פסקי דין על אריה אופיר | פסקי דין על יורם ון דם

4792-08/15 תאק     08/02/2017




תאק 4792-08/15 אריה אופיר נ' יורם ון דם








בית משפט השלום בכפר סבא


08 פברואר 2017
תא"ק 4792-08-15 אופיר נ' ון דם




בפני

כב' הרשם הבכיר צוריאל לרנר


תובע (משיב)

אריה אופיר
, עו"ד


נגד

נתבע (מבקש)
יורם ון דם
, עו"ד


החלטה

בפני
בקשת רשות להתגונן מפני תביעה בסך 60,000 ₪, שהוגשה לפי סדר דין מקוצר.

בקצרה, כתב התביעה מגולל פרשייה זו: התובע הוא בעל סוכנות ביטוח, והצדדים התקשרו ביניהם בהסכם שיתוף פעולה, להקמת מרכז שיווק פוליסות ביטוח, ולצורך כך גם נוסדה חברה משותפת. דברים לא התנהלו כשורה ביניהם, וביום 1.6.2014 נפגשו אצל רואה-חשבון החברה, וחתמו על הסכם היפרדות (להלן – "ההסכם הראשון"), לפיו זכאי התובע לתשלום סך של 60,000 ₪ - סכום שלא שולם, ומכאן, בתמצית, התביעה.

כאמור, הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן, שם שטח פרטים רבים נוספים אודות הסיפור שבכתב התביעה, כדלקמן: הפגישה אצל רואה החשבון זומנה במפתיע, וברגע בו היה הנתבע נתון בסערת רגשות עקב מה שראה כירידתו לטמיון של הפרויקט המשותף לו ולתובע, בו השקיע הנתבע את מיטב מרצו והונו. לפיכך, ותחת לחץ, חתם על ההסכם הראשון. כבר למחרת, ביום 2.6.2014, נמלך הנתבע בדעתו, והודיע לתובע כי הוא חוזר בו, ומשם ולמשך זמן מה ניהלו הצדדים מו"מ, שכלל טיוטות חדשות של הסכמי היפרדות, עד שביום 17.6.2014 חתם התובע על הסכם חדש (להלן – "ההסכם השני"), שהתנאים שנקבעו בו להיפרדות בין הצדדים היו מאוזנים בהרבה מאלה שבהסכם הראשון. הנתבע לא חתם על ההסכם, וביום 18.6.2014 ביקש לערוך בו מספר שינויים. התובע הסכים לשינויים אלה, אולם לאחר מכן נמלך בדעתו וחזר בו מהסכמותיו. ביום 19.6.2014 שוב נועדו הצדדים, ושוב הסכימו על שינויים בנוסח ההסכם השני. נוסח חדש הועבר לתובע (להלן – "ההסכם השלישי"), וזה נתן את הסכמתו בכתב לחתימה עליו, כפוף לתיקונים טכניים. בפועל, איש מהצדדים לא חתם על ההסכם השלישי, אולם הנתבע סבור כי נוסח זה הוא ההסכם המחייב בין הצדדים,
והנתבע אף החל לפעול על פי הקבוע בו, בכל הנוגע להעברת תיקי לקוחות וכיו"ב. ביום 26.6.2014 הודיע לפתע התובע לנתבע, כי מאחר שהנתבע לא חתם על ההסכם השלישי, הוא רואה את ההסכם הראשון כעומד בתוקפו. הנתבע עצמו סבור שההסכם הראשון בוטל בכל מקרה, לאור התנהלות הצדדים, ועל כן הוא עותר לרשות להתגונן.


בדיון שהתקיים, נחקר המבקש על תצהירו. הוא אישר כי חתם על ההסכם הראשון, ואף אישר כי לא היו איומים על חייו או רכושו, למעט אזהרה, כי אם לא ייחתם ההסכם לא יהיה מקור לתשלום לעובדי החברה המשותפת. הוא אישר כי לא חתם על ההסכם השני, והסביר כי בא-כוחו יעץ לו שלא לחתום עליו.

בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):

"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'...
"על-אף כללים קפדניים וזהירים אלה אין לומר, כי כל אימת שמוגשת בקשת רשות להתגונן היא תינתן כדבר המובן מאליו. אדרבא, כדי שתהיה משמעות להליך של בקשת רשות להתגונן, וכדי שלא ייעשה הליך זה לחוכא ואיטלולא, נקבעו התנאים הנדרשים מן המבקש, שאם לא יעמוד בהם לא תינתן לו רשות להתגונן.
"תנאים אלה סוכמו בפסיקת בית-משפט זה לאמור: '...לא תינתן רשות להתגונן למבקש, שלא פירט בתצהירו מסכת עובדתית שלמה ומפורטת של הגנתו... כשם שלא ייתן בית המשפט רשות להתגונן, כשטענתו העובדתית של המבקש חסרת ממשות על פניה, או שהיא "הגנת בדים"...' (ע"א 594/85, בעמ' 722)..."

טענות המבקש הן טענות קשות, בהינתן העובדה שאינה יכולה להיות שנויה במחלוקת, כי הוא זה שנמנע מלחתום על ההסכם השני, וכי גם ההסכם השלישי לא נחתם, חרף מה שנראה היה כנכונות של התובע לחתום עליו, כפוף לתיקונים טכניים.

לא יהיה זה מופרך לקבוע, כי הנתבע יתקשה מאד לבסס טענה, כי ההסכם השלישי – שלא נחתם – נכנס לתוקף בהתנהגות, וכי הוא ההסכם המחייב את הצדדים עתה.

עם זאת, עדיין נראה כי על פי הפסיקה, יש לקבל את הבקשה, ולתת לנתבע רשות להתגונן, גם אם בכפוף לתנאים מסוימים, כפי שיפורט, זאת משום שבסיס ההגנה – יותר מאשר היא טענה שההסכם השלישי הוא שבתוקף – הוא שההסכם הראשון בוטל, בכל מקרה. אמנם, הסתמכות על ביטולו בשל חתימת התובע על ההסכם השני (שם נקבע שההסכם הראשון בטל) היא דחוקה עד כדי בלתי אפשרית, נוכח הימנעות הנתבע מחתימה על אותו הסכם השני, והכנסתו כך לתוקף; ברם, אין זה בלתי מתקבל על הדעת, שהתוצאה בסוף ההליך תהיה קביעה, שהצדדים אכן החליטו על ביטול ההסכם הראשון גם אם לא נכנס לתוקף הסכם אחר כלשהו במקומו.

נראה, אפוא, כי הגנה כלשהי, אמנם דחוקה, יש בפי הנתבע; עם זאת, חולשות הגנתו, ובעיקר העובדה שהוא עצמו זה שנמנע מלחתום על ההסכם השני, והעובדה שעל פני הדברים לא נראה שנפל פגם בכריתת ההסכם הראשון, מובילה למסקנה שמקרה זה הוא מאותם מקרים לא-שכיחים, בהם רשות להתגונן תותנה בהפקדת ערבון בקופת בית המשפט, ובנסיבות אני סבור שערבון בשיעור שליש מסכום התביעה ישרת את מטרתו.

לאור האמור, אני מורה כי בכפוף לכך שהנתבע יפקיד בקופת המשפט, תוך 30 יום, סך 20,000 ₪, במזומן או בערבות בנקאית (אוטונומית, צמודה למדד ובלתי מוגבלת בזמן) – תינתן לו רשות להתגונן, באופן שתצהירו ישמש כתב הגנה. לא יופקד הערבון – תידחה הבקשה, והתובע יהיה זכאי ליטול פסק-דין על פי כתב התביעה.

הוצאות הבקשה והדיון, בסך של 1,800 ₪, תשולמנה לפי תוצאות ההליך העיקרי (לרבות במקרה של מתן פסק-דין עקב אי הפקדת הערבון).

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים, ותחזיר התיק לעיוני ביום 19.3.2017.

ניתנה היום,
י"ב שבט תשע"ז, 08 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.









תאק בית משפט שלום 4792-08/15 אריה אופיר נ' יורם ון דם (פורסם ב-ֽ 08/02/2017)