פסקי דין על שי אופיר | פסקי דין על רותי אופיר | פסקי דין על נורית חדד | פסקי דין על שמעון סוסאן |

58910-11/15 תט     04/02/2017




תט 58910-11/15 שי אופיר, רותי אופיר נ' נורית חדד, שמעון סוסאן








בית משפט השלום באשדוד

ת"ט 58910-11-15 אופיר נ' סוסאן

ת"ט 61043-06-15 אופיר נ' חדד


תיק חיצוני: 5244361114


בפני

כבוד השופט
יהודה ליבליין

התובעים
ע"י עו"ד ש' אופיר
1. שי אופיר
2. רותי אופיר


נגד

הנתבעים
ע"י ב"כ עו"ד נ' לוץ
1. נורית חדד
2. שמעון סוסאן



פסק דין


1.
בפני
תביעות מאוחדות לביצוע שטר, אשר נמסר לתובעים במסגרת הסכם שכירות, שבגידרו השכירות התובעים דירה שבבעלותם לנתבעת 1. במסגרת תביעות אלה, מבקשים התובעים להיפרע מן הנתבעים בגין נזקים ופיצויים להם הם זכאים, על פי הטענה, בהתבסס על הסכם השכירות בין התובעים לנתבעת 1.

העובדות

2.
שי ורותי אופיר
(להלן – "התובעים") הם בעלי הזכויות בדירת המגורים בשדרות האצ"ל 39/17, בעיר אשקלון (להלן – "הדירה").

3.
התובע 1 הינו עורך דין במקצועו.

4.
ביום 30/7/2011 חתמו התובעים על הסכם עם הגב' נורית חדד
(להלן – "הנתבעת"), לפיו הם משכירים לה את הדירה לתקופה שמיום 1/8/2011 ועד ליום 31/7/2012. לנתבעת ניתנה האופציה לשכור את הדירה לתקופה נוספת של 12 חודשים, ובלבד שתודיע על כך לתובעים 45 יום מראש (להלן- "הסכם השכירות").

5.
בסעיף 12 להסכם השכירות, התחייבה הנתבעת למסור לידי התובעים שטר בטחון בסך של 70,000 ₪, החתום על ידי שני ערבים, וזאת להבטחת התחייבויותיה על פי הסכם השכירות ותשלום כל נזק שייגרם לדירה (להלן – "שטר החוב").

6.
אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבע 2 מר שמעון סוסאן
(להלן – "הערב או הנתבע") חתום כערב על שטר חוב.
7.
ככל הנראה, ולא באו על כך ראיות, הנתבעת מימשה את האופציה שניתנה לה, והמשיכה לשכור את הדירה גם בתקופת האופציה.

8.
אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבעת לא פינתה את הדירה ביום 31/7/2013, כפי שהיתה אמורה לעשות בתום תקופת האופציה.

9.
אין גם מחלוקת בין הצדדים, כי בתקופה שלאחר תום תקופת האופציה פנו התובעים לנתבעת בטענות כי עליה לפנות את הדירה, שכן אין לה עוד זכויות בדירה, אך הנתבעת לא פינתה את הדירה, ואף לא השיבה בחלק מהתקופה לפניות התובעים (ר' עדות הנתבעת עמ' 15 לפרוט' ש' 17 - 19).

10.
אין גם מחלוקת, כי בתקופה האמורה שילמה הנתבעת את דמי שכירות המגיעים בגין הדירה גם אם באיחור. כך עולה מהדברים שאמר התובע במהלך דיון שהתקיים בפני
כב' הרשמת עידית כלפה במסגרת בקשת הנתבעת לביטול פסק הדין שניתן בהעדרה בתביעת פינוי שהגישו התובעים כנגדה. במסגרת דיון זה, מסר התובע כי הנתבעת שילמה את דמי השכירות כסדרם עד חודש דצמבר 2013, ומאז התשלומים מתחילים להתאחר, כאשר הכוונה היא לדמי השכירות בגין החודשים ינואר ופברואר 2014 (ראה בעניין זה נספח ח' לתצהירו של התובע).

11.
משלא פינתה הנתבעת את הדירה ביום 31/7/2013, הגישו התובעים, ביום 31/8/2013, תביעה לבית משפט השלום באשקלון, ובגידרה תבעו כי הנתבעת תסלק את ידה מן הדירה (תא"ח 41108-08-13).

היות והנתבעת לא הגישה כתב הגנה, הרי שביום 18/10/2013 ניתן כנגדה

פסק דין
בהעדר הגנה, ובגידרו נקבע כי על הנתבעת סלק את ידה מן הדירה.

התובעים פנו ללשכת ההוצאה לפועל על מנת לממש את פסק הדין שניתן בידם.

12.
משהתברר לנתבעת, כי החלו הליכים לפינויה מן הדירה, הרי שביום 17/1/2014 היא עתרה לבית משפט השלום בבקשה להורות על ביטול פסק הדין שניתן בהעדרה.

בדיון שהתקיים בפני
כב' הרשמת עידית כלפה ביום 4/2/2014, כאשר הנתבעת איננה מיוצגת, הגיעו הצדדים לכלל הסכמה ולפיה, הנתבעת תפנה את הדירה עד ליום 28/2/2014, ובנוסף תשלם לתובעים סך של 5,000 ₪ ב – 5 תשלומים שווים ורצופים, וכי התובעים ייסגרו את תיק ההוצאה לפועל שפתחו כנגדה ובגידרו היא נדרשה לשלם בגין ההוצאות שנפסקו לחובתה בתביעת הפינוי (להלן – "הסכם הפשרה").
13.
אחת ההמחאות שמסרה הנתבעת במסגרת הסכם הפשרה לא נפרעה והמחאה נוספת נמסרה באיחור של 7 ימים (ר' סעיפים 55 – 61 לתצהיר הנתבעת). היות שכך, התובעים שפעלו את הליכי ההוצאה לפועל כנגד הנתבעת.

