פסקי דין על מ. מ. רמת ישי | פסקי דין על שחר בן דורי | פסקי דין על נעה שפיגל | פסקי דין על אנזו א.ע008 |

33552-02/14 תאמ     10/01/2016




תאמ 33552-02/14 מ. מ. רמת ישי נ' שחר בן דורי, נעה שפיגל, אנזו א.ע008 בע"מ








בית משפט השלום בחיפה



תא"מ 33552-02-14 מ. מ. רמת ישי
נ' בן דורי ואח'


תיק חיצוני: 0248541130


בפני

כבוד השופט
אהרון
שדה


תובעים

מ. מ. רמת ישי


ע"י ב"כ עוה"ד א. בן ארי
נגד


נתבעים

1.שחר בן דורי

ת.ז. 043351063

2.נעה שפיגל

ת.ז. 039061668

ע"י ב"כ עוה"ד ג. אטיאס

3.אנזו א.ע. 2008 בע"מ




פסק דין


לפני תביעה לתשלום סך 48,990.7 ₪.
התובעת היא המועצה המקומית רמת ישי שבשטח שיפוטה נמצא הנכס אותו שכרה הנתבעת 3 מחברה בשם "נועית יעוץ ופרויקטים (2007) בע"מ
".
בעלת הנכס-המשכירה המחתה לתובעת את זכויותיה על פי הסכם השכירות לרבות הזכויות על פי כתב ערבות שצורף לאותו הסכם שכירות.
יצוין שכתב התביעה תוקן פעמיים והוספו עילות תביעה בהן אדון בהמשך.

מדובר בחוב ארנונה על הנכס המצוי באזור המסחרי של רמת ישי ואשר הופעל כפאב בשם "אנזו".

הנתבעים 1-2 הם נושאי משרה ובעלי מניות בנתבעת 3.

התובעת מתבססת על תצהירה של מנהלת מחלקת הגביה אצלה הגב' זהבה בן לולו המפנה להסכם שכירות מיום 29.3.14 מכוחו הוחלף שם המחזיק מהממחה לשם הנתבעת 3.
ההסכם נושא ערבות של הנתבעים 1-2 כלפי המשכירה-הממחה לכל התחייבויותיה של נתבעת 3 ולטענת התובעת מדובר בחוזה לטובת צד ג'.

התובעת מפנה גם להתקיימותו של סעיף 8ג' לחוק ההסדרים ובעניין זה יאמר שנותר לה להוכיח רק את התנאי על פיו נתבעים 1-2 קיבלו לידיהם את נכסי החברה-נתבעת 3 ללא תמורה או בתמורה חלקית.


הנתבעת 3 לא התגוננה ואין חולק כי היא חדלת פירעון.

נתבעים 1-2 טוענים לפקיעתו של כתב הערבות שכן תוקפו 120 יום מתום תקופת השכירות או פינוי המושכר לפי המאוחר ולטענתם בחודש נובמבר 2013 הודיע להם בעל הנכס על סילוק ידם ממנו ואז למעשה תמה השכירות כאשר פעילות הנתבעת 3 הופסקה כבר באוגוסט 2013 עקב הפסדים כבדים.

הנתבעים טוענים כי המחאת הזכות בוצעה בדצמבר 2014 כך שהזכות שהומחתה לא כללה את הערבות האישית שכאמור פקעה.

ביחס לחוק ההסדרים, נטען כי לא רק שהתובעים לא קיבלו לידיהם נכסים של הנתבעת 3, אלא שהם בבחינת נושים שלה ובסכומים גבוהים מאד בגין משכורות שלא שולמו והלוואות בעלים במאות אלפי ₪ ועם הפסקת הפעילות לא קיבלו מהנתבעת 3 כאמור שום נכס.

יאמר שהמחלוקת העובדתית בין הצדדים מצומצמת, הצדדים סברו וכנראה בצדק כי ניהול הוכחות לא יגלה יותר מאשר נמצא וקיים בתיק ומשכך הגיעו להסכמה על פיה הם מוותרים על חקירות ומגישים טיעונים בכתב וכך אכן נעשה.

דיון

אין חולק בדבר חבותה של נתבעת 3, אין חולק בדבר חוב הארנונה שהפך לחלוט, אין חולק בדבר קיומם של הסכם השכירות, כתב הערבות ותוכנם, אין חולק בעניין מעמדם של הנתבעים בנתבעת 3, אין חולק כי הנתבעת 3 חדלת פירעון ואין חולק ולפחות לא באופן מפורש ומנומק ביחס לתוכנם של שאר המסמכים שהוגשו או הוחלפו בין הצדדים. משכך מדובר במחלוקת משפטית בעיקרה כאשר התביעה נשענת על 3 עילות בהן אדון אחת לאחת.

