פסקי דין על הקובל | פסקי דין על אייל פליטמן | פסקי דין על חיים סעדון | פסקי דין על עינת סעדון-ברזילי | פסקי דין על יהודה ברזילי |

32075-05/14 קפ     20/01/2016




קפ 32075-05/14 הקובל, אייל פליטמן נ' חיים סעדון, עינת סעדון-ברזילי, יהודה ברזילי








בית משפט השלום בקריית שמונה



ק"פ 32075-05-14 פליטמן נ' סעדון ואח'




תיק חיצוני:



בפני

כבוד השופט
מורן מרגלית


הקובל

אייל פליטמן


נגד


הנאשמים

1. חיים סעדון
2. עינת סעדון-ברזילי
3. יהודה ברזילי



החלטה

עניינה של החלטה זו בטענת הנאשמים לפיה, בהתאם להוראות סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (להלן: החסד"פ), אין לחייבם להשיב לאשמה וכי יש לזכותם כבר בשלב זה מן העבירות אשר יוחסו להם בקובלנה.
רקע כללי:
ביום 19.5.14, הגיש הקובל
כנגד הנאשמים 1 ו-2 שהינם שכניו המתגוררים בסמוך אליו ביישוב יסוד המעלה, וכנגד הנאשם 3, שהינו אביה של הנאשמת 2, קובלנה פלילית המונה שני אישומים.
על פי האישום הראשון, ביום 11.4.14, או בסמוך לכך, התקינו הנאשמים מתקני מעקב לרבות מצלמות ווידאו המופנות לשטחו ולביתו של הקובל
.
כן נטען, כי מצלמות הווידאו כיסו את כל שטח החצר האחורית של הקובל
, כל שטח גינתו הפרטית ואף את פנים ביתו ותיעדו את הקובל
, בני משפחתו ואורחיו.
כתוצאה מכך, כך נטען, נפגעה פרטיותו של הקובל
, נגרמה לו אי נוחות רבה וכן, נפגעו שלוות חייו, קניינו ושמו הטוב.
על בסיס האמור לעיל, יוחסו לנאשמים העבירות הבאות: פגיעה בפרטיות, עבירה לפי סעיף 5 ביחד עם סעיפים 2(1)(2)(3)(4) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א- 1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות) וכן, עבירה של פרסום לשון הרע בכוונה לפגוע, עבירה לפי סעיף 1 ביחד עם סעיפים 2 ו-6 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע).
במסגרת האישום השני נטען, כי במשך חודשים רבים צילמו הנאשמים את הקובל
ו/או את בני ביתו ו/או את אורחיו ו/או את רכושו בצילום סטילס באמצעות מצלמה ו/או טלפון נייד ואף העבירו את התמונות שצולמו לאחרים.
לפיכך, יוחסו לנאשמים העבירות הבאות: פגיעה בפרטיות, עבירה לפי סעיף 5 ביחד עם סעיפים 2(1)(2)(3)(4) לחוק הגנת הפרטיות וכן, עבירה של פרסום לשון הרע בכוונה לפגוע, עבירה לפי סעיף 1 ביחד עם סעיפים 2 ו-6 לחוק איסור לשון הרע.
ההליכים בתיק:
במסגרת הדיון אשר התקיים בתיק זה ביום 15.11.15, נשמעה פרשת התביעה וב"כ הקובל
הכריז: "אלו עדיי".
בשלב זה, הודיעה ב"כ הנאשמים כי בכוונתה לטעון כי אין לחייב את הנאשמים להשיב לאשמה.
לפיכך, הוריתי לב"כ הנאשמים להגיש טיעוניה בכתב לעניין זה בתוך 15 ימים וכן, הוריתי לב"כ הקובל
להגיש תגובתו לטיעון זה בתוך 15 ימים מיום קבלת טיעוני ב"כ הנאשמים.

