פסקי דין על חיים בוטבול | פסקי דין על אמיר לביא

1886-08/13 א     18/01/2016




א 1886-08/13 חיים בוטבול נ' אמיר לביא








בית משפט השלום בחדרה



ת"א 1886-08-13 בוטבול נ' לביא


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופטת
הדסה אסיף


תובע

חיים בוטבול
ת.ז. 68080530

ע"י ב"כ עו"ד שחר גולן



נגד


נתבע

אמיר לביא
ת.ז. 028524759

ע"י ב"כ עו"ד עמיקם חרל"פ ואח'





פסק דין



1.
התביעה היא לפיצוי בגין נזקי גוף, שנגרמו לתובע בעקבות תקיפה שתקף אותו הנתבע. בגין אותה תקיפה הוגש כתב אישום כנגד הנתבע, והנתבע הורשע בעבירות נשוא כתב האישום. התביעה שבפני
הוגשה בעקבות אותה הרשעה.

2.
מכיוון שכך, אין עוד מחלוקת על כך שהנתבע אכן תקף את התובע וגרם לפציעתו. יחד עם זאת, טען הנתבע, כי יש לייחס לתובע אשם תורם. לטענת הנתבע, התובע הוא שהחל, למעשה, בעימות הגופני,
שבסופו תקף הנתבע את התובע.


התובע מכחיש את טענות הנתבע. בנוסף, טוען התובע, כי טענות הנתבע, ביחס לחלקו של התובע באותו עימות, נטענו גם בפני
בית המשפט בהליך הפלילי, כאשר הנתבע טען שם ל"הגנה עצמית". טענתו של הנתבע נדחתה במסגרת הכרעת הדין ולפיכך, כך לטענת התובע, אין מקום לקבל את טענותיו גם לעניין האשם התורם.

3.
עיינתי בתשומת לב בטיעוני הצדדים בעניין הזה וכן בהכרעת הדין בתיק פלילי 21111-10-09, שבמסגרתו הורשע הנתבע. אמנם, בית המשפט דחה שם את טענת הנתבע כאילו התקיפה נעשתה על רקע הגנה עצמית, ואולם, אין בכך כדי לשלול את האפשרות מן הנתבע לטעון לאשמו התורם של התובע.

4.
בית המשפט בחן בהליך הפלילי את יסודות ההגנה העצמית הקבועה בסעיף 34 י' לחוק העונשין, ומצא כי יסודות אלה לא התקיימו בנסיבות המקרה שבפני
ו. יחד עם זאת, בית המשפט נמנע מלקבוע ממצא עובדתי בשאלה אם התובע כאן, המתלונן שם, דחף את הנתבע ואם כתוצאה מדחיפה זו נשרט הנתבע במצחו. (סעיף 18 להכרעת הדין).


כל שבית המשפט קבע שם הוא, כי אף אם דחף המתלונן את הנתבע ואף אם כתוצאה מדחיפה זו נשרט הנתבע, אין בכך כדי להצדיק את החבטות והאגרופים שהטיח הנתבע בתובע. בית המשפט מצא כי אלה אינם עומדים "בתנאי הנחיצות, לא הכמותית ולא האיכותית כפי שנקבעו בפסיקה ועל ידי המלומדים." (סעיף 18 להכרעת הדין עמ' 109 פסקה ראשונה).


במישור הפלילי, קבע אפוא בית המשפט, כי לא עומדת לנתבע הטענה של הגנה עצמית, טענה שלו היתה מתקבלת, היה בכוחה להביא לזיכויו.

5.
יחד עם זאת, אין בכך כדי לשלול את האפשרות שבמסגרת ההליך האזרחי בפני
ייקבע כי לתובע, יש אשם תורם בהתפתחותו של העימות.


יש לבחון אפוא את טענות הצדדים בעניין זה.

6.
התובע טוען, כי ניסה לעלות במדרגות לביתו והנתבע חסם את דרכו, כשהוא עומד עמידה מאיימת על ראש גרם המדרגות ומשמיע איומים מילוליים. לטענתו, הנתבע תקף אותו בפתאומיות, ומבלי שקדמה לכך כל פעולה מצדו של התובע.

7.
הנתבע, לעומת זאת, טוען כי בין משפחתו ובין משפחת התובע היתה "היסטוריה", שבמסגרתה פנו הנתבע ואשתו פעמים רבות אל אשת התובע, בטענה כי רעשים ודפיקות מדירת התובע מטרידים אותם מאוד.

8.
הנתבע טען כי מדירת התובע עלו רעשים חזקים ביותר, ובכלל זה דפיקות רמות, שהפריעו לשגרת חייהם של הנתבע ואשתו. לטענתו, פעמים רבות פנו הוא ואשתו למשפחת התובע בבקשה להפסיק את הרעשים האלה. הנתבע טען כי במסגרת הפניות האלה, אף הגיעו להסכמה, לפיה בכל פעם שיהיה רעש יתקשרו הנתבע ואשתו אל דירת התובע וכי בשבתות, שבהן אין הנתבע ואשתו עושים שימוש בטלפון, הם יקישו באמצעות מקל של מטאטא על תקרת דירתם, שהיא רצפת דירתם של התובע ומשפחתו.

