פסקי דין על קו-לו עבודות בנין ופיתוח בע"מ | פסקי דין על מגדלי הקריה באר שבע | פסקי דין על כהן רמי | פסקי דין על חסון יהודה | פסקי דין על מוסקוביץ שאול |

7564/99 א     30/03/2005




א 7564/99 קו-לו עבודות בנין ופיתוח בע"מ נ' מגדלי הקריה באר שבע בע"מ, כהן רמי, חסון יהודה, מוסקוביץ שאול




10


בתי המשפט
בית משפט השלום באר שבע
א 007564/99


בפני
:
כבוד השופט אריאל ואגו

תאריך:
30/03/2005


בעניין:
קו-לו עבודות בנין ופיתוח בע"מ



ע"י ב"כ עוה"ד
חיים מן

התובעת




נגד


1 . מגדלי הקריה באר שבע בע"מ

2 . כהן רמי

3 . חסון יהודה

ע"י ב"כ עוה"ד לירון סגל

4 . מוסקוביץ שאול





הנתבעים

פסק דין


1. מדובר בתביעה ובתביעה שכנגד, שהרקע להם פרוייקט בניה של בנין מסחרי בשם "בית פריזמה" בבאר שבע, כאשר התובעת חברה לעבודות בנין ופיתוח נתנה שירותי בניה לנתבעת, יזמית ומקימת הפרוייקט, ובגדר כך רכשה מן הנתבעת שלוש יחידות בבנין המוקם.

הנתבעים 2 עד 4, מנהלים או בעלי מניות בנתבעת נתבעו כערבים לקיום התחייבויותיה.

התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, ועניינה היה חיוב הנתבעים לשלם פיצוי, בשיעורים מוסכמים, בגין איחור ואי-מסירת היחידות הנרכשות לחזקת התובעת, מכוח עילה המעוגנת במערכת הסכמית שבין הצדדים, אשר קיומה, נפקותה, ופרשנותה היא סלע המחלוקת העיקרי בתביעה.

כאשר נמחקה הכותרת, והתביעה הועברה לפסים רגילים (ראה החלטה מיום 25/1/00, בש"א 8743/99), הגישה הנתבעת גם תביעה נגדית כלפי התובעת בטענה שחלק מהתמורה המוסכמת עבור היחידות לא שולמה על ידי הנתבעת.

לאחר תחילת שמיעת הראיות בפני
, ומכוח הסכמה דיונית (מיום 8/9/04) נקבע, כי התיק יוכרע על פי חומר הראיות שהוגש בכתב, כלומר, התצהירים והמסמכים, שצורפו, וללא שמיעת עדים נוספים בחקירות נגדיות, והרקע להסכמה זו היה ההבנה, שבעיקרו, מדובר על הכרעה בעניינים פרשניים ו"פענוח" המערך החוזי התקף והנכון בין הצדדים, ליום הגשת התביעה.

הוגשו סיכומי הצדדים, והם, במצורף לחומר הראיות שצוין, עומדים בפני
כעת.

2. הכינוי "הנתבעים" ייוחד להלן רק לחברה הנתבעת ולנתבעים 2 ו- 3 ה"ה כהן וחסון, משום שהנתבע 4, מר מוסקוביץ, אשר לא לקח חלק פעיל בניהול התיק, ואינו מיוצג על ידי עו"ד סגל, הצטרף בסיום ההליכים אל מחנה התובעת, ונתן עמדה, בתצהיר, ובסיכומים, אשר תומכת ומאששת את טענות התובעת.

לנתבעים טענות רבות, דיוניות ואחרות, בהקשר לקבילות התצהיר, בעיתוי הגשתו, ובהקשר למשקל שיש ליתן לעמדת הנתבע 4 לאור יריבות קשה שיש לו עם יתר הנתבעים, ולאור זה שהצטרפותו הברורה לשורות התובעת, והתמיכה בתביעתה, נעשתה לאחר שהועלו על ידי בית המשפט לעיון הצדדים עקרונות ההסכמה הדיונית שלימים ייתרה את החקירות הנגדיות.

