פסקי דין על הורמוז בבלפור | פסקי דין על גבעת מרום | פסקי דין על בת שבע עזרא סולימני | פסקי דין על בהמן סולימני ואח' |

3496/15 עא     17/01/2017




עא 3496/15 הורמוז בבלפור נ' גבעת מרום בע"מ, בת שבע עזרא סולימני, בהמן סולימני ואח'




פסק-דין בתיק ע"א 3496/15



בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים


ע"א 3496/15


לפני:
כבוד השופטת א' חיות

כבוד השופט ח' מלצר

כבוד השופטת ד' ברק-ארז


המערער:
הורמוז בבלפור


נ

ג

ד


המשיבים:
1. גבעת מרום בע"מ

2. בת שבע עזרא סולימני

3. בהמן סולימני

4. דן בבלפור

5. יפה חדריאן

6. אורית סולימני

7. חדוה סולימני

8. שירה סולימני

9. בהמן סולימני


ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע מיום 02.04.2015 בתיק ה"פ 2860-03-14 שניתן על-ידי כב' השופט א' ואגו


תאריך הישיבה:
י"ט בכסלו התשע"ז

(19.12.2016)


בשם המערער:
עו"ד נורית פלג
; עו"ד אסף מרון


בשם המשיבה 1:
עו"ד יעקב גלאור
; עו"ד דרור קרני

בשם המשיבים 3-2:
עו"ד יהונתן כאהן




פסק-דין

השופטת א' חיות
:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט
א' ואגו
) מיום 2.4.2015 בו נדחתה מטעמי התיישנות תובענת המערער להצהיר כי הוא זכאי לסעד של השבה בעקבות ביטול חוזה לרכישת מניות בחברת פארק שעשועי מים בע"מ (להלן:
אשקלונה
או
החברה
).

רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

1. המערער הוא נציג של קבוצת בעלי מניות באשקלונה (להלן:
הקבוצה
) אשר בשנת 1995 כרתה הסכם עם המשיבה 1 (להלן:
המשיבה
) ועם בעלי מניות נוספים בחברה לפיו תהפוכנה מניות הקבוצה לנדחות והחברה תקצה מניות למשיבה כך שחלקה בחברה יהיה 2/3 מהון המניות ו-2/3 בשליטה בחברה. בתמורה, הוסכם כי המשיבה תלווה לחברה סך של 2.5 מליון דולר, מתוכם תעביר מליון דולר ישירות לבנק לאומי בע"מ (להלן:
הבנק
) לצורך כיסוי חובה של החברה לבנק ו-1.5 מליון דולר יועברו על ידי החברה לחברי הקבוצה ישירות, שישה חודשים מן היום שבו כל המניות שלהם יהפכו למניות נדחות (להלן:
ההסכם מ-1995
). ביום 30.7.1995 מסרה המשיבה לידי בא-כוח הקבוצה, עו"ד ברגמן, מכתב בו התחייבה כי החברה תעביר לידי הקבוצה 1.5 מליון דולר, ולהבטחת התחייבות זו הפקידה בידי עו"ד ברגמן המחאה לפקודת המערער והמשיבה 4 (להלן:
חדריאן
), עבור כל הקבוצה, שסכומה בשקלים שווה ל-1.5 מליון דולר (להלן:
השיק
). המשיבה הוסיפה והורתה לבא-כוח הקבוצה כי "בכל מקרה שלא נמציא לך המחאות החברה שבנדון ביום הפירעון כאמור ... אזי תהיה רשאי למסור ההמחאות שלנו שהופקדו בידיך בנאמנות ליחידי הקבוצה הפורשת" (מע/ג). אין מחלוקת כי מניות הקבוצה הפכו לנדחות וכי למשיבה הוקצו מניות כמוסכם. לטענת המשיבה היא אף העבירה מליון דולר לכיסוי חובות החברה לבנק. עם זאת, החברה לא שילמה לקבוצה 1.5 מליון דולר והשיק שמסרה המשיבה לידי עו"ד ברגמן חולל באין פירעון. משכך, הגישו המערער וחדריאן בחודש פברואר 2003 את השיק להוצאה לפועל, אך למשיבה ניתנה רשות להתגונן ובעקבות כך תוקנה התביעה שגם אותה הגישו המערער וחדריאן לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בראשית שנת 2003 לאכיפת ההסכם מ-1995 (העילה החוזית) ולפירעון השיק (העילה השטרית) (ת.א. 7180/03; להלן:
התביעה
או
ההליך מ-2003
). בתביעה המתוקנת הועמד הסעד הכספי שנתבקש על סך של כ-8.9 מליון ש"ח (הסכום בתיק ההוצאה לפועל ביום פתיחתו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית).

