פסקי דין על חנה אברהם | פסקי דין על אליהו נזירי | פסקי דין על יוכבד נזירי | פסקי דין על עו"ד נחמיה אור |

736/83 בש     08/08/1983




בש 736/83 חנה אברהם נ' אליהו נזירי, יוכבד נזירי, עו"ד נחמיה אור




(פד"י לז (3) 1)

(פד"י לז (3) 496)


בבית המשפט העליון

בקשות שונות מס' 736/83

השופטים:
כבוד השופט יהודה כהן

המבקשת:
חנה אברהם
ע"י ב"כ עו"ד י' דיאמנט

נ ג ד

המשיב:
1. אליהו נזירי
2. יוכבד נזירי
ע"י ב"כ עו"ד י' אדם
– בשם המשיבים 1-2;
3. עו"ד נחמיה אור
המשיב 3 טען לעצמו

בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
(השופטת ה' בן-עתו)
מיום 23.5.83 בת"א 358/79.

החלטה

בית-משפט
זה מתבקש לתת צו לעכב את ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 23.5.83 בת"א 358/79, ככל שהוא נוגע לפינוי הדירה נושא המשפט על-ידי המבקשת. הצו לפינוי הדירה מתחייב מהכרעת בית המשפט המחוזי לאכוף על המבקשת ביצוע חוזה, שנכרת עוד בשנת 1978 בראשיתה, לפיו מכרה המבקשת את הדירה הנדונה למשיבים 2-1. לאחר קבלת חלק ניכר מהמחיר שהוסכם עליו, חזרה בה המבקשת (ובעלה, שנגדו ניתן צו פינוי ללא התנגדות) מהעיסקה, והציעה לשלם למשיבים 2-1 את סכום הפיצויים, שהוסכם עליו בחוזה. כאמור, חויבה המבקשת, כעבור למעלה מ-5 שנים מאז כריתת החוזה, לפנות את הדירה ולמסרה למשיבים 2-1. המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין לבית-משפט זה (ע"א 418/83) וביקשה מבית המשפט המחוזי לעכב את ביצועו עד לשמיעת הערעור. בהחלטה ארוכה ומנומקת דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, ומכאן הפנייה לבית-משפט זה בעתירה דומה.

שיקולים שונים מנחים את בית המשפט הבא לדון בבקשה מעין זו, ולכל אחד מהשיקולים משקל סגולי משלו. כשערכאה ראשונה מכריעה בסכסוך אזרחי ומוגש ערעור, עולה המשקל הסגולי של השיקולים, שהיו נר לרגליה בתתה את פסק-דינה, כיוון ששיקולים אלה מבוססים על חומר הראיות, שהובא לדיון לפני ערכאה מוסמכת. לכן, סבורני – אם כי לא במידה נחרצת כפי שקבעה השופטת המלומדת בערכאה הראשונה בהחלטתה שלא לעכב את ביצוע פסק הדין – כי סיכויי המשיבים להצליח בהשארת פסק הדין הנדון על כנו אינם פחותים מסיכויי המבקשת בערעורה על פסק הדין. יש לנהוג איפוא, במקרה הנידון, לפי העיקרון הכללי החל בסוגיית עיכוב ביצוע פסקי-דין אזרחיים, והמובא על-ידי חברי הנכבד השופט בך בהחלטתו בב"ש 633/82 (ע"א 515/82 כהן נ' כוזהינוף ואח', פ"ד לו(3) 678 בעמ' 680, מספרו של השופט י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (בורסי – פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 660-659:

"העילה העיקרית העלולה להניע את בית המשפט לעכב את הביצוע היא, שאם יזכה המערער בערעור לאחר שבוצע פסק הדין, יהא זה מן הנמנע – או קשה מאד – להשיב את המצב לקדמותו. מטעם זה נוהגים בתי המשפט להיעתר לבקשת עיכוב ביצוע של צו פינוי כמעט כדבר שבשיגרה, שאם יפונה המבקש ולאחר מכן יזכה בערעורו, קרוב לודאי שהנכס יהא כבר תפוס בידי אדם אחר, והוא לא יוכל לחזור אליו. (המר' 57/58 פסקים ל"ג 353)".

בא-כוח המבקשת העלה לפניי טענות שונות בקשר לקשיים שיהיו למבקשת להחזיר את המצב לקדמותו, אם תזכה בערעור, אם תיאלץ לפנות את דירתה בעקבות פסק הדין של הערכאה הראשונה. מבלי להיכנס לניתוחן של טענות אלה, עלי לומר, שהן טכניות פורמאליות, והקושי להתגבר עליהן אינו שקול כנגד הקושי, שייגרם למשיבים, אם לא יקבלו סוף סוף את הדירה שרכשו לפני חמש שנים. בא-כוח המשיבה הרבה להסתמך על ההחלטה בב"ש 633/82 (ע"א 515/82) [1] הנ"ל כדי למצוא חיזוק לטענותיו, אם כי נאלץ למצוא נקודת אבחנה בין העובדות של המקרה הנדון שם לבין העובדות שבמקרה הנוכחי, משום שבהחלטה האמורה נדחתה הבקשה לצוות על עיכוב ביצוע פסק הדין. כפי שיוסבר להלן, אין לנקודת האבחנה משמעות עניינית מבחינת ההיבט המשפטי שלה, ואילו עובדות המקרה, שנדון בב"ש 633/82 (ע"א 515/82) [1], היו כמעט זהות לעובדות שלפנינו, באופן שהמסקנות, שהגיע אליהן חברי הנכבד, מתבקשות גם כאן.

