פסקי דין על קלאוס ברי בל | פסקי דין על קלאוס דין חי | פסקי דין על קלאוס אלון ישראל

1016/02 עמ     11/11/2002




עמ 1016/02 קלאוס ברי בל, קלאוס דין חי נ' קלאוס אלון ישראל




1
בתי המשפט
עמ 1016/02
בשא 1260/02
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
11/11/02

כב' השופטת יהודית שיצר
,
רשמת בית המשפט המחוזי
בפני
:
1. קלאוס ברי בל

2. קלאוס דין חי

בעניין:

המבקש
נ. ירימי

מרח' הגדוד העברי 6, הרצליה.
ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
קלאוס אלון ישראל
המשיב
ל. לי

מרח' ז'בוטינסקי 155, רמת גן.
ע"י ב"כ עו"ד
החלטה

1. בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

2. ביום 06.09.2001 ניתן

פסק דין
בבית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט גוטזגן) המאשר את הסכם הגירושין שהושג בין המבקשת 1 ובין המשיב, במהלך הדיון בפני
בית המשפט קמא.
המועד האחרון להגשת ערעור על פסק הדין חל ביום 21.10.2001.

תחילה הגישה המבקשת, ביום 15.10.2001, תביעה לביטולו של פסק הדין, וכפועל יוצא לביטולו של הסכם הגירושין. במקביל הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.
בית המשפט קמא דחה, ביום 01.11.2001, את הבקשה לעיכוב ביצוע ובהזדמנות זו המליץ למבקשת למחוק את התביעה ולהביא את טענותיה לבירור בדרך של ערעור.
לפיכך נמחקה התביעה לביטולו של פסק הדין, לבקשתה של המבקשת.
המועד להגשת ערעור חלף בינתיים וביום 03.01.2002 הגישה המבקשת את הבקשה דנן להארכת מועד להגשת ערעור.
הערעור הוגש רק ביום 03.02.2002, ודהיינו באיחור של 105 ימים.

3. בבקשה דנן פירטה המבקשת בהרחבה את נימוקיה לביטול פסק הדין. בתמצית היא טוענת כי כב' השופט גוטזגן הכתיב את הסכם הגירושין וכפה עליה לחתום עליו, תוך הפעלת לחצים, על אף שההסכם מקפח את זכויותיה בצורה משמעותית.
בהקשר זה הדגישה המבקשת כי במקור הוזמנה לדיון בסוגית צו הגנה בלבד וכי במהלך הדיון לא היתה מיוצגת על ידי עורך דין.
המשיב מצדו ביקש לצרף החלטתו של כב' השופט גוטזגן שניתנה בינתיים בבקשה לפסילת שופט. לפי החלטה זו טענות המבקשת, באשר למה שאירע במהלך הדיון, במסגרתו התגבש הסכם הגירושין, הן מופרכות ואף שקריות.
טענות אלו, של שני הצדדים, מקומן בדיון בערעור לגופו ואין אני נדרשת להן בשלב זה. מכל מקום, אין בנימוקי הערעור כדי להוות טעם מיוחד להארכת מועד.
הגם שטענותיה של המבקשת כבדות משקל, הלכה היא כי חשיבות העניין, לכשעצמה, אינה יכולה לשמש טעם מיוחד להארכת מועד. את הטענות לגוף הענין מותר רק לצרף למכלול הגורמים הקובעים אם זכאי המבקש להארכת מועד, אם לאו (ראה: ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית בעריכת ש' לוין, 1995) בעמ' 890).

4. אמנם הבקשה, כטענת המשיב, אינה מצביעה באופן מדויק על טעם מיוחד להארכת המועד. יחד עם זאת, מעיון בבקשה עולים שני נימוקים העשויים לשמש טעם מיוחד:
הנימוק הראשון הוא כי המבקשת טעתה והגישה תביעה לביטול פסק הדין, במקום להגיש ערעור.
כאמור,

פסק דין
נשוא הערעור הוא

פסק דין
שבהסכמה. בעל דין המעונין להשיג על פסק הדין יכול להשיג עליו בשתי דרכים, בהתאם לעילת הביטול.
כאשר הטרוניה מופנית כלפי בעל הדין שכנגד בטענה כי הטעה או רימה אותו, ההליך הנכון הוא הגשת תביעה לביטול פסק הדין (ראה: זוסמן, שם, בעמ' 549).
לעומת זאת, כאשר מדובר בפגם בהליך השיפוט, בדרך כלל תרופתו של בעל דין היא לערער. ראה לענין זה זוסמן, שם, בעמ' 787:

"...כך עליו לנהוג, למשל, כאשר נקבע למתן פסק הדין בחוק סדר דין מסוים, והשופט התעלם ממנו או שכתב ההסכם נמצא בתיק בית המשפט ובו נאמר "בהשפעת ותחת לחץ בית המשפט הוסכם", דבר המעיד כי הצדדים לא הגיעו לידי הסכם מרצונם החופשי, וכי לא מן הראוי היה ליתן את פסק הדין על סמך הסכמה כזאת". במקרים כאלה בא בעל הדין בטרוניה עם השופט, והפגם עולה מתיק בית המשפט עצמו; לכן יש בידי ערכאת הערעור להעמיד את הדברים על תיקונם".

