פסקי דין על איפראימוב ליזה (לאה) | פסקי דין על . בנק לאומי למשכנתאות בע"מ-ע"י עו"ד אייל דותן

242/02 הפ     23/03/2005




הפ 242/02 איפראימוב ליזה (לאה) נ' . בנק לאומי למשכנתאות בע"מ-ע"י עו"ד אייל דותן





איפראימוב ליזה (לאה)

בעניין:
המבקשת
אריאלי שמואל

ע"י ב"כ עוה"ד
נגד
1 . בנק לאומי למשכנתאות בע"מ-ע"י עו"ד
אייל דותן

2 . לוסטיג וילי
3 . לוסטיג ציפורה - ע"י עו"ד אחטר
4 . מינהל מקרקעי ישראל מחוז המרכז - ע"י
עו"ד ליבנה
5 . משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ - ע"י
עו"ד שוורץ

המשיבים
פסק-דין

הצגת הצדדים והרקע להתדיינות

1. המבקשת, גב' ליזה איפראימוב, רכשה את זכויותיהם של מר וילי לוסטיג ושל גב' ציפורה לוסטיג (המשיבים 2 ו- 3) לגבי נכס מקרקעין ברח' קדושי בלזן 30, נתניה, שהוא כיום בית מגוריה של המבקשת (להלן: הנכס; מדובר במחצית מחלקה 474 בגוש 8232).
הנכס מנוהל על ידי מינהל מקרקעי ישראל, שהוא המשיב 4 (להלן: ממ"י).
המשיב 1, בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (להלן: בלמ"ש) רשם משכון על זכויותיהם של לוסטיג בנכס, והוא מנהל הליכי הוצל"פ לשם מימושו.
המשיב 5, משכן - בנק הפועלים למשכנתאות (להלן: משכן) נתן למבקשת הלוואת משכנתא לצורך רכישת הזכויות מלוסטיג כאמור ורשם משכון על זכויותיה של המבקשת.

2. המבקשת מבקשת

פסק דין
הצהרתי כי מישכון הזכויות, שנרשם לטובת בלמ"ש בלשכת רשום המשכונות על זכויותיהם של לוסטיג בנכס - בטל; או למצער אין בו משום מישכון של זכויות חכירה בנכס, או כל מישכון או שיעבוד אחר על זכויותיה של המבקשת בנכס.

כפועל יוצא, מבקשת המבקשת לקבוע, כי בלמ"ש לא היה רשאי לפתוח את תיק ההוצל"פ שפתח למימוש המשכון, וכי אין הוא רשאי להמשיך בהליכים למימוש המשכון, ככל שיש בהם לפגוע בזכויות המבקשת לקבל מ-ממ"י את זכויות החכירה בנכס.

3. וזו השתלשלות הדברים הדרושה לענייננו:
ביום 16.3.88 התקשרו לוסטיג בהסכם מכר עם מנהל עזבון המנוח דוד וולפיש ז"ל, ולפיו רכשו ממנו את הזכות לקבל את זכויות החכירה בנכס.

ביום 3.5.88 קיבלו לוסטיג מבלמ"ש הלוואה לשם מימון הרכישה ומשכנו לטובתו את זכויותיהם לגבי הנכס (סעיף 22 (ב) (2) לחוזה ההלוואה וכן המסמכים הנלווים אליו, נספחים א' - ג' לתצהירו של מר גינזבורג מטעם בלמ"ש).

ביום 26.12.89 נחתם חוזה חכירה בין לוסטיג לבין ממ"י.
סעיף 14 (א) (5) להסכם החכירה אוסר על החוכר למשכן או לשעבד את זכויותיו על פי חוזה החכירה, ללא הסכמה מראש ובכתב מאת ממ"י.

לוסטיג לא יידעו את ממ"י על מישכון זכויותיהם לטובת בלמ"ש, על פי הסכם ההלוואה; ממילא - לא ביקשו את הסכמת ממ"י לכך, כנדרש על פי חוזה החכירה; ודבר מישכון זכויותיהם כאמור לא נרשם ברישומי ממ"י.

ביום 1.3.92 נחתם הסכם גירושין בין מר לוסטיג לבין גב' לוסטיג, ולפיו יעברו הזכויות בנכס אל מר לוסטיג, וגב' לוסטיג תוותר עליהן (מר לוסטיג התחייב להפקיד 30,000 דולר עבור בנם של בני הזוג).

ביום 16.6.96 רשם בלמ"ש את המשכון שלטובתו במרשם המשכונות.
בלמ"ש לא יידע את ממ"י אודות המשכון, לא בעת כריתת חוזה ההלוואה עם לוסטיג, ואף לא בעת רישומו של המשכון, שנעשה רק כשש וחצי שנים לאחר הסכם ההלוואה.

בשנים 1989 - 1994 הגיש בלמ"ש מספר תביעות כנגד לוסטיג בשל אי פירעון של תשלומי ההלוואה. בתביעות אלה ניתנו פסקי דין לטובת בלמ"ש, והוא נקט הליכי הוצל"פ לשם פרעונם.
בשנת 1996 תפח שוב החוב בגין תשלומים של א נפרעו, ובחודש אוקטובר 1996 פתח בלמ"ש הליכי הוצל"פ למימוש המשכון על הזכויות בנכס וביקש מינוי כונס נכסים לשם כך.

ביום 3.10.96 ביקש מר לוסטיג, ואף קיבל, צו מניעה זמני לעיכוב הליכי ההוצל"פ למימוש המשכון.
בקשה זו הוגשה במקביל לתביעה שהגיש מר לוסטיג ל

פסק דין
הצהרתי, כי אינו חייב לבלמ"ש דבר.
ביום 11.11.96 נכרת בין המבקשת לבין בני הזוג לוסטיג הסכם לרכישת הזכויות בנכס על- ידי המבקשת.
בהסכם זה הצהירו לוסטיג כי הנכס נקי מכל שעבוד, עיקול, משכון, משכנתא, או כל זכות אחרת של צד שלישי, למעט עיקולים שהוטלו על ידי גב' לוסטיג במסגרת הליך שפתחה לשם ביצוע התחייבותו של מר לוסטיג להפקיד 30,000 דולר עבור בנם.
בהסכם נקבע כי מהתמורה שתשלם המבקשת ישולם החוב האמור של מר לוסטיג, ואז תסיר גב' לוסטיג את העיקולים.
לוסטיג התחייבו כלפי המבקשת להמציא, בין היתר, אישור זכויות עדכני מאת ממ"י, שיוכיח כי הם רשומים כחוכר יחידי של הנכס, כשהוא נקי מכל שעבוד, עיקול, משכנתא, או כל זכות אחרת של צד שלישי.
לוסטיג לא גילו למבקשת את דבר המשכון שעשו לטובת בלמ"ש, על פי הסכם ההלוואה שלהם עמו. כאמור - עניינו של אותו משכון לא הודע לממ"י ולא נרשם ברישומיו.
ב"כ של המבקשת, שייצגו אותה לצורך הסכם המכר, לא בדקו את הרישומים ברשם המשכונות.
בהעדר בדיקה כזאת, ובהעדר רישום אודות המשכון ברישומי ממ"י - נעלם מב"כ דאז של המבקשת דבר קיומו של המשכון לטובת בלמ"ש, אשר רישומו קדם להסכם המכר שבין המבקשת לבין לוסטיג.

ביום 8.12.96 ביקשו לוסטיג מ-ממ"י להעביר אל המבקשת את זכויותיהם לגבי הנכס אצל ממ"י. בדיקת המסמכים אצל ממ"י לא העלתה רישום של שעבוד, עיקול, או כל זכות אחרת של צד שלישי.

ביום 17.12.96 ביקשה המבקשת ממשכן הלוואה לצורך מימון רכישת הזכויות בנכס.
משכן קיבל מהמבקשת את כל המסמכים שדרש, ובין היתר - אישורו של עו"ד אינסלר, שטיפל בהעברת הזכויות בנכס על שמה, ולפיו בדק את זכויות המוכרים ומצאן נקיות מכל עיקול, שעבוד או זכות של צד שלישי, למעט מה שפורט בהסכם המכר, וכי אין מניעה להעביר את הזכויות על שם המבקשת (כפוף לתשלום המיסים החלים ולאמור בהסכם המכר). התקבל אף אישור זכויות מ-ממ"י.

ביום 3.9.97 נחתם חוזה חכירה בין ממ"י לבין המבקשת.
ביום 7.10.97 הנפיק ממ"י למשכן כתב התחייבות לרישום משכנתא לטובת משכן ע"ס 165,000 ₪, כסכום ההלוואה.
ביום 25.2.98 רשם משכן, אצל רשם המשכונות, משכון על זכויותיה החוזיות של המבקשת מכוח הסכם המכר שלה עם לוסטיג ומכוח הסכם החכירה שלה עם ממ"י (ב"כ המבקשת טוען, בסעיפים 11 ו- 12 של כתב התביעה כי המשכון נרשם רק על זכויותיהם של לוסטיג על פי חוזה הרכישה, ולא על פי חוזה החכירה שלהם עם ממ"י, אך טענה זו אינה מתיישבת עם ההיקף של התחייבות המישכון, על פי סעיף 22 (ב) (2) של הסכם ההלוואה שבין בלמ"ש לבין לוסטיג).

ביני לביני, ביום 20.1.97 התקבלה החלטה של הנהלת ממ"י לוותר על הדרישה שבחוזה החכירה הסטנדרטי של ממ"י, כי החוכר יקבל אישור מראש ובכתב מאת ממ"י לצורך רישום משכון אצל רשם המשכונות (הודעת ממ"י לביהמ"ש, מיום 22.7.02).