2. ביום 19.6.2003, מספר חודשים
לאחר
שהוגשה התביעה, שלחה המשיבה לקבוצה הודעה על ביטול ההסכם בשל הטעיה ואי התאמת הממכר למצגים שהציגה הקבוצה וביום 7.4.2013, כעשר שנים לאחר שהוגשה, דחה בית המשפט המחוזי (השופט
ש' פרידלנדר
) את התביעה (להלן:
פסק הדין מ-2013
) וקבע, בין היתר, כי הקבוצה הטעתה את המשיבה. בית המשפט הוסיף וקבע כי "יש ליתן תוקף להודעת ביטול החוזה על ידי הנתבעים [המשיבה] מחמת הטעיה ואי התאמה, ולקבוע כי הנם מופטרים מתשלום התמורה על פי החוזה. כמו כן, יש לקבוע כי הנתבעים מופטרים מפירעון שיק התמורה, מחמת 'כישלון התמורה המלא' הגלום בביטולו של החוזה כדין" (שם, בפסקה 81, מע/ה).

3. כחודשיים לאחר מתן פסק הדין מ-2013, עתרו המערער וחדריאן למתן פסיקתה בה יורה בית המשפט כי בעקבות ביטול ההסכם יש להשיב את המצב לקדמותו כך שהון המניות באשקלונה יחולק לפי המצב ששרר טרם חתימת הצדדים על ההסכם מ-1995. המשיבה התנגדה לבקשה מן הטעם שמדובר בתביעת השבה במסווה של פסיקתה אשר הוגשה על ידי הצד הלא נכון, שכן המניות לא נמכרו על ידי הקבוצה אלא על ידי החברה. עוד טענה המשיבה כי בעוד שאת התביעה בעילה השטרית יכול היה המערער לנהל בשם הקבוצה, הוא אינו יכול לתבוע השבה בשם מי שאינו צד להליך. כמו כן, טענה המשיבה בהתנגדותה לפסיקתה שנתבקשה כי "השבה חייבת להיות הדדית וחייבת גם לעמוד במבחן צדק וסבירות" וכנימוק נוסף ציינה כי "דרישת ההשבה הועלתה על ידי התובעים [המערער וחדריאן] רק עתה, כ-10 שנים לאחר ביטול ההסכם ע"י הנתבעים" וכי "ייתכן ודרישת התובעים לביצוע השבה פשוט התיישנה".

ביום 17.6.2013 דחה בית המשפט קמא את הבקשה למתן הפסיקתה שנתבקשה וקבע כי מדובר ב"בקשה מופרכת" בציינו - "בפסק דיני קבעתי כי החוזה בוטל כדין על ידי הנתבעים [המשיבה]. לא קבעתי כי מי מן הצדדים זכאי להשבה כזו או אחרת. לא ניתן, אפוא, לגזור את הסעד המבוקש מפסק-הדין". על כן, כך הוסיף וקבע בית המשפט באותה החלטה "מימושו של הסעד המבוקש, מבלי לקבוע מסמרות בשאלה אם הוא צודק, אינו יכול להתקבל במתכונת של חתימה על פסיקתה – אלא בתובענה נפרדת, שבמסגרתה יתבררו הטענות והטענות-שכנגד, כפי שהן עולות כבר מן הבקשה, התגובה והתשובה-לתגובה שלפניי" (מע/ו).

4. ביום 2.3.2014 הגיש המערער תובענה חדשה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בה ביקש להצהיר כי בעקבות פסק הדין מ-2013 יש להשיב את מערך המניות באשקלונה, את הזכויות הגלומות במניות ואת תקנון החברה למצב ששרר ערב כריתת ההסכם. המשיבה מצידה העלתה טענת סף בדבר התיישנות התביעה, בהתבסס על כך שהודעת הביטול נשלחה לקבוצה ביום 19.6.2003 וכן על כך שתוקף הביטול הינו מיום מתן ההודעה כאמור, מאחר שנפסק כי החוזה בוטל כדין עקב הטעיה.