9.
הנתבע טוען כי סידור זה הושג לאחר פניות רבות ותלונות רבות שלו ושל אשתו בנוגע לרעש שבקע מדירת התובע. לטענת הנתבע, בניסיון להסדיר סוף סוף את בעיית הרעש, המתין לתובע בעת שזה שב מבית הכנסת על מנת לשוחח איתו בעניין הזה. התובע סירב להקשיב, דחף אותו והיכה בו באמצעות הטלית שהחזיק בידו. לטענת הנתבע, רק בתגובה לדחיפה והמכה הזו, שגם גרמה לשריטה במצחו, הוא תקף את התובע. הנתבע ציין כי הוא מצר על עוצמת התקיפה ועל הנזקים שנגרמו לתובע בעקבות התקיפה הזו. יחד עם זאת, טען כי לא ניתן להתעלם מחלקו של התובע בתגרה ויש לייחס לו אשם תורם.

10.
גם בפני
, וגם בפני
בית המשפט שדן בהליך הפלילי, הובאו מס' עדים, מלבד עדותם של התובע והנתבע. איש מאותם עדים לא ראה את התגרה עצמה וכולם הגיעו למקום רק לאחר שהתובע נפצע כתוצאה מהתקיפה שתקף אותו הנתבע.

11.
לאחר שבחנתי את עדויות התובע והנתבע בפני
, כמו גם את הגרסאות שמסרו בהליך הפלילי, כפי שהן עולות מהכרעת הדין, הגעתי לכלל מסקנה שעלה בידי הנתבע להוכיח, ברמה הנדרשת, בהליך אזרחי, כי התובע הוא שהחל את העימות בצורתו הגופנית, בכך שדחף את הנתבע וחבט בראשו באמצעות הטלית שהחזיק בידו.

12.
למסקנה זו אני מגיעה על סמך הראיות הבאות:

א.
גרסת הנתבע בעניין זה היתה עקבית
מאוד. כבר בסמוך לארוע עצמו, בעת שמסר את עדותו לשוטר, ציין הנתבע כי התובע זרק עליו את הטלית והיכה אותו באמצעותה, ובכך שרט אותו במצחו. השוטר גם ציין בדו"ח שהוא אכן רואה שריטה במצחו של הנתבע.

הנתבע גם העיד בהליך הפלילי כי תקף את התובע משום שהרגיש מאויים ומותקף (סעיף 12 להכרעת הדין).

ב.
לעומת גרסת הנתבע שהיתה, כאמור, עקבית, עברה גרסתו של התובע שינויים לא מעטים, במיוחד בכל הנוגע לתחילת העימות. כך, בעדותו בבית המשפט בהליך הפלילי טען התובע כי כלל לא היה מגע בינו ובין הנתבע קודם שהנתבע החל לתקוף אותו באגרופים (ראה הכרעת הדין בסעיף 6).

בתצהיר העדות הראשית שנתן בתביעה שבפני
, נמנע התובע מלהתייחס לעניין הזה והתמקד רק בטענותיו בעניין הנזק שנגרם לו בעקבות התקיפה. זאת, אף שהנתבע טען כבר בכתב ההגנה כי מקור הסכסוך בהתגרות ובהתנהגות פסולה מצד התובע וכן בכך שהתובע דחף את הנתבע.
בעדותו בבית המשפט נחקר התובע בעניין הזה. תחילה, הכחיש כל מגע בינו ובין הנתבע קודם לתקיפה (עמ' 19 שו' 25-23). בהמשך הודה כי ניסה להזיז את הנתבע "תוך כדי עליה יכול להיות שהזזתי אותו" (עמ' 20 שו' 6) ובהמשך הודה כי ככל הנראה דחף את הנתבע עם הגוף (עמ' 20 שו' 24-21).

13.
מכל האמור עולה כי התובע הוא שנקט ראשון במהלך גופני באותו עימות.

14.
אף שאין בכך כדי להפחית מחומרת מעשיו של הנתבע, ומקביעת בית המשפט בהליך הפלילי, לפיה לא עומדת לנתבע ההגנה של "הגנה עצמית" כמפורט בחוק העונשין, לא ניתן להתעלם מחלקו של התובע, כאשר מדובר בהליך אזרחי כגון ההליך שבפני
.

15.
לכך יש להוסיף את כל הנסיבות שקדמו לאותו מפגש שבסופו תקף הנתבע את התובע.


לטעמי, לא ניתן לנתק את התקיפה מהארועים שקדמו לה. בהקשר זה לא ניתן להתעלם מכך שטענת הנתבע, לפיה תקופה ארוכה קודם לכן סבלו הוא ורעייתו מרעש חזק ובלתי פוסק שבקע מדירת התובע, לא נסתרה.


אמנם, בית המשפט שדן בהליך הפלילי לא ראה בכל אלה נימוקים לזיכויו של הנתבע, ואולם, בפני
מתנהל הליך אזרחי שבו ניתן, ולדעתי צריך, לתת משקל גם לנתונים האלה.

16.
לא רק שטענת הנתבע אודות הרעש הרב שבקע מדירת התובע לא נסתרה, היא נתמכת גם בדו"ח הארוע של השוטר, שגבה את עדות הנתבע. בדו"ח מציין השוטר כי גם בזמן גביית העדות נשמעו דפיקות חזקות ורעשים חזקים מדירת התובע. טענת הנתבע גם נתמכת בעדויות שהובאו בפני
, שמהן עולה כי אשת התובע ניהלה בביתה עסק למריטת ולעיצוב גבות. זאת, מבלי שהוצג ולו אישור אחד לכך שהעסק נוהל כמתחייב על פי כל דין וניתנו לו כל האישורים הדרושים.