לאחר שהמבקשת קיבלה את החזקה בנכס, היא הגדילה במידה ניכרת את דירת המגורים ואף שיפצה וטייבה אותה מאד.

ביום 12.9.00 ביטל ביהמ"ש את צו המניעה הזמני, שניתן בזמנו לבקשתו של לוסטיג, לאחר שהסתבר כי מכר את זכויותיו בנכס למבקשת.

ביום 12.7.01 נדחתה תובענתו של לוסטיג לפסק הדין ההצהרתי כאמור לעיל.
בשלב זה לא היה ניתן עוד לאתר את לוסטיג, והוא לא אותר עד היום (ממילא, הוא לא נתן תגובה על הבקשה שבתובענה דנן ולא השתתף בהליך).
גב' לוסטיג, שיוצגה בהליך דנן על ידי עו"ד אחטר מטעם הסיוע המשפטי, טענה בכתב תשובתה, כי במאי 1992 היא התגרשה מבעלה ועברה לגור בטבריה עם בנה.
כפי שצויין, נקטה גב' לוסטיג צעדים על מנת לכוף על גרושה לקיים את התחייבותו להפקיד 30,000 דולר עבור בנם. במסגרת הצעדים הללו נרשם עיקול ב-ממ"י לגבי הנכס, והעיקול הוסר רק עם השלמת ההפקדה של הסכום האמור, מכספי התמורה אשר המבקשת שילמה עבור הזכויות בנכס.
גב' לוסטיג טוענת, כי סברה שהזכויות בנכס הועברו על שם גרושה, בהתאם להסכם הגירושין, וכי החתמתה על הסכם המכר של הזכויות למבקשת היתה בגדר עניין טכני בלבד.
על כל פנים, טוענת גב' לוסטיג כי אין לה כל קשר עם גרושה, ואינה נושאת באחריות למעשיו.

ביום 27.11.01 הגיעו אנשי ההוצאה לפועל לפנות את המבקשת מהנכס, ללא הודעה מוקדמת, מבלי שהיתה צד להליך ההוצל"פ, ומבלי שהיתה מודעת כלל לצרה המתרגשת עליה.
הליך הפינוי עוכב על פי צו של ראש ההוצל"פ, ולאחר מכן הוגשה התובענה דנן.

האם המשכון לטובת בלמ"ש תקף

4. יצירת המשכון לטובת בלמ"ש על ידי לוסטיג; כמו גם העברת זכויותיהם על פי חוזה החכירה אל המבקשת; ובהמשך - שעבוד זכויותיה של המבקשת למשכן; כל אלה הם בגדר המחאת זכות, כמשמעותה בחוק המחאת חיובים, התשכ"ט - 1969 (לפי סעיף 1(ב) לחוק המחאת חיובים, המחאת זכות יכולה להיעשות גם על דרך שעבוד).

מכיוון שבמקרה דנן מדובר במשכון, חל אף חוק המשכון, התשכ"ז - 1967.

שתי טענות בפי ב"כ המבקשת, בהתבסס על חוק המחאת חיובים ועל חוק המשכון:
האחת - כי בחוזה החכירה בין לוסטיג (כנושה) לבין ממ"י (כחייב) הוגבלה עבירותן של זכויותיו של לוסטיג על פי החוזה, על ידי התנייה שדרשה את אישורו של ממ"י מראש למישכון הזכויות.
משנעשה המשכון לטובת בלמ"ש תוך הפרת תנייה זו - אין לו תוקף, ודינו כאילו לא נעשה.

סעיף 1 (א) לחוק המחאת חיובים קובע כי אין צורך בהסכמת החייב להמחאת הזכות, "זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה".
הוראה דומה מצוייה בסעיף 3 (ב) לחוק המשכון:
"הגבלה או תנאי החלים, לפי דין או הסכם, על העברת בעלות בנכס, יחולו גם על מישכונו".

משהוגבלה עבירותה של הזכות, לרבות על דרך שעבוד, בחוזה החכירה שבין לוסטיג לבין ממ"י, אין הזכות ניתנת להמחאה או למישכון ללא הסכמת החייב.
הסכמה כזו לא התבקשה ולא ניתנה, ולפיכך אין תוקף להמחאת הזכות על דרך שעבוד, כפי שנעשתה בהסכם המשכון שבין לוסטיג לבין בלמ"ש.
רישומו של המשכון במרשם המשכונות, אין בו כדי לרפא פגם זה.
משלא נעשה משכון בר תוקף, אין לבלמ"ש זכות להיפרע מהזכויות בנכס, כנגד זכותה של המבקשת, אשר רכשה את הזכויות לגבי הנכס בתמורה ובתום לב.
הטענה השנייה, שהיא טענה חלופית, נסמכת על סעיף 4 לחוק המחאת חיובים:
"המחה הנושה זכות לאחד, וחזר והמחה אותה לאחר, הזכות היא של הראשון; אולם אם הודיעו לחייב על ההמחאה השנייה לפני שהודיעו לו על הראשונה, הזכות היא של השני".
במקרה שלנו, המחאת הזכות לבלמ"ש לא הודעה כלל לחייב (ממ"י). היא נודעה לו רק לאחר שנעשתה כבר - בידיעתו ובאישורו כנדרש על פי החוזה - המחאת הזכויות למבקשת, ולאחר שממ"י נתן הסכמתו לרישום שעבוד לטובת משכן בגין ההלוואה שנתן למבקשת לצורך מימון הרכישה.
על כן, המחאת הזכות על דרך שעבוד, לטובת משכן, גוברת על ההמחאה לטובת בלמ"ש.

5. לעניין העדר תוקפו של המשכון, שנעשה ללא ידיעת ממ"י, בניגוד לחוזה החכירה, מסתמך ב"כ המבקשת על פסק דינו של כב' השופט לויט ב-ת.א. 1247/88 מרכז הארגזים בע"מ נ. בנק לפיתוח התעשייה בישראל בע"מ (פ"מ תשנ"ד (1), 68; להלן: מרכז הארגזים).
מרכז הארגזים חכרה נכס מקרקעין מ-ממ"י. החכירה לא נרשמה במרשם המקרקעין.
בחוזה החכירה נקבע כי החוכר לא יהיה רשאי להעביר לאחר את זכויותיו, או למשכנן או לשעבדן, ללא אישור מראש ובכתב מאת ממ"י.
עוד נקבע כי משכנתא או שעבוד אחר של זכויות החוכר, שייעשו על ידו ללא אישור כאמור - "ייחשבו לבטלים ומבוטלים".
מרכז הארגזים קיבלה הלוואה מהבנק הנתבע ועשתה לטובתו איגרת חוב שבה התחייבה לדאוג לרישום החכירה על שמה, וכאשר תרשם - לרשום משכנתא לטובת הבנק.
דבר עריכת השעבוד לא הודע לממ"י, וממילא לא ניתן אישורו לעשיית השעבוד.
השעבוד נרשם אצל רשם החברות.

מרכז הארגזים נכנסה לפירוק, והמפרקת מכרה את זכויותיה על פי חוזה החכירה.
הבנק תבע את תמורת המכירה, כנושה מובטח, ואילו כונס הנכסים הרשמי טען כי השעבוד על פי איגרת החוב אינו תקף כלפי הפירוק, והבנק אינו נושה מובטח.
כב' השופט לויט קיבל עמדה זו ופסק כי התנייה שבחוזה החכירה בדבר מתן רשות מראש של ממ"י לשעבוד היא תנייה "קונסטיטוטיבית" לצורך יצירת השעבוד.
היינו: ללא רשות מראש של ממ"י ליצירת השעבוד, לא היה למרכז הארגזים כוח משפטי לשעבד את זכויותיה לבנק.
על כן אין תוקף לשעבוד, אשר מרכז הארגזים התיימרה ליצור, ואין ברישומו אצל רשם החברות כדי לרפא פגם זה וכדי ליתן לשעבוד תוקף "יש מאין".
בהסתמך על הלכה זו, טוען ב"כ המבקשת כי כך אף דינו של המשכון, אשר לוסטיג התיימר ליצור לטובת בלמ"ש: על פי ההוראות של סעיף 1 (א) לחוק המחאת חיובים וסעיף 3 (ב) לחוק המשכון, לא היה ללוסטיג כוח משפטי ליצור משכון זה ללא רשותו של ממ"י מראש, ומשעשה כן - לא נוצר כלל שעבוד בר תוקף.
בהתאם להלכת מרכז הארגזים, פגם זה אינו נרפא על ידי רישום המשכון במרשם המשכונות (אשר יש להקבילו, לעניין זה, לרישום אצל רשם החברות).
לפיכך, כאשר רכשה המבקשת את זכויותיהם של לוסטיג לגבי הנכס - היא רכשה זכויות נקיות מאותו משכון.

