פסקי דין על יוסי בן מאיר הררי | פסקי דין על שלום בן משה חדיף | פסקי דין על אמיר בן יצחק זכריה ואח' |

1289/91 בשפ     08/04/1991




בשפ 1289/91 יוסי בן מאיר הררי, שלום בן משה חדיף, אמיר בן יצחק זכריה ואח' נ' מדינת ישראל




(פד"י מ"ה (2) 216)

(פד"י מ"ה (2) 759)

בבית-המשפט העליון
בקשות שונות פלילי מס' 1289/91

השופטים:
כבוד השופט ג' בך

העוררים:
1. יוסי בן מאיר הררי
2. שלום בן משה חדיף
3. אמיר בן יצחק זכריה
4. רפאל בן לאון בלום
ע"י ב"כ עו"ד י' חכם

נ ג ד


המשיבה:
מדינת ישראל


ע"י ב"כ עו"ד מ' גולן
, סגן בכיר לפרקליט המדינה

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט מ' טלגם) מיום 29.3.91 בב"ש 585/91.


החלטה

1. זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט מ' טלגם) לעצור את העוררים "עד להחלטה אחרת".

העוררים 1 ו-2 הואשמו בפני
בית המשפט המחוזי בעבירות על-פי פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] תשל"ג-1973, וכל ארבעת העוררים הואשמו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ושל גרימת חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה וסחיטה באיומים.

כתב האישום הוגש בתאריך 29.3.91, ובאותו יום גם הוגשה על-ידי הפרקליטות בקשה למעצר העוררים עד תום ההליכים.

2. בעת הדיון שהתקיים לפני השופט טלגם באותו תאריך, ה-29.3.91, ביקשו הסניגורים המלומדים של העוררים לדחות את שמיעת הבקשה של התביעה בדבר מעצר מרשיהם לתקופה סבירה, שכן טרם נמסר לידיהם חומר התביעה הרב לעיון, ומשום כך לא היו מוכנים עדיין להשמיע את טיעוניהם המפורטים בנדון. עם זאת ביקשו באי-כוח העוררים לשחרר את הנאשמים בערובה עד לקיום אותו דיון.

השופט המחוזי קיבל את בקשת הסניגוריה בדבר דחיית הדיון לתאריך שייקבע, אך החליט לעצור את העוררים בינתיים, מבלי לאפשר להם להשתחרר בערובה.

3. השופט הנכבד מציין אמנם בהחלטתו לאמור: "התובעת מזכירה לי כי מתחייבת הצגת ראייה לכאורה לצורך המעצר עד הדיון", אך חרף אותו איזכור נאמר בהמשך ההחלטה:



"...

בעילות למעצר עד תם ההליכים אינני דן כלל. חזקה על הפרקליטים שיקבעו את התיק בהקדם האפשרי. המעצר יוארך עד לתביעה ללא צורך הגשת ראיות נוספות".

מסתבר איפוא, כי צו המעצר הזמני ניתן מבלי שהובא לפני השופט מידע כלשהו בדבר חומר הראיות המהווה תשתית לאישומים שהובאו כנגד העוררים. כן נמסר לי, כי טרם נקבע מועד לשמיעת הדיון, אך ייתכן והוא יתקיים בעוד כשבועיים וחצי ממועד שמיעת הערר לפניי, היינו ביום 21.4.91.

טענת הסניגור המלומד, עו"ד חכם, שייצג את כל העוררים לצורך ערר זה, היא, כי בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך לצוות על מעצרם של העוררים מבלי שהובא לפניו חומר הראיות הרלוואנטי לענין התיק הנדון.

4. נראה לי, כי הערר בדין יסודו.

החיקוק הדן בסמכותו של בית-משפט לעצור נאשם לאחר שהוגש נגדו כתב-אישום הינו סעיף 21א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982 (להלן החוק). סעיף משנה 21 א(א) מונה את המקרים, בהם רשאי בית המשפט לעצור נאשם כזה, ולאחר מכן בא סעיף משנה 21א(ב) וקובע לאמור:

"לא יתן בית משפט צו מעצר לפי סעיף קטן (א), אלא אם נוכח לאחר ששמע את הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה...".

זוהי הוראה מנדטורית, אשר חלה על כל סוגי האישומים, לרבות החמורים שביניהם, המנויים בסעיף 21 א(א)(2) בחוק, והעבירות המיוחסות לעוררים נכללות בהם.

5. מה, אם כן, המצב, כאשר שופט נוכח לדעת, עם הגשת כתב האישום, שמסיבה זו או אחרת, אין לאל ידו לתת באופן מיידי החלטה בדבר בקשת התביעה לעצור נאשם עד תום ההליכים?

שאלה זו עלתה לדיון לפני חברי הנכבד, השופט מלץ, בבש"פ 595/89 [1], ובהחלטתו בעניין זה נקבע לאמור:

"על פי הוראות סעיף 21א(ב) שצוטט לעיל, שופט איננו מוסמך ליתן צו מעצר עד תום ההליכים בטרם נוכח לדעת, לאחר שמיעת הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה. זהו תנאי בל יעבור. המדובר הוא בהליך שיפוטי שבו מביאים הצדדים בפני
השופט את טיעוניהם וראיותיהם לכאורה. הליך זה יכול שיהיה קצר ויכול ששמיעתו תחל והמשכו יידחה. משהחל הדיון יכול השופט לדחות את המשכו וליתן צו על מעצרו של החשוד עד שייגמר הדיון ותינתן החלטתו. אך כל זאת בתנאי שהדיון אכן החל ושהובאה בפני
השופט לפחות תשתית כלשהי לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה. עצם הנחת כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים בפני
ו אינה יכולה להוות תשתית כזו".