ביום 2.4.2015 קיבל בית המשפט המחוזי את טענת הסף שהעלתה המשיבה ודחה את התובענה, בקובעו כי בהתאם להלכה שנפסקה בע"א 9371/00
אלבשארה לעידוד תיירות בע"מ נ' קוסטודיה

פרנציסקנה דה טרה סנקטה
, פ"ד נו(4) 798 (5.6.2002) (להלן:
עניין

אלבשארה
), עילת התביעה להשבה השתכללה והקימה בידי הקבוצה "כוח תביעה מהותי" עם קבלת הודעת הביטול שמסרה לה המשיבה ועל-כן התביעה התיישנה. בית המשפט הוסיף כי בהתאם לפסק הדין בעניין
אלבשארה
מקום שבו צד לחוזה כופר בתוקף הודעת הביטול ומעדיף להמתין לסיום ההתדיינות המשפטית מבלי לבקש השבה, הוא נוטל על עצמו סיכון שכאשר תוכרע שאלת תוקף הביטול, תחלוף תקופת ההתיישנות להגשת התביעה להשבה. בהקשר זה הוסיף בית המשפט וציין כי המערער יכול היה לנקוט משנה זהירות ולעתור לסעד חלופי של השבה בד בבד עם הגשת התביעה לאכיפה. משלא עשה כן ותקופת ההתיישנות חלפה, יש לדחות את התובענה. בית המשפט דחה, אפוא, את התובענה מחמת התיישנותה וכן חייב את המערער בהוצאות המשיבה ובשכר טרחת עורכי דינה בסך 15,000 ש"ח, ובהוצאות ובשכר טרחת עורכי הדין של המשיבים הפורמאליים 2 ו-3 (חלק מבעלי מניות הרוב באשקלונה) בסך של 7500 ש"ח.

מכאן הערעור שלפנינו.

תמצית טענות הצדדים

5. לטענת המערער משמעות פסק הדין מ-2013 היא השבה חד-צדדית שכן הקבוצה השיבה למעשה את התמורה שניתנה לה בגין העברת הון המניות והשליטה, אך המניות נותרו בידי המשיבה. בהקשר זה מדגיש המערער כי למניות משמעות רבה, משום שעיקר פעילות החברה היא אחזקה ובעלות בנדל"ן, והעברת המניות בה לרבות השליטה פירושה למעשה העברת הבעלות במקרקעין. עוד נטען כי אין מקום להחיל בענייננו את פסק הדין בעניין
אלבשארה
שכן בשונה מן הנסיבות שנדונו שם, המערער לא "ישן על זכויותיו" אלא הגיש את התובענה בשנת 2003 וזו, לגישתו, עצרה את מרוץ ההתיישנות. המערער מוסיף וטוען בהקשר זה כי לא העלה על דעתו שבית המשפט המחוזי יאשר את ביטול החוזה בלא לפסוק השבה דו-צדדית ולגישתו מכיוון שהצדדים ניהלו הליך משפטי לאכיפה לא היה בידיו באותה עת "כוח תביעה מהותי" לדרוש את השבת המצב לקדמותו. עוד טוען המערער כי ההליכים המשפטיים הפסיקו את מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן:
חוק ההתיישנות
) ולבסוף הוא טוען כי במקרה דנן לא חלים הרציונאליים שבבסיס מוסד ההתיישנות, שכן הוא לא "ישן על זכויותיו", כאמור, ופעל למימושן והדבר היה ברור למשיבה. במהלך הדיון בערעור הוסיף המערער וטען כי התנהלות המשיבה אינה בתום לב, שכן במהלך הדיון בהליך מ-2003 היא עצמה טענה כי יש לדון בסוגיית ההשבה, ובתשובתה לבקשתו למתן פסיקתה טענה, בין היתר, כי על המערער לנקוט בהליך נפרד לבירור סוגיית ההשבה ובית המשפט קיבל את טענתה זו.