במסגרת הליכי ההוצאה לפועל העלתה הנתבעת את הטענה, ולפיה פרעה את חובה, ובדיון שהתקיים בעניין זה בפני
רשמת ההוצל"פ נועה רגב, נדחתה טענה זו (נספח 6 לתצהיר הנתבעת). היות שכך, על-פי טענת הנתבעת, שלא נסתרה, היא שילמה לתובעים בסופו של יום סך של 9,000 ₪.

14.
לאחר שהנתבעת פינתה את הדירה, ואף שילמה את מלוא הסך של 5,000 ₪ בתוספת סכום החוב שהצטבר בתיק ההוצל"פ, הגישו התובעים לביצוע את שטר החוב ללשכת ההוצאה לפועל באשקלון. תחילה הוגשה בקשה לביצוע שטר כנגד הנתבעת 1 (ת"ט 61043-06-15), ובחלוף מספר חודשים הוגש השטר לביצוע גם כנגד הנתבע 2, ת"ט 58910-11-15, ועל פי החלטת ס' הנשיאה דינה כהן מיום 27/7/2015 הועבר הדיון לבית משפט זה.

15.
בהחלטת בית המשפט מיום 17/8/2015, במסגרת ת"ט 61043-06-15, קבע כב' השופט עמית כהן, כי ניתנת לנתבעת רשות להתגונן מהטעמים הבאים:
א.
תיק זה נפתח נגדה באותן עילות כמו תיק קודם.
ב.
השטר נמסר למשיבים לביטחון בלבד ולא התקיימו התנאים לפרעונו.
ג.
סכום ההגשה לביצוע אינו נראה סביר, על פניו.

היות ושתי הבקשות לביצוע השטר אוחדו, הרי שביום 19/12/2015, ניתנה החלטה על ידי כב' השופט עמית כהן ולפיה, לאור החלטתו הקודמת מיום 17/8/2015, ניתנת רשות להגן גם לנתבע 2 (הערב).

16.
בגדר תביעתם לביצוע השטר עומדים התובעים על שלושה ראשי פיצוי לתשלום:
א.
תשלום הפיצוי המוסכם, כאמור בסעיף 12.1 להסכם השכירות, ולפיו בגין כל יום איחור בפינוי הדירה על הנתבעת לשלם להם סך של 300 ₪.
ב.
פיצוי בגין נזקים שנגרמו לדירה.
ג.
פיצוי בגין העובדה שלאחר פינוי הדירה היא עמדה ריקה במשך חודש עד אשר הושכרה.

17.
הצדדים הגישו עדויותיהם בתצהירים ונחקרו על האמור בתצהירים במהלך הדיון שהתקיים ביום 30/5/2016.



דיון והכרעה

18.
כמפורט לעיל, שלושה טעמים עמדו ביסוד החלטת בית המשפט ליתן לנתבעים רשות להתגונן. להלן, אדון בטעמים אלה, וכנגזר מהדיון בהם אדון גם בשאלת חבותם של הנתבעים לשלם איזשהו מן הסכומים הנתבעים במסגרת ביצוע השטר.


השטר נמסר לבחון בלבד ולא התקיימו העילות לפרעונו

19.
תחילה אדון בטענה, כי השטר נמסר לביטחון בלבד, ולא התקיימו התנאים לפרעונו.

20.
טענה זו דינה להידחות ויש לומר כי הלכה למעשה הנתבעים לא חזרו עליה במסגרת סיכום הטענות מטעמם.

21.
סעיף 12.1 להסכם השכירות, על סעיפי המשנה שלו, קובע כך:

"להבטחת התחייבות השוכר לפי הסכם זה, לרבות ומבלי לפגוע ביתר התחייבויות השוכר, פינוי המושכר במועד, תשלום כל נזק שיגרם למושכר, תשלום דמי השכירות והתשלומים המוטלים על השוכר בהסכם זה, יפקיד השוכר במעמד חתימת ההסכם בידי המשכיר את הביטחונות הבאים:

שטר חוב, ללא תאריך, בצירוף חתימתם של 2 ערבים על סך של 70,000 ₪ בנוסח המצורף להסכם זה (להלן: 'שטר החוב').

המשכיר יהיה רשאי למלא בשטר החוב תאריך פירעון ולעשות בו שימוש לפירעון חובות השוכר על פי הסכם זה, והשוכר יהיה חייב להעמיד לרשות המשכיר, כתנאי להמשך קיומו של הסכם זה, שטר חוב חלופי. למניעת כל ספק מובהר בזאת כי שימוש בשטר לא יגרע מכל סעד ו/או תרופה ו/או זכות המוקנים למשכיר על פי ההסכם ו/או על פי דין.

ערבות בנוסח המצורף להסכם זה (להלן: 'הערבות'
)". (ההדגשות שלי – י.ל)

אין מחלוקת כי הסכומים הנתבעים על ידי התובעים הם בגין איחור בפינוי הדירה, ונזקים נטענים שנגרמו לדירה. סכומים אלה, חוסים במובהק תחת שטר הביטחון והערבות הגלומה בו, בהתאם לאמור בסעיף 12.1 רישא להסכם השכירות. לפיכך, גם אם היו עומדים הנתבעים על טענתם זו, הרי שדינה היה להידחות.
22.
אוסיף, כי הערב איננו חולק על כך שהוא חתום על שטר החוב, ולא העלה במסגרת טענותיו כל טענה עצמאית באשר לערבותו.

בהתאם לאמור, אני קובע כי התובעים היו רשאים לתבוע את הנתבעים בגין הנזקים והפיצויים הנטענים בהתבסס על שטר חוב. שאלה אחרת היא, שאלת זכאותם לסכומים הנטענים.

