פסקי דין על סימי בטיטו | פסקי דין על דניאל בטיטו | פסקי דין על אשר בטיטו מנהל העזבון | פסקי דין על מועצה אזורית מרום גליל עליון | פסקי דין על שאול פרץ | פסקי דין על מיכאל פרץ ואח' |

20349-09/15 עתמ     17/01/2016




עתמ 20349-09/15 סימי בטיטו , דניאל בטיטו, אשר בטיטו מנהל העזבון נ' מועצה אזורית מרום גליל עליון, שאול פרץ, מיכאל פרץ ואח'








בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים



עת"מ 20349-09-15 בטיטו(המנוח) ואח'
נ' מועצה אזורית מרום גליל עליון
ואח'


תיק חיצוני: מספר תיק חיצוני



בפני

כב' השופט בנימין ארבל
, סגן נשיא


עותרים

1
.
סימי בטיטו
(המנוחה)

2
.
דניאל בטיטו
(המנוח)

3
.
אשר
בטיטו מנהל העזבון


נגד


משיבים

1.מועצה אזורית מרום גליל עליון
2.שאול פרץ
3.מיכאל פרץ
4.ישראל פרץ
5.פרץ שאול ובניו בע"מ




פסק דין



עניינה של החלטה זו בשתי טענות סף שהעלו המשיבים בפני
. האחת נוגעת לשאלה האם בית משפט זה יורה, בגדר סמכויותיו, לגורמי אכיפת החוק להגיש כתב אישום כנגד המשיבים הפורמאליים. השניה, עניינה בסמכותו של מנהל עזבון להגיש תביעות בשם העזבון בלא שהוסמך לכך על ידי בית המשפט.

רקע
:
1.
בגדרה של העתירה שלפנינו, אותה הגיש מר אשר בטיטו, מנהל עזבונה של הגב' סימי בטיטו
, בשם יורשיה (להלן - "העותר"), נטען כי המשיבים הפורמאליים, שאול פרץ
, מיכאל פרץ, ישראל פרץ ופרץ שאול ובניו בע"מ (להלן, ביחד - "פרץ"), מנהלים במשך תקופה של כעשור במושב אביבים עסק הכולל בית קירור, בית אריזה ומערך מיון ושטיפת פרי (להלן - "העסק"), ללא רישיון עסק ותוך גרימת הפרעה ממשית ופגיעה בעיזבון.

2.
לטענת העותר, המשיבה 1, מועצה אזורית מרום גליל עליון
(להלן - "המועצה"), אינה אוכפת על פרץ את הוראות הדין, ובכלל זה היא אינה פועלת לסגירתו של העסק ואינה מגישה כתבי אישום כנדרש, חרף הפגיעה שנגרמת לעיזבון עקב הפעלתו של העסק.

3.
עוד מספר העותר, כי בעקבות פנייתם של הגב' סימי ומר דניאל בטיטו
המנוחים אל מנהל השלטון המקומי במחוז צפון, לאחר שפנייתם אל המשיבה לא טופלה לשביעות רצונם, ביום 17.12.2013 ניתנה החלטה מאת הממונה על הרשויות המקומיות, בגדרה חויבה המועצה להפעיל את סמכויותיה בהתאם לדין, ללא דיחוי.
4.
בהתאמה, ביום 4.2.2014 הוצא כנגד פרץ צו הפסקה מנהלי באשר להפעלת העסק (להלן - "הצו"). אולם, לטענת העותר, מעת שהוצא הצו לא נקטה המועצה בשום אמצעי לאכיפתו, ובחלוף 30 ימים הוא פקע מעצמו.

5.
לטענת העותר, פרץ ניסו בעבר להכשיר בניה בלתי חוקית מאסיבית במשקים שלהם, באמצעות תכנית שיזם הוועד המקומי של מושב אביבים. בערר שהגישו הגב' סימי ומר דניאל בטיטו
המנוחים לוועדת הערר המחוזית, במסגרת התנגדותם לתכנית האמורה נקבע, בין היתר, כי בבדיקה שערך פקח מטעם הוועדה בשטח התברר כי קיים שימוש חורג ובניה מאסיבית בסטייה מההיתר שניתן לפרץ. השימוש נעשה, בין היתר, לאחר שנעשתה בניה לא חוקית של בית קירור ששטחו 720 מ"ר ואשר בנוי בחלקו בשטח המיועד, על פי התכנית שבתוקף, למגורים ובחלקו בשטח שמיועד למבני משק פרטיים, וזאת לצד מתקנים רבים אחרים שהוקמו בשטח, כולם ללא היתרים מתאימים.

