פסקי דין על אלה בתיה אבן טוב | פסקי דין על בוריס (דוב) אבן טוב | פסקי דין על רשות מקרקעי ישראל | פסקי דין על משרד הבינוי והשיכון/המשרד הראשי |

24360-08/15 א     10/02/2017




א 24360-08/15 אלה בתיה אבן טוב, בוריס (דוב) אבן טוב נ' רשות מקרקעי ישראל, משרד הבינוי והשיכון/המשרד הראשי








בית משפט השלום בנצרת



ת"א 24360-08-15 אבן טוב ואח' נ' רשות מקרקעי ישראל
ואח'




תיק חיצוני: תיק מוצגים .






מספר בקשה:
6


בפני
כב' השופט יוסף סוהיל
– סגן נשיא


התובעים/המשיבים

1
.
אלה בתיה אבן טוב
2
.
בוריס (דוב) אבן טוב


נגד


הנתבעים/המבקשים

1
.
רשות מקרקעי ישראל
2
.
משרד הבינוי והשיכון/המשרד הראשי



החלטה

בפני
י בקשה לסילוק התביעה על הסף, במסגרתה עותרים הנתבעים/ המבקשים, לדחות את התביעה מחמת מעשה בי-דין, השתק עילה ופלוגתא והתיישנות.

רקע עובדתי רלוונטי וטענות הצדדים

1.
בשנת 2008 רכשו התובעים בית פרטי בישוב כפר תבור, הממוקם במקרקעין הידועים כחלקה 401 בגוש 17037 (להלן: המקרקעין"). לטענת התובעים, טרם רכישת המקרקעין, נעשו על ידם בירורים מול הגופים המוסמכים, והוצג להם מצג לפיו שטח המקרקעין משתרע על 711 מ"ר, בהתבסס על
תרש"צ (תוכנית רישום שיכונים ציבורים) מס' 1/67/1 (להלן : "התרש"צ הראשונה"), אשר אושרה בשנת 2006.

סמוך לאחר קבלת החזקה במקרקעין, גילו התובעים, כך לטענתם,
כי חומת הבטון המפרידה בין החלקה שלהם לבין החלקה השכנה (חלקה 400), פולשת לשטחם.

בהמשך ועקב אי-דיוקים שהתגלו בתרש"צ הראשונה, היא תוקנה, ובמקומה אושרה ביום 30.3.09 תרש"צ 1/67/2/1, (להלן: "התרש"צ המתוקנת"), אשר שינתה את קו הגבול
בין שתי החלקות, כך ששטח המקרקעין של התובעים
קטן
ב-140 מ"ר,
שנוספו
לחלקה 400 השכנה.

2.
בשנת 2011 הגישו התובעים עתירה מנהלית לביהמ"ש לעניינים מנהליים בנצרת (להלן: ביהמ"ש המנהלי") במסגרתה הלינו, בין היתר, על תוקפה של התרש"צ המתוקנת, זאת מתוך מטרה להביא לביטולה.
ביהמ"ש המנהלי (כב' ס. הנשיא, השופט הווארי), דחה את העתירה תוך שהוא מותח ביקורת על התנהלות התובעים, עת אלה השמיטו עובדות ומסמכים מהותיים.
באשר לתרש"צ המתוקנת, נקבע כלהלן: " לטעמי, ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים הרלוונטיים לעניין, אין כל ספק כי שינוי הגבולות במסגרת התרש"צ הראשונה, נעשה מחמת טעות בקביעת הגבול בין החלקות ומבלי להסתמך על תשריטי ההקצאות. פועל יוצא מכך הינו כי התרש"צ המתקנת, אשר תואמת את המצב בשטח וכן את היתר הבניה שהוצא, הינה תיקון הפגם שנעשה בתום לב בתוכנית הראשונה".

ביהמ"ש המנהלי, שוכנע כי לא נפל פגם בקבלת התשר"צ המתקנת, אשר לדידו, תואמת
את המסמכים ואת החזקה בשטח.

ערעור שהוגש ע"י התובעים לביהמ"ש העליון, נדחה אף הוא.

3.
בתביעה כאן עותרים התובעים לקבלת
סעד כספי
, בגין מצג רשלני שהוצג להם לטענתם, ע"י הנתבעים. התובעים רכשו,
את המקרקעין על סמך מידע מוטעה שקיבלו מהנתבעת 1 ועל בסיס פעולות שננקטו ע"י הנתבעים, אשר חבים כלפיהם בחובת זהירות, לטענתם. עוד נטען בתביעה כי לו היה נודע לתובעים כי
צפוי שינוי בגודל שטח המקרקעין, עסקת הרכישה לא הייתה יוצאת אל הפועל,
שכן הרכישה בוצעה,
על בסיס המידע המוטעה שנמסר להם.