17.
בניסיון לטשטש את חלקו של העסק ברעש שעליו התלונן הנתבע, ניסו רעייתו ובתו של התובע
לצייר תמונה, כאילו מדובר בעסק זעיר שלקוחותיו מעטות, ואולם אינני מאמינה לטענה זו.

18.
ראשית, משום שהתובע, אשתו ובתו, נמנעו מלהביא עדויות לגבי היקף הפעילות בעסק, אף שבקלות יכולים היו להביא עדויות כאלה. אשת התובע נמנעה מלהביא את רשימת הלקוחות או את הדיווחים שהגישה לשלטונות המס, אף שלטענתה הוגשו על ידה דיווחים כאלה. מחדלם של התובע ואשתו בעניין הזה, פועל לחובת התובע וההלכה בעניין זה ידועה.

19.
שנית, משום שהגירסה, לפיה מדובר בעסק זעיר, אינו מתיישבת עם עדות אשת התובע, שציינה כי עבדה באופן קבוע לפחות שעתיים ביום ולעיתים אף 3 או 4 שעות ברציפות (עמ' 33 שו' 24-22). לאורך הזמן הזה ברור שאין מדובר בלקוחות בודדות, כי אם במספר גבוה הרבה יותר.


אני דוחה את טענת ב"כ התובע בסיכומיו, כאילו אשת התובע אמרה שקיבלה רק
6 או 8 לקוחות ביום. האשה ציינה כי היחס בין מספר הלקוחות שקיבלה לפני הארוע למספר הלקוחות שקיבלה לאחריו, היה 1 ל- 6 או 1 ל- 8 וכך אמרה: "אם קיבלתי קודם 6 או 8 בנות ביום, אז נשארה לי רק אחת ביום. זה היחס." (עמ' 33 שו' 23-22). (הדגש שלי, ה.א.)

20.
ניהולו של עסק בבית מגורים, וכל שכן עסק
שכתוצאה ממנו עולות ויורדות אל בית התובע נשים רבות, חזקה שהוא אכן גורם לרעש והדבר מתיישב היטב עם טענות הנתבע ואשתו.

התובע נמנע מלהציג כל ראיה לסתור את החזקה הזו, ובכלל זה אף לא הציג אישור לכך שהעסק נוהל ברישיון.

21.
שלישית, התובע אשתו ובתו, אישרו כולם שעוד לפני התקיפה הושג בינם ובין משפחת הנתבע הסדר, שלפיו התריעו הנתבע ואשתו בכל פעם שהרעש בבית התובע גבר. עצם קיומו של ההסדר הזה מלמד על כך שיש ממש בטענת הנתבע, לפיה הוא ואשתו סבלו לאורך זמן מהרעש שעלה מדירת התובע.


מובן, שאין בכך כדי להצדיק את התקיפה שתקף הנתבע את התובע. יחד עם זאת, יש בהתנהלות זו, ובהתנהגותו של התובע, שסירב לדון בכך עם הנתבע ודחף את הנתבע על מנת שיסור מדרכו, די על מנת להקים אשם תורם מצדו של התובע.

22.
לאור כל האמור, אני מעמידה את חלקו של התובע בתגרה, שבסופה תקף הנתבע את התובע, על 20%.

23.
לא מצאתי מקום להכריע בשאלה אם הנתבע התחרט בכנות או אם התנצלותו כנה, אף ששני הצדדים הקדישו לשאלה זו חלק בלתי מבוטל מסיכומיהם.


לטעמי, אין לעניין זה כל רלוונטיות למחלוקת שבפני
שעניינה אך ורק המהלכים שקדמו לתקיפה, והתקיפה עצמה. בניגוד לנטען בסיכומי התובע – פסיקת פיצויים בהליך שבפני
אינה באה להעניש את הנתבע, אלא באה לפצות את התובע על הנזקים שנגרמו לו. מדובר בהליך ניזקי ולא בהליך עונשי. גובה הפיצוי שייפסק לתובע אינו קשור כלל וכלל לשאלה אם הנתבע התחרט או הצטער על מעשיו. הפיצוי יינתן אך ורק על הנזק כפי שהוכח בפועל.

הנזק
24.
כתוצאה מהתקיפה, נחבל התובע בעינו השמאלית. נגרמו לו דימום בזגוגית העין וחתך בגבה. התובע נאלץ לקבל טפול רפואי, שכלל אשפוז בבית החולים למשך 11 יום וניתוח בעין (סעיף 2 שו' 24-22 להכרעת הדין).


בהכרעת הדין נקבע כי ראייתו של התובע נפגעה ונקבעה לו נכות זמנית של
30%.

25.
כחלק מההליכים שבפני
, מונתה פרופ' ענת לבנשטיין כמומחית רפואית בתחום העיניים. על פי חוות דעתה נותרה לתובע נכות קבועה בשיעור של 5% בעין שמאל. המומחית מצאה כי יש לתובע נכות בשיעור של 5% גם בעין ימין. עין זו כלל אינה קשורה לתקיפה ועל כל פנים, המומחית קבעה כי הנכות בעין ימין תחלוף שיבוצע ניתוח קטרקט.