תשלום הפיצוי המוסכם בגין האיחור במסירת הדירה

23.
התובעים, במסגרת תצהיר עדותו הראשית של התובע 1, טענו כי בגין הפרת הנתבעת את מועד פינוי הדירה הם זכאים לפיצוי המוסכם הקבוע בסעיף 12.1 להסכם השכירות, ולפיו, במקרה שכזה על השוכר (הנתבעת) לשלם דמי שימוש קבועים מראש, בסך של 300 ₪ בגין כל יום איחור.

24.
היות והנתבעת פינתה בסופו של יום את הדירה ביום 28/2/2014 ולא ביום 31/7/2017 הרי שעל פי חישוב התובעים, היא איחרה בפינוי בתקופה של 212 יום. בהתאם, כך על פי הנטען בסעיף 46 לתצהיר התובע, היא חייבת בפיצוי מוסכם בסך של 63,600 ₪. יחד עם זאת, התובעים הצהירו כי לאור העובדה שהנתבעת שילמה דמי שכירות בסך של 3,200 ₪ לחודש במהלך תקופה זו, הם מנכים סכום זה "למען ההגינות" מן הסכום הנתבע, ובהתאם, העמידו את תביעתם בהקשר זה על סך של 40,900 ₪.

25.
הנתבעים העלו את הטענה ולפיה, התובעים אינם זכאים לסכום האמור, וזאת לאור העובדה שהסכם הפשרה סגר הלכה למעשה את כל טענות הצדדים ביחס להסכם השכירות ומועד פינוי הדירה.

מנגד טוענים התובעים, כי הנתבעים אינם רשאים להעלות טענה זו שכן לא ניתנה להם רשות להתגונן בעילה זו, וכי מדובר בהרחבת חזית.

26.
אינני מקבל טענה זו של התובעים. כמפורט לעיל, ניתנה לנתבעים רשות להתגונן משלושה טעמים, שאחד מהם ענייננו כי, ההליך הנוכחי נפתח (נגד הנתבעת) באותן עילות כמו תיק קודם, והטעם האחר הוא כי, סכום ההגשה לביצוע אינו נראה סביר, על פניו.

יצויין, כי בקשה לביצוע שטר מוגשת ללא פירוט של הטעמים העומדים ביסודה, ובהתאם מי שמבקש להתגונן כנגד הבקשה עושה זאת כאשר לא מונח בפני
ו כתב טענות סדור ביחס לטענות והסכומים הנדרשים ממנו.

אמנם, ביום 5/5/2014, שלחו התובעים לידי הנתבעת מכתב (נספח ט' לתצהירו של התובע), ולפיו עליה לשלם להם את הפיצוי המוסכם בגין האיחור בפינוי הדירה, אך זהו איננו כתב טענות, והוא איננו גודר את המחלוקות בין הצדדים.

לפיכך, משניתנה לנתבעים רשות להתגונן, בעילות שפורטו לעיל, הרי שיש לדון בהן, בהתבסס על טענות הצדדים, כפי שהן עולות מהתצהירים ומהסיכומים, ואין מדובר בהרחבת חזית.

27.
כמתואר לעיל, התובעים הגישו כנגד הנתבעת תביעת פינוי. במסגרת תביעה זו ניתן

פסק דין
ביום 18/10/2013, וזאת בהעדר הגנה מטעם הנתבעת.

משניתן פסק הדין החלו התובעים בהליכי הוצאה לפועל של פסק הדין, וביום 17/1/2013, הגישה הנתבעת בקשה בהולה לבית משפט השלום באשקלון לביטול פסק הדין שניתן כנגדה, וזאת בטענה שכלל לא היתה מודעת להליך.

דיון בעניין זה נקבע בפני
כב' הרשמת עידית כלפה ליום 4/2/2014, ובמסגרת הדיון, הגיעו הצדדים לכלל הסכמה כמתואר להלן:
"
לאור הודעת המבקשת כי היא מתעתדת לפנות את הדירה במהלך חודש פברואר שנה זו, הגענו להסכמה לפיה המבקשת תפנה את הדירה עד לסוף חודש פברואר 2014 וכן תדאג להשבת מצב הדירה לקדמותו בתוך תקופה זו. מוסכם ומובהר כי תשלום שכה"ד יימשך כסדרו עד לסוף חודש פברואר 2014. כן מוסכם כי שכה"ט וההוצאות יעמדו על סך כולל של 5,000 ₪ וישולמו ב-5 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, הראשון עד ליום 28/2/14 ובכל 28 לחודש שלאחריו. התשלומים יבוצעו בצ'קים שתמסור המבקשת ישירות למשיב 1. מוסכם ומובהר כי אי עמידה בהסדר תגרור שפעול הליכי הוצל"פ והעמדת מלוא תיק ההוצל"פ לפירעון מידי, וכן מובהר ומוסכם כי הפרה כל שהיא של תנאי כל שהוא בהסכם זה, תזכה את המשיבים בפינוי מידי של המבקשת מהמושכר.
איחור של עד 7 ימים לא יהווה הפרה. עם ביצוע מלוא התשלומים וכן בכפוף לפינוי המושכר במועד שנקבע, ידאג המשיב 1 לסגירת תיק ההוצל"פ.
נבקש לתת תוקף של פס"ד
".

28.
יצויין, כי במהלך הדיון, קודם לפירוט ההסכמות שהושגו על ידי הצדדים, עמדה הנתבעת על נסיבותיה האישיות, וציינה כי אין לה יכולת כלכלית ואין לה עו"ד שיעמוד לצידה. יוזכר בהקשר זה כי התובע 1 הינו עו"ד.

בהתאם לאמור, יש לבחון את ההסכמות בין הצדדים, שכן לטענת הנתבעת, הסכם הפשרה סגר את מכלול המחלוקות בין הצדדים ביחס לאיחור בפינוי הדירה, ובהתאם התובעים אינם רשאים לתבוע את הפיצוי המוסכם בגין כל יום איחור.

