בלבד, הרי דיין מסרו לפחימה כדי שזה האחרון יתקנו, ועל-כן ניתן להסיק קיומה של הרשאה מכללא שפחימה ייקח את הרכב לנסיעת ניסיון. במקרה זה קיימת הרשאה ראשונית, "שדי בה כדי שכל שימוש ברכב, גם החורג מהרשות הראשונית, ייחשב לנהיגה ברשותו של בעל הרכב (ראה ע"א 56/84, 76 אלחדד ואח'
נ' מורשד סלהב ואח'
; קרנית – קרן
לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עיזבון המנוח מוחמד זוהיר סעיד סלהב ואח'
, פ"ד מא (2) 582, בעמ' 585).

מהשוואת האמור בשתי ההודעות האמורות, ובלוקחנו בחשבון את עיתוי מסירתה של כל אחת מהן, מתבקשת, לדעתי, המסקנה, שנסיעתו של פחימה הייתה בתחום "הרשאתו" של דיין, על-פי הפירוש הרחב שניתן למונח זה בפסיקה. מן הראוי לאשר איפוא גם קביעה זו של בית המשפט קמא, ועמה את דבר חבותה של המזרח לגבי נזקי התאונה.

אשר-על-כן הייתי מציע לדחות את הערעור ולחייב את המזרח בהוצאות כל אחד מהמשיבים 1 ו-2 בסכום של 2,000 ₪ ובהוצאותיו של המשיב בסכום של 1,000 ש"ח, נכון להיום.

הנשיא מ' שמגר
:
אני מסכים.

השופט א' ברק
:
אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט בך.

ניתן היום, כ"ו ניסן תשנ"א (10.4.91).







עא בית המשפט העליון 283/88 המזרח שירות לביטוח בע"מ נ' חנוכה מומן, שלמה מומן, עיזבון המנוח דוד פחימה ז"ל ואח', [ פ"ד: מה 2 777 ] (פורסם ב-ֽ 10/04/1991)