לא מצאתי כי יש לייחס לתקיפה נכות כלשהי בעין ימין. על פי הכרעת הדין, כאמור, היתה הפגיעה בעינו השמאלית של התובע בלבד ובעין זו מצאה המומחית כי נותרו לתובע 5% נכות.

26.
התובע טען גם לנכות בתחום הנפשי ובשל כך מונה מומחה גם בתחום זה, ד"ר אילן טל. על פי חוות דעתו של ד"ר טל, סבל התובע מנכות זמנית של 20% במשך שנתיים לאחר הארוע, ונותרה לו נכות קבועה בשיעור של 15%. המומחה מצא כי הנכות, כפי שמצא אותה בזמן הבדיקה, מקורה, בין היתר, בהחמרה שמקורה בהליך המשפטי. המומחה קבע כי התובע זקוק לטפול בשיחות, טפול תרופתי וטפול זוגי והעריך כי לאחר סיום ההליך המשפטי וטפול הולם, תפחת הנכות ותעמוד על שיעור של 10% בלבד.

27.
על רקע חוות דעת אלה, כמו גם עדותה של פרופ' לבנשטיין שנחקרה על ידי ב"כ הצדדים, יש לבחון את נזקיו של התובע.

הפסד השתכרות לעבר –
28.
התובע טען כי בשל התקיפה והפציעה, נעדר מעבודתו במשך 27 חודשים, החל מיום הפגיעה 22/11/08 ועד לחודש מרץ 2011.

התובע טוען כי לאורך כל התקופה הזו נאמר לו על ידי רופאיו השונים כי כל עוד הוא עובר ניתוחים,
אסור לו לעבוד בסביבת העבודה שבה עבד עד לפציעה (מפעל הצמיגים אליאנס).

עוד טוען התובע כי לנוכח מצבו הנפשי המעורער, שבגינו גם נפסקו לו 20% נכות זמנית, הוא לא יכול היה לשוב לעבודתו. התובע מפנה למכתב המרפאה לבריאות הנפש של בי"ח הממשלתי הלל יפה מיום 4/11/10 שם נכתב כי: "עדיין כושר תפקודו ירוד מאוד, אינו מסוגל לפרנס את עצמו. זקוק לשיקום". לכן, טוען התובע
כי הוא זכאי לפיצוי בגין הפסד שכר במשך 27 חודשים.

29.
הנתבע טען כי אין מקום להכיר בכל התקופה הזו ככזו שמקורה בפציעה. לטענת הנתבע, הנכות הזמנית עמדה על שיעור מצטבר של 23% בלבד (נפשית ובגין העין), והנכות שהוכרה בגין הפגיעה בעין, כלל אינה תפקודית. הנתבע מפנה בעניין זה לעדותה של המומחית בבית המשפט (עמ' 9 שו' 30-29).

30.
מהמסמכים הרפואיים שצירף התובע עולה כי אושרו לו ימי מחלה לכ- 75 יום בלבד, ולא לתקופה של 27 חודשים.

בנוסף, בביקורו בבית החולים ביום 18/5/09 ציין הרופא המטפל כי "לא ברור למה לא חוזר לעבודה".

העובדה, שמבטחים אישרה לתובע הלוואה בגין תקופה שהסתיימה רק בפברואר 2011 אין די בה, לכשעצמה, כדי ללמד על אי כושר מלא עד לאותו מועד.

יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מגיליון מעקב המרפאה לבריאות הנפש בי"ח הלל יפה מחודש 11/10 וממכתב המרפאה מיום 4/11/10, שמהם עולה כי בחודש 11/10, כשנתיים לאחר התקיפה, עדיין היה מצבו הנפשי של התובע כזה שפגע באופן ממשי בתפקודו.

מסמך זה לא נסתר. יוצא, שגם אם מצבה של העין אפשר לתובע לשוב לעבודה – לא כך מצבו הנפשי.

31.
לפיכך, אני קובעת כי העדרותו של התובע, בכל 27 החודשים שבהם נעדר מהעבודה, היתה בשל הפציעה שנפצע כתוצאה מהתקיפה שתקף אותו הנתבע.

32.
התובע טען, כי יש לחשב את הפיצוי המגיע לו לפי שכר חודשי של 10,250 ₪ ברוטו לכל חודש. בסעיף 98 לסיכומים, פירט ב"כ התובע את אופן החישוב. לטענתו, שכרו של התובע עלה מידי שנה ב- 3% לערך וזאת הוא לומד מהשכר לשנים 2013 ו- 2014, לאחר שובו של התובע לעבודה. לנוכח נתון זה, ובהתחשב בשכר שקיבל התובע בשנת 2008, שנת הפציעה, טוען ב"כ התובע כי התובע אמור היה להשתכר בתקופת העדרותו, שכר שנתי ממוצע של 123,000 ₪ ובחישוב חודשי – 10,250 ₪ בכל חודש.


אין בידי לקבל את החישוב הזה.

33.
הקביעה, לפיה התובע היה זכאי להעלאה של 3%, בשנת 2008 ולאחריה, לא הוכחה.