6.
העותר גורס, כי הימנעותה של המועצה מהפעלת הסמכות שהוענקה לה בחוק נגד העסק המנוהל על ידי פרץ עשויה להיחשב כהפרה של החובה המוטלת עליה במילוי תפקידיה. על כן, הוא מבקש מבית המשפט להורות למועצה להוציא צו סגירה מנהלי לעסק ולהגיש כתב אישום נגד פרץ, בשל ניהול העסק ללא רישיון.

7.
הן המועצה והן פרץ הגישו תגובות מטעמם, לגופה של העתירה.

8.
לטענת המועצה, יש לדחות את העתירה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית, נוכח הסעדים שנתבקשו בעתירה. כן נטען, כי העתירה הוגשה בשיהוי כבד מאוד וכי העותר, בכובעו כמנהל העיזבון, כלל לא היה מוסמך להגישה, מאחר ולא קיבל רשות לכך מבית המשפט שמינה אותו.
בנוסף, נטען לחוסר תום לב מצד העותר בשל הסתרת הליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים והצווים שניתנו בגדרם. באופן דומה, נטען כי העותר אינו נקי כפיים, משום שלא גילה עובדות מהותיות ובכלל זה, העובדה שהסעד המבוקש בעתירה ניתן זה מכבר, במסגרת הליכים קודמים ולחלופין, כי ניתן לקבל את הסעד המבוקש בהליך אזרחי.
כמו כן, לטענת המועצה, יש לדחות את העתירה גם משום שלא צורפו כל הצדדים הרלוונטיים שכן, הסמכות להוצאת צו הפסקה מנהלי מכוח סעיף 20 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 נתונה למספר לא מבוטל של גורמים נוספים, שלא צורפו. בנוסף, לטענתה, על פי החוק, ראש הרשות הוא רשות הרישוי ובאי צירופו, אין גם יריבות מול המועצה.

9.
לגופה של העתירה נטען, כי המועצה נקטה בהליכים נגד פרץ, ובהם הוצאת צווים מנהליים והגשת כתב אישום מכוח חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 ואל לו לעותר לנסות ולגרור את המועצה לסכסוך האזרחי שבינו לבין פרץ. כן טענה המועצה, כי החלטה אם להגיש כתב אישום ולהעמיד את פרץ לדין הינה פרי שיקול דעתו של היועמ"ש, ונתונה לביקורת, באמצעות הגשת ערר.

10.
עוד טוענת המועצה, כי צו ההפסקה המנהלי שראש הרשות מוסמך להוציא הינו בשיקול דעתו ועל פי לשון החוק הוא רשאי להוציאו, אולם לא חייב. שכּן המדובר בסמכות שברשות ולא בסמכות חובה.

11.
בתגובה מטעם פרץ נטען כי העתירה, אשר הוגשה בשיהוי ניכר, מצטרפת לרשימה ארוכה של הליכים שהעותר, ולפניו הגב' סימי ומר דניאל בטיטו
המנוחים, ניהלו ומנהלים נגדם וכי היא הוגשה בחוסר תום לב, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט, הסתרה של עובדות מהותיות ומחזור טענות שנדונו והוכרעו, והכל במטרה להפעיל לחץ פסול ולהביא את פרץ לוותר על זכויות בנחלתם לטובת העותר.

12.
לגופה של העתירה מוסיפים פרץ וטוענים, כי למעשה מבקש העותר מבית המשפט להתערב בשיקול דעתה המנהלי של המועצה, ובפרט בתחום האכיפה, וזאת שעה שהוא בעצמו מפעיל את הלול שברשותו ללא רישיון כדין, ומבלי שהמועצה נוקטת בהליכים נגדו.