6. כנגד זאת, מסתמך ב"כ בלמ"ש על ע"א 6529/96 טקסטיל ריינס בע"מ נ. רייך ואח' (פ"ד נ"ג (2), 218; להלן: עניין ריינס).
בני הזוג הראל מכרו לרייך את זכויותיהם החוזיות לרישום חכירה בנכס מקרקעין שבהנהלת ממ"י.
בדומה למקרה שלנו, אף שם נעשתה העברה זו של הזכויות מבלי לקבל את רשותו של ממ"י מראש, וזאת - בניגוד לסעיף 14 לחוזה החכירה עם ממ"י.
מדובר באותו סעיף 14 שמצוי גם בחוזה החכירה שבין לוסטיג לבין ממ"י, ושהוא שונה בנוסחו מהתנייה המגבילה שהיתה בחוזה החכירה בעניין מרכז הארגזים.
בסעיף זה נאמר: "החוכר אינו רשאי להעביר זכויות שבחוזה זה אלא בהסכמתו של המחכיר מראש ובכתב".
בהמשך הסעיף מוגדרת "העברת זכויות". העברת הזכויות הרלבנטית לענייננו היא זו שמוגדרת בפיסקה (5), אשר לשונה:
"מישכון ו/או שעבוד המוחכר ו/או הזכויות שבחוזה זה.
המחכיר לא יתן הסכמתו למישכון או לשעבוד האמורים לעיל, אלא אם החוכר ובעל המשכון או השעבוד יתחייבו כלפיו, לפני מתן ההסכמה, כי בכל מקרה של מימוש המשכון או המשכנתא או השעבוד, או כתוצאה מביצוע של

פסק דין
או מסמך אחר הניתן לביצוע כ

פסק דין
, או כתוצאה ממכירה על ידי לשכת ההוצאה לפועל, או על ידי רשות אחרת על פי דין - ישולמו למחכיר דמי הסכמה המגיעים על פי חוזה זה, אולם הסכמתו של המחכיר לעצם המישכון או השעבוד הנ"ל לא תותנה בתשלום כספי.
העברת זכויות כנ"ל ללא הסכמת המחכיר או ללא תשלום דמי הסכמה כאמור לעיל תיחשב להפרה יסודית של החוזה, והמחכיר יהיה רשאי לבטלו בשל הפרה זו".

חב' טקסטיל ריינס היתה נושה של הראל. היא הטילה עיקול על הנכס, אשר נרשם ברישומי ממ"י לאחר ביצוע עסקת המכר בין הראל לבין רייך.
בתחרות בין עיקול זה לבין זכותם של רייך, נתן ביהמ"ש את העדיפות לרייך.
סוגייה מרכזית בפסק הדין היתה: האם היה תוקף להמחאת הזכויות על פי חוזה החכירה מהראל לרייך, למרות שנעשתה בניגוד למגבלה שבסעיף 14 לחוזה החכירה.
ביהמ"ש העליון (כב' השופט טירקל, בהסכמת כב' השופטות שטרסברג-כהן ובייניש) פסק כי המחאת הזכויות תקפה.
כב' השופט טירקל מציין את חילוקי הדעות, לגבי שאלה זו, בין המלומדים, ואף בין הפוסקים.

הוא מציין כי בפסקי הדין, שבהם קיבלו בתי המשפט את הגישה ולפיה המחאת זכות, תוך הפרת ההגבלה שבחוזה, אינה תקפה - נראה כי בית המשפט אימץ גישה זו "בלי שנכנס לעובי הקורה של ההבחנה בין תנאי מקודם השולל מבעל הזכות את הכוח להעבירה, לבין תנאי מוקדם השולל מבעל הזכות את הזכות להעבירה" (שם, בעמ' 235; ההדגשות במקור).
במקרה הראשון השלכתה של ההגבלה היא במישור הקנייני: לממחה לא היה כוח משפטי לעשות את המחאת הזכות בניגוד להגבלה, ועל כן - אין לה תוקף כלל.
לעומת זאת, במקרה השני השלכתה של ההגבלה היא במישור החוזי, אך אין בה כדי לפגוע בכוחו המשפטי של הממחה להמחות את הזכות.
על כן, ההמחאה תקפה; אולם ביחסים החוזיים שבין הממחה לבין החייב, לא תהא ההמחאה תקפה, אלא אם התקיים התנאי המגביל (לגבי סעיף 14 לחוזה החכירה: קבלת הסכמתו של ממ"י להמחאת הזכות, הסכמה אשר על פי הלכת ריינס יכול שתינתן גם בדיעבד).

במחלוקת שבין הגורסים כי אי קיום התנאי המגביל מאיין את עצם תקפותה של ההמחאה, לבין הגורסים כי תוצאה כזאת של אי קיום התנאי אינה בגדר המובן מאליו, וכי במקרים המתאימים יש לראות את התנאי המגביל כשולל רק את הזכות החוזית להמחות, אך לא כשולל את הכוח המשפטי לעשות כן - מאמץ כב' השופט טירקל את עמדתו של המלומד, פרופ. לרנר, ולפיה יש לפרש את ההגבלה שבחוזה על עבירותה של הזכות "לפי טיבה של ההגבלה, לפי נוסחה, לפי מטרותיה והנסיבות שבהן נקבעה" (שם, בעמ' 236).
כב' השופט טירקל מצטט מתוך ספרו של פרופ. לרנר: המחאת חיובים, בין היתר, את הדברים הבאים (בסעיף 20 של פסק הדין, בעמ' 235):
"מסקירת המניעים האפשריים להגבלה על ההמחאה עולה שהחייב מעוניין להגן על עצמו, ואין לו עניין בהשפעה על מערכת היחסים שבין הממחה או נושיו עם הנמחה. משום כך, קביעה שלהגבלה יהיה תוקף מלא במסגרת יחסי החייב

הנמחה, ולא תהא לה השפעה על יחסי הממחה והנמחה, עשוייה להלום את כוונת הצדדים. ...
אם ההגבלה לא קבעה במפורש, שההמחאה תהא בטלה, ניתן לפרש שכוונת הצדדים היתה לבטלותה לגבי החייב, אך לא במישור הממחה והנמחה, שלחייב אין עניין בו".

בבואו ליישם דברים אלה לגבי סעיף 14 של חוזה החכירה של ממ"י, מגיע כב' השופט טירקל למסקנה כי "לא היתה בחוזה החכירה כוונה לשלול את תוקפה של העברה, שנעשתה בלי לקבל את הסכמתו של המינהל מראש ובכתב" (שם, בעמ' 236).

שני טעמים נותן הוא לכך:
האחד - מתוך נוסחו של סעיף 14 עולה כי לא היתה כוונה לשלול מהחוכר (הממחה) את הכוח המשפטי להמחות, מההיבט הקנייני, אלא רק את הזכות להמחות, מההיבט החוזי.
זאת, מכיוון שבחוזה לא נקבע כי המחאה ללא רשות מראש מ-ממ"י תהא חסרת תוקף ובטלה (בשונה מנוסחו של סעיף ההגבלה בחוזה החכירה בעניין מרכז הארגזים).
ניתן להוסיף ולאמר כי כוונה זו עולה גם מתוך הסיפא של פיסקה (5) בסעיף 14 (א) של חוזה החכירה: נאמר שם כי המחאת הזכויות ללא הסכמה של ממ"י או ללא תשלום דמי הסכמה מהווה הפרה יסודית של החוזה ותזכה את ממ"י לבטלו.
שני דברים ניתן ללמוד מתוך סיפא זו:
האחד - כי כוונת הצדדים היתה לסנקציה במישור החוזי, להבדיל מהמישור הקנייני;
והשני - כי תשלום דמי ההסכמה הוא חלופה - שמקובלת על ממ"י - לדרישה של קבלת הסכמתו מראש.

עניין זה מתקשר לטעם השני שנותן כב' השופט טירקל למסקנתו כי סעיף 14 לחוזה החכירה לא בא לשלול מהחוכר את הכוח המשפטי להמחות את הזכויות ללא הסכמת ממ"י מראש.

טעם שני זה הוא: בחינת מטרתה של ההגבלה, מבחינת האינטרס של החייב שהטיל אותה (ממ"י), ותוך התייחסות להוראות סעיף 14 (ג) לחוזה, שבו צויינו המקרים שבהם יהא ממ"י רשאי שלא להסכים להמחאה, מצביעה על כך שברוב המקרים יסכים ממ"י להעברת הזכות. התנאת ההעברה באישורו מראש נועדה לאפשר לממ"י פיקוח על המתקשרים עמו ולאפשר לו לגבות את דמי ההסכמה או להתנות תנאים להעברת הזכות.
אינטרס זה של ממ"י, שהוא אשר עומד מאחורי המגבלה ומשקף את כוונת הצדדים, ניתן לשמירה, אם להמחאת הזכות יהיה תוקף ביחסים שבין הממחה לנמחה בלבד; ואילו תוקפה ביחסים שבין הנמחה לבין החייב (ממ"י) יהיה מותנה בקבלת הסכמתו של ממ"י להמחאת הזכות.
כפי שראינו לעיל, הסכמתו של ממ"י תינתן, אם יוסדר עניין התשלום של דמי ההסכמה, במקרה של מימוש הנכס על פי הבטוחה.

ואמנם, בעניין ריינס ניתנה, בדיעבד, הסכמתו של ממ"י להמחאת הזכויות מהראל לרייך.
גם בענייננו מסר ממ"י הודעה לביהמ"ש ולפיה "מדובר בסכסוך בין צדדים, אשר המינהל אינו צד לו מבחינה מהותית"... . עוד נאמר בהודעת ממ"י כי הוא יכבד כל החלטה שתינתן על ידי ביהמ"ש, בכפוף לביצוע כל התשלומים הנדרשים כלפיו ולהמצאת כל המסמכים על פי נוהליו.
דברים אלה ממחישים את הרציו שמאחורי הלכת ריינס, ככל שמדובר בהמחאת זכות ללא כיבוד המגבלה שבסעיף 14 לחוזה החכירה: מגבלה זו נועדה להגן על האינטרס של ממ"י, ובמיוחד על עניין תשלום דמי ההסכמה.
כל עוד עניין זה בא על פתרונו, הרי למעשה אין לממ"י התנגדות להמחאת הזכויות גם מבלי שהתבקשה הסכמתו מראש.
כפי שצויין, בשנת 1997 החליטה הנהלת ממ"י לוותר לחלוטין על אותה מגבלה שבסעיף 14 לחוזה החכירה, ומאז אין ממ"י דורש עוד מתן הסכמתו מראש לרישום משכון לטובת צד שלישי על ידי החוכר.
ויתורו של ממ"י על התנייה המגבילה הוא, אמנם, מאוחר לעיסקה שבין בלמ"ש לבין לוסטיג, אך יש בו כדי לחזק את הטעם שביסוד הלכת ריינס, כי אותה תנייה מגבילה אינה שוללת את כוחו המשפטי של החוכר למשכן את זכויותיו ללא הסכמה מראש של ממ"י.