הנה כי כן, סדרי הדין מציגים שני מסלולים לתקיפת פסק הדין שניתן בהסכמה. טעותה של המבקשת, באשר להליך התקיפה הראוי בנסיבות היא כנה וסבירה. לפיכך, יש בה כדי להצדיק את הארכת המועד (השווה: בש"א 443/02 מנהלת הארנונה המועצה המקומית שבי ציון נ' שירותי בריאות כללית, תקדין-עליון 2002(1) 275 ; בש"א 6708/00 אהרן נ' אמנון, פ"ד נד(4) 702).

5. יתרה מזאת, נראה כי במקרה דנן אכן המצב המשפטי מעורפל ולאורו ניתן להבין את התלבטותה של המבקשת, או של בא כחה.
כאמור בדרך כלל, בנסיבות בהם עילת התקיפה מופנית כלפי התנהגות השופט, יש להגיש ערעור. אולם, יתכנו מקרים בהם עדיפה תביעה עצמאית לביטול הפסק שתוגש דווקא לערכאה דיונית. אלה הם המקרים בהם לא ניתן להוכיח את הטענה בדבר לחצים מצד השופט מתיק בית המשפט, אשר מצוי גם בפני
ערכאת הערעור, אלא יש צורך להביא לעניין זה ראיות נוספות.
בנסיבות אלה הליך של ערעור אינו מתאים, שכן אין זה מתפקידו של בית משפט של ערעור להעמיק חקר בפן העובדתי. ראה זוסמן, שם, בעמ' 788:

"הנתבע ערער על

פסק דין
של פשרה וטען, כי הפשרה הושגה על ידי לחץ ודברי אילוץ של השופט שיצאו מפי השופט. אילו היה בידי המערער להוכיח את טענתו על ידי החומר שבתיק הערכאה הראשונה, היה זה אמנם נימוק ערעורף אך בתיק לא נרשם דבר התומך בטענתו. הדרך הנכונה היה, איפוא, להגיש תביעה לביטול פסק הדין, בה יוכל המערער להוכיח את הטענה ב"ראיות חיצוניות".

במסגרת הבקשה דנן, אינני צריכה להכריע מהו ההליך הדיוני המתאים לבירור טענותיה של המבקשת. עובדה היא כי בחרה להגיש ערעור. כאשר האיחור נעוץ בטעות שבדין או במצב משפטי לא ברור, הרי שזהו טעם מיוחד להארכת המועד.

6. נסיבה נוספת העומדת לזכות המבקשת היא כי כבר ביום 15.10.2001, בטרם חלף המועד להגשת הערעור, הגישה תובענה לביטול

פסק דין
ובקשה לעיכוב ביצוע.
למשיב נודע על פעולות אלה. כתב התביעה הומצא לו, הצדדים ניהלו תכתובת בנוגע להגשת כתב הגנה וכמו כן הוא נתבקש להגיב על הבקשה לעיכוב ביצוע.
הודעת בעל דין לצד שכנגד על כוונתו להגיש ערעור או בקשת רשות לערער הוכרה כטעם מיוחד, כיוון שיש בה כדי לשלול על התגבשותה של מעין חסינות מפני המשך ההליכים (ראה: בש"א 2108/99 עזבון המנוח סמואל נ' אוריאלי, תקדין-עליון 2000(1) 486 ; ע"א 3763/95 פלורו נ' ננס, תקדין-עליון 1995(2) 603).
במקרה דנן הודיעה המבקשת למשיב, ביום 15.10.2001 או בסמוך לכך, על כוונתה להשיג על פסק הדין ועל הסכם הגירושין.
אמנם בענייננו אין מדובר בהגשת ערעור, אלא על תביעה לביטול

פסק דין
, אך הרציונל בשניהם דומה. גם תביעה כזו, שוללת את ציפית המשיב לסופיות ההליכים ולכך שלא יוטרד בהליכים נוספים (השווה: בש"א 3553/95 ווהבה נ' טסה, תקין-עליון 1995(3) 179), ובמיוחד כאשר אין מדובר רק על הצהרת כוונות, אלא על תובענה שהוגשה בפועל.

7. מטעמים אלה, ומפאת חשיבות העניין, אני מאריכה את המועד להגשת ערעור כמבוקש.
הוצאות הבקשה בסך 1,500 ש"ח בצירוף מע"מ יהיו לפי התוצאות בערעור.

ניתנה היום א' בכסלו, תשס"ג (6 בנובמבר 2002) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא עותק לצדדים ותודיע טלפונית.
יהודית שיצר
,שופטת
רשמת בימ"ש מחוזי








עמ בית משפט מחוזי 1016/02 קלאוס ברי בל, קלאוס דין חי נ' קלאוס אלון ישראל (פורסם ב-ֽ 11/11/2002)