פסקי דין על מיכאל סרי | פסקי דין על יעקב בזז | פסקי דין על אורנה בזז |

11255-05/15 עא     17/01/2016




עא 11255-05/15 מיכאל סרי נ' יעקב בזז, אורנה בזז








בתי משפט

בית המשפט המחוזי בבאר שבע


בפני
:
כב' השופטת שרה דברת
- אב"ד, ס. נשיא


כב' השופט אריאל ואגו

כב' השופט יעקב פרסקי
ע"א 11255-05-15




המערער
מיכאל סרי
ע"י ב"כ עו"ד יוסף גבאי ועו"ד אביתר כהן

נגד
המשיבים
1. יעקב בזז
2. אורנה בזז
ע"י ב"כ עו"ד אלי סלהוב


פסק דין

השופטת ש. דברת, ס. נשיא:
1.
בפני
ערעור שהוגש על ידי
מר מיכאל סרי
(להלן: "סרי") וערעור שכנגד
שהוגש על ידי מר יעקב בזז
(להלן: "בזז") על פסק דינו של בית משפט השלום באשקלון מיום 22.3.15 - שניתן בת.א 34211-12-12, על ידי כב' השופט עידו כפכפי - בו חויב סרי בפיצוי בזז בסך של 86,720 ש"ח בשל נזק שגרם לרכוש בזז ובשל מטרד ועוגמת נפש.

רקע
2.
סרי ובזז, הינם שכנים המתגוררים בבתים 'דו משפחתיים' ברחוב החוחית באשקלון, שלמרבה הצער, שכנות טובה אינה שוררת ביניהם. בין הצדדים התגלע סכסוך מתמשך אשר כתוצאה ממנו הורשע סרי בבית משפט השלום באשקלון ביום 10.9.12 בת"פ 53603-12-10 על פי הודאתו, בכתב אישום מתוקן, בעבירות של חבלה במזיד ברכב, עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין, תשל"ז -1977, ועבירה לפי סעיף 413ה. לחוק הנ"ל, בכך שבמספר מועדים שבין 6.9.10 - 8.10.10, חבל במזיד ברכבו של בזז, בכך ששרט אותו באמצעות חפץ חד בחלקו האחורי, במכסה המנוע ובכנף הרכב. כמו כן, שפך נוזל חום בחלק קדמי ימני של הרכב ומרח את הנוזל בגלגל הקדמי של הרכב.

על רקע זה, הגיש בזז תביעה אזרחית נגררת לפלילים כנגד סרי לפיצוי בסכום של 417,800 ש"ח בעילה של נגישה, לשון הרע, מטרד ליחיד, הסגת גבול, הפרת חובה חקוקה וירידת ערך הדירה.
בכתב ההגנה טען סרי, כי התנהלות בזז היא שהובילה אותו למעשים בהם הורשע ומכיוון
שכבר הורשע בהליך הפלילי, אין מקום לחייבו בפיצויים, במיוחד שעה שבזז גרם למטרד בעת ששיפץ ביתו.

פסק הדין של בית משפט קמא
3.
בית משפט קמא קיבל את התביעה בחלקה וקבע, כי הבסיס העובדתי של גרימת נזק בזדון לרכב נסמך על הודאת סרי בכתב האישום המתוקן והסרטים שצולמו על ידי בזז, המראים את סרי כשהוא שורט הרכב ושופך נוזל חום מספר פעמים.
כן נקבע, כי סרי גרם נזק לבית העסק של בזז והראיות הישירות והנסיבתיות נגדו, לא נסתרו והאופן בו השתמש סרי בביתו, היה בו משום הפרעה של ממש לשימוש סביר של בזז בביתו.
תביעת בזז בשל נגישה ולשון הרע בסכום של 100,000 ש"ח בגין תלונות שהגיש סרי במשטרה - נדחתה, כיוון שעיקר הדיון התנהל סביב העילה של מטרד ליחיד. נקבע, כי בזז לא טרח לעבות ראיותיו וביהמ"ש לא מצא: "... כי ראוי לצרף עילה מהותית של לשון הרע, אשר בצידה עתירה לפיצוי בסך 100,000 ש"ח כדרך אגב". לגבי הנגישה נקבע, "אין די בחשש כדי לעמוד בנטל ההוכחה". לגבי חלק אחר של העוולות, טענות ההגנה של סרי נדחו ונקבע, כי טענותיו של בזז כנגד סרי, הוכחו באופן מספק בהליך אזרחי שעה שסרי לא סתר את הראיות שהציג בזז ולא הציג גרסה עובדתית משלו לפעולות המיוחסות לו בכתב התביעה.