וכך מסכם כב' השופט טירקל את עניין תוקפה של המחאת זכות ללא קבלת הסכמתו של ממ"י, בהתאם לסעיף 14 לחוזה החכירה:
"אכן, ההסכמה צריכה להינתן מראש, אולם פרשנות זאת אינה פוגעת באינטרסים שסעיף 14 נועד להבטיחם.
לפיכך, המסקנה היא כי הגבלת העבירות שבסעיף 14 לחוזה החכירה לא שללה את כוחם של המוכרים להעביר את זכותם לקונים, אפילו לא נתן להם המינהל את הסכמתו מראש. מכאן, שהעברת הזכות מהמוכרים לקונים - ואפילו לפני שניתנה הסכמתו של המינהל כנדרש - היתה בת-תוקף" (שם, בעמ' 237; ההדגשה במקור; הלכה דומה נפסקה אף בע"א 2328/97 כוכבי נ. ארנפלד ואח', פ"ד נ"ג (2), 353).

פסק הדין בעניין ריינס מציג, אמנם, גישה שונה מזו שבעניין מרכז הארגזים, אולם ככל שמדובר בתוצאה האופרטיבית - אין סתירה בין שני פסקי הדין:
בעניין מרכז הארגזים היתה בסעיף ההגבלה קביעה מפורשת, כי המחאת זכות בניגוד להגבלה תהא בטלה ומבוטלת.
בכך באה לידי ביטוי ברור כוונת הצדדים, כי ההשלכה של המחאת זכות בניגוד להגבלה תהא במישור הקנייני, ולא רק במישור החוזי.
במקרה כזה, גם לפי הלכת ריינס היתה ההמחאה חסרת תוקף.

7. ציינתי לעיל את ההוראה שבסעיף 3 (ב) לחוק המשכון שמקבילה להוראת סעיף 1 (א) לחוק המחאת חיובים, ולפיה הגבלה או תנאי אשר חלים, לפי דין או לפי הסכם, על העברת בעלות בנכס, יחולו גם על מישכונו.
פרופ. וייסמן, בספרו: משכון (במסגרת פירוש לחוקי החוזים, בעריכת פרופ. טדסקי; להלן: וייסמן - משכון), עומד על הקבלה זו, במסגרת דיון בסעיף 3 (ב) לחוק המשכון, ומדבריו עולה כי דינן של שתי הוראות החוק הללו: סעיף 1 לחוק המחאת חיובים וסעיף 3 (ב) לחוק המשכון - חד הוא (שם, בעמ' 39, וראו אף דברים דומים שצוטטו מתוך מאמר של פרופ. וייסמן, בפסק הדין מרכז הארגזים, פ"מ תשנ"ד (1), בעמ' 76).

מכאן שהלכת ריינס באשר לאופן שבו יש לפרש הגבלה שבחוזה על עבירותה של זכות; ובאופן ספציפי - את ההגבלה שבסעיף 14 לחוזה החכירה הסטנדרטי של ממ"י - חלה גם לגבי ההוראה שבסעיף 3 (ב) לחוק המשכון.
על כן יש לדחות את טענתו של ב"כ המבקשת, כי חוק המשכון הוא "דין ספציפי", ככל שהתכוון לטעון כי הלכת ריינס אינה חלה לגבי סעיף 3 (ב) של חוק זה.
8. טענתו השניה של ב"כ המבקשת כנגד תקפות המשכון שלטובת בלמ"ש נסמכת על סעיף 4 לחוק המחאת חיובים: ההמחאה השניה של זכויות לוסטיג, למבקשת, בצירוף המשכון שנוצר לטובת משכן, הודעו לחייב (ממ"י) לפני שהודעה לו ההמחאה הראשונה, ועל כן המחאת הזכויות שתופסת היא השניה, ולא הראשונה.

על כך משיב ב"כ בלמ"ש, כי על המשכון שנרשם לטובת בלמ"ש אצל רשם המשכונות - לפני שנעשתה ההמחאה ללוסטיג ולמשכן - חל סעיף 4 (3) לחוק המשכון, אשר מקנה לבלמ"ש עדיפות על פני נושה מאוחר (קרי: המבקשת ומשכן).
משנרשם המשכון במרשם המשכונות, לפני עריכת העיסקה הנוגדת, הוא מקנה לבלמ"ש זכות קניינית, אשר "נדבקת" לזכויותיהם של לוסטיג על פי חוזה החכירה

ונותרת צמודה אליהן, כל עוד לא נפרע החוב, אשר להבטחתו נוצר המשכון (קרי: ההלוואה שבלמ"ש נתן ללוסטיג).
"באין תנייה נוגדת, תכלול המחאת זכויות המובטחת על ידי משכון, גם את המשכון, בבחינת טפל ההולך אחר העיקר" (וייסמן - משכון, בעמ' 12).

בענייננו חל סעיף 4 (3) לחוק המשכון, ולפיו יהא כוחו של המישכון יפה כלפי נושים אחרים של החייב (ממ"י, לעניין זה) - "עם רישום המישכון בהתאם לתקנות שהותקנו לפי חוק זה, אולם כלפי נושה שידע או היה עליו לדעת על המישכון, יהיה כוחו של המישכון יפה אף ללא רישום" (ההגשה שלי - י.ק.).
ב"כ בלמ"ש טוען, כי משנרשם המשכון כדין, לפני העיסקה בין לוסטיג לבין המבקשת, הרי התחרות אינה בין שתי המחאות חיוב, שבתחום החיובים בלבד, אלא בין זכות קניינית קודמת לבין החמאת חיוב שמאוחרת לה.
על תחרות כזאת אין חלה ההוראה שבסיפא של סעיף 4 לחוק המחאת חיובים, אלא ההוראה ה"שולטת" היא זו שבחוק המשכון.

המלומד, פרופ, לרנר, בספרו: המחאת חיובים (ההוצאה לאור של לשכת עוה"ד; מהדורת תשס"ב - 2002; להלן: לרנר), בפרק הדן בהמחאות זכות סותרות, מציין כי כאשר עשה הממחה (בענייננו: לוסטיג) המחאות זכות סותרות, אזי בכל מקרה יש לנמחה, לרבות זה שיפסיד בתחרות בין ההמחאות הסותרות, עילת תביעה כנגד הממחה, אלא שלעילה כזאת לרוב אין ערך ממשי, "מכיוון שבדרך כלל מי שהמחה המחאות סותרות הוא חדל פירעון או שקשה לאתרו" (לרנר, בעמ' 361).
למרבה הצער, זה אכן המצב במקרה שלנו, שכן מר לוסטיג "נעלם".
מכאן החשיבות להכרעה מי מבין הנמחים "הסותרים" הוא שזכה בבעלות בזכות שהומחתה.
כאשר מדובר בהמחאה על דרך השעבוד (במקרה שלנו: מישכון), הרי כוחו של המישכון כלפי צדדים שלישיים מותנה ברישומו (סעף 4 לחוק המשכון; הסיפא של