13.
לטענת פרץ, מעת שניתן להם בשנת 2004 היתר בניה להקמת סככה לבית אריזה וחדרי קירור, פעלו המנוחים סימי ודניאל בטיטו
ובהמשך גם העותר, לסכל את הקמת המבנים ולחסל את מקור פרנסתם. כן הם טוענים, כי לאחר שניתנה החלטתה של ועדת הערר בבקשה לאשר תכנית שנועדה להכשיר מספר "חריגות בניה מינוריות" מההיתר שניתן להם, הם יישמו את קביעותיה של הוועדה ובהתאמה, נפח הפעילות בבית האריזה ובחדרי הקירור צומצם לשימושם של המשיבים בלבד. בנוסף, נגד שניים מהמשיבים הוגש כתב אישום בו הם הורשעו במסגרת הסדר טיעון. לטענתם, הם קיימו את החלטותיהן של הערכאות השיפוטיות השונות ופעלו בהתאם להן, כך שבמצב הדברים היום, אין חריגות בניה או שימוש חורג במתחם בית האריזה וחדר הקירור, ואלה מופעלים בכפוף למגבלות שהוטלו בידי בית המשפט ובהתאם להסכמות עם העותר, והם אינם גורמים כל הפרעה או מטרד.

14.
כן טוענים פרץ, בדומה למועצה, כי הגשת העתירה דנן בידי העותר, בכובעו כמנהל העיזבון, מהווה חריגה מסמכותו שכן אין היא נכללת בגדר תפקידיו של העותר כמנהל עיזבון. בנוסף, לטענתם, עומד לרשותו סעד חלופי, בגדרו של הליך אזרחי, במסגרת הליך לביטול הסכם הפשרה בין הצדדים.

15.
בתשובה לתגובותיהם של המשיבים שב העותר על טענותיו בעניין סמכותו העניינית של בית המשפט וטוען, כי לא יכולה להיות מחלוקת שהלכה למעשה, המשיבה החליטה שלא להגיש כתב אישום נגד פרץ ולכל הפחות נהגה כך במחדל, וכי החלטה זו באה בגדר סמכותו העניינית של בית המשפט כאן, בגדרו של "מתן רישיון או ביטול רישיון". בנוסף, לטענתו, לא מתקיים שיהוי, סובייקטיבי או אובייקטיבי וכי מדובר בעבירה מתחדשת.

16.
עוד טוען העותר כי פרץ לא קיימו את הוראות פסק הדין שניתן בהסכמת הצדדים ולצורך אכיפתו אף ננקטו מספר הליכי ביזיון. בנוסף, בהחלטותיהן של הערכאות האזרחיות בפני
הן התנהלו הליכים קודמים בין הצדדים לא ניתן סעד להפסקת פעילות מפעלם של פרץ אשר פועל, כאמור, ללא רישיון עסק ולא ניתן בידי איש מהמשיבים טעם מדוע יש לאפשר המשך פעילותו של העסק, ללא רישיון כדין. לבסוף, טוען העותר כי נמסר לו בידי מנהלת רישוי עסקים במועצה שלא נדרש רישיון עסק לניהול הלול אותו הוא מפעיל במשק פרטי.

17.
בדיון שהתקיים ביום 3.12.2015, הוריתי לצדדים לסכם בכתב טענותיהם בשתי סוגיות מקדמיות שכאמור מתעוררות בהליך דנן, והן:

א.
האם רשאי מנהל העיזבון לנהל הליכים משפטיים בלא שקיבל קודם לכן רשות לכך, מאת הגורם שמינה אותו.

ב.
האם בגדר סמכותו של בית משפט לעניינים מנהליים להורות לרשות לנקוט הליכים פליליים כפי שנתבקש בעתירה דנן, בלא שיהא צורך למצות קודם לכן את ההליכים הקבועים בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

סיכומי העותר
:
18.
בסיכומי טענות העותר נטען, כי פנייתם של המנוחים סימי ודניאל בטיטו
אל הגורם הרלוונטי במשרד הפנים, לאחר שפנייתם אל המועצה לא טופלה לשביעות רצונם, הולידה את הוראתו של הממונה על הרשויות המקומיות למועצה להפעיל את סמכותה, בהתאם לדין. בהתאמה להוראה האמורה הוציאה המועצה, ביום 4.2.2014, את צו ההפסקה המנהלי ובהמשך לו וכפועל יוצא, היה עליה להגיש גם כתב אישום, אשר כמפורט בעתירה, לא הוגש.