4.
לשיטת הנתבעים, יש לדחות את התביעה על הסף, נוכח האמור בפסקי הדין שניתנו ע"י ביהמ"ש המנהלי וביהמ"ש העליון, בהם נקבעו ממצאים בדבר ידיעת התובעים וכן נמתחה ביקורת על התנהלותם. עוד ציינו הנתבעים דברים שנכתבו בפסק הדין שניתן ע"י ביהמ"ש העליון, לפיהם התובעים אינם חולקים עוד על כך ששטח המקרקעין הוא בגודל 570 מ"ר. לפיכך, לדידם, התובעים מנועים מלהתדיין בשאלה עובדתית ומשפטית שהוכרעה בערכאות אחרות והפלוגתא היא אותה פלוגתא.

הנתבעים טוענים גם להתיישנות, עת הם מפנים לסעיף 197 לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה 1975 (להלן: חוק התכנון והבנייה), אשר קובע כי תביעה לפיצויים תוגש בהתאם להוראות סעיף 197 הנ"ל, הקובע תקופת התיישנות של 3 שנים, אשר חלפו זה מכבר.

5.

מנגד
טוענים התובעים כי אין מקום לדחיית התביעה על הסף. לשיטתם, הנתבעים הודו כי התרש"צ הראשונה הייתה שגויה ויש לצפות מהם לפצות אותם על הנזקים שנגרמו להם.

ביחס לקביעות ביהמ"ש המנהלי, טוענים התובעים, כי קיים שוני מהותי בין תביעה אזרחית לבין סדרי הדין ואופן הבאת הראיות בהליך מנהלי, בו לא נשמעים עדים כלל.
לכן,
אין לראות בקביעות שנקבעו בהליך המנהלי כהשתק או מעשה בי-דין.

עוד נטען כי הקביעות העובדתיות שנקבעו ע"י ביהמ"ש המנהלי, אינן מחייבות, שכן אלו נקבעו "כהנחה בסבירות גבוהה", ומדובר בהנחה בלבד, אשר מבוססת רק על מסמכים. מעבר לכך, כל קביעה עובדתית שהיא מחוץ לדיון בדבר תוקפה של התרש"צ המתוקנת, הינה חלק טפל לפסק דינו של ביהמ"ש המנהלי. התובעים התבססו על תוכנית רשומה, לכן לא ייחסו שום חשיבות למסמך אחר הנוגד את התוכנית.

לטענת התובעים, אמנם חוזה הפיתוח אפשר סטייה משטח ההקצאה המקורי, אולם כאן בוצעה כבר פרצלציה,
ובכך הוטעו התובעים.
כמו כן , התנאים המצטברים לקיומו של השתק פלוגתא, אינם מתקיימים.

דיון והכרעה
6.
כידוע, סילוק תביעה על הסף מהווה סעד קיצוני ומרחיק לכת, שיש להשתמש בו במשורה.
בהקשר זה נפסק כי: "בבוא בית המשפט להכריע בבקשה כזו, עליו לנהוג זהירות יתרה ולעשות שימוש באמצעי חמור זה רק באותם מקרים, בהם ברור לו, לשופט, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על-פי העובדות והטענות העולות מתביעתו. דחייה של תביעה על הסף תיעשה, רק כאשר בית המשפט משוכנע, שגם אם היה נשמע הדיון לגופו, אחד היה דינו – להידחות". (ראה: ע"א 335/78 יוסף שאלתיאל נ' אריה שני פ"ד לו (2) 15, וגם ת.א (ת"א) 1534/07 בריל נ' התחנה המרכזית החדשה בת"א בע"מ (29.6.10), ע"א (נצ') 432-05-13 מדיין חמדאן נ' תדיראן מוצרי צריכה בע"מ (10.3.14).
(ההדגשות מכאן ואילך אינן במקור- ס"י).
אפילו כאשר קיים סיכוי קלוש שהתביעה תתקבל, אין להורות על מחיקת התביעה על הסף.
7.
אומר כבר עתה, לא התרשמתי כי מדובר בתביעה חסרת סיכוי לחלוטין, ואין הצדקה, בשלב זה, לדחותה על הסף.
התובעים אינם עותרים עוד לתיקון גבולות, ואינם מעלים טענות באשר לתוקפה של התרש"צ המתוקנת, לגביה נקבעו קביעות ברורות וחד-משמעיות ע"י ביהמ"ש המנהלי.
נראה, כי תביעה זו מוגשת בגין מתן הכשר למצב הקיים כיום, אשר לטענת התובעים נוגד את הרישום עליו התבססו ובשל כך נגרמו להם נזקים, בגינם יש לפצותם.
8.
הפסיקה קבעה ארבעה תנאים מצטברים לקיומו של השתק פלוגתא: א. הפלוגתא בשני ההליכים זהה מבחינה עובדתית ומשפטית. ב.
בעל הדין שנגדו מועלית טענת השתק, זכה לקבל את יומו בביהמ"ש. ג. ההליך הראשון הסתיים בהכרעה מפורשת או מכללא, ד. ההכרעה בפלוגתא בהליך הראשון הייתה חיונית לצורך ביסוסו של פסק הדין בהליך הראשון.