סעיף 4 (3), ולפיה כוחו של המשכון יפה, גם ללא רישום, כלפי נושה שידע או שהיה צריך לדעת עליו - אינה רלבנטית לענייננו).
פרופ. לרנר מסביר, כי המחאת הזכות אינה התחייבות גרידא, אלא עיסקה ריאלית, היינו: העברת הבעלות בזכות שהומחתה.
הזכות עוברת לנמחה בעת כריתת הסכם ההמחאה, ולשם התרחשותה של תוצאה משפטית זו, אין צורך בהודעה לחייב (למעט כאשר הוגבלה עבירותה של הזכות, אך ראינו לעיל כי על פי הלכת ריינס, כשמדובר בהמחאה בניגוד לתניית ההגבלה שבסעיף 14 לחוזה החכירה האחיד של ממ"י, אזי ההמחאה תקפה).
"הווי אומר, הנמחה הראשון הופך מייד לבעל הזכות, והממחה מתרוקן מזכויותיו באותה עת. כאשר מבצע הממחה המחאה שניה, הוא מעביר למעשה מה שאין לו, והכרעה לטובת הנמחה השני בזמן, אף אם ההודעה או רישום זכותו קדמו לשל יריבו, נוגדת את הכלל היסודי, שאדם אינו יכול להעביר לאחר מה שאין לו.
לפי זה, הקביעה בסעיף 4 לחוק, לפיה נמחה שני בזמן עשוי להתגבר על קודמו, היא למעשה תקנת שוק המכירה ביכולתו של אדם, להבדיל מזכותו, להעביר לאחר יותר ממה שיש לו, בדומה לתקנת השוק שבסעיף 34 לחוק המכר, לגבי נכסים נדים" (לרנר, בעמ' 364 - 365).
אולם, פרופ. לרנר מבהיר, כי היקפה של אותה מעין "תקנת שוק" שבסעיף 4 לחוק המחאת חיובים הוא מצומצם מזה שלפי סעיף 34 לחוק המכר; וגם לגבי אותו היקף מצומצם - "לא נראה לנו שיש לתמוך בתקנת שוק, אפילו בהיקף זה, בסוגיית ההמחאות הסותרות" (לרנר, בעמ' 365).
הטעם לכך הוא שתקנת השוק נותנת עדיפות לפיתוח חיי המסחר ולסחר שוטף במיטלטלין במקומות שנועדו לכך, על פני העיקרון הקנייני הבסיסי, כי אין אדם יכול להקנות מה שאין לו. העדפה כזאת אינה מוצדקת, לדעתו, בסיטואציה של המחאות זכות סותרות, מהטעם שרכישת זכויות אינה נעשית "באופן מהיר ושוטף" כמו רכישת מיטלטלין "מוחשיים" (לרנר, בעמ' 365 - 371).
פרופ. לרנר מבקר את ההשמטה של תום הלב, כתנאי לעדיפותו של הנמחה המאוחר (תנאי שהושמט מנוסח הצעת החוק בהשפעת נציגי הבנקים (לרנר, בעמ' 368, ה"ש 58).
הוא מצביע על כך שללא התנאי של תום לב יהיה אי תואם בין ההוראה שבסעיף 4 לחוק המחאת חיובים לבין, למשל, הוראת סעיף 12 לחוק המיטלטלין.
על כל פנים, כאשר מדובר בהמחאה על דרך שיעבוד, נכנס לתמונה חוק המשכון:
"על המחאה בדרך של שיעבוד חל חוק המשכון לצידו של חוק המחאת חיובים, ועל פיו יש חשיבות לגורם אחר ביחס להכרעה שבין שני נושים מובטחים. לפי סעיף 4 לחוק המשכון, מועד רישומו של המשכון קובע, ומי שרשם ראשון את זכותו עדיף על אחרים" (לרנר, בעמ' 369).
לשיטתו של פרופ. לרנר, "רישום ההמחאה הראשונה ישלול את תום ליבו של נמחה שני" (לרנר, בעמ' 369).
בדברים אלה נסמך פרופ. לרנר על דברים שכתב פרופ. וייסמן לעניין תום הלב שנדרש לצורך סעיף 5 לחוק המשכון, אשר קובע אף הוא הסדר של "תקנת השוק".
וכך כתב פרופ. וייסמן:
"דומה כי נושה לא יוכל לטעון שהוא פעל בתום לב, וכי המשכון שבידו הוא בעל תוקף מלא, אם על הנכס הממושכן לטובתו רבץ כבר משכון קודם, שהיה רשום בלשכת רישום המשכונות. יש לצפות ממקבל משכון שיבדוק את הרישומים בלשכת רישום המשכונות המתאימה, בטרם יקבל את המשכון. מערכת הרישום נועדה להגן עליו, ולהעמידו על כך שהנכס המוצע לו כמשכון כבר שועבד במשכון קודם. משלא ניצל את מנגנון ההתראה שבלשכות רישום המשכונות, אין הוא ראוי לחסותה של תקנת השוק, על חשבון מקבל המשכון הראשון.
כדי לבסס מסקנה זו על לשון החוק, נוכל אולי להסתייע בכך שלא נראה את מקבל המשכון השני כמי שפעל בתום לב, כנדרש בסעיף 5. במקרה שמקבל המשכון השני בדק בלשכת הרישום המתאימה ולא מצא בה דבר, אין לאמר עליו כי פעל
שלא בתום לב, ואפשר שמכוח תקנת השוק יהא המשכון שבידו בעל תוקף מלא" (וייסמן - משכון, בעמ' 154 - 155; ההדגשה שלי - י.ק.).
ופרופ. לרנר סבור:
"על פי גישתו של חוק המשכון, על נושים או רוכשים פוטנציאליים לבדוק בלשכת רשם המשכונות אם רובץ על הנכס שעבוד כלשהו. רישום שעבוד על ידי נושה מובטח, הנמחה הראשון, נועד לבסס את עדיפותו על פני אחרים, ותוצאה זו תושג, אם הרישום ייחשב כשולל את תום ליבו של נמחה מאוחר" (לרנר, בעמ' 369 - 370).

פרופ. לרנר מנתח מצבים שונים של זכויות מתחרות, הן כשמדובר בהמחאת-מכר והן כשמדובר בהמחאה על דרך שעבוד.
במקרה שלנו, התחרות היא בין שתי המחאות על דרך שעבוד: הראשונה - לטובת בלמ"ש, והשניה - לטובת משכן.
בתחרות של זכויות מסוג זה יש ליתן משקל מכריע לרישום במרשם המשכונות, אף אם לא לווה בהודעה לחייב (ממ"י) על ההמחאה:
"עם זאת, לדעתנו, יש להבחין לעניין זה בין רישום לבין הודעה, והתוצאה תהא שונה, כאשר הנמחה הראשון רשם את זכותו לפני כריתת הסכם ההמחאה השני. הווי אומר, אם הנושה המובטח רשם את ההמחאה לזכותו, ולאחר מכן רכש נמחה שני את הזכות והודיע מייד לחייב, הנושה המובטח, קרי, הנמחה הראשון, יהיה עדיף, אפילו ההודעה שלו מאוחרת להודעתו של הנמחה השני.
לפי דרכנו, הרישום לטובת הראשון שולל את תום ליבו של השני, וממילא את עדיפותו. נמחה הרוכש זכות, צריך איפוא לבדוק אם רשום עליה שעבוד אצל רשם החברות או רשם המשכונות" (לרנר, בעמ' 371; ההדגשה שלי - י.ק.).

ב"כ המבקשת הסתמך על פסק הדין ב-ע"א 790/97 בנק המזרחי נ. גדי, ובמיוחד על הדברים שנאמרו בסעיף 16 של פסק הדין, כי במצב של עיסקאות נוגדות, כאשר בעל
העיסקה השניה מסתמך על המצב הרישומי של הנכס, אזי הסתמכות זו עומדת בבסיס חובת תום הלב, שמביאה להעדפת זכותו של בעל העיסקה השניה.

על כך אעיר, ראשית - כי דווקא הדברים מתוך פסק הדין, שב"כ המבקשת מדגיש, הם בבחינת "היא הנותנת": "המצב הרישומי" שצריך לקבל את הבכורה הוא זה שבמרשם על פי דין (מרשם המשכונות), ולא זה שברישומי ממ"י.
המבקשת (או ליתר דיוק: באי כוחה שטיפלו בעיסקה עם לוסטיג) לא בדקה כלל את "המצב הרישומי" במרשם המשכונות, ואף משכן, שנתן לה את ההלוואה לרכישת הזכויות לגבי הנכס - אף הוא לא בדק את מרשם המשכונות.
ב"כ המבקשת וב"כ משכן הסתמכו רק על "המצב הרישומי" אצל ממ"י, אולם רישומי ממ"י אינם יכולים לגבור על מרשם המשכונות, שהוא מרשם שעל פי חוק.
על כן אין המבקשת ומשכן יכולים להיתלות בהסתמכות על "המצב הרישומי" של הנכס, משלא בדקו כלל מצב זה במרשם שעל פי החוק. לו עשו כן - היתה נמנעת "התאונה המשפטית" שאירעה במקרה דנן.

שנית, בעניין גדי הנ"ל היה מדובר בעיקול שהוטל על הנכס על ידי נושי המוכר מספר שנים לאחר עשיית העיסקה עם הקונה, בשונה מהמשכון של בלמ"ש, שנרשם במרשם המשכונות לפני עריכת העיסקה עם המבקשת.

שלישית, ביהמ"ש בעניין גדי מדגיש כי לנושה המעקל לא היתה כל זיקה לנכס המדובר דווקא, בניגוד לזכותו של הקונה אשר רכש נכס זה.
אף נסיבה זו שונה מהמצב במקרה שלנו, שבו נתן בלמ"ש את ההלוואה ללוסטיג לשם רכישת הזכויות בנכס המדובר, ומישכון הזכויות בנכס לטובתו נעשה על מנת להבטיח את פרעונה של אותה הלוואה. זו היא בטוחה ספציפית, בעלת זיקה מובהקת לנכס, שנרשמה כדין לפני עריכת העיסקה הנוגדת; בשונה מזכותו של מעקל "מאוחר" לעיסקת הרכישה, אשר לא היתה לו זיקה לנכס זה דווקא.
אזכיר בהקשר זה גם את פסק הדין התקדימי ב-ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ. אהרונוב (פ"ד נ"ג (4), 199).
אף שם הוטל העיקול על ידי הבנק לאחר שאושר על ידי ביהמ"ש הסכם הגירושין, שהעניק לגב' אהרונוב את הזכויות בנכס.
כב' השופטת שטרסברג-כהן עמדה בפסק דינה על כך, שבידי הבנק המלווה לנקוט צעדים להבטיח את פירעון ההלוואה שנתן, באמצעות בטוחה מתאימה (שם, בעמ' 237).
בעניין אהרונוב, בדומה לעניין גדי, לא עמד הנכס כבטוחה בידי הנושה-המעקל, אלא היה מדובר בעיקול, שהוטל לאחר העיסקה הנוגדת הבלתי רשומה, ולא לפניה.
בניגוד לכך, בענייננו פעל בלמ"ש כנדרש להבטחת ההלוואה שנתן ללוסטיג, באמצעות מישכון זכויותיו לגבי הנכס, ואף רשם את המשכון כדין, לפני עריכת העיסקה הנוגדת.