19.
העותר מציין כי אמנם לא הוגש ערר בעקבות אי הגשתו של כתב אישום, אולם הוא מוסיף וטוען כי בפני
ה אל הגורם הממונה והוראתו של הגורם המפקח לרשות לפעול נגד פרץ, מוצה ההליך הקבוע בחוק סדר הדין הפלילי ונסללה הדרך בפני
העותר לפנות לבית המשפט בבקשה שיורה על פתיחה בהליכים פליליים נגד פרץ.

20.
העותר סבור, כי מעת שהועברה הסמכות לאכיפת חוקי הרשות לידי הרשויות המקומיות, כך שנושא רישוי עסקים ואכיפתו הוצאו מתחום אחריותה של הפרקליטות, הפרוצדורה שבחוק סדר הדין הפלילי כלל אינה חלה בענייני רישוי עסקים. בנוסף, לטענת העותר, מדובר בהיעדר פעולה מכוון מצד המועצה, אשר נמנעת מהפעלת סמכותה בלא כל הסבר מניח את הדעת למחדלה לפעול, בפרט לאחר שננזפה בידי משרד הפנים.

21.
עוד טוען העותר, כי סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בבקשה להורות למועצה להגיש כתב אישום בשל אי קיום חוק רישוי עסקים מעוגנת גם בהוראות חוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000, בגדרו מוסמך בית המשפט לדון בהחלטה או היעדר החלטה של רשות מנהלית בענייני רישוי עסקים. לדידו, בעניינינו לא הוגשו כתבי אישום נגד פרץ והעותר סבור שמכאן ברי, כי המועצה החליטה לאפשר לפרץ לנהל עסק ללא רישיון ולחלופין, נהגה כך במחדל.
כן הוא טוען כי מעולם לא נקבע כי בית משפט לעניינים מנהליים נעדר סמכות להורות לרשות לאכוף הוראות חוק, בשל אי מיצוי הליכי הערר הקבועים בחוק סדר הדין הפלילי.

22.
באשר לסוגיית ניהול הליכים משפטיים בידי מנהל עיזבון, בלא שקיבל קודם לכן רשות לכך מאת הגורם שמינה אותו, טוען העותר כי סעיף 97 לחוק הירושה מקנה למנהל עיזבון סמכויות רחבות באשר למילוי תפקידו, ואין כל מניעה סטטוטורית להגיש תביעה בשם העיזבון, מבלי שניתן קודם לכן אישור בידי בית המשפט שמינה אותו.

סיכומי המשיבים
:
23.
לעניין הגשת העתירה בידי מנהל העיזבון טוענת המועצה בסיכומיה, כי
הלה פועל בשירותו של בית המשפט שמינה אותו והוא כפוף להוראותיו. מטעם זה סבורה המועצה, כי היה על מנהל העיזבון לקבל את אישורו של בית המשפט עובר להגשת העתירה דנן. בנוסף, מדגישה המועצה כי העיזבון שעל ניהולו אמון העותר הוא עיזבונה של הגב' סימי בטיטו
המנוחה בלבד, והוא אינו כולל את מלוא הזכויות בנכס נשוא העתירה. עוד מציינת המועצה, כי העתירה הוגשה במועד בו מינויו של העותר כמנהל העיזבון כלל לא היה בתוקף.

24.
בסוגיית מיצוי ההליכים באמצעות הגשת ערר, מפנה המועצה להוראת סעיף 11 לחוק סדר הדין הפלילי ומדגישה, כי שיקול הדעת באשר להגשת כתבי אישום ונקיטת הליכים נתון באופן בלעדי לגורמי התביעה. כן היא מציינת, כי גם בהתאם להנחיה מס' 4.1001 של היועץ המשפטי לממשלה מיום 9.11.2003 וחוזר מנכ"ל משרד הפנים מס' 1/07 – לגורמי התביעה שיקול דעת עצמאי ורחב בהפעלת סמכותם, ואין יועמ"ש הרשות כפוף לכל גורם ברשות בביצוע תפקידו, ובכלל זה גם לא לראש הרשות. בנוסף, מדגישה המועצה כי הוראות חוק סדר הדין הפלילי חלות על כל העבירות וההליכים הפליליים ובהם גם עבירות בהתאם לחוק רישוי עסקים.