4.
ביהמ"ש קמא קבע, כי כתב ההגנה של סרי, כמו גם תצהירו, הינם דוגמה לשימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש, שכן תחת להתמקד בשיעור הנזק, בחר להתגונן בתקיפת בזז והעלה נגדו טענות חסרות יסוד לנזקים, שגרם לו.
כן נקבע, כי מהבחינה המהותית כמו גם הדיונית, סרי לא הוכיח טענותיו. תקנה 52 לתקנות סד"א אמנם מקנה האפשרות הדיונית לטעון לקיזוז, אולם יש לעגן זכות זו בזכות מהותית וכזו לא הוכחה.
טענותיו של סרי בשל לשון הרע אינן ראויות לבירור כטענת קיזוז. לגופו של עניין נקבע, כי התביעה בשל לשון הרע, שעניינה פתק שכתב בזז לפיה "מיכאל חולה נפש" - הדביק אותו על קרש והשעין על הגדר של סרי, כאשר השלט פונה לחצר - אינה בגדר פרסום המהווה לשון הרע, מה גם שהיקף הפרסום וטיבו, לאור מכלול התנהלות סרי, אינו מזכה אותו בפיצוי.

עדותו של סרי,
כמו גם של בני משפחתו, שהעידו, נמצאה מגמתית, נעדרת עיגון עובדתי, שלא ניתן ליתן בה אמון.

5.
בית המשפט דחה תביעת בזז לתשלום פיצוי בגין ירידת ערך הדירה, על כי נמנעה ממנו ההנאה מביתו וזאת בשל מדיניות משפטית לפיה אין זה ראוי להכיר בעילה זו.

בית המשפט דחה תביעת בזז לפיצוי בגין אבדן ימי עבודה, וקבע פיצוי כללי בגין עגמת נפש. בסופו של יום, חוייב סרי לשלם לבזז פיצוי בסכום כולל של 86,720 ש"ח כדלקמן: 12,760 ש"ח עבור המצלמות ששכר בזז 6,960 ש"ח עבור הנזקים שגרם לחזית החנות, הזכוכית והשלטים, 12,000 ש"ח בגין הנזק שנגרם לרכב 50,000 ש"ח בגין עגמת נפש, ו- 25,000 ש"ח הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

6.
על

פסק דין
זה ערערו שני הצדדים. סרי חולק על החיוב הכספי ועל גובה הפיצוי בו חויב,
ואילו בזז, בערעור שכנגד, עותר להגדלת הפיצוי שנפסק
וקבלת התביעה, בשל ירידת ערך הדירה ולשון הרע.




טענות הצדדים בערעור
תמצית טענות סרי
7.
בכתב הערעור הכביר סרי מילים וטען לטעויות משפטיות ועובדתיות שנפלו בפסק דינו של בית משפט קמא, תוך התעלמות מהעובדות שהוכחו בפני
ו. כך טען שבזז באו לביהמ"ש בידיים לא נקיות, עשו דין לעצמם, הטרידו ופגעו בסרי ובבני ביתו, הוציאו דיבתו רעה בפרסום כזב בפני
שכונה שלמה. קביעות ביהמ"ש סמכו על "חשדות" בעלמא וראיות קלושות ועל כי פסה"ד עשה "עוול משווע עם המערער, ומוציא דיבתו רעה של אדם נורמטיבי" (ס' 6.2 להודעת הערעור המתוקנת); כן טוען סרי, שבית המשפט התעלם מהנסיבות הקשות, אשר הביאו אותו, אדם שומר חוק, לבצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, תוך שהוא נוקט עמדה חד צדדית לטובת בזז, שעה שזה לא הניח תשתית עובדתית להוכחת הנזקים, הנטענים על ידו, ולא הגיש חוות דעת
מומחה להוכחת סכום הנזק.

עוד טוען סרי, כי קביעת בית המשפט - לפיה הקיזוז בגין עוולת לשון הרע יכול להתבצע רק במסגרת תביעה עצמאית או בתביעה שכנגד - מנוגדת לתקנה 52 לתקנות סדר הדין האזרחי, המאפשרת לטעון טענות קיזוז גם במסגרת כתב ההגנה.