אינני נזקק להכריע בטענות הללו ואפיס דעת הנתבעים, כי פסק הדין אינו עושה שימוש ואינו נסמך בשום היבט בתצהיר או בסיכומים מטעם הנתבע 4, ובעיקרו המכריע כל כולו מבוסס על לימוד המסמכים וההסכמים שבתיק ומתן פירוש לאמור בהם על רקע הטענות ההדדיות ולוחות הזמנים הרלוונטיים, שברובם אינם במחלוקת.

3. בסיכומי ב"כ הנתבעים עלו שני עניינים עובדתיים חדשים, שנוצרו רק לאחרונה, ושאולי עשויה להיות להם השלכה על ההליך הנדון, אולם עד כה לא הוגשה בגינם כל בקשה פורמלית ולא ניתנה הודעה כלשהי, ולפיכך, ומאחר שהדברים אך מוזכרים בסיכומים, אתעלם מהם ומהשפעתם האפשרית, אשר תצטרך, אם בכלל, להתלבן בעתיד.

מדובר בכך שעסקת מכר שלוש היחידות לתובעת בוטלה, לכאורה, בהסכם פשרה, שקיבל תוקף

פסק דין
, בהליך שנוהל בין התובעת לבין בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, הליך שככל הנראה, יועד להסדיר את השבת כספי התמורה ליחידות, אשר הובטחו בערבות חוק מכר על ידי הבנק, כנגד החזרת כתבי הערבות.

אמנם, המכר בוטל, לכאורה, אולם, באותו מסמך שצורף לסיכומי עו"ד סגל, הובהר בין התובעת לבנק הנ"ל שההסדר אינו מבטל או מסלק את טענות התובעת כלפי הנתבעת דכאן, ולפיכך, נראה, כי התובעת לא ויתרה בהסדר זה על זכותה הנטענת להיפרע מהנתבעים פיצוי על אי מסירת היחידות עד ליום הגשת התביעה, או אף עד ליום ביטול הסכמי המכר, ביטול שנעשה בשבועות האחרונים בלבד.

יצוין, שאמנם, החברה הנתבעת נקובה כצד להליך הנ"ל (ה.פ. 1129/04 – בית משפט שלום באר שבע), אולם אין היא חתומה על הסדר הפשרה שניתן לו תוקף של

פסק דין
.

ענין נוסף הנזכר בסיכומי הנתבעים הוא כי לכאורה הוגשה בקשת פירוק, לאחרונה, כנגד התובעת, אשר קבועה לדיון בקרוב, אך לא נטען, כי ניתן צו פירוק נגדה, וכאמור, פרט לאיזכור בסיכומים, לא הוגשה שום בקשה בהקשר זה.

אדגיש, כי בכל האמור ב

פסק דין
זה הניתן בתביעה שלפני – לא תהיה כל התייחסות לשני עניינים אלה שצוינו, וככל שמי מהצדדים סבר, כי יש לאיזה מהם נפקות ישירה גבי אופי ההחלטה בתביעה, או אף לעצם האפשרות ליתן את פסק הדין, בעיתוי זה, ובתביעה כפי ניסוחה והגדרתה כיום, היה עליו לפעול כמתבקש וכמתחייב מכך.

4. כבר בראשית הדברים, כאשר אנו באים לדון בתביעה עצמה, ניתן להורות מיניה וביה על דחיית התביעה הנגדית שעל פיה טענה הנתבעת, כי התובעת נותרה חייבת לה סכום של כ- 200,000 ₪ (68,000 ₪ נומינלית וללא מע"מ) מתוך עסקת מכר היחידה הראשונה מבין השלוש, ובה נדרש גם פיצוי מוסכם בגין אותה הפרה של אי-תשלום התמורה.