25.
בסיכומים מטעמם טוענים פרץ, ראשית, כי בניגוד לטענת העותר, נקבע בפסיקה, באופן מפורש, כי עובר לפניה לבית משפט לעניינים מנהליים בבקשה להורות לרשות לפעול לאכיפת החוקים עליהם היא ממונה, עליו למצות את הפרוצדורה הקבועה בחוק סדר הדין הפלילי ובהקשר זה הם מפנים, בין היתר, לעת"מ 2821/08 ברונר נ' הוועדה המקומית לתכנון והבנייה בני ברק (15.1.2012). בהתאמה, משהוגשה העתירה בלא שמוצו ההליכים – מקום בו לא נערכה פניה מתאימה לגורמים המוסמכים עובר להגשתה ולא הוגש ערר, בהתאם להוראת סעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי – יש לדחותה על הסף.

26.
באשר לסמכותו של מנהל העיזבון להגיש את העתירה, טוענים פרץ, כי לעתירה אין כל זיקה למילוי התפקידים המוטלים עליו
על פי דין, והגשתה מהווה חריגה מסמכותו. כן הם טוענים, כי מקום בו מבקש מנהל העיזבון להיטיב עם היורשים ולהביא להפסקת המטרדים הנטענים, עליו לעשות כן באמצעות הגשת תביעה אזרחית מתאימה. בנוסף, טוענים פרץ כי במסגרת הליכים קודמים שניהלו העותר והוריו המנוחים נגדם, הוסכם בין הצדדים, בהמלצת בית המשפט לערעור, לאפשר את המשך הפעלתם של בית האריזה וחדרי הקירור, בכפוף להגבלות שהוטלו בידי בית המשפט ואשר מקוימות בידי פרץ, כלשונן. לטענתם, מטעם זה מושתק העותר מלהלין במסגרת ההליך דנן על המשך הפעלתם.

27.
לבסוף מציינים פרץ, בדומה למועצה, כי העותר לא צירף אסמכתא עם פרטים בנוגע למינויו כמנהל העיזבון.

28.
העותר הגיש סיכומי תשובה בלא נטילת רשות. על כך באה התנגדות מטעם המשיבים ובצדק. ברם, לאחר שעברתי על סיכומי התשובה, לא מצאתי כי יש בהם כל חידוש, אלא רק מחזור של טיעונים. על כן, איני רואה כל צורך להיזקק לבקשה להוציאם מתיק בית המשפט, באשר אין בהם כדי להשפיע על התוצאה.

דיון
:

29.
כאמור, עניינה של החלטה זו בשתי טענות מקדמיות: האחת, ביחס לסמכותו של מנהל העיזבון להגיש את העתירה בלא שניתנה רשותו של בית המשפט שמינה אותו והשניה, ביחס לשאלת סמכותו של בית משפט זה להורות למועצה לנקוט הליכים פליליים נגד פרץ, בלא שיהא צורך למצות קודם לכן את ההליכים הקבועים בחוק סדר הדין הפלילי.

החובה למצות הליכים

30.
בהתאם להוראות סעיף 11 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982
(להלן - "חוק סדר הדין הפלילי")
, התביעה הפלילית מנוהלת בשם המדינה, בידי תובע, בהתאם לרשימה המנויה בסעיף 12 לאותו חוק.
31.
בהתאם להנחיה מס' 4.1001 להנחיות היועץ המשפטי לממשלה, שעניינה בעצמאות התביעה הפלילית ואשר מהווה חלק בלתי נפרד מכל כתב הסמכה שניתן בידי היועץ המשפטי לממשלה (כאמור בסעיף 7 להנחיה), עובר כחוט השני עיקרון עצמאות שיקול דעתה ופעילותה של התביעה הפלילית ובפרט, ההחלטה אם להגיש כתב אישום.

32.
כך, בחלק ב' להנחיה האמורה, בסעיף 2, מובהר כי מכוח סעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי מסמיך היועץ המשפטי לממשלה, בין היתר, "משפטנים המשמשים יועצים משפטיים לרשויות מקומיות... לשמש תובעים מטעמו במשפטים פליליים על עבירות מסויימות שבוצעו בתחום הרשות המקומית". בסעיף 4 להנחיה נקבע, כי "משפטן שהוסמך כבא-כוח היועץ המשפטי לממשלה, כדי שישמש תובע במשפטים פליליים מסויימים מטעם רשות מקומית או ועדה לתכנון ובניה, חייב גם הוא להפעיל שיקול דעת עצמאי בכל מקרה ומקרה. אין הוא כפוף, בתחום התביעה הפלילית, להוראות של ראש הרשות המקומית, או נבחרים אחרים או עובדים בכירים של הרשות, בשאלה אם להגיש כתב אישום במקרה זה או אחר...".