עוד מלין סרי נגד גובה הפיצוי של 50,000 ש"ח בגין 'עגמת נפש', סכום שביסס בית המשפט על הפיצוי הקבוע בחוק איסור לשון הרע, שבסיסו פיצוי ללא הוכחת נזק. כמו גם נגד סכום ההוצאות שהושתו עליו, שעה שבית המשפט דחה את רובן של הטענות שהעלה בזז.

תמצית טענות בזז
8.
הערעור שכנגד של בזז, מופנה נגד אי מתן פיצוי בשל נזקים שהוכחו, שעה שבית המשפט השית פיצוי כללי בגין שורה של נזקים שונים, תחת הכותרת של 'עגמת נפש', בעוד שפיצויים בגין ירידת ערך הדירה ואבדן ימי עבודה, הינם ראשי נזק נפרדים, המצדיקים פיצוי נוסף מעבר לפיצוי כללי בגין עגמת נפש. עוד נטען, כי היה מקום לחייב סרי בשל לשון הרע, שעה שזה חרט על חלון החנות של בזז את המילה 'גנב'.


דיון
9.
שני הצדדים מלינים כנגד פסק הדין של בית המשפט קמא. חלק מהטענות של סרי מופנות כלפי ממצאים עובדתיים. כידוע, התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה המבררת, תיעשה בצמצום ובמשורה ורק במקרים חריגים. לענין זה אפנה לדבריה של כב' השופטת פרוקצ'יה
בע"א 8557/06 עיריית פתח תקווה נ' חב' אולימפיה בניה השקעות ופיתוח בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 9 (15.09.10)
:
"מושכלות ראשונים הם כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית על יסוד הראיות, אלא במקרים חריגים בהם נפלו פגמים או טעויות מהותיים בהחלטה, היורדים לשורש הדברים
".
נסיבות המקרה שכאן אינן מן המקרים החריגים המצדיקים התערבות ערכאת הערעור שעה, שקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא מבוססות על התשתית הראייתית שהונחה בפני
ו והתרשמותו מהעדים.

10.
בית המשפט, בדחותו את תביעת הצדדים בשל עילת לשון הרע, קבע, בין היתר, כי לא ניתן לצרף עילה של לשון הרע כדרך אגב לעילה העיקרית ומקומה של עילה זו בתביעה עצמאית או תביעה שכנגד. כאן, לטעמי, נתפס בית המשפט קמא לכלל שגגה. עילת התביעה בגין לשון הרע, הינה ככל תביעה אחרת. אין כל יחוד עילה בתביעה בשל לשון הרע וזכותו של תובע לצרף מספר עילות תביעה יחדיו. אין מדובר ביחוד עילה, לפי חוק הפלת"ד לדוגמה ולכן לא היתה כל מניעה לכרוך עילה בשל לשון הרע במסגרת תביעה זו. יחד עם זאת, אין באמור לשנות מהתוצאה.

11.
סרי מלין, כאמור, על קביעת ביהמ"ש, שדחה את תביעתו בגין לשון הרע תוך התעלמות מתקנה 52 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד -1984
הקובעת:
"נתבע רשאי לקזז כל זכות ותביעה שלו כנגד תביעתו של התובע, או להגיש אותן בתביעה שכנגד, בין שהן על נזק ממון ובין אם לאו; כוחם של הקיזוז או התביעה שכנגד ככוח תובענה שכנגד, ובית המשפט יכול ליתן בהם

פסק דין
סופי הן על התביעה המקורית והן על התביעה שכנגד."
כלומר, לנתבע האפשרות לבחור כיצד להעלות טענת קיזוז בגין אותה עוולה נטענת, בין אם בדרך של הגשת תביעה עצמאית כתביעה שכנגד או שבאפשרותו לכרוך את טענת הקיזוז במסגרת הדיון בתביעה המקורית. בית המשפט הרחיב בענין זה בע"א 1694/92 אול שירותים נ' מושיץ, פ"ד מט(2) 397, שם נפסק על ידי כב' השופט גולדברג: "...