הטעם לכך שהתביעה הנגדית לא תוכל לעמוד הוא שאותו חוב "היסטורי" בגין יחידה זו (שכינויה – יחידה 11) סולק ושולם על דרך קיזוז, ובמלואו, כבר בשלב מוקדם של המערכת ההסכמית העומדת לפני, והדברים מעוגנים בהתחשבנות שמצאה ביטוי בהסכם שכונה "הסכם ברטר", מיום 20/11/96, ואושרו בהודאת בעל דין מטעם הנתבעת, שבאה במסגרת בקשה מסוימת שהגישה הנתבעת עצמה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (במסגרת ת.א. 3042/97).

בהסכם הברטר מיום 20/11/96 הוסכם שחוב הנתבעת לתובעת עבור שירותי הבניה שניתנו הוא 4,660,679 ₪, וכי מאחר שקיים "חוב קו-לו בגין היחידה הקודמת 200,000 ₪", אזי "סך יתרת חוב לתשלום – 2,460,679 ₪".

אותו הסכם מוסיף ומסדיר את פרעון יתרת החוב הנ"ל, משמע, שהחוב הנותר בגין יחידה 11 קוזז וסולק בגדר ההתחשבנות הזו.

כאמור, נתאשרו הדברים גם מאוחר יותר באותו כתב בי-דין שמטעם הנתבעת.

החוב הנטען חדל להתקיים, ומאחר שבאותה עת, שבה קוזז סכום זה מחובה הגדול יותר של הנתבעת כלפי התובעת, לא קוזז ולא הוזכר שום פיצוי המגיע, בנוסף, לנתבעת, ברי, שבכך בא הענין לסיומו ומכאן ואילך לא היתה לנתבעת כל עילת תביעה במישור זה.

משום כך – התביעה הנגדית נדחית – וניתן להיכבד ולהיכנס לעובי הקורה של התביעה עצמה.

5. בירור התביעה עצמה מצריך בדיקת מערכת ההתקשרויות החוזיות שבין הצדדים וגזירת אופי והיקף ההסכמה המתייחסת לפיצוי המגיע לתובעת למקרה של איחור במסירת היחידות שרכשה מהנתבעת.

ביום 17/12/95 נרכשה יחידה מספר 11 על פי הסכם מפורט, על נספחיו, אשר קיומו ותנאיו אינם במחלוקת בין הצדדים (ראה נספח א' לתצהיר מר אורן מטעם התובעת) ונספח א' של אותו חוזה מעגן חובת פיצוי מוסכם בגין איחור במסירה בהיקף מינורי של 500 דולר לכל חודש, כאשר מועד המסירה נקבע ל- 15 חודשים מיום חתימת החוזה. (להלן: "הסכם יחידה 11").

ביום 20/11/96 נחתם בין הצדדים הסכם, שעיגן הסדר מקיף להתחשבנות ביחס לשירותי הבניה שהתובעת נותנת לפרוייקט "בית הפריזמה" עבור הנתבעת, וזאת לאור בעיות תשלום וחילוקי דעות שונים, ובמסגרת זו, כחלק מהתמורה המגיעה לתובעת, הוסכם על "ברטר", שבגדרו חלק מהחוב לנתבעת יסולק על ידי הקניית שטח של 273 מ"ר בבניין המוקם.

עסקת הברטר משלימה הסדר של סילוק חוב בהיקף כ- 4.5 מיליון ₪, מתוכם כ- 3 מיליון יפרעו בכסף ממש, על פי הסדרים שנעשו, והיתרה של כ- 1.5 מיליון ₪, כאמור, תסולק באמצעות מתן שטחי מסחר לתובעת.

ההסדר נעשה בכתב יד, ולהלן הסעיפים הרלוונטיים לענייננו כיום, כאשר אקדים ואומר שסעיף 6, שיש לו חשיבות רבה לפי גישת התובעת, הפענוח שלי לאמור בו בכתב יד, שונה מזה של התובעת ולכן, אינני רואה בניסוחו תימוכין נוספים לגישת התובעת, והדברים יובהרו מיד.