33.
באופן דומה, עוד בבג"צ 337/85 סיעת ר"ש במועצה המקומית רמת השרון נ' ורבין, (11.08.1986) אימץ בית המשפט העליון, כחלק מפסק דינו, הסכמת הצדדים שם, לפיה: "היועץ המשפטי של הרשות עצמאי בשקול דעתו ופועל מכוח הנחיות היועץ המשפטי לממשלה" וציין, כי הסכמה זו משקפת נכונה את הדין הקיים.

34.
בנוסף, מורה

סעיף 2 לחוק סדר הדין הפלילי,
כי:

"סדר הדין הפלילי יהיה לפי חוק זה, זולת אם נקבע בחוק אחר או על פיו סדר דין שונה לענין הנדון"

35.
בסעיף 14(א) לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968
נקבע כי אדם
שעסק ללא רישיון בעסק טעון רישוי או שלא קיים תנאי מתנאי הרישיון, עובר עבירה פלילית שהעונש בצידה הוא 18 חודשי מאסר או
קנס. נוכח האמור עד כה, ברי כי הטיפול בעבירות לפי חוק רישוי עסקים, כל עוד לא נאמר אחרת, יהיו בהתאם לפרוצדורה הקבועה בחוק סדר הדין הפלילי.

36.
בהקשר
זה אציין, כי מקום בו ראה המחוקק להחיל דין שונה בענייני רישוי עסקים מזה הקבוע בחוק סדר הדין הפלילי,
הדבר
נקבע באופן מפורש. כך, למשל, מסמיך סעיף 14א1(א) לחוק רישוי עסקים את שר הפנים להכריז על עבירה לפי החוק כעל עבירת קנס, ושולל את תחולת הוראותיו של סעיף 221(ד) לחוק סדר הדין הפלילי לעניין זה.

37.
אפנה אם כן לבחינת הפרוצדורה שבחוק סדר הפלילי. עניינו של פרק ד' לחוק סדר הדין הפלילי בהליכים שלפני משפט, כאשר בסימן א' בו מוסדרות סוגיות הגשת התלונה, החקירה וההעמדה לדין וכפי שהובהר לעיל, סדרי הדין האמורים חלים
גם על עניינינו.

38.
בסעיף 64(א) לחוק נקבע, כי
"על החלטה שלא לחקור או שלא להעמיד לדין, משום שאין בחקירה או במשפט ענין לציבור, שלא נמצאו ראיות מספיקות או שנקבע שאין אשמה, רשאי המתלונן לערור...". בתתי הסעיפים של סעיף זה מנויים הגורמים המוסמכים לדון בערר,
בהתאם לזהותו של הגורם שקיבל את החלטה שלא לחקור או להעמיד לדין.

39.
אזכיר כי לטענת העותר, מנהלים פרץ
בית קירור, בית אריזה ומערך מיון ושטיפת פרי
, ללא רישיון עסק וכי העותר מודה שלא הוגש ערר נוכח אי הגשתו של כתב אישום נגד פרץ, שכן לטענתו, בפני
יתם של הוריו המנוחים אל הממונה על רישוי עסקים במחוז צפון
מוצה ההליך הקבוע בחוק סדר הדין הפלילי ונסללה הדרך לפנות לבית המשפט
.

40.
עוד מעניין לציין כי העותר טוען מחד בסיכומיו, בסעיף 3, כי "סעיפים 63-65 לחוק סדר הדין הפלילי... על תתי הסעיפים שבהם, יוצרים דין ספציפי למתלונן על קביעת הרשות שלא לחקור ולא להעמיד לדין את הנילון" ומאידך, הוא טוען בסיפא לסעיף 8 כי: "[ש]גם אם יקבע שההליך הספציפי בחסד"פ חל גם בהליך של רישוי עסקים (ואין אנו מסכימים לכך), הרי הליך זה מוצה...".