בית המשפט הגיע

איפוא למסקנה, כי הצו בדבר מעצרו הזמני של הנאשם ניתן ללא סמכות.

יצוין, כי גם במקרה ההוא החליט בית המשפט על דחיית הדיון בעניין מעצרו של הנאשם על-פי בקשת הסניגוריה, על-מנת לאפשר לה להתכונן לדיון כראוי.

אמנם לא הייתה להחלטת השופט מלץ בבש"פ 595/89 [1] הנ"ל תוצאה מעשית משמעותית, שכן באותו יום בו ניתנה ההחלטה האמורה עמד כבר להתקיים הדיון לפני בית המשפט המחוזי בעניין מעצרו של הנאשם לגופם של דברים. אך ההחלטה העקרונית בעינה עומדת, והיא מקובלת עלי.

ובמקרה שלפנינו יש ליישום עיקרון זה גם תוצאות מעשיות.

6. הייתי מוסיף עוד הערות אלה:

כמו ביחס להחלטות רבות אחרות, הרי גם כאן רשאי בית המשפט, אשר דן בבקשה מהסוג הנדון, ליישם את הכלל האמור תוך שימוש בחוש הפרופורציה והשכל הישר. בה במידה שהשופט מודע לכך, שהדיון לגופו נקבע למועד מוקדם יותר, הרי שיוכל להסתפק בסקירה מצומצמת יותר של התשתית הראייתית. כך, אם יקבע את שמיעת בקשת המדינה למעצר הנאשם למחרת יום הגשת כתב האישום, הרי מספיק שיהיה מודע לשלד תמציתי של פרשת התביעה כדי שיוכל בינתיים להורות על מעצר הנאשם למשך אותה יממה. וזאת במיוחד כאשר, כמו במקרה דנן, מחליט בית המשפט על דחיית שמיעת הבקשה על-פי בקשת הסניגוריה. אך אם מסתבר, שהמדובר במעצר למשך תקופה ממושכת יותר -
של ימים אחדים או אף של שבועות - אזי חובה על השופט, בטרם יצווה על מעצר, אפילו לתקופת ביניים, לקבל מהתביעה פרטים מלאים יותר בדבר הראיות, אשר היא רואה בהן משום הוכחה לכאורה, או לעיין בתיק החקירה בעצמו.

במקרה שלפנינו עולה מהחלטת בית המשפט, שהתובעת אכן הציעה לנהוג כך, אך השופט לא ראה צורך להיזקק להצעה זו ונמנע מלקבל מידע כלשהו בדבר התשתית הראייתית לתביעה הנדונה. החלטה זו אינה מקובלת עלי.

אציין עוד, כי מתוך טיעון באי-כוח הצדדים התרשמתי, כי המדובר בתיק זה בראיות מורכבות, אשר בבדיקתן עשויות להתעורר שאלות עובדתיות ומשפטיות לא מבוטלות.

7. אשר-על-כן מחליט אני לקבל את הערר, במובן זה שיאופשר לעוררים להשתחרר בשלב זה בערובה, וזאת בתנאים הבאים:

א)

על כל אחד מהעוררים להפקיד סכום במזומן או בערבות בנקאית על סך 15,000 ש"ח, וכן להפקיד ערבות בטוחה של צד ג', להנחת דעתו של רשם בית המשפט המחוזי או של רשם בית-משפט זה, על סך 20,000 ש"ח.

ב)

אסור על העוררים לעזוב את דירות מגוריהם עד למתן ההחלטה בדבר בקשת התביעה בדבר מעצרם לגופה. זאת למעט היציאה מהבית לצורך הופעה בבית המשפט או התייצבות במשטרה, ולצורך התייעצות עם סניגוריהם לעניין משפט זה.

ג)

אסור על העוררים לעזוב את שטח מדינת ישראל
. אם יש בידיהם דרכונים, עליהם להפקידם במזכירות בית המשפט המחוזי.

ד)

אסור על העוררים לבוא במגע כלשהו, במישרין או בעקיפין, עם איש מבין עדי התביעה במשפט הנדון.

ה)

על העוררים להתייצב כל יום בפני
תחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריהם, בשעות שתיקבענה על-ידי המשטרה.

8. יצוין עוד, כי בא-כוחם המלומד של העוררים הצהיר לפניי, כי אם ישוחררו מרשיו בערובה בשלב זה, הרי לא תישמע על-ידיהם, בעת הדיון בעניין מעצרם עד גמר ההליכים, הטענה, שעצם שחרורם בערובה בשלב הביניים מהווה נימוק לדחיית בקשתה של המדינה. יש להביא הצהרה זו לידיעת בית המשפט המחוזי, כאשר יבוא לדון בבקשת המדינה בעניין מעצרם של הנאשמים עד תום המשפט.

ניתנה היום, כ"ד בניסן תשנ"א (8.4.91). יש להביא את תוכן ההחלטה לאלתר, טלפונית ובכתב, לידיעת באי-כוח הצדדים.









בשפ בית המשפט העליון 1289/91 יוסי בן מאיר הררי, שלום בן משה חדיף, אמיר בן יצחק זכריה ואח' נ' מדינת ישראל, [ פ"ד: מה 2 759 ] (פורסם ב-ֽ 08/04/1991)