"5. יתרת החוב ... תשולם בברטר לפי 1,450 דולר למ"ר ובאופן שלקו-לו יועברו 273 מ"ר ...
6. לגבי השטח הנ"ל (273מ"ר) נחתם הסכם רכישה במקביל ויומצאו ערבות חוק מכר בתוך 21 יום.
.....
10. להסדר מצורפים ... הסכם רכישה, מפרט, ... הסכם ניהול ...
11. מועד מסירת היחידות עד ליום 31/8/97 קנס בגין איחור במסירה 15 דולר לכל מ"ר לכל חודש.
12. היחידות שקו-לו תקבל: d בקומה 5, b בקומה 5 (היחידה הקודמת הינה ב- d קומה 4).
…..
14. רמי כהן, יהודה חסון, שאול מוסקוביץ, ערבים אישית לפרעונם של השיקים".

התובעת, סבורה, שבסעיף 6 נאמר "לגבי רישום הנ"ל …" , ולכן, רואה בכך תימוכין לטענתה, שהסכמי המכר המלאים שנחתמו ביחס לשתי היחידות הנוספות שנרכשו, היו רק בגדר עניין פורמלי ולצורך הקלת הדיווחים לרשויות השונות.

כאמור – אינני מקבל שזהו הנוסח המדויק של ההסכם ולטעמי, נאמר שם, "לגבי השטח הנ"ל" ולא אחרת.

מכל מקום – סעיף 11 של הסכם זה (להלן: "הסכם הברטר") קובע, מנגנון פיצוי מוסכם שונה וגבוה בהרבה מזה הנקוב בהסכם יחידה 11, וגם מועד המסירה לכל היחידות הוארך, מעבר למה שהוסכם עבור יחידה 11 ונקבע ליום 31/8/97.

בין הצדדים קיימת מחלוקת, האם החוזים הפורמליים המלאים שנחתמו עבור שתי היחידות הנוספות נעשו לפני, או במקביל, או שמא אף אחרי מועד חתימת הסכם הברטר, והם חלוקים בשאלה, האם מכאן ולהבא סעיף הפיצוי המוסכם המחייב את הצדדים הוא כנקוב בהסכם הברטר (טענת התובעת - ומכאן עילת תביעתה המרכזית במישור זה) או שמא אימצו הצדדים לגבי שלושת היחידות את הסעיף המינורי של 500 דולר לחודש כפי הנקוב בנספח א' של הסכם יחידה 11 (כטענת הנתבעים), התובעת אף טוענת כי להסכמים המלאים הנוספים כלל לא צורף נספח כזה.

אין לי צורך לקבוע ממצאים עובדתיים בשאלת עיתוי חתימת ההסכמים המלאים, משום שלטעמי, כוונת הצדדים בקביעת סעיף הפיצוי המוסכם ומועד המסירה בהסכם הברטר היתה ליצור מחויבות ספציפית לעניינים אלה, אשר משלימה, ובמידת הצורך גוברת על שלושת ההסכמים הפרטניים, וסעיף זה מהווה "הסדר על" האוצל על עסקת מכר היחידות כולו ויש לקוראו בד בבד עם ההסכמים הפרטניים.

הסכם הברטר כולל הן בסעיף 6 והן בסעיף 10 אמירות שלפיהם הסכמי הרכישה המלאים נעשים לכאורה, בד בבד עם כריתת הסכם הברטר עצמו. ברור, לפיכך, שכאשר באותו הסכם עצמו יש התייחסות ספציפית ודווקנית לשאלת הפיצוי המוסכם, כוונתם היתה שהוראה זו תהא "השליטה" והקובעת לעניין הנדון, אשר נמצא חשוב וחיוני מספיק, כדי שיכלל, לצד המחיר, והגדרת היחידות בהסכם הראשי והכולל המסדיר את כלל ההתחשבנות ויחסי הצדדים, וברור לי שההסכמים הפרטניים הם בגדר כלי עזר ומכשיר למימוש המוסכם והוצאתו אל הפועל, כגון, במישור הרישומים והדיווחים לרשויות, והסדרים משניים ופחות קריטיים אשר מאפיינים כל עסקת מקרקעין רגילה ונפוצה.