41.
בסוגייה זו של מיצוי ההליך הקבוע בסעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי הפנו פרץ, בין היתר, לפסק דינה של כב' השופטת ר' רונן בעת"מ [ת"א] 2821/08 ברונר נ' הוועדה המקומית לתכנון והבניה בני ברק (15.1.2012), שם נפסק (בסעיף 38), כדלקמן:

"המחוקק קבע פרוצדורה ברורה ביחס לאפשרות של מתלונן לחלוק על החלטה של הגורם הרלוונטי שלא לפתוח בחקירה או שלא להעמיד לדין. אינני סבורה כי יש מקום, גם בנסיבות המקרה דנן, לחרוג מהפרוצדורה הזו. הגורם אליו מופנה הערר (פרקליט המדינה, או אחד מסגניו או היועץ המשפטי לממשלה – על פי העניין), הוא הגורם המנהלי שהמחוקק הסמיך אותו להעביר תחת שבט ביקורתו החלטות ביחס להעמדה לדין. בטרם גורם זה הכריע בערר, תוך שהוא הביא בחשבון את מכלול הנסיבות הרלוונטיות, אין מקום כי בית המשפט יתערב".

42.
דומה כי מסקנה זו מתבקשת לאור ההלכה המושרשת, לפיה נדרש העותר למצות הליכים בפני
הרשויות המוסמכות בטרם פניה לערכאה שיפוטית באותו עניין, וכי הדרישה למיצוי הליכים אינה בבחינת דרישה פורמאלית גרידא.
43.
בהחלטה שניתנה בבג"צ 7505/10 ראש מועצת כפר חרבתא בני-חארת נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית (25.7.2011), עמדה כבוד הרשמת ד' כהן-לקח על הטעמים שביסודה של הדרישה למיצוי הליכים, כדלקמן:

"לדרישה בדבר מיצוי הליכים טרם הגשת עתירה לבית-המשפט, מספר טעמים מרכזיים: ראשית, השאיפה היא להוביל את העותר ואת הרשות המוסמכת לכדי הידברות וניסיון מוקדם לפתרון המחלוקת, בטרם הבאתה לפיתחו של בית-המשפט. לעיתים, הפנייה המקדימה לרשות הרלוונטית, עשויה לפתור את המחלוקת בין הצדדים ולייתר את הצורך בהתדיינות בין כותלי בית-המשפט. באופן זה, ניתן למנוע הגשת עתירות שבדיעבד יתברר כי לא היה בהן צורך. לעיתים, הפנייה המקדימה אל הרשות המוסמכת והתגובה שתתקבל בעקבות כך, לא יובילו לאיוּן הצורך בהתדיינות משפטית, אולם הם יתרמו למיקוד המחלוקת ולצמצום גבולותיה עוד בטרם הפנייה לבית-המשפט. הדרישה למיצוי הסעד המינהלי נטועה, אפוא, בטעמים מעשיים ובשאיפה לקידום היעילות הדיונית. שנית, הדרישה למיצוי הליכים נובעת גם מטעמים עיוניים-מהותיים. מושכלות-יסוד הן כי בית-משפט המפעיל ביקורת שיפוטית, אינו שם שיקול-דעתו במקום שיקול-דעתה של הרשות המוסמכת והוא נמנע מהתערבות מקום בו לא מתקיימת עילה שבדין לכך. בהתאם לכך, כלל בסיסי במשפט המינהלי הוא כי בית-המשפט יימנע מלהפעיל ביקורת שיפוטית בטרם ניתנה לרשות הזדמנות נאותה להפעיל סמכותה ולגבש עמדתה בנוגע לטענות המופנות אליה. זאת ועוד; הפנייה לרשות המוסמכת והתשובה המתקבלת בעקבות כך, תורמים לגיבוש תשתית עובדתית ומשפטית המאפשרת לבית-המשפט להפעיל את ביקורתו השיפוטית לפי אמות-המידה החלות על העניין (ראו:
בג"צ 2624/97 רונאל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נא
(3) 71 (1997);
בג"צ 11041/03
עזיז נ' שר הבינוי והשיכון ([פורסם בנבו], 9.3.2004);

בג"צ 11122/03
ג'ערני נ' שר התשתיות הלאומיות ([פורסם בנבו], 9.3.2004);

בג"צ 4934/08
מלכית נ' ראש ממשלת ישראל ([פורסם בנבו], 25.6.2008);

בג"צ 7832/10
תנועת יש גבול נ' הוועדה המייעצת למינויים לתפקידים בכירים ([פורסם בנבו], 18.1.2011); עוד ראו: אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המינהלי - עילות סף כרך ב 165 (2008))

"

44.