6. המשיבה מצדה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולטענתה היא כיסתה חובות של החברה לבנק בסך של מיליון דולר לשם ביטול ערבויות אישיות של חברי הקבוצה, וכן העמידה בטוחות לבנק שכנגדן ניתנו לקבוצה הלוואות במיליוני שקלים אשר טרם נפרעו. מטעם זה, טוענת המשיבה כי יש לדחות את טענת המערער לפיה לא שילמה עבור המניות. עוד טוענת המשיבה כי אין תחולה בענייננו לסעיף 15 לחוק ההתיישנות שכן הקביעות בפסק הדין מ-2013 מקימות מעשה בית דין. כמו כן, טוענת המשיבה כי אין הצדקה להאריך את תקופת ההתיישנות לטובת הקבוצה שנקטה במרמה, סירבה להכיר בהודעת הביטול וניהלה הליכים במשך עשר שנים אשר בסופם נדחו כל טענותיה. לבסוף טוענת המשיבה כי בחלוף 21 שנים מן המועד שבו החלה להשקיע כספים בעסקה, ניצב בפני
ה קושי ממשי לאסוף ראיות.

7. המשיבים הפורמאליים (המשיבים 3-2) שבים וטוענים כי הם אינם צד לסכסוך, אך מבקשים לדחות את הערעור משום שלטענתם פרעו יחד עם המשיבה את חובה של הקבוצה לבנק ואין הצדקה לכך שהם יישארו ערבים לבדם לחוב בבנק רק משום שהמערער מבקש להשיב את המצב לקדמותו. עוד נטען, כי מאז שהיו לקבוצה מניות בחברה, הושקעו בה כספים נוספים ושונתה החזקת המניות בה.

משיבים פורמליים נוספים (המשיבים 8-4) ובהם חדריאן הודיעו כי אין להם עניין בניהול ההליך וביקשו ליישב את המחלוקות בהליך של גישור.

דיון והכרעה

8. דין הערעור להתקבל.

הטעמים שעליהם עמד בית המשפט המחוזי בדחותו את תובענת המערער מחמת התיישנות מסברים את האוזן, אך נראה לי כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן השאלה המתעוררת אינה האם יש לקבל את טענת ההתיישנות אם לאו, אלא האם בנסיבות העניין עצם העלאת טענת ההתיישנות הינה שלא בתום לב. מן הטעמים שאפרט להלן הגעתי אל המסקנה כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה העלאת טענת ההתיישנות על ידי המשיבה אכן לוקה בחוסר תום לב ומשכך יש לחסום בפני
ה את הדרך מלהעלותה.

9. עקרון תום הלב המעוגן בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן:
חוק החוזים
) נתקבל ונתקבע במשפט הישראלי כעיקרון יסוד "שמצודתו פרושה – מכוח הוראת סעיף 61(ב) לחוק – על כל המערכת המשפטית בישראל" (ע"א 700/81
פז נ' פז
, פ"ד לח(2) 736, 742 (1984); בג"צ 1683/93
יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים
, פ"ד מז(4) 702 (1993); גבריאלה שלו
דיני חוזים – החלק הכללי
90 (התשס"ה); אהרן ברק
פרשנות במשפט
כרך רביעי 213 (2001)). פרישתו הרחבה של עקרון תום הלב נסמכת, כאמור, על סעיף 61(ב) לחוק הקובע כי "הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לענין בשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה"
. ברע"א 305/80
שילה נ' רצקובסקי
, פ"ד לה(3) 449, 461 (1981) (להלן:
עניין שילה
) החיל בית המשפט את החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת גם בשדה הדיוני וקבע כי על בעל דין מוטלת חובה "להפעיל את כוחותיו המשפטיים- דיוניים 'בדרך מקובלת ובתום לב'". עוד נקבע בעניין
שילה
כי המבחן הראוי לבחינת התנהלותו של בעל הדין הוא "זה, הלוקח בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, אך מעביר נסיבות אלה בכור ההיתוך של ההתנהגות ההגונה והסבירה" וכי אי קיומה של החובה לנהוג בתום לב עשוי להביא בנסיבות המתאימות לכך שהפעולה המשפטית כלל לא תשתכלל (שם, בעמ' 462; להרחבה ראו אבישי אדד
שימוש לרעה בהליכי משפט
36-33 (2013) (להלן:
אדד
); כן ראו יששכר רוזן-צבי
ההליך האזרחי
273-233 (2015) (להלן:
רוזן צבי
)). עמדה על כך השופטת
ע' ארבל
באחת הפרשות בציינה:

חובת תום הלב נבחנת לאור היריבות הטבעית המצויה בין בעלי הדין. יריבות זו מתבטאת, בין היתר, באופיין של תקנות סדר הדין האזרחי הקובעות כללים בהירים ומפורטים שאינם מתיימרים להותיר לבעלי הדין מקום רב לפרשנות. מבנה היחסים המשפטי בין בעלי הדין מביא לידי מסקנה כי אין לראות בעמידתו של בעל דין על זכותו הדיונית בהקשר הנדון, כמפר את חובת תום הלב ... עם זאת, אין פירוש הדבר כי חובת תום הלב מאפשרת לבעל דין לנהוג ככל העולה על רוחו. עקרון תום הלב מטיל על בעלי דין לנהוג בהגינות וביושר האחד כלפי השני ... בעלי דין אינם בוחרים, במובן החוזי, להימצא במסגרתו של ההליך המשפטי ... אולם מרגע שהם באים בין כתלי בית המשפט עליהם לנהוג בהגינות ויושר האחד כלפי השני, וכן כלפי המערכת השיפוטית הפועלת לשם בירור הסכסוך בין בעלי הדין.
החיקוקים המסדירים את סדרי הדין אומנם מסדירים את "כללי המשחק", אולם המשפט אינו מתמצה בהם בלבד. חובת תום הלב בהקשר הדיוני מטילה על בעלי הדין חובה לפעול לשם בירור המחלוקות העומדות ביניהם, לצד זכויותיהם הדיוניות, ולא לנצלן כדי להשיג יתרונות החורגים מתכליתן של זכויות אלו.
[ההדגשה לא במקור] (רע"א 8467/06
אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"
מ, פסקאות 25-23 (8.7.2010))

ואכן, במקרים חריגים ונדירים קבעו בתי המשפט כי התנהלותו הדיונית של בעל דין הייתה שלא בתום לב וכי בשל כך יש לדחות את טענותיו (דודי שוורץ "תחולתו של עקרון תום הלב בסדר הדין האזרחי"
עיוני משפט
כא(2) 294, 295 (1998);
אדד
, בעמ' 36; יצחק כהן "עקרון תום הלב בסדרי הדין בדיני משפחה"
משפטים
מג 293 (התשע"ג); לריסון השיפוטי הנוהג בעניין זה ראו
רוזן-צבי
בעמ' 245)). כך למשל, נפסק כי אף שככלל רשאי בעל דין להעלות טענה בדבר חוסר סמכות עניינית בכל שלב של ההליך, הרי ש"התנהגות שלא בתום לב של בעל הדין עלולה לחסום אותו, על דרך של מניעות" מלהעלות טענה זו (רע"א 11183/02
כלפה נ' זהבי
(1.2.2004)). במקרה אחר נפסק כי התחמקות מהמצאה עולה כדי הפרה של החובות הדיוניות המוטלות על בעל דין לנהוג בהגינות ובסבירות על מנת לאפשר קיומו של הליך שיפוטי תקין והוגן (בש"א 6479/06
בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ
(15.1.2007)). במקרה נוסף קבע בית הדין הארצי לעבודה כי שירותי בריאות כללית מנועה מלהעלות טענת התיישנות נגד תובעות שכן מדובר במקרה חריג אשר בו "עצם העלאתה של טענת התיישנות, גם אם היא נעשית בהזדמנות הראשונה, מהווה שימוש בזכות דיונית בחוסר תום לב" (ע"ע 533/09
אילן נ' שירותי בריאות כללית
(15.6.2011); לפירוט מקרים נוספים ראו
רוזן-צבי
בעמ' 245-244); כן ראו חוות דעתה של חברתי השופטת ברק-ארז בבע"מ 7784/12
פלונית נ' פלוני
(28.7.2013)).

10. האם העלאת טענת ההתיישנות על ידי המשיבה במקרה דנן לוקה בחוסר בתום לב ?

