פסקי דין על בנימין (בני) באר | פסקי דין על שלמה (שלומי) בן שמשון | פסקי דין על עו"ד יגאל יהלומי; עו"ד יאיר יהלומי |

30216-07/15 תאח     20/01/2016




תאח 30216-07/15 בנימין (בני) באר נ' שלמה (שלומי) בן שמשון, עו"ד יגאל יהלומי; עו"ד יאיר יהלומי








בית-משפט השלום בתל אביב - יפו



תא"ח 30216-07-15 באר נ' בן שמשון
20 בינואר 2016





לפני:

כבוד השופט גיא הימן


התובע:

בנימין (בני) באר


נגד

הנתבע:
שלמה (שלומי) בן שמשון


בשם התובע:
עו"ד יגאל יהלומי; עו"ד יאיר יהלומי
בשם הנתבע:
עו"ד רועי שעיה


פסק-דין
1.
הדיון התקיים ביום 30.12.2015 בהקלטה. תמליל-הפרוטוקול נתקבל בתאריך 11.1.2016. יש להצר על שהמאמץ לסיים את המחלוקת בהסכמה לא הניב פרי. את התובענה יש לקבל.

זוהי תובענה לפינוי מושכר, בסדר-הדין המיוחד שלפי פרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. מבוקש בה פינויו של הנתבע ממבנה-מגורים ומן החצר המקיפה אותו, אשר בבעלות התובע ושאותם שכר הנתבע. זאת, מן הטעם שתקופת-השכירות הסתיימה בחודש יוני 2014 ומאז ממאן הנתבע לפַנות את הנכס. המבנה ממוקם במקרקעין, הידועים כחלקה 259 בגוש 6670 ברחוב הפועל 17, נוף ים בהרצליה. אמו של התובע,
גב' זהבה באר
, הייתה בעלת-הנכס עד לתאריך 24.11.2014. במועד זה היא העבירה את הנכס לתובע, במתנה שהסתיימה ברישום במרשם-המקרקעין ביום 8.6.2015 (נספח א' לכתב-התביעה).

2.

גב' באר
נקשרה עם הנתבע בהסכם-שכירות בחודש יוני 2013. ההסכם לא הוצג לבית-המשפט. הגשתו נתבקשה רק בשלב מאוחר של ההליך, בדיון-ההוכחות ממש וזאת, בהיעדר-הסכמה, לא ראיתי מקום לאפשר. לדבריה של
גב' באר
, שהוזמנה להעיד מטעם-התביעה, הייתה תקופת-השכירות בת שנה אחת, עם אופציה לשנה נוספת ובלבד, שהנתבע יודיע על כוונתו לממשה עד חודשיים לפני סיומה של תקופת-השכירות. הנתבע לא ביקש להשתמש באופציה. הוא נתבקש לפנות את הנכס, הן על-פה והן מספר פעמים בכתב, אך סרב. כך סיפרה
גב' באר
בחקירתה הנגדית:

"ש.

ת.
יש לַך להראות לי איזה הוכחה שההסכם היה אמור להסתיים בחודש יוני או בסמוך לכך?
אבל יש סעיף שאם הוא רוצה להאריך את החוזה, הוא צריך לבוא חודשיים קודם ולבוא אלי ולהגיד שאני רוצה להאריך, אם אני מוכנה להאריך לו הייתי מאריכה לו. והוא לא בא ולא האריך את החוזה" (פרוטוקול, בעמ' 26 ש' 11-7).

מיום שנתבקש לפנות את הנכס סירבו גב' באר ואחר כך התובע לקבל מהנתבע תשלום של דמי-שכירות. עוד מעדותה של
גב' באר
:

"ש.
ת.

ש.
ת.
לא שלחו אליך צ'קים?
שלחו צ'קים, אבל הבית כבר לא היה שלי, היה של הבן שלי.
אז למה לא העברת לבן שלך שיפקיד את הצ'ק?
העורך דין אמר לי לא לקחת צ'קים" (
שם
, בש'

22-19).


3.
לטענת התובע, היות שהסתיימה תקופת-השכירות ולא הוארכה בשנה נוספת, מחזיק הנתבע בנכס ללא זכות בדין. כמו באותה נשימה נטען בכתב-התביעה להפרות של הסכם-השכירות, המקימות עילת-פינוי ובהן התקנה ללא היתר של סככה לחניה של מכונית, הנחתם של כלי-עבודה, של פסולת ושל חפצים שונים בחצר, ואי-תשלום של דמי-שכירות.