על כן, הנני קובע כי העותר לא מיצה את ההליכים המפורטים בחוק סדר הדין הפלילי בהם היה עליו לנקוט עובר להגשת העתירה דנן. מובן כי כאשר חלה הוראה קונקרטית בחוק סדר הדין הפלילי, החורגת מגדרי הסמכתו של בית משפט זה, אין בהסמכתו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירות הנוגעות לחוק רישוי עסקים, כדי להעניק לו סמכות מקבילה בעניין הנתון לסמכויות גוף אחר על פי חיקוק שאינו נכלל בתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים.
די בכך כדי להורות על דחייתה של העתירה על הסף.

סמכותו של מנהל העיזבון להגיש את העתירה

45.
סיעף 97 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, קובע כי:

"מנהל העזבון מוסמך לעשות כל הדרוש למילוי תפקידיו; את הפעולות המנויות להלן אין הוא מוסמך לעשות בלי שבית המשפט אישרן תחילה:
(1)
העברה, שעבוד, חלוקה או חיסול של יחידה משקית בחקלאות, בתעשיה, במלאכה או במסחר, או של דירה;
(2)
השכרה שחוקי הגנת הדייר חלים עליה;
(3)
פעולה שתקפה תלוי ברישום בפנקס המתנהל על פי חוק;
(4)
מתן ערובה;
(5)
כל פעולה אחרת שקבע אותה בית המשפט, בצו המינוי או לאחר מכן, כטעונת אישור כאמור
"

46.
המלומד שמואל שילה, בספרו פירוש לחוק הירושה תשכ"ה 1965, בעמ' 206, מסביר כי במילוי תפקידו:

"הכלל הוא שמנהל העיזבון יכול, ואף חייב, לעשות כל פעולה הנראית בעיניו חיונית להשגת המטרות שלשמן הוא התמנה, ואולם, לאור סעיף 97 מנהל העיזבון מוגבל בצורה משמעותית והוא אינו רשאי לעשות פעולות רבות ללא אישור מראש של בית המשפט. פעולות אלה מנויות בהמשך סעיף 97. סמכויותיו העצמאיות של מנהל העיזבון מונות, בין היתר... הגשת תביעות חדשות בשמו [של המוריש – ב.א.] עבור העיזבון..."

[ההדגשה הוספה – ב.א.]

47.
באופן דומה, פסקה כב' השופטת מ' שידלובסקי-אור בת"ע [י-ם] 1194/95 מזרחי נ' רג'י (29.2.1996), שם הגיש מנהל העיזבון תביעות שונות בלא שקיבל את אישורו של בית המשפט, כי:

"[ש]אין כל צורך באישור בית המשפט להגשת תובענות ע"י העיזבון נגד אחד היורשים או כל אדם אחר, שכן מדובר בתובענות שהוגשו במסגרת הטיפול בנכסי העיזבון, ופעולות מסוג זה אינן מנויות ברשימה הסגורה שבס'
97
לחוק הירושה

של פעולות בהן נדרש אישור ביהמ"ש מראש

"

48.
למקרא הוראות החוק והדעות שהובעו בספרות ובפסיקה, כפי שהובא לעיל, ובבחינת למעלה מן הצורך נוכח התוצאה אליה הגעתי, אציין כי גם אני סבור כי באופן עקרוני, מנהל העיזבון רשאי להגיש, במסגרת הטיפול בנכסי העיזבון, תביעה בשם העיזבון בלא שנדרש לכך אישורו של בית המשפט שמינה אותו.

סוף דבר

49.
בהתאם למסקנה אליה הגעתי ונוכח קביעתי כי העותר לא פעל למיצוי ההליכים בהתאם להוראות חוק סדר הדין הפלילי עובר להגשת העתירה, העתירה נדחית על הסף.
אין בכך כדי להביע עמדה לגבי הטענות הנוגעות להפרות החוק. מקומן של אלה להתברר במסגרות אחרות.

50.
בנסיבות העניין איני נותן צו להוצאות.






ניתן היום,
ז' שבט תשע"ו, 17 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.














עתמ בית משפט לעניינים מנהליים 20349-09/15 סימי בטיטו , דניאל בטיטו, אשר בטיטו מנהל העזבון נ' מועצה אזורית מרום גליל עליון, שאול פרץ, מיכאל פרץ ואח' (פורסם ב-ֽ 17/01/2016)