ב"כ משכן, שמצדד בתובענת המבקשת, הסתמכה על ע"א 328/94 מילר נ. יוסף (פ"ד נ' (3), 378).
שם מכר בעל הזכויות את זכויותיו ליוסף, מבלי שהעיסקה נרשמה בספרי ממ"י, ולאחר מכן שב ומכר את הזכויות למילר. העיסקה השניה נרשמה בספרי ממ"י.
ביהמ"ש נתן את העדיפות לקונה הראשון (יוסף), מכיוון שבמועד שבו רשמה מילר את העיסקה שלה אצל ממ"י, היא כבר ידעה על הרכישה הקודמת על ידי יוסף, ועל כן פעלה שלא בתום לב.
ב"כ משכן ציינה

פסק דין
זה כאסמכתא לכך ש"המועד הקובע", לעניין תום הלב, הוא המועד שבו נתן ממ"י את הסכמתו לעיסקה; אולם הנסיבות באותו מקרה שונות מאד מאלה שבמקרה שלנו. שם לא עמד משכון רשום, קודם, על דרכו של הקונה הראשון.
הקונה השניה הזדרזה לרשום את העיסקה שלה אצל ממ"י, למרות שידעה כבר על העיסקה הקודמת, ולכן הועדפה העיסקה הקודמת.
לנוכח השוני בנסיבות, אין ב

פסק דין
זה השלכה לעניינננו.

9. מסקנתי היא כי המשכון שלטובת בלמ"ש תקף, וכי הוא גובר על המשכון המאוחר יותר, שלטובת משכן:

המכשול של אי קבלת רשות מראש מ-ממ"י הוסר, על פי הלכת ריינס.
בענייננו מדובר באותו סעיף 14 לחוזה החכירה האחיד של ממ"י, אשר הלכת ריינס חלה עליו באופן ספציפי, ויש לילך על פיה.

המכשול של "מעין תקנת השוק", על פי הסיפא של סעיף 4 לחוק המחאת חיובים צריך לסגת מפני הוראת סעיף 4 (3) לחוק המשכון, כאשר הנמחה הראשון רשם את המשכון במרשם המשכונות, לפני עריכת עיסקת ההמחאה השניה (בין לוסטיג לבין המבקשת), וממילא - לפני שמשכן רשם את המשכון שנעשה לטובתו על ידי המבקשת.
נכון כי הנמחה השני (המבקשת ומשכן) הודיע לחייב (ממ"י) על העיסקה, לפני שהחייב ידע על העיסקה הראשונה, אולם ההודעה ל-ממ"י על ידי הנמחה השני אינה יכולה לגבור על הרישום של המשכון לטובת בלמ"ש במרשם המשכונות, שנעשה לפני עריכת העיסקה השניה.
מסקנה אחרת תעמוד בניגוד לתכלית החקיקה, היינו: תכליתו של מרשם המשכונות, שהוא מרשם על פי החוק, אשר נועד בדיוק למטרה של העמדת המידע אודות משכון על הנכס לרשותו של קונה פוטנציאלי.
אני מאמצת, בכל הכבוד, את גישתם של המלומדים, פרופ. וייסמן ופרופ. לרנר, כי כאשר הנושה המובטח הראשון רשם את המשכון במרשם המשכונות, לפני עריכת העיסקה המתחרה; באופן שהקונה השני (ומקבל המשכון ממנו) יכלו בנקל לדעת על קיומו של המשכון הקודם - אזי אין הצדקה להחיל את "מעין תקנת השוק", על פי סעיף 4 לחוק המחאת חיובים, ולקפח את זכותו של הנושה הראשון.
טענות נוספות

10. ב"כ המבקשת טוען כי זכותו של בלמ"ש לממש את המשכון התיישנה, מכיוון שחלפו למעלה משבע שנים ממועד חוזה ההלוואה והמשכון בינו לבין לוסטיג.
איני מקבלת טענה זו: ההתיישנות אינה נמנית ממועד כריתת החוזה, אלא ממועד הפרתו.
ב"כ בלמ"ש פרט בתגובתו לתובענה את ההליכים המשפטיים שנקט בלמ"ש כנגד לוסטיג, בשנים 1989, 1991 ו- 1994 בגין אי פירעון של תשלומי המשכנתא. בהליכים הללו ניתנו פסקי דין כנגד לוסטיג ונפתחו כנגדו הליכי הוצאה לפועל. ב"כ בלמ"ש ציין כי חלק מהחוב נפרע במסגרת הליכים אלה.
בשנת 1996 חזר חובו של לוסטיג ותפח, ואז רשם בלמ"ש את המשכון אצל רשם המשכונות והחל בהליכים למימושו.
הליכים אלה "נעצרו" על ידי צו מניעה, שניתן לבקשת לוסטיג ביום 9.10.96 ואשר עמד בתוקפו כארבע שנים, עד שבוטל, ואז חידש בלמ"ש את הליכי מימוש המשכון.
ההליכים למימוש המשכון החלו, איפוא, בטרם חלפה תקופת ההתיישנות. תקופת עצירתם של הליכים אלה על ידי צו המניעה הזמני אינה נמנית כתקופת התיישנות, ועל כן אין לקבל את טענת ההתיישנות.

ב"כ המבקשת טוען עוד כי כאשר נרשם המשכון לטובת בלמ"ש, רבצו על הזכויות עיקולים שהטילה גב' לוסטיג, לאחר שמר לוסטיג לא קיים את התחייבותו על פי הסכם הגירושין להפקיד 30,000 דולר על שם בנם. ב"כ המבקשת טוען כי עיקולים אלה פוגמים במשכון.
אין לקבל טענה זו, מכיוון שהמעקלת, גב' לוסטיג, היא גם החייבת כלפי בלמ"ש, על פי עיסקת ההלוואה והמשכון שבין בלמ"ש לבין לוסטיג.
סעיף 4 (3) לחוק המשכון קובע, כי כלפי נושה שידע על המישכון, יהא כוחו של המשכון יפה, אף אם לא נרשם.

גב' לוסטיג התחייבה, ביחד עם בעלה, למשכן את זכויותיהם לטובת בלמ"ש. לפיכך, היא ידעה על המישכון, והוא תקף כלפיה גם ללא רישום.
עיסקת ההלוואה והמישכון, שגב' לוסטיג היתה צד לה, קדמה להטלת העיקולים על ידיה, ועל כן לא נפגם המשכון בשל העיקולים שגב' לוסטיג הטילה.

טענה נוספת של ב"כ המבקשת היתה כי חוזה החכירה בין ממ"י לבין לוסטיג היה תקף עד יום 31.3.03. לאחר מועד זה, אין עוד תוקף למשכון שנעשה לגבי זכויותיהם של לוסטיג על פי חוזה החכירה.
אף טענה זו יש לדחות, בעיקר מהטעם שחוזה החכירה שבין לוסטיג לבין ממ"י הוחלף בחוזה החכירה שבין המבקשת לבין ממ"י, לאחר שלוסטיג מכרו למבקשת את זכויותיהם, בשנת 1996.
בעקבות העברת הזכויות מלוסטיג למבקשת, נכרת חוזה החכירה בין המבקשת לבין ממ"י, וממועד כריתתו, אין עוד נפקות לתאריך "פוג התוקף" של הסכם החכירה הקודם, שבין לוסטיג לבין ממ"י.

עוד מעלה ב"כ המבקשת טענת שיהוי: לטענתו, בלמ"ש השתהה עד מאד בפעולתו למימוש המשכון. שיהוי זה גרם לכך שקיומו של המשכון לא נודע למבקשת, ואף למשכן, בטרם רכשה המבקשת את הזכויות מלוסטיג, וכתוצאה מכך שינו הם את מצבם לרעה.
בנסיבות אלה קמה מניעות כנגד בלמ"ש "לטרוף" כעת מידי המבקשת את קניינה שרכשה בתמורה ובתום לב.
אני דוחה אף טענה זו: על פי סעיף 23 לחוק המשכון, "אין במתן המשכון כדי לגרוע מזכותו של הנושה לגבות את החיוב שלא על ידי מימושו, ואין במימוש המשכון כדי לגרוע מזכותו לגבות את יתרת החיוב שלא סולקה במימוש".
מימוש המשכון משמעו הפקעת הזכויות לגבי הנכס מידי החייב (לוסטיג).
על כן אין לבוא בטרוניה אל בלמ"ש על כי נקט תחילה צעדים פחות דרסטיים, קרי: תביעות משפטיות "רגילות", על מנת לגבות את התשלומים השוטפים של ההלוואה.
בתביעות אלה ניתנו פסקי דין לטובת בלמ"ש, והוא פעל לביצועם בדרך המקובלת, באמצעות הליכי הוצל"פ.
רק כשהמשיך לוסטיג לפגר בפירעון תשלומי ההלוואה, וחובו תפח, החליט בלמ"ש לנקוט בצעד של מימוש המשכון.
נכון שהדבר היה כשמונה שנים לאחר כריתת חוזה ההלוואה והמשכון, אך העובדה החשובה היא, שבלמ"ש רשם את המשכון אצל רשם המשכונות והחל בהליכים למימושו, לפני כריתת ההסכם בין לוסטיג לבין המבקשת.
על כן אני דוחה את הטענה כי בלמ"ש יצר, כביכול, "מצג" כאילו המשכון אינו קיים.
בלמ"ש לא העמיד כל "מצג" כזה. ההיפך הוא הנכון: בלמ"ש רשם את המשכון במרשם המשכונות, ועל ידי כך "הודיע" לכולי עלמא על קיומו של המשכון.
מכיוון שרישום זה נעשה לפני שהמבקשת רכשה את הזכויות מלוסטיג, אין המבקשת יכולה להישמע בטענה כאילו בלמ"ש יצר כלפיה מצג, שהמשכון אינו קיים.
המבקשת היא שנמנעה - בשל התרשלות באי כוחה דאז - מלבדוק במרשם הפומבי והפתוח לציבור, אם רובץ משכון על זכויותיהם של לוסטיג לגבי הנכס.
ההליכים שבלמ"ש נקט לפירעון תשלומי ההלוואה, טרם שהחליט לממש את המשכון, אינם על פניהם בלתי סבירים. הוא הגיש שלוש תביעות "רגילות", וידוע שבירורן של תביעות בבתי המשפט מתמשך.
אין צורך שאקבע מסמרות אם היה כאן "שיהוי" מצד בלמ"ש במימוש המשכון, מכיוון שגם אם נאמר שהיה שיהוי - הרי שיהוי כזה אינו רלבנטי, משנרשם המשכון במרשם המשכונות לפני רכישת הזכויות על ידי המבקשת.
כאשר המבקשת ניגשה לרכישת זכויותיהם של לוסטיג בנכס, המשכון של בלמ"ש היה כבר רשום. על כן - ככל שמדובר ב"תחרות" בין המבקשת ומשכן לבין בלמ"ש - לא יכולה להיות חשיבות מכרעת לתקופה שחלפה בטרם רשם בלמ"ש את המשכון.