טיעוני הנאשמים:
לטענת הנאשמים, הקובל
לא הניח בפני
בית המשפט תשתית ראייתית התומכת בכתב הקובל
נה ולפיכך, יש להורות על זיכוים של הנאשמים.
בהקשר זה נטען, כי הקובל
לא הגיש לתיק בית המשפט תמונות או כל ראיה אחרת המתעדת את חצריו ו/או את אורחיו ו/או את פנים ביתו של הקובל
.
לעניין ת/2, תמונות סטילס של אזור החניה נטען, כי המדובר בשטח ציבורי וכי צילום זה נערך על ידי הנאשמת 2 לצורך הגשתה כראייה התומכת בטענתה בדבר הפגיעה באיכות חייה וחיי משפחתה בשל רעשים בלתי סבירים אשר מקורם בחצריו של הקובל
.
לעניין מסירת התמונה לוועדה המקומית לתכנון ובניה נטען, כי פעולה זו חוסה בצילה של ההגנה המשפטית המעוגנת בהוראות סעיפים 18(2)+(ג) לחוק הגנת הפרטיות וכי בוצעה היא בתום לב ולצורך הגנה על עניין אישי כשר.
בנסיבות אלה, כך נטען, יש לראות את המעשה כזוטי דברים.
כן נטען, כי אף לעניין העבירה על חוק איסור לשון הרע המיוחסת לנאשמים קמה להם הגנה טובה שכן פעולתה של הנאשמת 2 עת העבירה את ת/2 לוועדה, חוסה תחת הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.
לעניין אישום מספר 2 נטען, כי המדובר באישום אשר מנוסח בצורה כוללנית ולא נתמך בראיה כלשהי אשר יש בה כדי לבססו ובכל אופן, במהלך שמיעת ההוכחות הוכח כי הנאשמים פעלו בתום לב.
לחילופין טענו הנאשמים, כי יש להורות על ביטולו של כתב האישום מן הטעם כי חסרים בו יסודות חיוניים הנדרשים לצורך גיבוש יסודות העבירות המיוחסות לנאשמים.
טיעוני הקובל
:
לטענת הקובל
דין הבקשה להידחות.
לדבריו, מעיון בטענות אשר הועלו על ידי הנאשמים עולה כי המדובר בטענות הגנה אשר אין בהן כדי לבסס טענת "אין להשיב לאשמה".
הקובל
פירט את הראיות אשר הובאו על ידו במהלך פרשת התביעה וטען, כי המסקנה היחידה העולה מהן הינה כי הנאשמים ביצעו את העבירות אשר יוסחו להם במסגרת הקובל
נה.
כן נטען, כי כנגד הנאשמים אף הוצאו צווים למניעת הטרדה מאיימת לאחר שמיעת עדויות הצדדים לעניין ביצוע הצילומים.
לאור כל האמור לעיל, עתר הקובל
כאמור להורות על דחיית הבקשה על כל רבדיה.


המסגרת הנורמטיבית:
בטרם אפנה לדון בטיעוני הצדדים, מצאתי לעמוד בקצרה על המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לענייננו.
סעיף 158 לחסד"פ קובע כדלקמן:
"...נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין; הוראות סעיפים 182 ו-183 יחולו גם על זיכוי לפי סעיף זה..."
כבר נקבע לא אחת בפסיקה, כי היעדר קיומה של הוכחה לכאורה משמעותה היא שאין בראיות אשר הוגשו על ידי המאשימה כדי לבסס את הרשעתו של הנאשם וזאת, אף אם יינתן בהן אמון מלא וכן, משקל ראייתי מלא (ראה לעניין זה: י' קדמי, "על סדר הדין בפלילים, חלק שני, הליכים שלאחר כתב אישום, א', מהדורה מעודכנת, התשס"ט- 2009, בעמ' 1446).
לעניין זה, יפים הדברים אשר נאמרו במסגרת ב
ע"פ732/76 מדינת ישראל נ' רפאל כחלון, פ"ד לב
(1), 170:
"...בית-המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב-האישום ראיות בסיסיות לענין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי בית-המשפט העליון ב-ע"פ 28/49, [1].הנ"ל, ראיות במידה היוצרת

אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם..."
(שם, עמ' 177-178).
מכל האמור לעיל עולה, כי לצורך הכרעה בטענת "אין להשיב לאשמה" יש לבחון, וזאת מבלי לשקול שיקולי מהימנות או משקל, האם הביאה המאשימה ראיות, אפילו דלות, להוכחת יסודות העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום.
דיון והכרעה:
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה על כל רבדיה להידחות וזאת מן הטעמים עליהם אעמוד להלן.
כאמור, במסגרת האישום הראשון נטען כי הנאשמים התקינו מתקני מעקב, לרבות מצלמות ווידאו, אשר הופנו לעבר ביתו וחצריו של הקובל
וכן, כי התוצרים של מתקנים אלה הועברו לידי אחרים.
מעיון בחומר הראיות אשר הונח בפני
בית המשפט עולה, כי בשלב זה הונחה בפני
בית המשפט תשתית ראייתית להוכחת יסודות העבירות נשוא האישום הראשון.
בהקשר זה יצוין, כי תמונות של המצלמה אשר הופנתה לביתו של הקובל
הוגשו וסומנו ת/1.
כמו כן, במסגרת עדותו אישר עד התביעה מס' 2, החוקר הפרטי מר יעקב אברמוביץ', כי הוא הוזמן למקום על ידי הנאשמת 2 בכדי להתקין את המצלמה לצורך תיעוד ההמולה והרעש בחצריו של הקובל
(פרוטוקול הדיון מיום 15.11.15, עמ' 19 שורות 1-5).
עד התביעה מספר 4, מר משה ביטון, מפקח הוועדה לתכנון ובניה אצבע הגליל, אישר בעדותו כי לחלק מן התלונות אשר הוגשו כנגד הקובל
לוועדה צורפו תמונות (עמ' 24, שורות 23-24).
לאור כל האמור לעיל, סבורני כי בשלב זה עלה בידי הקובל
להציג בפני
בית המשפט מערכת ראייתית ראשונית לצורך העברת נטל הבאת הראיות לנאשמים.
לעניין האישום השני, הרי שבמסגרת עדותו טען הקובל
כי הבחין בנאשמת 2 מצלמת באמצעות הטלפון (עמ' 17, שורות 1-3).
למעשה, מעיון בבקשה עולה כי הנאשמת 2 לא הכחישה כי היא זו אשר צילמה את ת/2 ואולם, העלתה היא מספר טענות לעניין מיקום צילום התמונה וכן, העלתה מספר טענות הגנה אשר לטענתה עומדות לה ביחס לעבירות הנזכרות בקובלנה בהקשר זה.
במצב דברים זה, כך סבורני, הרי שאף לעניין האישום השני עלה בידי הקובל
להציג מערכת ראייתית ראשונית אשר די בה כדי להעביר את נטל הבאת הראיות לנאשמים.
לנוכח מסקנתי זו, הרי שבלאו הכי מצאתי לדחות את טענתם החלופית של הנאשמים לפיה עובדות כתב האישום אינן מהוות עבירה.
בהקשר זה יוער, כי טענות לעניין הוכחת כלל רכיבי העבירה דינם להתברר בהמשך ההליך ולאחר שמיעת גרסת ההגנה בהקשר לכך.
סוף דבר:
לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה כאמור את הבקשה על כל רבדיה.
נקבע לשמיעת פרשת הגנה וסיכומים בעל- פה ליום 1.6.16 בשעה 09:00.
ניתנה היום, י' שבט תשע"ו, 20 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.










קפ בית משפט שלום 32075-05/14 הקובל, אייל פליטמן נ' חיים סעדון, עינת סעדון-ברזילי, יהודה ברזילי (פורסם ב-ֽ 20/01/2016)