התובע לא צירף נתוני שכר לשנים שקדמו לפציעה, על מנת שניתן יהיה להיווכח אם גם בשנים אלה עלה שכרו מידי שנה, וכל שכן ששכרו עלה מידי שנה בשיעור קבוע של 3%. העובדה, שבין שנת 2013 לשנת 2014, שכרו של התובע עלה, אין די בה, לכשעצמה, כדי ללמד על כך ששכרו של התובע עלה באופן קבוע מידי שנה בשנה. מכיוון שהתובע לא צירף נתוני שכר לשנים שקדמו לפציעה, לא ניתן כלל לדעת אם שכרו עלה במהלך השנים, וכל שכן שלא ניתן לדעת
באיזה שיעור. יוצא, שאת חישוב שכרו של התובע לתקופת ההעדרות, יש לעשות על פי נתוני השכר לשנת 2008, שהוא השכר ששולם לו לפני הפגיעה. באותה שנה היה שכרו השנתי של התובע, ברוטו, בסך 119,000 ₪, היינו כ- 9,900 ₪ בכל חודש. במכפלה ל- 27 חודשים עומד הסכום לו זכאי התובע בגין הפסדי שכר לעבר, על סך של 267,300 ₪.

34.
מסכום זה יש להפחית את הסכומים ששילם מקום העבודה לתובע במהלך התקופה הזו. אין מחלוקת על כך שמקום העבודה שילם לתובע סכומים שונים, בין היתר על חשבון ימי המחלה שעמדו לזכות התובע. ב"כ התובע טען כי אין לנכות את הסכומים האלה, מאחר שמדובר בימי מחלה שנגרעו מהתובע בעל כורחו, ואולם, אני דוחה טענה זו.


התובע לא הוכיח כי הוא זכאי לצבור את ימי המחלה או לפדות אותם בדרך כזו או אחרת, ולפיכך לא הוכיח כי נגרם לו נזק, בכך שמימש את ימי המחלה שעמדו לרשותו. כיוון שלתובע שולם עבור חלק מהתקופה שבמהלכה נעדר מהעבודה, הרי שלא נגרם לו נזק במלוא הסכום שצויין לעיל, אלא רק בהפרש שבין הסכום האמור לסכום ששולם לו בפועל.


מסיכומי התובע עולה כי התובע קיבל על חשבון ימי המחלה סכום של 47,000 ₪, ויש לנכות סכום זה מהסך שנקבע לעיל.

35.
עוד יש לנכות מהסכום שנקבע לעיל, גם את תגמולי המל"ל שקיבל התובע, בסכום של 45,000 ₪.

גם את הסכום שקיבל התובע כפיצוי בהליך הפלילי, 10,000 ₪, יש לנכות מהסכומים המגיעים לתובע.

רע"פ 228/05 יגודייב נ' מ"י (סעיף 5 להחלטה).

ת.א. (מחוזי חיפה) 518/07 פלונית נ' פלוני.

ת.א. (מחוזי ירושלים) 2031/08 סמואל נ' רוזנברג.

36.
הנתבע טען כי יש לנכות מהסכומים שיגיעו לתובע גם את הסך של 103,000 ₪, שקיבל התובע ממבטחים.

התובע מתנגד.

לטענתו, הסכום שקיבל ממבטחים ניתן לו כהלוואה, שעליו להשיב למבטחים לאחר שיקבל את הפיצוי בהליך הנוכחי. להוכחת טענתו, הציג התובע את מכתבה של מבטחים מיום 15.9.14, שבו נאמר כי אושרה לו זכאות לקצבת נכות מלאה וזמנית מיום 6/2009 ועד 2/2011, וכי ככל שייפסקו לטובתו פיצויים בהליך המשפטי כאן, יצטרך לבחור בין העברת הפיצויים למבטחים או, לחילופין, ויתור על קצבת הנכות וכספי ההלוואה ששולמה לו.



מאחר שהסכום של 103,000 ₪ ניתן לתובע כהלוואה שעליו להחזיר, ממילא אין לנכות אותו מהסכומים שהתובע זכאי להם בגין הפסדי השכר לעבר.

37.
לסך של 165,300 ₪, המגיע לתובע בראש נזק זה (הסכום הקבוע בסעיף
33 לעיל, לאחר ניכוי הסכומים הנקובים בסעיפים
34-35 לעיל), יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע תקופת ההעדרות של התובע, היינו, 1/3/10.

38.
התובע טען בנוסף, כי יש לפסוק לו פיצוי בגין הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות בתקופה שבה נעדר מהעבודה. לטענתו, בתקופה זו לא שולמו הפרשות עובד ומעביד לפנסיה או לקופת הגמל. בסיכומיו טען ב"כ התובע כי יש לפצות את התובע גם בגין הפרשות המעביד וגם בגין הפרשות העובד לפנסיה.


אין בידי לקבל טענה זו.

39.
מאחר שהחישוב
לפיצוי התובע בגין אובדן השכר בתקופת ההעדרות, נעשה בגין השכר ברוטו, ממילא מגולם בו גם הסכום שהיה התובע מפריש לפנסיה או לקופות הגמל.

התובע אינו זכאי לכן לפיצוי כפול בעניין הזה. יחד עם זאת, זכאי התובע לפיצוי בגין הפרשות המעביד. בהתחשב בסכום שהפריש המעביד בשנת 2008, אני מעמידה את סכום הפיצוי המגיע לתובע בעניין הזה על סך של 23,625 ₪.