התובעים משיבים בעניין זה, כי בהתאם לפרק ט"ז 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, הם כלל לא היו רשאים לתבוע כל סעד של פיצוי מוסכם במסגרת תביעת הפינוי, ועל כן לא ניתן לומר שהתשלום בסך 5,000 ₪ אותו הסכימה הנתבעת לשלם מהווה פשרה גם בהקשר של הפיצוי המוסכם.

29.
אינני מקבל טענה זו מכמה טעמים, שדי בכל אחד מהם כדי לדחות את הטענה, בוודאי שכך מתוך בחינה מצטברת של הטעמים.

30.
כאמור, הנתבעת לא היתה מיוצגת בהליך, היא איננה עורכת דין, ולא נטען ולא הוכח כי היא מבינה את הטענה בדבר פיצול סעדים, ואת העובדה שבמסגרת תביעת הפינוי היא לא נתבעת לכל סעד כספי בגין האיחור בפינוי.

לפערים בין הצדדים חשיבות להשקפתי לצורך הבנת הצדדים את תוכן ההסכם ביניהם, ואשר קיבלו ביטוי בפרוטוקול הדיון וקיבלו תוקף של

פסק דין
בבית משפט השלום באשקלון.

31.
מן התצהירים שהגישו ומן העדויות שנשמעו עולה, כי קיימת מחלוקת בין הצדדים באם במהלך הדיון עלתה סוגיית תשלום הפיצוי המוסכם, או אם לאו.

בסעיפים 41 – 42 לתצהיר התובעת, היא מציינת כי שאלת הפיצוי המוסכם עלתה במהלך הדיון, וכי הדברים לא נרשמו בפרוטוקול הדיון.

התובע בעדותו (עמ' 10 -11 לפרוט') מאשר, כי חלק מחילופי הדברים בדיון לא נרשמו בפרוטוקול הדיון, אך הכחיש כי נושא הפיצוי המוסכם נכלל במסגרת דברים אלה.

יש לומר כי הנתבעת הותירה עלי רושם לא מהימן, ואף קטעתי את עדותה במהלך חקירתה הנגדית, שכן לא השיבה לשאלות שנשאלה על אף שהוזהרה בעניין זה (ראה עמ' 19 לפרוט' מיום 30/5/2016).
היות שכך, והגם שהתובע אישר כי הוחלפו דברים שלא נרשמו בפרוטוקול, אינני נותן אמון בטענתה, כי עניין הפיצוי המוסכם עלה במהלך הדיון, שכן אין לכך כל ביטוי ולו מרומז בדברים שנרשמו.

32.
יחד עם זאת, הסכם פשרה הוא הסכם לכל דבר ועניין, וחלות עליו כל הוראות חוק החוזים. בהתאם, התובע ככל שהיתה בדעתו להגיש תביעה נוספת לתשלום הפיצוי המוסכם,
בסמוך לאחר שיינתן פסק הדין בתביעת הפינוי, חייב היה מכוח עיקרון תום הלב הגלום בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן – "חוק החוזים"), להבהיר לנתבעת כי הסכם הפשרה לא יהווה סוף פסוק לסכסוך בין הצדדים אלא יהווה רק אבן דרך לקראת תביעה נוספת.

משטוען התובע, כי עניין הפיצוי המוסכם לא עלה במסגרת הדיון, אזי ברי שהתובע לא מסר לנתבעת, כי יש לו יכולת משפטית או כוונה להגיש תביעה נוספת לתשלום הפיצוי המוסכם.

33.
להשקפתי התובע לא רשאי היה להחזיק בכיסו "ג'וקר", מבלי לגלות זאת לנתבעת במסגרת המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים, לקראת כריתתו של הסכם הפשרה, ולהטילו על השולחן לאחר שהסכם הפשרה קיבל תוקף של

פסק דין
. בפרט כך, לנוכח הפערים המשמעותיים בין הצדדים, כאשר התובע הינו עורך דין במקצועו, ומודע היטב להוראות החוק ולסעדים אותם הוא רשאי לתבוע, ולנוכח המצוקה הקשה בה היתה נתונה הנתבעת, כמשתקף מן הדברים שמסרה במהלך הדיון שהתקיים בפני
כב' הרשמת עידית כלפה.

34.
מן הטעמים האמורים, אני רואה את הסכם הפשרה כהסכם שלם ומלא, בכל הקשור בעילה הנובעת מן האיחור בפינוי הדירה, וזאת למעט נזקים שלא התגבשו במועד האמור כפי שיבואר להלן. אם לא אומר כן, הרי שיש לקבוע כי ישנם טעמים המצדיקים את ביטול הסכם הפשרה, בין משום שהופרה חובת תום הלב במהלך ניהול המשא ומתן (סעיף 12 לחוק החוזים), ובין משום שניתן לומר כי הנתבעת חתמה על ההסכם כאשר לא הבינה לאשורו את מצב הדברים (סעיף 14(א) לחוק החוזים).

זהו רק טעם אחד לדחיית בקשתם של התובעים לביצוע השטר בסכום של 40,900 ₪.

35.
הטעם האחר נעוץ בעובדה שהתובעים קיבלנו מן הנתבעת דמי שכירות חודשיים במהלך כל התקופה שבין יום 1/8/2013 לבין 28/2/2014.

36.
טרם דיון בעניין זה אזכיר, כי ניתנה לנתבעת רשות להתגונן בטענה כי הסכום הנדרש בביצוע השטר, הינו מופרז על פניו. עילה זו היא רחבה דיה כדי לכלול בחובה נימוקים שונים להפחתת הסכום הנתבע במסגרת הבקשה לביצוע השטר.