היות הסכם השכירות וכתב הערבות חוזה לטובת צד ג:
יש לומר כבר עתה, מדובר בטענה מיותרת שלא היה צריך לחזור עליה בסיכומים. לא בכדי לא צורף שום

פסק דין
המבסס טענה זו ביחס לסוג כזה של הסכם וכתב ערבות. ההסכם נועד להגן על המשכירה וההתחייבות שכתובה בעברית ברורה, צחה ובלתי מסויגת היא התחייבות כלפי נועית-המשכירה בלבד. לא ניתן להבין, גם לא ברמז או בשביב רמז כי בעת עריכת ההסכם חשבו הצדדים "להקדישו" לתובעת או התכוונו לדאוג לטובתה של התובעת. הנתבעים צירפו פסיקה בעניין זה וזהו אכן המצב המשפטי.
לטעמי, מהוגשה התביעה גם בעילה של המחאת זכות הרי מדובר בעילות מתנגשות הסותרות אחת את השניה, אם ההסכם הוא הסכם לטובת התובעת, למה צריך להמחות לה את זכויות המשכירה? היות ובנמצא יש כתב המחאת זכויות, הרי לכל היותר זו יכולה להיות העילה "הנכונה" ולא יכולה היא לדור בכפיפה אחת עם העילה של חוזה לטובת צד שלישי.

מכל הטעמים המפורטים לעיל, דינה של עילת תביעה להידחות.


חיוב מכוח המחאת הזכות:

יאמר כבר עתה שאינני נדרש לדון בטענות משנה שעלו בסיכומי הנתבעים ביחס לצורך לבדוק האם זכות המשכירה התגבשה לפני ששילמה את החוב המיוחס לנתבעת 3 או לאו, אין צורך בכך.

התובעת לה הומחו הזכויות איננה יכולה לקבל זכויות טובות יותר מאלה של הממחה-המשכירה. כל הזכויות לרבות הערבות האישית נבחנות בהתאם להסכם ולמה שקרה בין הצדדים לו קרי בין המשכירה לכלל הנתבעים.
אמנם הערבות האישית גורפת ואף אבסולוטית על פי נוסחה ותוכנה ברם יש בה תניה מפורשת בדבר מועד פקיעת ההתחייבות. מדובר בתניה שהוסכמה בין הנתבעים למשכירה ולא ניתן להתערב בה, בוודאי לא במסגרת הדיון בהמחאת זכות ואם ארחיק לכת ואשאל באופן אקדמי האם יש מקום לשנות תניה זו התשובה בנסיבותיו של העניין שלילית שכן לא נטענה, בוודאי לא הוכחה עילה המצדיקה התערבות בחוזה, שינויו או ביטולו, כולו או חלקו.

על פי הערבות שחתמו הנתבעים 1-2 לטובת המשכירה, תפקע ערבות זו תוך 120 יום מתום תקופת השכירות או פינוי המושכר לפי המאוחר.

הנתבעים 1-2 טענו במסגרת תצהירם כי כבר בחודש נובמבר 2013 תמה השכירות והם סולקו מהנכס ואף צירפו הודעות טקסט מהן ניתן ללמוד על רוח הדברים ועל התראות חמורות שקיבלו בעניין זה מבעלי הנכס.
טענה זו לא נסתרה, התובעת לא סיפקה ראיות המעידות על מועד אחר לסיום השכירות או לפינוי הנכס, מקל וחומר כשהמשכירה בנעליה היא באה היא זו שהמחתה לה את הזכויות והיא זו שיודעת בדיוק מתי תמה השכירות ומתי פונה הנכס והיא זו שהייתה צריכה להעיד על כך אם מדובר במועד שונה מזה לו טוענים הנתבעים 1-2. הערבות איננה מדברת על מועד מתן הודעה לתובעת או לכל גוף הנמצא מחוץ למערכת החוזית אלא מדברת על פינוי הנכס או תום השכירות במישור שבין הצדדים להסכם ולכתב הערבות.

משכך, אם תמה השכירות ופונה הנכס בחודש נובמבר ואפילו דצמבר 2013, הרי הערבות פקעה סביב חודשים מרץ-אפריל 2014 ואילו המחאת הזכות נושאת את התאריך 9.12.14 כלומר בעת שהמחתה המשכירה את זכויותיה לתובעת, הזכויות הנובעות מכתב הערבות פקעו.