40.
עוד בעניין הפסד השכר לעבר – התובע טען כי בגין התקופה שמאז חזרתו לעבודה במרץ 2011 ועד עתה, יש לפסוק לו הפסדי שכר חלקיים. זאת, לטענתו "בגין הפערים שנוצרו עקב העדרותו מהעבודה במשך למעלה משנתיים לרבות הפגיעה בקידום בדרגות או היקף העבודה, לרבות שעות נוספות וכיוצ"ב". ובסכום מצטבר של 18,000 ₪ (סעיף 99 לסיכומים).


אני דוחה טענה זו.


לא הוכח הפסד שכר לתובע מאז ששב לעבודה. להיפך, שכרו של התובע רק עלה מאז שובו לעבודה. התובע עצמו מציין בסעיף 98 לסיכומיו כי שכרו בשנת 2013 ובשנת 2014 היה גבוה יותר, ובשיעור ניכר, משכרו בשנת 2008 והשכר אף עלה משנה לשנה.

41.
בנסיבות האלה אין כל מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין התקופה שמאז שובו לעבודה ועד היום.

הפסד שכר לעתיד –
42.
התובע טען כי יש לפסוק לו פיצוי בגין הפסד ההשתכרות לעתיד. לטענתו, אין כל ערובה לכך שהמפעל יסכים להעסיקו עד לגיל הפרישה, בהינתן העובדה שהתובע יליד 1956, ונותרו לו עוד כ- 7 שנות עבודה עד לגיל הפרישה.


בבואי להכריע בעניין זה
לא אוכל להתעלם מכך שנכון לעת הזו שכרו של התובע כלל לא נפגע. להיפך. שכרו עלה, ולפי טענות התובע עצמו הוא ממשיך ועולה מידי שנה בכ- 3%. (סעיף 98 לסיכומי התובע).


אין אפוא מקום לחשוב אריתמטי של הפסדי שכר אפשריים לעתיד, כפי שחישב ב"כ התובע בסעיף 112 לסיכומים.


יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם משיעור הנכות שנקבע לתובע. במקרים כגון אלה, נוהגים בתי המשפט לפסוק סכום קבוע, תוך שנלקחת בחשבון האפשרות לפגיעה עתידית בשכרו של התובע, בין באמצעות פגיעה בשכר ובין באמצעות פיטורים מוקדמים והקושי למצוא עבודה חלופית.


בנסיבות, ובהתחשב בגילו של התובע, בעובדה שהוא עובד במקום העבודה הזה בקביעות שנים רבות, כמו גם בכך שמקום העבודה קיבל אותו בחזרה לאחר ההיעדרות הממושכת שנכפתה עליו
כתוצאה
מהתקיפה והפציעה,
אני מעמידה את הפיצוי בעניין הזה על סכום של 20,000 ₪.

עזרת צד ג' –
43.
התובע דורש בראש נזק זה סכום של 153,000 ₪, חלקו בגין העבר וחלקו בגין העתיד.


לגבי העבר – דורש התובע פיצוי בסכום של 93,000 ₪, לפי חישוב שפורט בסעיפים 125 – 127 לסיכומיו.


אין בידי לקבל את החישוב שערך התובע בסיכומיו. אין בחומר הראיות שום בסיס לקביעה לפיה נזקק התובע, לכל אורך השנתיים שמאז הפציעה, לעזרה רצופה, שתצדיק פסיקה של 2,500 ₪ לחודש. אמנם, התובע נזקק לסיוע, בין היתר, בשל העובדה שנדרשו ללוותו לבדיקות ולניתוחים, והוא זכאי לפיצוי בגין העזרה הזו, אך לא מצאתי כי יש מקום לפסוק את הסכום שנדרש בסיכומי התובע.

בהתחשב בעזרה שנדרשה לתובע, במהלך ימי אשפוזו, ואחר כך עקב הצורך בליווי התובע אל הבדיקות והניתוחים שעבר, אני מעמידה את סכום הפיצוי לתובע, בגין העזרה שקיבל בעבר על סך של 7,000₪.
סכום זה כולל גם את עלות הנסיעות
הקשורות לעזרה זו.

44.
לא מצאתי כי יש מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרה לעתיד.


התובע חזר לעבוד באופן מלא והוא נוהג ברכבו כדבר שבשגרה, כפי שהעידה בתו (עמ' 29 שו' 12). בנסיבות האלה, לא ברור על סמך מה טוען ב"כ התובע כי התובע יזדקק לעזרת צד ג' וכל שכן שלא ברור על סמך מה ערך את החישוב לפי 320 ₪ בכל חודש.


לנוכח מצבו של התובע והעובדה שהוא מתפקד עתה באופן מלא, ולנוכח עדות פרופ' לבנשטיין, שציינה כי נכותו בתחום העיניים כלל אינה מפריעה לתפקודו, לא מצאתי מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרת צד ג' בעתיד.

הוצאות רפואיות לעבר –
45.
התובע טען בסיכומיו כי היו לו עלויות באלפי שקלים, לאורך 7 השנים שחלפו מאז התקיפה ועד היום. יחד עם זאת הציג התובע קבלות שמסתכמות לכ- 2,400 ₪ בלבד (התובע טען כי סכום הקבלות הינו 2,500 ₪ ואילו הנתבע טען כי סכומן מגיע ל- 2,300 ₪).


בהעדר כל ראיה להוצאות באלפי שקלים, מחד גיסא, ובהתחשב בטענת התובע לפיה לא שמר על קבלה וקבלה מאידך גיסא, אני מעמידה את סכום הפיצוי שמגיע לתובע בגין ראש נזק זה, על סך
5,000 ₪.