עוד אני קובע, כי העדפת סעיף הפיצוי "ההיסטורי", אשר יאומץ מתוך הסכם יחידה 11, וריקון ההסדר העדכני והספציפי מכל תוכן יהא החטאה של כוונת הצדדים וקונסטרוקציה זו מלאכותית ובלתי מתקבלת על הדעת.

אין הכרח כי מפגש הרצונות בין צדדים, אשר יוצר חוזה, יעוגן דווקא במסמך אחד ויחיד, שלם וכולל, ובהחלט יתכן, כמו כאן, שההסדר החוזי יהא מורכב ממספר הסכמות היוצרות שלם אחד, והן נפרסות, או נגזרות, ממספר מסמכים ושילוב ביניהם.

בנדון כאן – נראה, כי הכוונה היתה לייחד את סוגיית הפיצוי המוסכם (לצד מספר עניניים חשובים נוספים), ולעגן את ההסכמה על כך בהסכם הברטר עצמו, וכל זאת מבלי שתהא בכך סתירה או התנגשות עם ההסכמים המפורטים.

מכאן – שבשלב זה נוכל לקבוע שסעיף הפיצוי המוסכם ומועד המסירה הם כנקוב בהסכם הברטר, ואילו לצורך הגדרת מהות "הסכם המכר" ביחס ליחידות המגיעות לתובעת, דבר שיהיה רלוונטי להמשך, יש לראות את ההסכמים המפורטים ואת הסעיף הזה בהסכם הברטר כמקשה אחת, שאליה מותר וניתן להתייחס כל כולה בהגדרה הגורפת של "הסכמי המכר".

לאור האמור, בסעיף 14 להסכם הברטר, ערבים הנתבעים עצמם רק לפרעון השיקים שניתנו, ואין הם ערבים אישית לסעיף הפיצוי המוסכם הכלול בהסכם.

6. לימים, ובשל מחלוקות וסכסוכים בין הצדדים, שפירוטם אינו רלוונטי להכרעה שבפני
, נוהלו הליכים משפטיים בין הצדדים במסגרת ת.א. 3041/97, בית משפט מחוזי באר שבע, ונכרת הסכם פשרה שקיבל תוקף

פסק דין
ביום 30/3/97 (להלן: "הסכם הפשרה").

הסעיפים הרלוונטיים באותו הסכם, ששוב בא ומסדיר פרעון חוב כספי המגיע לתובעת, הם כדלקמן:

"3. הצדדים מצהירים כי הסכם זה מהווה סילוק הדדי, סופי ומוחלט של תביעות הצדדים וכי אין ולא תהיינה כל טענה ו/או דרישה ו/או תביעה של צד אחד כלפי משנהו מכל סוג שהיא בקשר עם התובענות ו/או העבודות הבניה שביצעה קו לו בע"מ אם במישרין ואם בעקיפין למעט האחריות שעל פי פוליסות הביטוח שמטעם חברות הביטוח.

4. (א) הסכמי המכר של יחידה 11 (בקומה ג') ויחידות 19 b 17 d שחתמו הצדדים לפיהם רכשה קו לו בע"מ ממגדלי הקריה בע"מ בבית פריזמה יעמדו בעינם.

(ב) קו לו בע"מ רשאית להעביר את זכויותיה ביחידות אלה לאחרים ומגדלי הקריה בע"מ לא תתנגד להעברה כזו ותחתום על כל מסמך שידרש לשם כך תוך 7 ימים מיום שתתבקש לעשות כן.