הנתבע לא התכחש לקיומו של הסכם-שכירות, אך טען כי אינו זוכר מה נכתב בו ביחס לתקופת-השכירות ולאופציה (פרוטוקול, בעמ' 56, ש' 24-7). חשוב מכך, טענתו היא כי מאוחר יותר נקשרו הצדדים בהסכם אחר, על-פה, ובו הוסכם כי הנתבע יוכל להחזיק בנכס לכל פרק-זמן שירצה ובתמורה ישפץ את המבנה: "העניין הוא שאני אשפץ הנכס ואהיה בו כמה זמן שאני רוצה" (עמ' 53, ש' 8-7). ענין זה אפילו הוליך את הנתבע לטעון כי הוא נעשה לדייר מוגן בנכס:


"אציין כי אני מתגורר בנכס מזה מספר שנים כאשר יש ביני לבין הגב' זהבה [באר] הסכם שכירות למשך תקופה ארוכה, אשר מחשיב אותי כדייר מוגן בנכס..." (פִסקה 31 לתצהיר עדותו הראשית).

4.

את טענותיו של הנתבע לא אוכל לקבל. לגופן מצוי בטענות אלו קושי רב. ראשית, אין זה סביר בעיני כי התובע או אמו הסכימו כי הנתבע יוכל להישאר במושכר ללא הגבלת-זמן. מדבריה של
גב'

באר
עלה, אמנם, דבר קיומה של הסכמה על-פה לשינוי מתנאי-השכירות תמורת שיפוץ. עוד הוכח, בתמונות, כי שיפוץ נעשה בפועל (נספח ה' לכתב-ההגנה). עם זאת, לא עלה בידי הנתבע להוכיח, כדרך שמוכיחים בבית-המשפט, כי התמורה לשיפוץ זה הייתה הארכתה של תקופת-השכירות ללא הגבלה. בעדותה סיפרה, תחת זאת,
גב' באר
כי היה זה אך בתמורה להנחה בדמי-השכירות:

"[הנתבע אמר לי:] 'תורידי לי לאלפיים [ש'ח] ובתמורת זה אני אשפץ את הבית'" (פרוטוקול, בעמ' 34, ש' 12).

5.
אפילו קיבלתי, וכאמור – אינני מקבל, את גרסת-הנתבע אין פירושם של דברים כי לוֹ בלבד נמסרה הזכות לקבוע את מועד-סיומם של יחסי-השכירות. לכל היותר היה זה הסכם חסר, שמועד-הסיום לא נִּקַב בו. הדין מתקשה להשלים עם חוזים מעין אלה. על כך עמד
כבוד השופט יצחק זמיר
:

"ראשית תשובה נעוצה בחזקה (פרזומפציה) שחוזה אינו נערך לצמיתות. אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה כמין מומיה, עד שיבוא אליהו. חוזה נועד לחיות בתוך סביבתו, ולהיות מושפע משינויים שהזמן גרמם" (ע"א 2491/90
התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל נ' פאנל חברות התעופה

הפועלות בישראל
, בפסקה 14 לפסק-דינו (פורסם במאגרים, 3.5.94)).

לא מכבר עסק בכך גם
כבוד השופט

יורם דנציגר
, בכתבו:

"הקשר המשפטי יימשך כל עוד שני הצדדים מביעים בהתנהגותם את רצונם להמשיכו, ובכל עת רשאי כל אחד מהצדדים לסיים את החוזה – בכפוף לחובתו למסור לצד השני הודעה על כך ולהעניק לו זמן סביר עד סיום החוזה. מדובר ביישום של החזקה המושרשת היטב בדיני החוזים, לפיה חוזים אינם נערכים לצמיתות, גם אם מדובר בחוזים ארוכי טווח שלא נקצבו בזמן, אשר יישומה הפרקטי הינו שחוזה שלא נקבע בו מועד או מנגנון לסיומו יש לפרש כחוזה המקנה לכל צד זכות להפסיקו תוך מתן הודעה זמן סביר מראש לצד השני (ע"א 1628/13
חברת חלקה 184 גוש 6217 בע"מ נ' לוי
(פורסם באתר הרשות השופטת, 19.8.2014)).