הוצאות רפואיות לעתיד –
46.
התובע טען כי לנוכח מצבו הרפואי, ובכלל זה חוות הדעת הפסיכיאטרית, הוא יזדקק בהמשך להוצאות רפואיות ובכלל זה לטפולים פסיכולוגיים. התובע טען, כי מומחה בית המשפט מצא כי גם אשתו זקוקה לטפולים וכי הם זקוקים שניהם גם לטפולים זוגיים.


לפיכך, ביקש התובע לפסוק לו בגין הטפולים הנדרשים פיצוי של 140,000 ₪ וסכום נוסף של 19,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות בשל הפציעה בעינו.

47.
לא הוגשה שום ראיה שהיא לכך שהתובע נזקק לתרופות קבועות בקשר לפציעה בעין וכל שכן שלא הוצגה ראיה בקשר לעלויות תרופות אלה. לפיכך לא מצאתי מקום לפסוק לתובע פיצוי בעניין הזה.

48.
אשר לטיפולים הפסיכולוגיים – התובע ציין כי לא ניגש לקבל טיפולים כאלה מאז הפציעה ועד היום, אף שהדבר הומלץ לו בעבר ואף שהוא זכאי לקבל טפולים כאלה בחינם. התובע טען, כי החליט להתמודד עם העניין בעצמו (עמ' 15 שו' 17-15).


לאור טענות אלה, לא מצאתי כי יש מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין עלויות טפולים כאלה.

49.
אשר לטענת התובע בגין הצורך בטפולים לאשתו ובטפול זוגי – אני דוחה גם טענות אלה.

אשת התובע כלל אינה תובעת בתביעה שבפני
, ואין מקום לפסוק פיצוי בגין טיפולים שנדרשים לה, ככל שנדרשים כאלה, ואינני קובעת דבר בעניין הזה.


אשר לטיפול הזוגי – מעדותה של אשת התובע עולה כי עוד לפני הפציעה היו קשיים בקשר הזוגי. היא פנתה לייעוץ ואף שקלה בשלב כלשהו להתגרש מהתובע (עמ' 34 שו' 30-25).

50.
התובע הכחיש טענה זו וטען כי אינו זוכר שהיה דיבור על גירושין (עמ' 22 שו' 14). הכחשתו של התובע היא המשך לניסיונו לעוות את המציאות ולהציגה באופן שיתאים לצרכיו, היינו, באופן שיעצים את הנזקים שנגרמו לו מהתקיפה. כך, גם ניסה התובע לצייר עצמו כמי שאינו יכול לנהוג. זאת, אף שהוצגו לו תמונות בהן הוא נראה נוהג ברכב. בנוסף, אף שמומחית בית המשפט ציינה כי הנכות שנותרה לתובע בגין הפגיעה בעין אינה תפקודית, טען התובע בפני
כי כתוצאה מהפגיעה בעינו הוא נופל לעיתים מזומנות ונכשל בדברים.

51.
ב"כ התובע, ער לכך שהתובע מסר בתשובותיו תשובות שאינן מתיישבות עם ראיות אחרות שהוצגו בתיק, ניסה להסביר זאת במצבו הנפשי של התובע, ואולם אני דוחה טענה זו.


לא הוצגה כל ראיה מקצועית, לכך שניתן להצדיק את הדברים הלא נכונים שאמר התובע, במצבו הנפשי. אין כל ראיה לתמוך בטענת בכ' התובע כאילו על רקע מצבו הנפשי בוחן התובע את חייו ואת עצמו "בפריזמה סובייקטיבית מעוותת" (סעיף 51 לסיכומי התובע).


אני דוחה את טענות ב"כ התובע, כאילו "בעקבות התקיפה והנזק הנפשי מצוי התובע בעולם סובייקטיבי פנימי ורגשי לפיו הוא מוגבל וסובל במידה ניכרת אף יותר ממגבלותיו האובייקטיביות...." (סעיף 59 לסיכומי התובע).

52.
אני דוחה את ניסיונו של ב"כ התובע, לסמוך בעניין זה על "ניסיון החיים" ו"הידיעה השיפוטית". אין מדובר בנושאים שמצויים בתחום ידיעתו השיפוטית של בית המשפט, אלא בנושאים רפואיים, שצריך היה להוכיחם באמצעות חוות דעת.

53.
אני גם דוחה את ניסיונו של ב"כ התובע לבסס טענות אלה על מאמרים שמצא באתרים שונים באינטרנט. (סעיף 71-69 לסיכומי התובע).

מבלי לחוות דעה באשר למשקלם של פרסומים ברשת האינטרנט, אציין כי ככל שמבקש התובע לסמוך על ממצאים שברפואה, אין הוא יכול לעשות זאת על סמך מאמרים שפורסמו באינטרנט וניתן לעשות זאת רק באמצעות חוות דעת כדין.

ניידות ונסיעות לקבלת טפולים רפואיים בעבר –
54.
הפיצוי בגין ראש נזק זה נפסק כבר לתובע בראש הנזק של עזרת צד שלישי, ואין מקום לפסוק לו פיצוי נוסף בעניין הזה.

ניידות ונסיעות לקבלת טפולים רפואיים בעתיד –
55.
אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה, משלא הונחה תשתית עובדתית לכל שיש צורך בטפולים עתידיים.