(ראה: ע"א 1691/11 בנק לאומי למשכנתאות נ' רחל צוברי (15.12.15)),
אולם נראה כי כאן, יש לדחות את הטענה, כבר לאחר בחינתו של התנאי הראשון , בהעדר זהות נדרשת בין הפלוגתאות.
בעוד שבתביעה כאן נתבע פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לתובעים עקב הסתמכותם על מידע שגוי שהוצג להם ע"י הנתבעים, בעתירה המנהלית נתבע סעד שעניינו ביטול התרש"צ המתוקנת. השוני אם כן הוא ברור.
גם יתר התנאים אינם מתקיימים, שכן ספק אם אכן ניתן לתובעים יומם בנוגע למחלוקת שבפני
י, במסגרת ההליך המנהלי.
9.
בהקשר זה אזכיר, כי קיים שוני ניכר בין ההליך האזרחי, בו הבירור העובדתי מעמיק יותר,
לבין ההליך המנהלי, בו לא נשמעים עדים וההחלטה מבוססת בעיקרה על מסמכים, כאשר מהותו של ההליך, בין היתר, הוא בביקורת על החלטה מינהלית ויש לכך בהכרח השפעה על החלטתי שלא לסלק את התביעה. (ראה בהקשר זה: בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון (14.10.99) ובג"ץ 8150/98 תאטרון ירושלים נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נד (4) 446-447).
10.
יתר על כן,
ומשום הספק באשר לידיעתם והבנתם של התובעים, ובפרט כאשר ביהמ"ש המנהלי לא קבע ברחל בתך הקטנה כי התובעים ידעו על גודל השטח האמיתי עובר לרכישת המקרקעין, (שעה שלמעשה התובעים התבססו על מסמך לרישום זכויות שהעלה נתונים אחרים באשר לגודל השטח), סבורני כי
אין מקום לסילוק התביעה על הסף.

התיישנות
11.

אין ממש בטענת הנתבעים באשר לתחולתו של סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה.

כידוע,
סעיף 197
ל
חוק התכנון והבניה
,
הינו הסדר יחודי מכוחו ניתן פיצוי על פגיעה במקרקעין בשל תוכנית ,שלא בשל הפקעה. רע"א 6483/15 נתיבי ישראל בע"מ נ' רות קטן ואח' (2.8.16) (להלן: פס"ד נתיבי ישראל").
כלומר,
סעיף 197 לעיל קובע הסדר ספציפי המסדיר כיצד ניתן לקבל פיצוי בשל פגיעה ע"י תוכנית.
אם כן,
"
הכלל הוא שמי שיכול היה לתבוע פיצוי במסגרת
סעיף 197
ולא עשה כן, הריהו מנוּע מלתבוע אותו פיצוי בתביעה נזיקית; ואולם, בנסיבות המתאימות, כאשר הניזוק מראה כי מחדלוֹ מלתבוע במסגרת
סעיף 197
נובע מן העוולה הנזיקית הנטענת, יהא זה מוצדק להורות על הארכת מועד ההתיישנות, כמובן בכפוף למכלול נסיבות העניין".

ראה: פס"ד נתיבי ישראל לעיל.
12.לא בכדי מצאתי לציין את הדברים האמורים לעיל. כעולה מכתב התביעה, התובעים אינם מבססים את תביעתם על עילה לפי סעיף 197, אלא בגין הסתמכות על מידע מוטעה שנמסר להם לטענתם, ע"י הנתבעים, שעל פיו החליטו לרכוש את המקרקעין.
13.מכאן, שהפיצוי למעשה, אינו נתבע עקב הפגיעה במקרקעין עצמם (פגיעה ישירה) ע"י התוכנית, כי אם מדובר בפגיעה עקיפה שהקשר בינה לבין הנזק לערך המקרקעין, רחוק. בעניין זה נפסק כי: "ככל שהקשר בין התוכנית לבין הפגיעה רחוק יותר תפחת ההצדקה לתשלום פיצויים מכוח הסעיף:
"ככל שהקשר הסיבתי בין התכנית לבין הפגיעה מתרופף, כך גם נחלשת ההצדקה לתשלום פיצויים. אם הקשר הסיבתי רופף עד כדי כך שניתן לומר כי הפגיעה נגרמה כולה או בעיקרה על-ידי גורם אחר, לא תהיה יותר הצדקה לתשלום פיצויים. במקרה כזה ניתן יהיה לומר כי המקרקעין לא נפגעו על-ידי התכנית, כנדרש בסעיף 197, אם משום שהפגיעה אינה נחשבת פגיעה ואם משום שהפגיעה נגרמה על-ידי גורם אחר"
"
(ראה פס"ד נתיבי ישראל).

במקרה כאן, טוענים התובעים כי הפגיעה בערך המקרקעין, הינה תוצאה של מצג רשלני שהוצג ע"י הנתבעים ולא אחרת.

משכך, דין הטענה להתיישנות להידחות.

14. מכל האמור, דין הבקשה לסילוק על הסף להידחות .
המבקשים יישאו בהוצאות משפט למשיבים, בגין הליך זה בסך 3,500 ₪, וזאת תוך 30 ימים.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתנה היום, י"ד שבט תשע"ז, 10 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 24360-08/15 אלה בתיה אבן טוב, בוריס (דוב) אבן טוב נ' רשות מקרקעי ישראל, משרד הבינוי והשיכון/המשרד הראשי (פורסם ב-ֽ 10/02/2017)