נוכח התוצאה שאליה הגיע בית המשפט קמא בהליך מ-2003 נראה כי המקרה דנן אכן בא בגדר אותם מקרים חריגים ונדירים אשר בהם עצם העלאת טענת ההתיישנות לוקה בחוסר תום לב. כזכור, בפסק הדין מ-2013 קבע בית המשפט המחוזי בבאר שבע כי המשיבה ביטלה כדין את ההסכם מ-1995 בשל פגם של הטעיה שנפל בכריתתו והוא הוסיף וקבע כי בעקבות כך מופטרת המשיבה "מתשלום התמורה על פי החוזה". קביעה זו משמעותה למעשה השבה חד צדדית המפטירה את המשיבה מביצוע תשלום כלשהו על פי ההסכם מ-1995, אך כנגדה אין קביעה להשבת המניות שאותן קיבלה המשיבה על פיו. בטיעוניה בערעור ציינה אמנם המשיבה כי טרם ביטול החוזה על ידה היא שילמה על פיו סכום של כמליון דולר ואולם, טענה זו הנוגעת לגופם של דברים לא נתבררה ולא הוכרעה בהליך כלשהו שהתקיים בין הצדדים עד כה. מכל מקום, אין חולק כי גם לשיטת המשיבה הסכום של 1.5 מליון דולר לא שולם על ידה ופסק הדין מ-2013 הפטיר אותה מתשלומו בלא לקבוע הוראה מקבילה כלשהי לעניין השבת המניות כולן או חלקן. על הקושי הרב המתעורר עקב תוצאתו זו של פסק הדין מ-2013 עמד השופט
י' עמית
בקדם הערעור שקיים כדן יחיד בערעור זה ביום 24.11.2015, בציינו "אני לא מאמין שהבנתי נכון את התמונה. אתם היום אוחזים גם בכסף וגם במניות", ובהחלטה שניתנה על ידו בתום אותו הדיון באומרו כי דעתו הלכאורית היא ש"התוצאה של פסק הדין היא קשה באשר פסק הדין הורה על ביטול, אך התעלם מסוגית ההשבה".

לדעה זו שותפים אף אנו.

11. בפסק דינו נסמך בית המשפט המחוזי על ההלכה שנפסקה בעניין
אלבשארה
וקבע כי "כאשר מעדיף צד הכופר בתוקפו של הביטול להמתין לסיום ההתדיינות ולהכרעה בכך, הוא נוטל על עצמו סיכון" וכי גם במקרים שבהם כופר בעל הדין בתוקף הודעת הביטול וטוען לאכיפת ההסכם עליו לעתור לחלופין להשבה. הלכה זו כוחה עמה אם כי ניתן להצביע על שוני בין שני המקרים. זאת, בין היתר, בהינתן העובדה כי בניגוד לענייננו יוזמת הודעת הביטול בעניין
אלבשארה
היא זו שפתחה בהליך משפטי לסילוק ידה של אלבשארה מהמקרקעין ובפסק הדין שבו קיבל בית משפט השלום את התביעה והורה על סילוק ידה של אלבשארה מן המקרקעין הוא הוסיף והפנה אותה לפתוח בתביעה נפרדת לעניין השבת השקעותיה במקרקעין. אך אלבשארה לא עשתה כן לאורך תקופה ארוכה ולמרות צמתים רבים שבהם הייתה לה הזדמנות לכך כמתואר שם (עניין
אלבשארה
בעמ' 808 מול האותיות ג'-ה'). עובדה זו הביאה את בית המשפט אל המסקנה כי אלבשארה "ישנה שינה עמוקה על זכויותיה". בניגוד להתנהלותה זו של אלבשארה, בענייננו המערער הוא זה שפתח בהליך מ-2003; ההודעה על ביטול ההסכם מ-1995 נשלחה על ידי המשיבה רק מספר חודשים
לאחר
הגשת אותו הליך, וניהולו עד מתן פסק הדין ארך כעשר שנים. בפסק הדין מ-2013 לא הסתפק בית המשפט המחוזי בקביעה כי הודעת הביטול ניתנה כדין. הוא הוסיף והורה כי נוכח ביטול ההסכם מופטרת המשיבה "מתשלום התמורה על פי החוזה", אך אל מול קביעה זו לא הורה דבר וחצי דבר באשר לגורל המניות שקיבלה בינתיים המשיבה על פי ההסכם מ-1995 וכתוצאה מכך, נוצרה א-סימטריה בסוגיית ההשבה שהיא תולדה של פסק הדין מ-2013. בהחלטה שניתנה על ידו לעניין הפסיקתה קבע בית המשפט המחוזי, ובצדק, כי אין ביכולתו לתקן א-סימטריה זו באמצעות הפסיקתה, אך הוא הוסיף והפנה את המערער באותה החלטה למסלול של תובענה נפרדת להשבה ובכך קיבל למעשה את אחת הטענות המרכזיות שהעלתה המשיבה בהקשר זה במסגרת התנגדותה למתן הפסיקתה.