כאשר קיימת זיקה עובדתית בין עילת תביעתו של התובע לבין העילה שבגינה טוען הנתבע שיש להפחית את סכום התביעה (כגון: בטענת הודאה והדחה), ממילא מחייבת ההכרעה בטענותיו של התובע גם דיון בטענותיו של הנתבע. ואף אם טענת הנתבע שיש להפחית את סכום חיובו היא בגדר עילת תביעה עצמאית, מאפשרת תקנה 52 לתקנות סדר הדין האזרחי
לכרוך את הדיון בטענותיו במסגרת הדיון בתביעה המקורית (כשמעלה הנתבע טענת קיזוז או כשהוא מגיש תביעה שכנגד)".
בס' 58 לכתב ההגנה מציין סרי, כי הוא מקזז את סכום הנזק. אין מניעה לקיזוז אך טרם הקיזוז יש להצביע על זכות מהותית לקיזוז. כך בספרו של ד"ר זוסמן מהדורה רביעית 1995 מציין המחבר:
"אמנם קובעת תקנה 52 כי 'נתבע רשאי לקזז כל זכות ותביעה כנגד תביעתו של התובע... בין שהן על נזק ממוני ובין אם לאו. אך לשון התקנה עלול להטעות. פירוש התקנה הוא, כי מבחינת סדרי דין מותר לנתבע להעלות טענות קיזוז... אבל הטענה לא תצליח אם לא היתה לנתבע זכות קיזוז. אם היה נתבע רשאי לקזז או לא אינו תלוי בסדרי הדין, כי אם בדין המהותי... לא היה הנתבע על פי הדין המהותי זכאי לקיזוז, לא יועילו לו סדרי הדין" (עמ' 326) ובעניינינו, סרי לא היה זכאי לקיזוז בדין המהותי, על כן תקנה 52 לתקנות סד"א אין בה כדי להועיל לסרי, שעה שלא צלח בידו להוכיח הזכות המהותית ועל זכות מהותית שכזו סרי לא הצביע.

12.
זאת ועוד, יש גם קושי בטענות הקיזוז של סרי, כיוון שעיון בכתב ההגנה מלמד, כי סרי לא הסתפק בטענת הקיזוז, אלא, לכאורה, הגיש תביעה עצמאית, אך לא הגדיר זאת כתובענה עצמאית או תביעה שכנגד ולא שילם אגרה וכך כתב בס' 51 לכתב ההגנה: "... התנהגות זו של התובעים לא משאירה בפני
התובע כל ברירה אלא להגיב בתביעה נגדית בגין כל הנזקים שנגרמו לו... וכפי שיפורט להלן.
57.1 בגין ביצוע עוולות רבות בזדון של הוצאת לשון הרע... שנעשתה מתוך כוונה לפגוע – זכאי התובע לפיצוים מאת התובעים בסך של 100,000 ש"ח, אף ללא הוכחת נזק
".
ועוד עילות תביעה כהנה וכהנה, תוך פירוט הסכומים. עיון בכתב ההגנה מלמד כי בפועל, עסקינן בתביעה שכנגד, או בתביעה עצמאית שהוגשה במסווה של כתב הגנה, מבלי ששולמה בגינה אגרה, אף כי סרי הצהיר מפורשות שמדובר ב"תביעה נגדית". דרך זו של ניסוח כתב הגנה יש בו פגם של ממש, שכן באופן זה עוקף סרי את החובה לשלם אגרה על סכום תביעה בסך 442,000 ש"ח - סכום שהינו כמעט זהה לסכום התביעה של בזז.

13.
עוד השיגו הצדדים על קביעותיו של בית המשפט קמא שדחו את הטענות ההדדיות הנטענות של לשון הרע. כאמור, מעבר לקביעת בית המשפט קמא, כי אין מקום לתביעה בגין לשון הרע שלא כתביעה נפרדת, קביעה שאיני מסכימה עימה, נקבע לגופו של ענין, כי הצדדים לא הוכיחו את יסודות עוולת לשון הרע כנדרש בחוק.