5. הצדדים קובעים כי צד שיפר תנאי מתנאי הסכם זה בהפרה יסודית ישלם לצד הנפגע פיצויי מוערך וקבוע מראש בסכום השווה ל- 10% מהסכום הכולל של הסכם זה ובלבד שהצד המפר לא תיקן את ההפרה בתוך 7 ימים מיום הודעת הצד הנפגע בכתב לצד המפר.

6. הנתבעים 2, 3 ו- 4 בת.א. 3041/97 ערבים ביחד ולחוד לקיומו של הסכם זה."

לב לבו של הסכם הפשרה, שכאמור, רק סעיפים מסוימים ממנו הובאו לעיל, הינו הסדרת תשלום חוב גדול של כ- 2 מיליון ₪.

פרשנותו הנכונה של ההסכם – לטעמי – היא שהסכמי המכר, כפי שהוגדרו לעיל, על ידי, משמע, שילוב ההסכמים הפרטניים עם סעיף הפיצוי המוסכם בהסכם הברטר, נותרים על כנם, ולפיכך, סעיף הסילוק ההדדי והויתור על טענות וחובות לא מתייחס להסכמים אלה.

הסכם הפשרה אינו מוסיף דבר ואינו משנה דבר במישור רכישת היחידות בבניין על ידי התובעת, למעט, התוספת בדבר האפשרות שהתובעת תעביר זכויותיה ביחידות לצדדים שלישיים ללא התנגדות הנתבעת.

לכן, אני סבור, שאין ניתן "לשרשר" את סעיף הפיצוי המוסכם החדש, שהיקפו 10 אחוז מכלל ההסכם , ולהחילו על הסכמי המכר, כהגדרתם, ובוודאי שלא בתור "פיצוי על פיצוי".

הפיצוי המוסכם על הפרת "הסכם זה" מתייחס אכן, להסכם הפשרה בלבד, ועניינו הפרה יסודית של ההסכם. אין להלום שהכוונה היתה, באגב אורחא, להגיע לתוצאה שכל הפרה יסודית של הסכמי המכר, שהמשך תוקפם רק אוזכר מחדש, תהפך להפרה יסודית של הסכם הפשרה עצמו, וכתוצאה מכך, גם ימצאו הנתבעים הנוספים (ראה סעיף 6 להסכם הפשרה) ערבים לפתע אישית גם להסכמי המכר וכמובן לסעיף הפיצוי המופיע שם.

יתכן, שאם הנתבעת היתה מסרבת להסכים להעברת זכויות ביחידות לצדדים שלישיים, בניגוד להתחייבות החדשה שנטלה על עצמה, בהסכם הפשרה, וככל שהדבר היה נתפס כהפרה יסודית, או – אז, ורק אז, ניתן היה להפעיל את סעיף הפיצוי המוסכם של הסכם הפשרה, ואולי לחייב את הנתבעים בערבות אישית לכך. כמובן, שאין טענה כזו וטענת התובעת היא אך ורק לעניין קיום הסכמי המכר הקודמים – סוגיית אי-המסירה של היחידות והפיצוי המגיע בשל כך.

מן האמור, עולה, שאני דוחה את טענת התובעת כאילו הסכם הפשרה יוצר מנגנון פיצוי חדש, חלופי או מצטבר, שיש להחילו על הסכמי המכר, וליישמו על האיחור במסירת היחידות, ולענין זה, נותר הסדר הפיצוי הקבוע בהסכמי המכר, ולרבות הסעיף הרלוונטי להסכם הברטר, בעינו, חד וחלק.

למותר לציין, שהילוך מחשבה זה, גם מביא לדחיית כל טענה אפשרית של הנתבעת כאילו סעיף 3 של הסכם הפשרה צריך להתפרש כבולע אל תוכו ומאיין את כל שהוסכם קודם לכן, במישור הפיצוי.