משכך נדחית גם עילה זו של התביעה.

חיוב הנתבעים מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים:

אין חולק לגבי נוסחו של הסעיף, גם לא לגבי היות הנכס נכס מסחרי המוחזק ע"י חברה פרטית בשכירות שאיננה מוגנת ולכן יש לבחון בפרק זה האם התמלאו הנסיבות המיוחדות שבסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה אליו מפנה סעיף 8(ג) הנ"ל.

ס"ק 1 לסעיף 119א(א) מדבר על מצב בו מועברים נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית ומאפשר את גביית החוב ממי שקיבל נכסים אלו.

הנתבעים צירפו לתצהירם דו"ח רואה חשבון מאת רו"ח אשר טיפל בחברה עוד טרם ששכרה את הנכס, רואה החשבון לא נדרש להיחקר, חוות דעת סותרת או מסמכים סותרים לא הוגשו מטעם התובעת והכל כאשר בדו"ח רו"ח הנתבעים נטען באופן מפורש להפסדים כבדים, לחוב הלוואות בעלים מעל ל-400,000 ₪, חוב משכורות שאמנם נרשם כ"משכורת" אך לא נמשך בפועל ביחס לנתבעת 1 וחוב בגין הלוואות בעלים מעל 900,000 ₪ וחוב משכורות שלא נמשכו גם ביחס לנתבע 2.

התובעת מנסה להראות כי בשלב כזה או אחר היה מצב החברה טוב ברם מעבר לטענות אין חוות דעת או מערכת ראיות ונימוקים היכולה ליצור בסיס להנמקת קביעה לפיה היו לנתבעת 3 בכלל ולפני קריסתה בפרט, נכסים שהועברו ללא תמורה או בתמורה חלקית לנתבעים. אם רו"ח קובע והדבר לא נסתר, כי נותר חוב משכורות וחוב הלוואות בעלים הרי שגם אם היה מועבר משהו-הייתה לו "תמורה" בין אם כהלוואה ובין אם כעבודה המזכה בשכר ברם וכאמור, לא הוכח שהנתבעים קיבלו משהו ללא תמורה מהנתבעת 3 ודי בכך.

זה המקום להתייחס לטענה בדבר אי מתן הודעה על הפינוי או העדפת תשלום לספקים על פני התובעת, מסכים אני עם התובעת שהדבר איננו תקין ברם העדפת ספק או אי מתן הודעה במשך מספר חודשים לאחר תום ההחזקה במקום אינן מהוות עילה לחיוב אדם שאיננו "המחזיק", בכלל ולפי עילת התביעהש מקורה בסעיף 8(ג) הנ"ל בפרט.

גם ס"ק 2 לסעיף 119א(א) הנ"ל איננו מתקיים שכן לא הוכחה הברחת נכסים או העברת פעילות.

כך גם יש לגזור ביחס לס"ק 3, לא הוכח קיומם של נכסים וכספים שהיו לנתבעת 3 בעת שהפסיקה פעולתה ולכן לא ניתן לומר כי יש לייחס אותם לנתבעים מה גם שדו"ח רואה החשבון מציג מציאות אחרת לפיה לא נותר דבר מעבר לחובות וחובות אלו בעיקרם ובסכום גבוה מאד הם חובות של הנתבעת 3 כלפי הנתבעים דווקא.

אם כך יש לדחות גם עילת תביעה זו.

סיכום
התביעה כפי שהוגשה ותוקנה פעמיים נדחית.
למרות הדחיה, לא אחייב את התובעת בהוצאות, הנתבעים הם אלו שניהלו את הנתבעת 3, העדיפו כנראה משיקולים עסקיים לא לשלם ארנונה אלא דווקא לספקים (ואפילו בניסיון להציל את העסק ולקיימו ככל שניתן), אין חולק שלתובעת נגרם חיסרון כיס ומדובר בכספו של הציבור ומשכך יישא כל צד בהוצאותיו.

בתיק לא התקיימו הוכחות ולכן לא תחול אגרה שניה.

ניתן היום,
כ"ט טבת תשע"ו, 10 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.










תאמ בית משפט שלום 33552-02/14 מ. מ. רמת ישי נ' שחר בן דורי, נעה שפיגל, אנזו א.ע008 בע"מ (פורסם ב-ֽ 10/01/2016)