לפיכך אני דוחה את טענתו של ב"כ המבקשת, כי חלים כאן דיני מצג שווא ומניעות, באופן שצריך להביא לדחייתו של המשכון שלזכות בלמ"ש לטובת המשכון המאוחר ממנו, של משכן.

התרשלות

11. ב"כ המבקשת וב"כ משכן טענו בהרחבה בעניין התרשלותו של בלמ"ש, בכך שלא ווידא כי דבר המשכון שעשו לוסטיג לזכותו נרשם בספרי ממ"י.
הרישום אצל ממ"י, ואף קבלת התחייבות ממנו לרשום משכנתא לזכות הבנק המלווה, כשתרשם זכות החכירה של הלווה, הם בגדר הפרקטיקה המקובלת והנהוגה על ידי בנקים למשכנתאות.
בידוע כי כל קונה, שמתעניין ברכישת נכס שמצוי על אדמת-ממ"י, בודק בראש ובראשונה את הרישומים לגבי אותו נכס אצל ממ"י ומבקש מ-ממ"י את הסכמתו לעיסקה. אם הקונה נטל הלוואת משכנתא, אזי בדרך כלל ידרוש הבנק המלווה את מסמכי האישור מ-ממ"י, ובעיקר - את התחייבותו לרשום משכנתא לזכותו, כאשר תרשם זכות החכירה, כפי שנהג משכן במקרה שלנו.
על ידי מחדלו לוודא, כי ממ"י יודע ורשם את עיסקת ההלוואה והמשכון עם לוסטיג, גרם בלמ"ש לכך שהמבקשת, ומשכן בעקבותיה, קיבלו מ-ממ"י אישור, כי לא רשום אצלו כל שעבוד או משכון על זכויות לוסטיג, ובהסתמך על כך רכשה המבקשת את הזכויות ושילמה את מלוא המחיר, ואף משכן נתן לה את הלוואת המשכנתא שנזקקה לה.
לפיכך, טוענים ב"כ המבקשת וב"כ משכן - בלמ"ש הוא שנושא באחריות ל"תאונה המשפטית" שהתרחשה כאן, ועליו "לשלם את המחיר", קרי: לאבד את המשכון שלו.
אכן, בלמ"ש סטה מהפרקטיקה המקובלת בכך שלא יידע את ממ"י על העיסקה שלו עם לוסטיג ולא דאג שתרשם אצל ממ"י.
העד מטעם בלמ"ש, מר גינזבורג, נתן הסבר לכך (בעמ' 17 - 22 לפר'), אך הסבר זה אינו משכנע.
על פי כתב ההתחייבות שנלווה להסכם ההלוואה בין בלמ"ש לבין לוסטיג (נספח ג' לתצהירו של מר גינזבורג) התחייבו לוסטיג, בין היתר, להודיע לממ"י בכתב על התחייבות-המשכון ולשגר העתק של הודעה זו לבלמ"ש (סעיף ד (6) של כתב ההתחייבות).
מכאן, שעל פי המסמכים של בלמ"ש עצמו, הוא היה אמור לקבל העתק של הודעת לוסטיג לממ"י. בלמ"ש לא דאג לעקוב אחר ביצועה של התחייבות זו, שהוא עצמו דרש מלוסטיג.

אין ספק כי לו היה בלמ"ש דואג למתן ההודעה לממ"י ולרישום המשכון גם ברישומי ממ"י - היתה נמנעת ה"תאונה" המצערת דנן.
אולם רישומי ממ"י, עם כל חשיבותם, לא הוכרו כבעלי מעמד סטטוטורי.
כך, בע"א 505/70 בנק למלאכה בע"מ ואח' נ. הנאמן על נכסי הרשקו ציליק ואח', (פ"ד כ"ה (1), 423), אמר כב' השופט (כתוארו אז) לנדוי:
"לדעתי העיקר הוא שרישומי המינהל אינם מתנהלים על פי איזו הוראה בדין, אלא לנוחיותו המינהלית של המינהל עצמו. ממילא אין לראות בהם רישומים הפתוחים על פי דין לעיון הציבור, ושמשום כך מייחסים לציבור ידיעה על תוכנם" (בע"א 954/93 חג'בי נ. בן יונה, פ"ד נ (1), 417, העיר כב' השופט טל כי הדעת אינה נוחה מהעדר מעמד חוקי לרישומי ממ"י, במצב שבו נכסי מקרקעין רבים אינם רשומים אלא אצל ממ"י, וכי לגבי נכסים שאין אפשרות לרושמם בטאבו, מן הראוי להעניק לרישומי ממ"י מעמד שווה לרישום בטאבו, אך הסדר זה צריך להיעשות על ידי המחוקק.
הצעות שהועלו בעניין זה - למשל: במאמרו של י. וסרצוג: על זכות במקרקעין לא מוסדרים, הפרקליט ל"ה , 94 - לא מצאו עד כה ביטוי בחקיקה).

לעומת זאת, מרשם המשכונות הוא מרשם שעל פי חוק, הפתוח לציבור, ובו יש לרשום את המשכון, כאשר אין עדיין אפשרות לרשום את הזכויות במרשם המקרקעין.
לעניין זה הסתמך ב"כ בלמ"ש על החלטתה של כב' השופטת אלשיך ב-פש"ר 1356/01 משה נבו, שבה דחתה טענה כי כשמדובר במקרקעין בלתי מוסדרים, הרי רישום משכון אצל רשם המשכונות, מבלי שנרשם אצל החברה המשכנת, יש בו כדי להטעות.
"דין טענה זו להידחות, באשר בהעדר אפשרות לרישום בטאבו, עסקינן בזכויות אשר על מישכונן להיעשות אצל רשם המשכונות. בעניין זה, אין להעדר רישום בספרי חברה משכנת כל נפקות על תוקפו של משכון שנרשם כדין ברשם המשכונות".
ניתן לראות, לעניין זה, את הרישום ברישומי ממ"י כמקביל לרישום אצל חברה משכנת.

ב"כ בלמ"ש הביא עוד, כדוגמה לכוחו המכריע של הרישום, את פסק דינו של כב' השופט ממן ב-ת.א. 318/98 (ביהמ"ש המחוזי נצרת) בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ. סלאמה ואח' (תק-מח 99 (2), 483).
באותו מקרה רשם הבנק הנושה משכון על רכב אצל רשם המשכונות, אך לא רשם אותו במשרד הרישוי.
החייב מכר את הרכב לאחר מבלי לגלות לו את קיומו של המשכון. בדיקה של הקונה במשרד הרישוי לא העלתה את דבר המשכון, אשר כאמור לא נרשם שם.
המכירה לא נעשתה בתנאים של תקנת השוק, על פי סעיף 34 לחוק המכר, ועל כן ניתנה העדיפות למשכון הרשום של הבנק, על פני הקונה השני.

ניתן להקביל, בשינויים המחוייבים, את הרישום במשרד הרישוי לרישום אצל ממ"י.
למרות שמקובל לבדוק במשרד הרישוי אם רובץ על הרכב עיקול או שעבוד; הרי משנעשתה המכירה המאוחרת שלא בתנאי תקנת השוק - אזי תוכרע התחרות בין הנושים על פי סעיף 4 (3) לחוק המשכון, גם אם המשכון לא נרשם במשרד הרישוי.

לעניין כוחו המכריע של רישום המשכון הסתמך ב"כ בלמ"ש אף על ה.פ. 4063/98 (ביהמ"ש המחוזי באר-שבע) אשרף נ. מור יוסף ואח' (תק-מח 2000 (1), 8938. אף שם ניתנה העדיפות למשכון רשום של בנק למשכנתאות, על פני עיסקת מכר מאוחרת לרישום המשכון.
כב' השופט הנדל שם את הדגש על הזכות הקניינית שנוצרת עם רישום המשכון:
"המשכון אשר נרשם לטובת הבנק אינו התחייבות להענקת משכון, אלא משכון גמור. אין בפני
נו התחייבות אלא קניין - עיסקה ריאלית. אם כך, אין בכוחו של רוכש מאוחר לגבור על זכות זו על פי כללי "עיסקאות נוגדות" (מתוך סעיף 4 של פסק הדין(.