בשורה התחתונה – אין להסכם הפשרה כל השלכה על היקף הפיצוי המוסכם או הזכאות לו על פי הסכמי המכר, וכל שהוסכם קודם – תקף.

7. התוצאה הינה שעל פי הפרשנות הנכונה, כפי שקבעתי אותה, למערך ההסכמי בין הצדדים, זכאית התובעת לפיצוי מוסכם בגין איחור במסירת היחידות בשיעור הנקוב בהסכם הברטר, והוא 15 דולר + מע"מ לכל מ"ר ולכל חודש.

על פי תחשיב שנערך על ידי התובעת (ראה פירוט בסעיף 44 לסיכומיה) הסכום הכולל המגיע בשל כך עד יום הגשת התביעה הינו 636,475 ₪ ומע"מ.

אין מקום בתביעה זו שהוגשה במקור בסדר דין מקוצר, לחייב את הנתבעת בסכומים שנצמחו לאחר מועד הגשת התביעה, ותביעתה הכספית התגבשה ביום ההגשה וסכומה כפי שהיה נכון אז, וכפי האגרה ששולמה בשעתו.

למען הסדר הטוב, וככל שתרצה התובעת להגיש תביעה נוספת ומסודרת באשר לתקופה של פיגור במסירה אחרי מועד הגשת התביעה – תינתן לה רשות לפיצול סעדים לשם כך ויהא עליה לפעול כמתבקש.

הסכום הנ"ל מגיע לתובעת מהנתבעת בלבד ולא מצאתי סימוכין ועיגון לטענה כי הם ערבו אישית לפיצוי המוסכם ועל כן דין התביעה נגדם להידחות.

הנתבעת טענה, כזכור, שמכל מקום אין לחייבה בפיצוי המוסכם משום שאי מסירת החזקה ביחידות במועד נבעה ממעשים או מחדלים של התובעת עצמה במישור הסכם הבניה שלפיו התובעת עצמה היתה הקבלן המבצע, ואולם, די לומר, שהנטל להוכחת טענה זו על הנתבעת, וזו לא הוכחה כלל, ואף נטענה, בחצי פה, וגם לשיטת הנתבעת דומה שלא ראתה בכך טענה של ממש (ראה סעיף 38 לסיכומי הנתבעים).

על עצם העובדה, שעד ליום הגשת התביעה לא נמסרה החזקה ביחידות לתובעת אין מחלוקת ודי בכך לבסס הטלת חובת תשלום הפיצוי המוסכם עד אותו יום, על הנתבעת, כאשר כאמור, לא הובא ולא הוכח קיומו של הצדק כדין או מכוח חוזה, להימנע ממסירת החזקה.

8. התוצאה היא שתביעת התובעת מתקבלת בחלקה, כאמור, בסעיף 7 לפסק הדין, וזאת ביחס לפיצוי שהוסכם עליו בהסכם הברטר, וזאת כלפי הנתבעת בלבד, ואילו התביעה לפיצוי הנוסף שמכוח הסכם הפשרה נדחית.

התביעה כנגד הנתבעים האחרים בתור ערבים אישית – נדחית.

על הנתבעת לשלם הוצאות המשפט לתובעת, כולל החזר אגרה לפי חלק יחסי של הזכיה, וכן שכר טרחת עורך דין של התובעת בסכום של 30,000 ₪ ומע"מ.

התובעת תשלם הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין לנתבעים 2 ו- 3 כל אחד בסכום של 7,500 ₪.

ניתן להגיש פסיקתא לחתימה.


ניתן היום י"ט ב אדר ב, תשס"ה (30 במרץ 2005) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים

א.ואגו, שופט



007564/99א 134 אירית ו.








א בית משפט שלום 7564/99 קו-לו עבודות בנין ופיתוח בע"מ נ' מגדלי הקריה באר שבע בע"מ, כהן רמי, חסון יהודה, מוסקוביץ שאול (פורסם ב-ֽ 30/03/2005)