באורח פרטני ייחד המחוקק הוראה ברוח זו להסכמי-שכירות, כמעוגן בסעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971. כך מורנו הרישא להוראת החוק:

"לא הוסכם על תקופת השכירות, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני. ניתנה הודעה [–] תסתיים השכירות... במועד שנקבע לכך בהודעה, ואם מועד זה היה בלתי סביר – תוך זמן סביר לאחר מתן ההודעה".

הודעתם של התובע ואמו לנתבע על סיומם של יחסי-השכירות, ועל אחת כמה וכמה התובענה שהגישו בהליך זה, שקולים למסירתה של הודעה בדבר סיום-ההתקשרות. בהתחשב בפרק הזמן הממושך שחלף בין השתיים, לא נותר ספק אפילו באשר לסבירותו של המועד.

6.
זאת ועוד. סעיפים 7, 8 ו-79 לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969 קובעים כי שכירות לתקופה ארוכה מחמש שנים היא "עסקה במקרקעין" הטעונה רישום במרשם וכי התחייבות לעשייתה מחייבת הסכם-בכתב. במקרה שבפנַי, אם אכן הוסכם על שכירות ללא מגבלת-מועד אלא בכפוף לרצונו של הנתבע, מתקשה אתה לראות את ההסכם, שנעשה על-פה ואת הזכות, שלא נרשמה במרשם, תקפים.

7.
אדרש, בשולי-הדברים מפאת חוסר-השחר שבּה, לטענה לדיירות-מוגנת. הדין קבע באורח, שאין מפורש ממנו כי כינונה של זכות לדיירות מוגנת מחייב הסכמה מפורשת של השוכר והמשכיר שניהם. עמדתי על כך בענין אחר:

"אין זה מתקבל על הדעת כי זכות לשכור את הדירה, דרך כלל עד לאחרון ימיו של השוכר ואולי גם לאחר מכן, תקום שלא מתוך הסכמה מפורשת ובגמירות-דעת מלאה. להשקפתי, לא די בהסכמה לעצם העברתה של התמורה מן השוכר. לא די בהסכמה לקבל התמורה לידי המשכיר. נדרשת הסכמה לכך, שההעברה מכוננת דיירות מוגנת. לא בדיני הגנת הדייר בלבד אוחזת עצמה מסקנה זו, כי אם במשפט החוזים הכללי, והדברים הם בבחינת פשיטא" (תא"ח (שלום תל אביב-יפו) 6568-11-13
חברת בית הספר התיכון העירוני כל ישראל חברים "אליאנס" תל אביב (חברה לתועלת הציבור) נ' ברונשטיין
, בפסקה 11 לפסק-דיני (פורסם במאגרים, 17.2.2014)).

הסכמה שכזו לא נרקמה, בשום פנים, בין הצדדים להסכם-השכירות שבפנַי. מקורה הוא, אולי, במשאלת-לב של הנתבע או בטיעון שעלה בדעתו בגדרי הגנתו בפרשה זו והוא מצאוֹ קולע. לא כן הוא, ואינך נדרש להכביר מלים על אודות הדבר. טוב עשה, אפוא, הנתבע משחזר בו מרעיון-עוועים זה בחקירתו הנגדית (פרוטוקול, בעמ' 55, ש' 27-26).

8.
סוף דבר, היות שלא הוכח כי הנתבע מחזיק כיום בנכס מכוחה של הסכמה תקפה בין הצדדים, התביעה מתקבלת. לא יאוחר מיום 7.2.2016 יפַנה הנתבע (וכל מי מטעמו) את הנכס הנדון ואת החצר הצמודה לו מכל אדם וחפץ שבשליטתו ויעמידם פנויים לרשות התובע. בתוך 30 ימים מיום המצאתו של פסק-דין זה לידיו ישלם הנתבע לידי התובע הוצאות בסך כולל של 1,000 ש"ח; ועוד שכר-טרחה של עורך-דין בסך 6,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

ניתן היום, י' שבט תשע"ו, 20 ינואר 2016, שלא במעמד הצדדים.










תאח בית משפט שלום 30216-07/15 בנימין (בני) באר נ' שלמה (שלומי) בן שמשון, עו"ד יגאל יהלומי; עו"ד יאיר יהלומי (פורסם ב-ֽ 20/01/2016)