בלמ"ש סטה, אמנם, מהמקובל, בכך שלא דאג לרישום העיסקה שלו ברישומי ממ"י, וניתן אולי לטעון שהיתה בכך התרשלות מסויימת מצידו כלפי קונה פוטנציאלי, אולם לא הייתי אומרת שבלמ"ש נהג בחוסר תום לב, עד כדי הצדקה לבטל את תוקפו של המשכון אשר רשם כדין, לפני העיסקה בין לוסטיג לבין המבקשת.
על ידי רישום המשכון במרשם המשכונות נקט בלמ"ש באמצעי המתחייב, על פי החוק, על מנת להביא את דבר קיומו של המשכון לידיעת הציבור.
כנגד זאת , המבקשת ומשכן התרשלו בכך שלא בדקו את מרשם המשכונות, אותו מרשם שהחוק הועיד לכך, ואשר בדיקתו קלה ונגישה לציבור.
לו עשו כן, היו מגלים בעוד מועד את המשכון הרשום לטובת בלמ"ש (יתכן כי העובדה שלוסטיג גילה למבקשת את קיומם של העיקולים, שהטילה אשתו, סייעה "להרדים" את באי כוחה של המבקשת, ואולי אף את משכן, אך אין בכך כדי לשחרר

אותם מהצורך לבדוק במרשם המשכונות, שמא יש דבר מה נוסף על אותם עיקולים, אשר לוסטיג לא גילה להם).
בדיון לפני הדגישה ב"כ משכן את התרשלותו של בלמ"ש בעניין אי ההודעה לממ"י, אולם משכן הוא בנק למשכנתאות בדיוק כמו בלמ"ש. אף הוא בגדר "מלווה מקצועי", שאמון על "נקודות הביקורת" והבדיקה לגבי זכויותיו של המוכר.
כאשר משכן, מצידו, לא בדק את מרשם המשכונות, בטרם אישר את מתן ההלוואה למבקשת, הרי טרונייתו כלפי עמיתו (בלמ"ש) מאבדת הרבה מכוחה.
כפי שקורה בתאונות רבות, אף ה"תאונה המשפטית" דנן נוצרה כתוצאה מצירוף של מספר נסיבות. אחת מהן היא הימנעותו של בלמ"ש מלדאוג לכך שהמשכון שלו ירשם אצל ממ"י, והשניה - שאינה פחותה ממנה ב"עוצמתה" - היא הימנעותם של המבקשת ומשכן מבדיקת מרשם המשכונות.
אין בהימנעותו של בלמ"ש מלדאוג לרישום המשכון אצל ממ"י כדי לבטל את פעולתה של הוראת סעיף 4 (3) לחוק המשכון, ולפיה המשכון תקף כלפי נושים אחרים עם רישומו.

סיכום

12. אי אפשר שלא לחוש אמפטיה וצער על "התאונה המשפטית" שארעה למבקשת.
המבקשת היא גברת מבוגרת, שאינה מבינה בענייני משפט ובענייני נכסי מקרקעין או הזכויות בהם.
היא מסרה את הטיפול ברכישת הזכויות בנכס בידי עורכי דין, אשר הכזיבו אותה ולא בדקו את הרישום במרשם המשכונות.
המבקשת, כשהיא לעצמה, פעלה בתום לב מלא וסמכה על באי כוחה.
המשוב שהתקבל מ-ממ"י, אשר הצביע כי "הכל כשורה", הוביל לא רק את המבקשת, אלא גם את באי כוחה, ואפילו את אנשי משכן, המופקדים על בדיקת
מצב הזכויות בנכס, טרם מתן ההלוואה למבקשת, להאמין כי אין כל משכון או שעבוד על זכויות לוסטיג.
המבקשת שילמה את מלוא התמורה עבור הנכס, ובשנים שחלפו מאז שקיבלה את החזקה בו, היא הרחיבה וטייבה אותו. המבקשת אף פורעת כסדרם את תשלומי ההלוואה שקיבלה ממשכן.
זכותו הגוברת של בלמ"ש מעמידה כעת את המבקשת במצב שבו, לא זו בלבד שהיא עלולה לאבד את ביתה, אלא יש אף חשש כי ההלוואה שנטלה מבנק משכן תועמד לפירעון מיידי, בהעדר הבטוחה שהועמדה כנגדה.
המבקשת רומתה על ידי מר לוסטיג ונקלעה כתוצאה מכך למצב קשה ומקומם, על לא עוול בכפה-שלה.
נכון כי תלונתה של המבקשת צריכה להיות מופנית, בראש ובראשונה, אל עורכי הדין שטיפלו בעיסקה מטעמה, אולם הלב נחמץ לנוכח מצבה.

עם זאת, כשבית המשפט בודק למי הזכות העדיפה, אין מנוס מליתן תוקף להוראות חוק המשכון, אשר מצאתי כי הן הגוברות במקרה זה.
האם "ייקוב הדין את ההר", ותו לא?
איני סבורה כך, מכיוון שאל מול מצבה של המבקשת, שהוא "זועק" על פניו, יש ליתן את הדעת גם על זכויותיו ומצבו של בלמ"ש, ויש לדברים השלכה מעבר למקרה הספציפי שלפני, שבו - ממבט ראשון - הלב נוטה להיחלץ לעזרתה של המבקשת.
המבקשת רומתה על ידי מר לוסטיג, אולם גם בלמ"ש רומה על ידיו.
מר לוסטיג עצמו נעלם, אך כאשר עומדים זה כנגד זה המבקשת ובלמ"ש, יש לזכור כי לא בלמ"ש הוא שרימה וגזל את המבקשת, אלא מר לוסטיג הוא שעשה זאת, ובכך אין בלמ"ש אשם.
בלמ"ש, מצידו, נתן ללוסטיג הלוואה לשם רכישת זכויותיו בנכס והבטיח עצמו במישכון אותן זכויות לטובתו.
משרשם בלמ"ש את המשכון במרשם שעל פי החוק, הוא עשה את המוטל עליו, מבחינת הדין, על מנת להביא את דבר קיומו של המשכון לידיעתו של קונה פונטציאלי.
מעת הרישום עומדת לבלמ"ש זכותו הקניינית בבטוחה שלו, והיא גוברת על זכותו של קונה מאוחר, אשר יכול וצריך היה לדעת על המשכון, לו בדק במרשם המשכונות.
בלמ"ש אינו אשם בכך, שבאי כוחה דאז של המבקשת לא עשו כן.
בלמ"ש זכאי לסמוך על ההגנה, אשר הדין מעניק למשכון, מעת שרשם אותו במרשם המשכונות.
אי הכרה בזכות זו תעמוד בניגוד להוראות הדין ובניגוד לתכלית שמאחורי מרשם המשכונות.
לאי ההכרה בכוחו של משכון, שנרשם כדין לפני עריכת העיסקה הנוגדת, עלולות להיות השלכות בלתי רצויות בתחום מתן ההלוואות.
אם בנק למשכנתאות (או כל מלווה אחר) לא יוכל לסמוך על עדיפותו של המשכון הרשום על עיסקה נוגדת מאוחרת לרישום, עלול הדבר לגרום ל"נעילת דלת בפני
לווים", תוצאה אשר בסופו של דבר תפגע בציבור הלווים.
אין הצדקה, עניינית או משפטית, שלא להכיר בעדיפותו של המשכון הרשום על פני עיסקה מאוחרת לרישום. זה הוא ההסדר שנקבע בחוק המשכון, והגיונו הכלכלי והענייני בצידו, שהרי הקונה הפוטנציאלי של זכויות בלתי רשומות בנכס מקרקעין מצופה לבדוק את מרשם המשכונות.
על כן, לא רק מההיבט של הדין "הפורמלי", אלא אף מההיבט הענייני והכלכלי של הסוגייה דנן, לא יהא זה נכון לאמר, שהמבקשת עומדת בצד "הלבן", ובלמ"ש עומד בצד "השחור".
13. כפי שפורט לעיל, מסקנתי היא כי המשכון שנרשם לזכות בלמ"ש ביום 16.6.96 עומד בתוקפו וגובר על העיסקה הנוגדת שעשה מר לוסטיג עם המבקשת, ובעקבות כך - גובר אף על המשכון הנוגד של משכן.
בהתאם לכך, אני דוחה את התובענה.

החלטתי שלא לעשות צו להוצאות, בהתחשב בכך שהמבקשת, כשהיא לעצמה, אינה "אשמה" בהתרשלות של באי כוחה בעת עריכת העיסקה.
דחיית תובענתה משמעותה מצב עגום מאד עבורה, על לא עוול בכפה "האישית", לאחר שהיא מצידה רכשה את הזכויות בנכס בתמורה ובתום לב "אישי" (להבדיל מחוסר תום הלב שניתן לייחס לבאי-כוחה בשל אי הבדיקה במרשם המשכונות).
התחשבתי אף בתרומתו של בלמ"ש ל"תאונה המשפטית", בכך שלא דאג לוודא כי ממ"י קיבל הודעה על העיסקה שלו עם לוסטיג ועל המשכון שלטובתו, על פי אותה עיסקה.

בשולי הדברים אביע תקווה, כי כל הגורמים הנוגעים בדבר ידברו וימצאו פתרון אשר יאפשר למבקשת, בסופו של דבר, להמשיך ולהחזיק בנכס.

14. המזכירות תשלח את פסק הדין אל ב"כ של כל הצדדים.

זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 45 יום.
ניתן היום י"ב ב אדר ב, תשס"ה (23 במרץ 2005) בהעדר הצדדים.

יעל קלוגמן
, שופטת
000242/02הפ 132 פ.ש.
1
בתי המשפט

הפ 000242/02
בית משפט השלום נתניה
23/03/2005
תאריך:
בפני
כב' השופטת יעל קלוגמן








הפ בית משפט שלום 242/02 איפראימוב ליזה (לאה) נ' . בנק לאומי למשכנתאות בע"מ-ע"י עו"ד אייל דותן (פורסם ב-ֽ 23/03/2005)