37.
הגם שאין הסכם שכירות בתוקף לאחר 31/7/2013, והגם שהתובעים הגישו תביעת פינוי לקראת סוף חודש אוגוסט 2013, הרי שבעובדה שהם נטלו מן הנתבעת דמי שכירת חודשיים בכל חודש עד לסוף 2013 וגם במהלך חודש ינואר 2014, מלמדת על הסכם בהתנהגות בין הצדדים להארכת תוקף הסכם השכירות עד אשר תוכרע תביעת הפינוי.
למיצער יש לומר, כי התובעים ראו בתשלום דמי השכירות החודשיים כ"דמי שימוש ראויים" במהלך תקופה זו, וכי התנהגותם מהווה מחילה על הטענה, כי דמי השכירות אינם מהווים תמורה ראויה בגין השימוש בדירה.

38.
ככל שהתובעים סברו כי אין בכך הסכמה להארכת תקופת הסכם השכירות או בגין גובה דמי השכירות/השימוש הראויים, הרי שהיה עליהם להימנע מנטילת דמי השכירות החודשיים עד להכרעה בתביעת הפינוי, ולהודיע על כך לבית המשפט.

התובעים לא רשאים להשקפתי, בנסיבות המתוארות לעיל, למשוך את החבל משני קצוותיו, מצד אחד לקבל לידיהם את דמי השכירות החודשיים בתחילת כל חודש ובצד האחר, לטעון כי הם זכאים בנוסף לדמי השכירות גם לפיצוי בגין "דמי שימוש ראויים".

39.
התובעים טוענים בהקשר זה, כי היו חייבים ב"הקטנת הנזק", ולכן נטלו את דמי השכירות. בתמיכה לטענתם זו הציגו התובעים פקס ששלחו לנתבעת בעקבות המחאות שנמסרו לידם על-ידי הגרוש של הנתבעת עבור דמי שכירות לשלושה חודשם נוספים (ר' מוצג ת/1).

אינני מקבל טענה זו, שכן החובה החלה על התובעים להקטין את נזקם, איננה חלה על הפיצוי המוסכם (סעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970). לפיכך, לא היתה כל חובה על התובעים לקבל לידיהם את ההמחאות, ומשקיבלו אותן לידם ואף פרעו אותן, יש לראות בכך הסכמה שלהם, למיצער שהסכום הנקוב בהן מהווה דמי שימוש ראויים.

40.
לבסוף יש לומר, כי התנהלותם של התובעים, גם אם אין בה משום הסכם בהתנהגות להארכת תקופת השכירות ו/או הסכמה ביחס לשמי השימוש הראויים, יש בה כדי להשליך לטעמי על זכותם לתבוע את הפיצוי המוסכם בגין האיחור בגין הדירה.

במצב העניינים המתואר עד כה, להשקפתי הגם שאין חולק שהנתבעת הפרה את הסכם השכירות כאשר פינתה את הדירה רק לאחר שהוגשה כנגדה תביעת פינוי, הרי שלאור העובדה שהנתבעת שילמה כסדרם את דמי השכירות החודשיים, והתובעים קיבלו לידיהם את דמי השכירות, ללא כל מחאה בעניין זה, אזי עמידתם הדווקנית והבלתי מתפשרת על תשלום הפיצוי המוסכם הקבוע בסעיף 12.1 להסכם השכירות נגועה בחוסר תום לב, גם במקרה בו התובעים היו זכאים על פי לשון ההסכם לפיצוי המוסכם.


41.
בע"א 1966/07 אריאל נ' קרן הגימלאות של חברי אגד בע"מ, (פורסם בנבו 9.8.2010), עמד בית המשפט העליון על החובה לעמוד על זכויות חוזיות בתום לב על קיום הוראות ההסכם:
"עקרון תום הלב מחיל את הדרישה לנהוג בתום לב על מילוי חובות וקיום חיובים הנובעים מחוזה ועל שימוש בזכויות הנובעות ממנו. דרישתו של
סעיף 39 לחוק החוזים

היא קוגנטית, ומדובר בדרישה מצטברת אשר מצטרפת לכל חיוב ולכל הוראה חוזית במשפט הישראלי [גבריאלה

שלו

דיני

חוזים

– החלק הכללי
96 (2005) (להלן:
שלו
)]. עקרון זה מהווה ביטוי משפטי לעקרונות מוסריים ותמציתו מתבטאת בדרישה לנהוג כלפי הצד האחר לחוזה באנושיות, יושר והגינות. העקרון אינו מחייב לנהוג באלטרואיזם תוך הזנחת האינטרסים האישיים, אך הוא דורש להתחשב בזולת ובאינטרסים שלו, תוך שיתוף פעולה עמו לשם הגשמת מטרת החוזה [
שם
, בעמודים 97-98, 105; דניאל פרידמן ונילי כהן בהשתתפות מנחם מאוטנר
חוזים
ג 337 (2003) (להלן:
פרידמן וכהן
)]. לעקרון תום הלב ישנם מספר ביטויים קונקרטיים ביחסים החוזיים, אולם הרלוונטיים לענייננו הם האיסור לנהוג באופן שיפגע ברוח העסקה ובמטרתה [
שלו
, בעמוד 106;
פרידמן וכהן
, בעמודים 337-339]. השני, קרוב ונגזר במידת מה מהאיסור הראשון, האיסור בדבר עמידה דווקנית על זכות [
שלו
, בעמוד 109-111;
פרידמן וכהן
, בעמודים 350-360].
....
עמידה דווקנית על זכות
. צד לחוזה העומד בדווקנות על זכויותיו עשוי להיחשב כפועל בחוסר תום לב [
שלו
, בעמוד 109]. ככלל, וזאת יש להדגיש, עצם העמידה על קיומה של זכות היא אינה בגדר חוסר תום לב [
ע"א 158/70 שלום נ' מוטה, פ"ד לו