פיצוי בגין הוצאות עקיפות ומשניות לנזק שנגרם כתוצאה מהתקיפה –
56.
התובע טען בסיכומיו, כי כתוצאה מהתקיפה ומצבו הנפשי של התובע נאלצו הוא ואשתו למכור את הדירה ולעבור להתגורר במקום אחר, והמעבר היה כרוך בהוצאות רבות ושונות. ב"כ התובע ציין כי אף שלא הומצאו קבלות או ראיות בעניין זה, הוא מבקש מבית המשפט לעשות שימוש "בסמכותו הטבועה, בידיעתו השיפוטיות ובניסיון החיים, כדי לגשר על הפער הנ"ל בין המציאות המוכרת לבין הראיות שעלה בידי התובע להציג" (סעיף 157 לסיכומים), ולפסוק לתובע 50,000 ₪ בעניין הזה.


אני דוחה טענה זו.


בהעדר פירוט אודות טיבן וסכומן של ההוצאות הנתבעות וכל שכן בהעדר ראיות מתאימות, אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין "הוצאות עקיפות ומשניות" כלשהן.



פיצוי בגין הלוואות שנאלצו התובע ואשתו ליטול –
57.
התובע טוען כי הוא ואשתו נאלצו ליטול הלוואות שונות, בגין הפגיעה בהכנסותיהם עקב הארוע ועקב העובדה שהוא, וגם אשתו, חדלו מלעבוד בעקבות הפציעה. התובע טוען כי אף שאין מסמכים להוכחת ההלוואות, הרי שהוא קיבל הלוואות "בסדר גודל של כ- 90,000 ₪", הלוואה ע"ס 100,000 לצורך השלמת רכישת הדירה החלופית, והלוואה נוספת של 80,000 ₪ עקב העדר הכנסות. בסה"כ דורש התובע פיצוי בגין ראש הנזק הזה בסכום של 270,000 ₪.

58.
התובע טוען עוד כי יש לפסוק לו את הסך של 103,000 ₪ שעליו להשיב למבטחים.


אני דוחה את טענות התובע.


ביחס להלוואה ממבטחים - התובע מקבל פיצוי על הפסד השכר שהיה לו בתקופה שבה נעדר מהעבודה. את הסכומים שעליו להשיב למבטחים, ישיב מתוך הפיצוי הזה. סכום זה לא נוכה מהסכומים שנפסקו לתובע בגין ההעדרות ואם ייפסק שוב עתה, משמעות הדבר שהתובע יקבל פיצוי כפול בעניין הזה.

59.
אשר ליתר ההלוואות שהתובע טען להן – אני דוחה גם את הטענות האלה. ראשית, משום שהתובע לא הוכיח את קבלת ההלוואות ולא הביא איש מהמלווים על מנת להוכיח את קיומן. לבד מעדויות בע"פ, לא הוצגה שום ראיה שהיא להוכיח את עצם קיומן של ההלוואות, את סכומן ואת מטרותיהן.


שנית, ואף אם היה מקום להאמין לתובע שקיבל הלוואות בסכומים הנ"ל, וספק אם כך הדבר, לנוכח "הפריזמה המעוותת" שדרכה הוא חווה את המציאות (כפי שציין ב"כ התובע בעצמו), הרי שבהעדר כל פירוט,
לא ניתן לקשור בין הלוואות אלה לבין התקיפה ותוצאותיה.


שלישית, ככל שהתובע קיבל הלוואות בגין העדר הכנסות בתקופה שלאחר הפציעה, הרי שנפסק לו לעיל פיצוי בגין ההפסד הזה. לאחר שיקבל את הפיצוי, יוכל להשיב את ההלוואות, ככל שניטלו על ידו. אין אפוא מקום לפסוק לתובע פיצוי נוסף בעניין הזה.

כאב וסבל –
60.
ב"כ התובע טען בעניין זה כי יש לפסוק לטובת מרשו סכום של 280,000 ₪.

ב"כ התובע הביא בסיכומיו דוגמאות למקרים אחרים שבהם נפסק, לטענתו, פיצוי בסכומים שמצדיקים פיצוי בסכום האמור.

ב"כ הנתבע מצדו הפנה לפסיקה שתומכת בטענתו לפיה אין מקום לפסוק לתובע סכום מעבר לסך של 50,000 ₪.


לאחר שעיינתי בפסקי הדין ששני הצדדים הפנו אליהם, ולקחתי בחשבון את הפציעה בעינו של התובע ואת הטפולים והניתוחים שנדרש התובע לעבור בשל הפציעה הזו, אני מעמידה את סכום הפיצוי לתובע בראש נזק זה, על סך של 30,000 ₪.

61.
מתוך הסכומים שנפסקו לעיל
לתובע, על הנתבע לשלם 80%.


בנוסף, על הנתבע לשלם לתובע את הוצאות התביעה (אגרות ושכר עדים ומומחים, כנגד

קבלות), ועל כל אלה שכ"ט עו"ד לתובע, בסכום של 11,700 ₪.

המזכירות תעביר לצדדים עותק מפסק הדין.



ניתן היום,
ח' שבט תשע"ו, 18 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.









א בית משפט שלום 1886-08/13 חיים בוטבול נ' אמיר לביא (פורסם ב-ֽ 18/01/2016)