14.
סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 קובע, כי: "פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית..". מהוראות החוק למדים, כי נפגע יהיה זכאי לפיצוי בגין לשון הרע בהתקיים שני יסודות מצטברים. הראשון הוא יסוד "הפרסום", והשני הוא "לשון הרע", כלומר פרסום יהווה עוולה אך ורק אם יהיה בו משום "לשון הרע". הפרסום הנדרש מוגדר בסעיף 2 (א) לחוק הקובע כי: "פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר". אופן הפרסום בסעיף אינו בגדר "רשימה סגורה" ואינו ממצה את כל דרכי הפרסום, כך שפרסום יכול להיעשות בכל אמצעי אחר.
סעיף 2 (ב) מבחין בין פרסום בכתב ובין פרסום שאינו בכתב. הסעיף הרלוונטי לעניינו הוא סעיף 2(ב)(2) הקובע כי רואים כפרסום לשון הרע: "אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע", כלומר, פרסום בכתב יכול להיחשב כפרסום גם כאשר הכתב לא הגיע בפועל לידיעת אדם כלשהו זולת הנפגע, שכן לשון החוק הוא: "והכתב היה עשוי.... להגיע לאדם זולת הנפגע" – היינו, די בכך שקיים פוטנציאל שהפרסום יגיע לאדם אחר, כדי לענות על דרישת הפרסום .

15.
ומן הכלל אל הפרט, בכתב ההגנה טען סרי לקיזוז בגין לשון הרע. כראיה הציג פתק שרשם בזז בכתב ידו ובו נכתב "מיכאל חולה נפש", בית המשפט קמא קבע, כי: "פרסום אחד עלה בידי הנתבע להוכיח והוא הפתק שרשם התובע בכתב ידו "מיכאל חולה נפש". התובע אישר כי רשם את הפתק אשר הגדיר אותו כמעשה מכוער.... לפיכך אישר התובע כי תלה את הפתק האמור על גבי הקרש שהשעין הנתבע על הגדר. לטענתו השלט פנה לחצרו הוא ולא פורסם לרבים"
(עמוד 9 לפסק הדין ש'23-27
). חרף הודאתו של בזז במעשיו, קבע בית המשפט, כי סרי לא הוכיח את יסוד הפרסום כהגדרתו בחוק כיון ש: "בין אם פורסם באופן שראו אותו מחצר התובע או חצר הנתבע, היקף הפרסום וטיבו לאור מכלול התנהגות הנתבע, אינו מזכה את הנתבע בפיצוי בגין פרסום זה".(עמוד 10 לפסק הדין).

לכאורה, יש במעשהו של בזז פרסום כהגדרתו בחוק, שכן הפתק היה "עשוי להגיע" לאדם אחר זולת הנפגע, בין אם נתלה הפתק ברשות הרבים ובין אם נתלה לכיוון חצרו של בזז.

16.
גם בהנחה
שניתן היה להגדיר מעשי בזז כלשון הרע, יש לבחון אם התנהגותו של נפגע שוללת זכאותו לפיצוי בגין לשון הרע.
בע"א 89/04
ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי

(פורסם בנבו, (4.8.2008)
התייחס בית המשפט העליון למטרות חיוב הפיצויים בגין תביעת לשון הרע, וקבע השיקולים העומדים בבסיס החיוב לפיצויים: "מעקרונות היסוד האמורים לעיל, נגזרים השיקולים שיש לשקול לצורך הערכת שיעור הפיצוי הראוי, בין לחומרה ובין לקולא. בראש וראשונה, יש לתת משקל לנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהפרסום, אשר הפיצוי התרופתי נועד להטבתו. קיימת חזקה, כי נגרם נזק לשמו הטוב של הנפגע מעצם פירסום לשון הרע, המצדיק פסיקת פיצויים אף ללא צורך שיוכיח נזק ממון מיוחד אשר נגרם הלכה למעשה (ענין
מנדל-שרף
, 174;
ע"א 2668/97 רו"ח דורון רופין נ' גלובס פבלישר עיתונות, פד"י נה
(1) 721 (1998), 725). נזק זה נשקל לא רק בהקשר לפרסום עצמו, אלא גם בהתחשב בהתנהגות הצדדים לאחריו, ואף במהלך הדיון המשפטי, התנהגות העשויה להגדיל את הנזק או להקטינו, לפי הענין. אף באשר למטרה העונשית, החינוכית וההרתעתית, יש לשקול את התנהגות המפרסם, ואת כוונותיו כפי שהן עולות מהתנהגותו כגון, האם היה בהן רישול או קלות דעת, או זדון וכוונה ישירה לפגוע"
(כב' השופטת פרוקצ'יה).
מכאן ניתן ללמוד, כי אכן יתכנו מצבים בהם עולה בידי הנפגע להוכיח את יסודותיה של לשון הרע, ובכל זאת תישלל זכאותו לפיצוי בגין עוולה זו. יש לשקול הנזק בהתיחס לפרסום, אך לא רק ומאחר והשלט היה מופנה לחצרו של סרי, קרוב לודאי שהחשיפה לפרסום היתה מזערית ביותר ולמעשה לא נגרם לו כל נזק. מה גם שהרשעתו בפלילים אין בה כדי להצביע על שם טוב, והתנהגותו, בה השחית רכושו של בזז וגרם לו למטרד בחיי היום יום, יש בה כדי לשלול הפיצוי שמגיע לאדם שנפגע מהוצאת לשון הרע ולכן גם אם מדובר בלשון הרע – אין סרי זכאי לפיצוי כלשהו.