(4) 793, 812 (1982) (להלן:
עניין שלום
);
פרידמן וכהן
, בעמוד 352]. לאורך השנים התגבשה המגמה שהלכה בעקבות הכלל שהתגבש בעניין
שלום
, לפיה על מנת לקבוע כי עמידה דווקנית על זכות הינה חסרת תום לב, יש צורך להוכיח נסיבות מיוחדות ונוספות, במסגרתן אחד הצדדים פעל בדרך של התחכמות, תחבולה או הכשלת הצד שכנגד [
שלו
, בעמוד 110-111;
פרידמן וכהן
, בעמודים 350-351]. ואולם, נדמה כי לא תמיד נשמרה ההקפדה על יישומו של הכלל בבית משפט זה, כפי שעמדה על כך השופטת
ע' ארבל
בסעיף 13 לפסק דינה בע"א 467/04

יתח נ' מפעל הפיס
(
[פורסם בנבו]
, 7.9.2005) (להלן:
עניין יתח
), בו נקבע כי גם בהיעדר אותן נסיבות נוספות ומיוחדות מהן ניתן ללמוד על מעשה אקטיבי כגון התחכמות, תחבולה או הכשלת הצד שכנגד, עדיין ניתן להחיל את דוקטרינת תום הלב, שכן "אחד מתפקידיו של עקרון תום הלב הוא לרכך את נוקשותו של הקשר החוזי, על רקע הנסיבות המיוחדות שנוצרו לגבי קשר זה", תוך הפנייה אל האמור בע"א 2054/98
אחים רויכמן שומרון בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נו

(2) 433, 453 (2001) סעיף 41."

42.

בע"א 467/04 יתח נ' מפעל הפיס (פורסם בנבו 1.9.2005), נדון עניינו של אדם אשר רכש כרטיס הגרלה של "מפעל הפיס". בתקנון "מפעל הפיס" היתה קבועה הוראה ולפיה תנאי תשלום הזכייה הוא הצגת הכרטיס הזוכה. מר יתח, אשר איבד את הכרטיס הזוכה, הצליח להראות בראיות של ממש כי הוא רכש את הכרטיס הזוכה, על אף שכאמור זה לא היה ברשותו. למרות זאת, מפעל הפיס סרב לשלם לו את כספי הזכייה.
בנסיבות אלה, קבע בית המשפט העליון כי הגם שעל פי ההסכם (התקנון), מר יתח אינו זכאי לכספי הזכייה, הרי שעמידתו הדווקנית של מפעל הפיס על תנייה זו מהווה חוסר תום לב, ואין לאפשר אותה. ובלשון פסק הדין
:
"
בכל אחד מהמקרים כפופה התניה החוזית להוראת
סעיף 39

המחילה את עיקרון תום הלב ובחינת הדברים תיעשה על פי המהות שבבסיס העניין ולא ניסוחה הלשוני של הוראת הסעיף, וזאת לאור היקף התפרשותו של עיקרון תום הלב:

'הוראה זו [הוראת סעיף 12 לחוק – א.ע.]
– יחד עם אחותה הבכירה בדבר קיום בתום לב של חיוב הנובע מחוזה (ראו סעיף 39 לחוק, והרחבת החובה בסעיף 61(ב) לחוק) – מהווה הוראת יסוד במשפט הישראלי בכלל, ובמשפט הפרטי בפרט. היא משקפת דוקטרינה "מלכותית" (ראו
בג"ץ 1683/93

יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ "ד מז(702 (4, 708). היא מהווה את ה"נשמה" של מערכת המשפט (
ע"א 391/80 לסרסון נ' שיכון עובדים בע"מ, פ"ד לח

(264 ,237 (2). היא מציבה בפני
הפרט את החובה לנהוג ביושר ובהגינות (
בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה

(834 ,828 (1). היא אינה מעמידה דרישת "חסידות" גבוהה; היא אינה דורשת כי הצדדים יהיו מלאכים זה לזה. היא באה למנוע מצב שבו אדם לאדם זאב. היא מבקשת להנהיג מסגרת נורמטיבית שבה אדם לאדם – אדם' (כב' הנשיא א' ברק בע"א 6370/00
קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה, פ"ד נו

(3) 289).

אכן, חובת תום הלב מחייבת כל אחד מהצדדים לחוזה לנהוג ביושר, הגינות ומוסר, תוך הגשמת ציפיותיו הסבירות של הצד השני לחוזה אשר ניצב מולו. מידת תום הלב אינה מידה של חסד ולא של "חסידות" (כלשונו של כב' הנשיא). אין עניינה באלטרואיזם או בביטול חשיבות מאוויו של האחד על חשבון אלה של השני. כל תכליתה, אם נבקש למצות בקצרה, הנה ליצור בסיס משפטי-נורמטיבי המחייב את הצדדים לנהוג אחד בשני באותו האופן בו היו מצפים ורוצים שאחרים ינהגו כלפיהם. עמדתי היא שסירובו של המשיב להעביר את מנת הפרס לידי המערער, בנסיבותיו הייחודיות של המקרה שבפני
נו, והיאחזותו בקרנות מזבח ההסדר החוזי המאפשר למשיב שלא לעשות כן, כך לגישתו, מהווה הפרה של החיוב לנהוג בתום לב
."

43.
בדומה, בענייננו, הגם שלא יכולה להיות מחלוקת, כי הנתבעת הפרה את הסכם השכירות משפינתה את הדירה במועד המאוחר להסכמות בין הצדדים, אזי לאור העובדה שלתובעים לא נגרם כל נזק כתוצאה מן ההפרה הנטענת ביחס לדמי השכירות אותם קיבלו חודש בחודשו, אזי הגשת תביעה זו ועמידה דווקנית על תשלום הפיצוי המוסכם מהווה להשקפתי חוסר תום לב, ועילה לדחיית טענותיהם של התובעים בהקשר זה.