12. המערער אכן נקט בדרך זו סמוך לאחר מתן ההחלטה בסוגיית הפסיקתה והגיש את התובענה להשבה, אך משזו הוגשה עתרה המשיבה לדחייתה על הסף מחמת התיישנות. מהלך זה שבו נקטה המשיבה נראה על פני הדברים כניסיון מצידה ליהנות מכל העולמות - מחד גיסא לשמר את השליטה בחברה באמצעות המניות שהועברו לידיה על פי ההסכם מ-1995, ומאידך גיסא ליהנות מביטול אותו ההסכם ומן ההפטר -שניתן לה בפסק הדין מ-2013 - מלשלם את התמורה עבור אותן מניות. המסקנה הבלתי נמנעת הנובעת מהתנהלותה זו של המשיבה היא כי נעשה על-ידה שימוש שלא תום לב בכלי דיוני - התיישנות - על מנת להשיג לעצמה יתרון בלתי הוגן החורג מן התכלית שאותה נועד כלי דיוני זה לשרת. על כן, אני סבורה כי בפני
נו אחד מאותם מקרים חריגים ונדירים אשר בהם מן הראוי לחסום למשיבה את הדרך מלהעלות את טענת ההתיישנות. המשיבה טענה כי תוצאה כזו עלולה לפגוע בה משום שלא שמרה ראיות הנוגעות להסכם מ-1995, אך טענה זו אין בה כדי לשנות מן המסקנה שאליה הגעתי. אוסיף ואעיר בהקשר זה למעלה מן הצורך כי טענה זו מוקשית על פניה בהינתן העובדה כי עד שנת 2003 היה ההסכם בתוקף גם לגישת המשיבה וכן בהינתן העובדה כי עד שנת 2013 נוהל בין הצדדים הליך הנוגע לאותו הסכם ולתוקפו. בהקשר זה ראיתי להדגיש עם זאת למען הסר ספק כי השאלה האם נשתמרו אם לאו ראיות בידי בעל דין הטוען טענת התיישנות איננה רלוונטית מקום שבו נבחנת טענת ההתיישנות לגופה שכן אז כל שעל בית המשפט לבחון הוא התקיימות התנאים הקבועים בחוק לעניין ההתיישנות.

אשר על כן, אציע לחבריי לקבל את הערעור במובן זה שפסק-דינו של בית המשפט המחוזי יבוטל וההליך יוחזר אליו על מנת שיכריע בתובענת המערער לגופה, תוך שטענות כל הצדדים בהקשר זה שמורות להם לרבות הטענות שמעלה המשיבה לגופה של תביעת ההשבה, שלא נדונו ולא הוכרעו על ידי בית המשפט קמא. כמו כן, אציע לחבריי כי בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.

ש ו פ ט ת


השופט ח' מלצר

:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופטת ד' ברק-ארז

:

אני מסכימה למסקנה שאליה הגיעה חברתי השופטת
א' חיות

בשים לב לנסיבותיו המיוחדות של מקרה
חריג ונדיר
זה. בשולי הדברים ומעבר לנדרש לצורך התוצאה, אציין כי אחד הגורמים שהובילו למורכבות שנוצרה כאן הוא העובדה שתביעתו המקורית של המערער הוכרעה באופן סופי רק בשנת 2013, כעשר שנים לאחר שהוגשה. חשוב להדגיש כי אין בדברים אלה כדי להטיל דופי בהתנהלותו של המותב שהכריע בעניין זה, בשים לב לכך שהעיכוב נבע מסיבות אחרות ובהן הליך גישור שלא צלח. אולם, יש להניח ואף לקוות – במבט הצופה פני עתיד – כי בעיות מהסוג שנגלה לפנינו לא יתעוררו ברגיל, בין היתר משום שההליכים הרלוונטיים יגיעו לקצם תוך זמן סביר, לטובתם של כל הנוגעים בדבר.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת א' חיות
.


ניתן היום, י"ט בטבת התשע"ז (17.1.2017).



ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

15034960_v07.doc
אה
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il







עא בית המשפט העליון 3496/15 הורמוז בבלפור נ' גבעת מרום בע"מ, בת שבע עזרא סולימני, בהמן סולימני ואח' (פורסם ב-ֽ 17/01/2017)