17.
בערעור שהגיש בזז הוא הלין כנגד קביעת בית המשפט שדחה את תביעתו לפיצוי בעוולה של נגישה ולשון הרע (סעיף 16.10 לסיכומי בזז), בשל תלונות לרשיות הרווחה והמשטרה. בית המשפט קמא דחה הפיצוי בעוולת הנגישה וכתוצאה מכך בשל לשון הרע.
לגבי התלונות שהוגשו לרשויות הרווחה, נקבע, כי לא הוכח שמקור התלונה בסרי, ולא הוכח כי נגרמה טרחה ועוגמת נפש בשל תלונה זו.
לגבי התלונה שהגיש סרי למשטרה נקבע כי זו חוסה
תחת הגנת סעיף 15(8) לחוק. בערעור השיג בזז כנגד קביעה זו וטען, כי הגנת סעיף 15(8) לא חלה במקרים בהם התלונות הוגשו בחוסר תום לב.

18.
לגבי התלונות שהוגשו למשטרה נקבע , כי לא נגרם נזק בשל התלונה למשטרה וכי למרות שלא נמצא בסיס לכאורי לתלונות סרי, הרי שלפי אמונתו הפנימית הוא האמין בתום לב, כי בזז גרם לו נזקים (עמ' 7 פסקה אחרונה לפסה"ד) ועל כן הפניה למשטרה חוסה תחת הגנת סעיף 15(8) לחוק. עוד נקבע, כי טענת בזז מופנית אך ורק כלפי המכתב שהגיש סרי למשטרה, ולא ליתר התלונות שהגיש לרשויות. מכל מקום נקבע, כי בזז לא הוכיח, כי אכן נפתחה חקירה נגדו בעקבות התלונות האחרות.
בעניין זה אשוב ואפנה לערעור 89/09 הנ"ל, שם נקבע: "

הוא הדין ביחס לעילה בגין הגשת תלונת סרק למשטרה... הנתבע בהגנתו טען כי התלונן בתום לב מתוך אמונה כי רשויות החוק ימצו את הדין עם התובעים.... אשר במכלול הסכסוך והתלונות ההדדיות, גם אם הייתה מוכחת אין מקום לפסוק פיצוי כספי בהעדר הוכחת נזק שנגרם מהפרסום הנטען למשטרה. למרות שלא נמצא בסיס לכאורי לתלונת הנתבע כנגד התובעים, לפי אמונתו הפנימית של הנתבע מאמין הוא בתום לב כי התובעים גרמו לו לנזקים. אמנם התרשמתי כי אין יסוד לאמונתו והצעדים שבחר לבצע בגין חשדותיו חסרי מידתיות, אולם בכל הנוגע לתלונה למשטרה חוסה המכתב שהעביר למשטרה תחת הגנת
סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.
לפיכך לא מצאתי כי התובעים זכאים לפיצוי בגין לשון הרע"
(עמוד 7 לפסק הדין).

סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע מקים הגנה, שעה ש: "הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".
משמע, חוק איסור לשון הרע מגן על נתבע שעה שהפרסום, המהווה את הבסיס ללשון הרע, הופנה לרשות המוסמכת לקבל תלונות או לחקור בנושא התלונה. הפסיקה סייגה והתנתה הגנה זו בכך שהתלונה הוגשה ב"תום לב" ראה ע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון רייבר, פד"י לו(2) 141, 149. שם נקבע, כי כוונה לפגוע בנפגע לא שוללת כשלעצמה את ההגנה שבסעיף 15(8), כאשר המתלונן האמין באמיתות הפרסום; במילים אחרות, "תום הלב", מחייב, כי הגשת התלונה לגורם מוסמך, תתבצע שעה שהפונה מאמין באמיתות התלונה , אחרת לא תעמוד לו הגנה מכח סעיף 15(8) לחוק. הפסיקה הרחיבה בענין זה וקבעה, כי לעיתים מתלונן החוזר "חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית" (ע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389, 392) לא יהנה מהגנה לפי סעיף 15(8) לחוק.

19.
בעניינו, טען בזז כי סרי אינו חוסה תחת ההגנה שבס' 15(8) לחוק, שכן תלונותיו לא הוגשו בתום לב, ואף פנה לרשויות באופן עיקש ללא בסיס. אך משהתרשם ביהמ"ש כי סרי האמין בתול לב במעשיו, אף כי לא היה לו בסיס לכך על כן, אמליץ לחברי שלא להתערב בהתרשמות בלתי אמצעית זו.







20.
מחלוקת נוספת שניטשה בין הצדדים נסובה סביב הטענה, כי סרי חרט על חלון הראווה בבית העסק של בזז את המילה "גנב". טענה זו, לא בא זכרה בכתב התביעה וממילא לא זכתה להתייחסות בית המשפט. לראשונה הועלתה טענה זו בתצהיר שהגיש בזז ונטענה גם בערעור. בדיון שהתקיים בערעור ביום 7.10.15 התנגד סרי, בטענה של 'הרחבת חזית'.
אכן, עיון בפסק הדין של בית משפט קמא מלמד, כי לא נכתב במפורש שהמילה גנב מיוחסת לסרי, בית המשפט תיאר את אשר ראה בסרטונים וקבע: "מהתמונות שהוצגו עולה כי נשרט חלון הראווה ונרשם עליו "גנב"..." (עמוד 4 שו' 22 לפסק הדין).
לטעמי, אין מדובר ב'הרחבת חזית' אסורה, שעה שזו באה לידי ביטוי בתצהיר, גם אם לא נמצא לה זכר בכתב התביעה כיון שסרי, לא התנגד לה. בדיון שהתקיים בבית המשפט קמא ביום 4.12.14 התנגד סרי בתחילת הדיון "לכל עדות שמיעה, עדות סברה וכל עדות בלתי קבילה" (עמוד 5 ש' 14 לפרוטוקול) מכאן נלמד, כי סרי לא הביע התנגדות לטענת בזז לכיתוב בחלון של המילה "גנב" המיוחסת לו; יתרה מזו, אף בחקירתו נשאל בזז בענין החלון וענה: "אם תצליח להוריד את המילה גנב אתן לך כל מה שאתה רוצה" (עמוד 22 שו' 21-22 לפרוטוקול), משכך, אין בטענה זו משום הרחבת חזית. יחד עם זאת, לא יהא בכך
כדי לשנות מהתוצאה, כיוון שבסיכומי בזז אין תביעה לפיצוי בשל לשון הרע שענינה כינויו של בזז - "גנב".

21.
עוד טען סרי, כי הצעות המחיר שהציג בזז, להוכחת הנזק שנגרם לו, אינם משקפים נכונה את הנזקים כיוון שכל שהציג זה 'הצעת מחיר' בלבד ומן הראוי היה להביא חוות דעת שמאי אשר יאמוד הנזקים, ואשר ניתן לחקור אותו לגביהם והמדובר בעדויות שאינן קבילות, או עדות שמועה. עוד טען, כי הצעות המחיר אינן ברורות דיין משום שהצעת המחיר בגין תיקון הוויטרינה כוללת מספר אלמנטים שלא נדרש פיצוי עבורם בהליך, כמו החלפת השלט והזכוכית; כך גם בנוגע למחירון לוי יצחק לגבי שווי הרכב, טען סרי, כי המחירון אינו קביל והיה מן הראוי להציג חוו"ד שמאי רכב, אשר יחקר אודות ירידת הערך של הרכב.