44.
יש להוסיף בהקשר זה, כי גם התובעים הרגישו חוסר נוחות בולט בטענתם זו, ולכן ניכו מן הסכום הנתבע את דמי השכירות ששילמה הנתבעת. לטעמי, חוסר הנוחות של התובעים היה צריך להביא אותם להימנעות מהגשת תביעה בהקשר זה, וזאת מהטעמים שפורטו לעיל.

45.
כאמור, משלושה טעמים שונים, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לדחות את התביעה בכל הקשור בפיצוי המוסכם לתשלום "דמי שימוש ראויים".

נזקים לדירה

46.
התובע טען בסעיפים 56 – 63 לתצהירו, כי לאחר שהנתבעת עזבה את הדירה התברר, כי במהלך תקופת השכירות נגרמו לדירה נזקים שונים.

על פי חוות הדעת של השמאי, מר חיים שריקי, שהוגשה מטעמם של התובעים, הנזקים שנמצאו על ידו במהלך הביקורת שערך בדירה, מסתכמים בסכום של 7,950 ₪, לא כולל מע"מ.

התובעים מבקשים פיצוי בגין נזקים אלה, בתוספת שכר טרחתו של השמאי בסכום של 1,490 ₪.

47.
מנגד, הנתבעת טענה, בתצהיר עדותה הראשית, כי ערב עזיבתה את הדירה דאגה לצבוע אותה ולנקות אותה, וכי לאחר שעזבה את הדירה פנו אליה התובעים בבקשה לבצע תיקון של הליקויים שנמצאו על ידם, וכי לגישתה מדובר בתיקונים אשר בחובת התובעים לתקן.

הנתבעת הוסיפה, כי תחילה הציעה שאדם מטעמה יתקן את הליקויים, אך משהחל התובע לאיים עליה, בחרה להשאיר בידיו את הטעון תיקון, והוסיפה בשנית כי לגישתה מלכתחילה מדובר בליקויים שמחובתו לתקן.

48.
יצויין, כי הנתבעת לא הגישה חוות דעת נגדית מטעמה, בעניין מצב הדירה, בסמוך לאחר שעזבה אותה. יחד עם זאת יש לומר, כי ספק אם יכלה הנתבעת להגיש חוות דעת מטעמה, וזאת לאור העובדה שהתובעים תיקנו לפחות חלק מן הליקויים המפורטים בחוות הדעת, בסמוך לאחר שהנתבעת עזבה את הדירה, ואין מדובר בליקויים שניתן לעמוד עליהם בדיעבד.

49.
אף שהנתבעת לא הגישה חוות דעת מטעמה, הרי שלא היה דבר שמנע ממנה מלחקור את המומחה מטעם התובעים, והיא בחרה שלא לעשות כן היות ולא הגישה כל בקשה לזמנו להיחקר על האמור בחוות דעתו.

תקנה 130(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי , תשמ"ד – 1984 (להלן – "תקנות סדר הדין האזרחי") קובעת כי מומחים אשר הגישו חוות דעת מטעם הצדדים, לא יחקרו על חוות דעתם אלא אם הודיע הצד שכנגד כי הוא מבקש לחקור את המומחה בחקירה נגדית.

50.
הנתבעים לא מסרו כל הודעה כאמור, ובהתאם השמאי מר שריקי לא נדרש להתייצב לחקירה על האמור בחוות דעתו.
משלא ביקשו הנתבעים לחקור את המומחה מטעם התובעים, ומשלא הוגשה על ידם חוות דעת נגדית, שיש בה כדי לסתור את האמור בחוות הדעת מטעם התובעים, הרי שיש לראות את חוות הדעת מטעם של התובעים כמוכחת ובלתי מעורערת.

הנתבעים טוענים בהקשר זה בסיכומיהם, כי בשל החלפת ייצוג, אשר נעשתה בסמוך לפני מועד ההוכחות, התבקש התובע לזמן בדחיפות את המומחה מטעמו וכי התובע כשל מלעשות כן. נטען, כי לנוכח האמור, על בית המשפט להימנע מלקחת במסגרת שיקוליו את האמור בחוות הדעת מטעם התובעים.

אין בידי לקבל טענה זו.

51.
תחילה יש לומר כי בקשת הנתבעים לא קיבלה ביטוי בבקשה כתובה, או בבקשה בעל פה, במהלך הדיון. בקשה כזו יש להפנות לבית המשפט, ולהודיע על כך לתובע 30 יום טרם מועד ההוכחות (ראה תקנה 130א, לתקנות סדר הדין האזרחי). הנתבעים לא הראו כי עשו כן, ועל כן אין מקום לקבל את הטענה שבית המשפט יימנע מהתייחסות לאמור בחוות דעתו של השמאי, מר חיים שריקי, ואין די בפני
יה מאוחרת לתובעים על מנת שיורו למומחה להתייצב לדיון כדי לרפא את הפגם.

52.
לאור האמור לעיל, יש לקבוע כי עלה בידי התובעים להוכיח כי בעת עזיבת הנתבעת את הדירה, היו בה נזקים שנגרמו במהלך תקופת השכירות בסכום כולל של 9,381 ₪ כולל מע"מ.

53.
אמנם, התובע צרף חשבוניות ומסמכים חלקיים ביחס לנשיאת התובעים בעלות התיקונים המפורטים בחוות הדעת, אך עובדה זו אין בה כדי להפחית מסכום הנזקים שעליהם עמד השמאי בחוות דעתו, שכן התובעים רשאים להמתין עם השלמת תיקון הליקויים עד לתשלום הפיצוי ככל שתקבע זכאותם לתשלום פיצוי בגין נזקים לדירה.

54.
הנתבעים מוסיפים בסעיף 43 לסיכומיהם טענה, כי היה מקום לאפשר לנתבעים לתקן את הליקויים וזאת באמצעות אחיה של הנתבעת, וכי אילו היו עושים כן, הרי שהתובעים לא היו רשאים לתבוע את נזקם.

טענה זו דינה להידחות, שכן האמור בסעיפים אלה בסיכומים, ובחקירתה הנגדית של הנתבעת (עמ' 19 ש' 11 - 15), סותר את האמור בתצהיר של הנתבעת (ראה ס' 52 ו – 53).
כאמור בסעיף 31 לעיל, אינני נותן אמון בעדות של הנתבעת, והסתירה החזיתית בין העדות בחקירה הנגדית לבין האמור בתצהיר, רק מוסיף לחוסר האמינות בעדותה.

55.
לבסוף, טוענים הנתבעים כי הסכומים המפורטים בחוות הדעת הם מופרזים, אלא שכאמור, הנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדית מטעמם, ואף לא ביקשו לחקור את השמאי מטעם התובעים, ועל כן טענה זו דינה להידחות.

56.
לאור כל האמור לעיל בעניין זה, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים את הסך של 10,581 ₪ כולל שכר טרחת השמאי, בגין הנזקים שנגרמו לדירה.

אובדן דמי שכירות בחודש מרץ 2014

57.
התובעים טענו במסגרת תצהירם, כי החלו בפרסום הדירה רק בסמוך לאחר שהסכם הפשרה קיבל תוקף של

פסק דין
על ידי כב' הרשמת כלפה בבית משפט השלום באשקלון, וכי הדירה הושכרה על ידם רק החל מיום 1/4/2014, וזאת בין היתר גם בשל הצורך לבצע תיקונים של הנזקים שנגרמו לדירה. לטענת התובעים, בהקשר זה, הנזק שנגרם להם עומד על סך של 3,760 ₪, אשר נובע מאובדן דמי שכירות בסך 3,200 ₪, ארנונה חודשית העומדת על סך של 400 ₪, ודמי וועד בית בסך של 160 ₪.
58.
הנתבעים לא השיבו לעניין זה לא במסגרת התצהיר שהוגש מטעמם, ואף לא במסגרת הסיכומים שהגישו.
בהתאם, יש לראות את טענות התובעים בעניין זה כמוכחות ומסכים אני עם התובעים, כי העובדה שפסק הדין שבפשרה הושג ביום 4/2/2014, הרבה לאחר שהנתבעת היתה צריכה לפנות את הדירה, מנעה מהם את האפשרות להשכיר את הדירה בטווח זמנים כה קצר, ובכל מקרה לא עלה בידי הנתבעים לסתור טענה זו של התובעים.

לכן יש לקבוע, כי אובדן דמי השכירות, וההוצאות הנגזרות מכך שאין שוכר בדירה, הן תוצאה ישירה של הפרת ההסכם בידי הנתבעת באיחור בפינוי הדירה.

59.
יצויין, כי על-פי הסכם השכירות היה על הנתבעת להודיע לתובעים על פינוי הדירה 45 יום מראש, ואילו מיום הסכם הפשרה ועד ליום 1/4/2014 ישנם 55 ימים, ולכן יש בכך לכאורה עילה להפחתת הפיצוי בהקשר זה. אלא שאני מקבל את טענת התובעים, שלא נסתרה, כי בתקופה זו קיים קושי להשכיר את הדירה, וזאת בעוד מועד הפינוי המקורי (חודש יולי) נקבע במועד שבו קל יותר להשכיר את הדירה.
מן הטעם האמור, אינני מוצא מקום להפחית מן הסכום הנתבע בהקשר זה, ובפרט שלא נטען דבר בעניין זה על-ידי הנתבעים.

60.
אוסיף עוד, כי הפיצוי בגין רכיב זה, שונה מן הפיצוי המוסכם אליו התייחסתי בסעיפים 28 – 34 לעיל, ולא ניתן לומר לגביו כי הוא נכלל במסגרת הסכם הפשרה, וזאת מן הטעם הפשוט שהסכם הפשרה נחתם ביום 4/2/2014. במועד זה לא החל להתגבש הנזק בגין אבדן דמי השכירות, שכן הדירה עדיין לא הוחזרה לתובעים על ידי הנתבעת, ולא היה ברור כלל מהו המועד בו ייכנס שוכר חדש לדירה.

61.
לאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעים בסכום של 3,760 ₪, בגין אובדן דמי שכירות בחודש מרץ 2014, ובגין העובדה שהתובעים נשאו בהוצאות קבועות (ארנונה וועד בית) שלגביהן נקבע בהסכם השכירות כי על הנתבעת לשאת בהן (ר' סעיף 7 להסכם השכירות).

חיוב הנתבע 2 (הערב)
62.
טרם סיום אציין, כי כאמור בסעיף 52 לסיכומי הנתבעים, לערב (הנתבע 2) אין כל טענת הגנה שונה מזו שעומדת לנתבעת 1, ובהתאם כל טענה אשר נדחתה ביחס לנתבעת 1 יש לראותה כמי שנדחתה גם כלפיו; ולהפך, כל טענה שהתקבלה ביחס לנתבעת, יש לראותה כמי שהתקבלה גם ביחס לנתבע 2.


סוף דבר
63.
אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים סך של 14,341 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית על-פי חוק, ככל שלא ישולם על-ידי הנתבעים בתוך 30 יום מיום פסק הדין.

בנוסף יישאו הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות התובעים ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 4,000 ₪.


זכות ערעור כחוק.

ניתן היום,
ח' שבט תשע"ז, 04 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.











תט בית משפט שלום 58910-11/15 שי אופיר, רותי אופיר נ' נורית חדד, שמעון סוסאן (פורסם ב-ֽ 04/02/2017)