בית המשפט קמא קיבל את הצעות המחיר שהגיש בזז ומהם גזר את סכום הפיצוי שחויב סרי. לא מצאתי להתערב בקביעות אלה. אכן, צד הרוצה להביא בפני
בית המשפט ענין שבמומחיות, עליו לצרף חוות דעת מומחה, אולם, במקרה שלפנינו, ניתן להסתפק בהצעות המחיר שהגיש בזז, שכן פניה למומחה להגשת חוו"ד, כאשר מדובר בסכומים מינוריים, יש בה אך כדי להעצים הנזקים כיוון שיש לזכור, שגם
לחוו"ד של מומחה יש עלויות לא מבוטלות. מה גם, שלא בהכרח מדובר במומחיות לדבר, אלא בעלות של תיקון ולשם כך די להסתפק בהצעת מחיר וככל שרצה סרי לחקור את המציע, יכול היה לדרוש זאת.
באשר לשווי הרכב, הבסיס הוא המחירון של יצחק לוי ובסכומים שכאן, אכן ניתן היה להימנע מלהגיש חוו"ד.

נושא זה מקבל משנה תוקף, לאור קביעתו של בית המשפט: "מאחר וישנו תיעוד ברור בנוגע לנזק לחלון המחייב החלפתו, לא מצאתי כי העדר חוות דעת שמאי פוגעת בזכות התובעים לקבלת פיצוי בגין נזק זה. הנתבע לא סתר את הצעת המחיר ולפיכך זכאים התובעים לפיצוי על בסיס הצעת המחיר" (עמוד 12, שו' 24-28). הנה כי כן, בית המשפט קבע לאור התשתית הראייתית שהונחה בפני
ו, כי הוכח הנזק ולהחלפת החלון - אין צורך בחוו"ד מומחה ודי בהצעת מחיר.

22.
ביתר טענות הצדדים לא מצאתי ממש.

23.
סוף דבר, לו דעתי נשמעת יש לדחות הערעור, והערעור שכנגד.
ומכאן לשאלת ההוצאות, ככלל שעה ששני הערעורים נדחים, אין מקום לחייב בהוצאות וכך יעשה גם במערכת היחסים שבין הצדדים.
עם זאת מצאתי להשית הוצאות על סרי לטובת אוצר המדינה, כיוון שסרי בהודעת הערעור נקט בלשון שאינה ראויה כלפי ביהמ"ש ועל כן הוריתי, כי יגיש הודעת ערעור מתוקנת, אך למרבה הצער גם בה חזר סרי והתייחס בצורה שאינה נאותה כלפי בית המשפט ולא ניתן לעבור על כך לסדר היום.
הדבר בא לידי ביטוי לא רק בהודעת הערעור אלא גם בעיקרי הטיעון. כך לדוגמה בכתב הערעור המתוקן בס' 2 מציין סרי, כי ביהמ"ש: "...בחר לצערנו הרב, לצדד בצד אחד בלבד...". בס' 6.1 חוזר סרי כי ביהמ"ש נקט עמדה "...'חד צדדית' לטובת צד אחד... ותוך שפסק הדין למעשה מוסיף 'שמן' למדורת הסכסוך..." ובהמשך בס' 6.2 מציין סרי, כי פסק הדין מוציא דיבתו רעה וכיוצ"ב.
אין כל מניעה לחלוק על פסה"ד של בית משפט קמא, אך יש ביטויים שלא ניתן לעבור עליהם לסדר היום, במיוחד עת, בית המשפט הורה מפורשות לתקן את הודעת הערעור.
על כן, ישלם סרי לטובת אוצר המדינה, הוצאות בסכום של 10,000 ש"ח. סכום זה יקוזז מתוך הערבון שהופקד ויתרת הסכום תוחזר לסרי באמצעות ב"כ.
שרה דברת
, שופטת
,
ס.נשיא
הערבון שהפקיד בזז יוחזר לו באמצעות ב"כ.









השופט א. ואגו
:
אני מסכים.

אריאל ואגו
, שופט








השופט י. פרסקי
:
אני מסכים.

יעקב פרסקי
, שופט


הוחלט, כאמור, בפסק דינה של השופטת דברת.


ניתן היום,
ז' שבט תשע"ו, 17 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.





שרה דברת
, שופטת,
ס.נשיא

אריאל ואגו
, שופט

יעקב פרסקי
, שופט








עא בית משפט מחוזי 11255-05/15 מיכאל סרי נ' יעקב בזז, אורנה בזז (פורסם ב-ֽ 17/01/2016)