בב"ש 633/82 (ע"א 515/82) [1] נקבע, בעמ' 679, כי "קוטג', המצוי בבעלות המשותפת של המבקשת ושל בעלה, המשיב (הפורמאלי) 3, נמכר בחוזה מחייב למשיבים 1 ו-2, וכי על המבקשת והמשיב 3 להשלים את המכר ולהעביר את החזקה בקוטג' לידי המשיבים 1 ו-2". עובדות אלה ממש זהות לעובדות שבענייננו. יתר-על-כן, גם באותו עניין טענה המבקשת, "שאם הקוטג' יימסר למשיבים 1 ו-2, והם ייכנסו אליו, יכניסו בו את רהיטיהם ויתקינו בו שינויים – יסכל הדבר את האפשרות המעשית להחזרת הבניין למבקשת ולבעלה, אם הללו יזכו בערעורם בבית המשפט העליון" (שם, בעמ' 680).


בנסיבות האמורות קבע חברי הנכבד, שם, בעמ'
681-680:

"גם אם ייכנסו עתה המשיבים 1 ו-2 לקוטג' כדי להתגורר בו, אינני רואה קושי מיוחד לאלצם לפנותו, אם וכאשר בית המשפט העליון יפסוק נגדם בערעור לגופו של עניין.

אין כאן עניין בצו של צד שלישי שרכש בינתיים זכויות וחזקה באותו מבנה. המחזיקים יהיו בעלי הדין עצמם, ואם יפסידו בערעור, יצטרכו לחפש לעצמם מקום מגורים אחר".

נראה לי, עם כל הכבוד, שמסקנה זו עונה על השאלה, שבית המשפט חייב להציג לעצמו, כאמור, במקרה כזה, דהיינו, אם מתן אפשרות לבצע את פסק הדין ייצור מצב, "יהא זה מן הנמנע – או קשה מאד – להשיב את המצב לקדמותו". התשובה היא, שבנסיבות העניין שלפנינו לא יהא כל קושי לפנות את המשיבים מהדירה, שעליה נסב פסק הדין. המצב היה שונה לחלוטין, אילו ניתנת הייתה האפשרות למשיבים, בתקופת הביניים עד לשמיעת הערעור, להעביר את זכויותיהם לצד שלישי. במקרה כזה היה מן הנמנע להחזיר את המצב לקדמותו, ובית המשפט היה נוהג, על-כן, להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, על-מנת למנוע מן המבקשת נזק, שלא ניתן יהיה לתיקון.


מן הראוי להעיר, כי הפיסקה המובאת לעיל מספרו של ד"ר זוסמן, לפיה "נוהגים בתי המשפט להיעתר לבקשת עיכוב ביצוע של צו פינוי כמעט כדבר שבשיגרה", מתייחסת בעיקר לצווי פינוי שמוצאים נגד דיירים אשר חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, חל עליהם. דייר כזה עלול להפסיד את מקום מגוריו, לפני שצו הפינוי נעשה סופי בערעור, והנזק לא יהיה ניתן לתיקון, אם בינתיים יורשה המשכיר להשכיר את הדירה לאחר.

בא-כוח המבקשת ניסה לשכנעני, כי בית המשפט ייחס משקל רב בב"ש 633/82 (ע"א 515/82) [1] לעובדה, שהמבקשת ובעלה "אינם מחוסרי קורת גג, ויש להם מקום מגורים נאות" (שם, בעמ' 681) ואילו הקוטג' הנדון עמד ריק מאדם, ומן הצדק היה להעביר את החזקה בו לקונים, "לאחר שהתובעים כבר המתינו זמן רב כל כך לביצוע הסכם שחתמו ב-30.3.78" (שם, בעמ' 679). לא כן המצב בענייננו, לטענת בא-כוח המבקשת, משום שלמשיבים יש דירה שהם יכולים להמשיך לגור בה, ואילו המבקשת תמצא את עצמה זרוקה ברחוב אם יבוצע פסק הדין נגדה, כי כל אפשרות של הכנת שיכון אלטרנאטיווי כרוכה בתקופת המתנה של שנה לפחות.

התשובה לטענה זו ניתנה במפורט בפסק-דינה של כבוד השופטת ה' בן-עיתו, כשהיא דנה בשאלה, אם יהא צודק לאכוף את החוזה שנכרת בין בעלי הדין. השופטת הנכבדה תיארה את מצבם של המשיבים בדברים הבאים:

"בית המשפט חייב לעשות צדק לשני הצדדים ובעניננו ידה של הנתבעת (המבקשת) על התחתונה לא רק משום שהיא הצד המפר אלא גם משום שהתובעים זקוקים לדירה יותר ממנה. משפחת התובעים מונה 7 אנשים והם מתגוררים בדירה ששטחה 64 מ"ר. מטעמים שאינם מעניננו ניתן נגדם צו פינוי בגין הדירה ההיא והם יושבים שם בחסד ולא בזכות. לפני למעלה מ-5 שנים רכשו דירה ושלמו כ-40% מערכה. הכסף מוחזק עד היום בידי הנתבעת והיא הודתה שעשתה בו שימוש לצרכיה. היא עצמה גרה בדירה בת ½3 חדרים כשעמה ילד אחד... אין ספק שמשפחת התובעים (המשיבים) זקוקה לדירה הזאת יותר מהנתבעת והמחיר שהם משלמים בעגמת נפש ובתנאי צפיפות קשים בגלל התנהגות הנתבעת הוא מחיר כבד ובלתי צודק".

נראה לי, עם כל הכבוד, שאין למצוא ביטוי הולם יותר לשיקוליה של השופטת המלומדת, מאשר הדברים הבוטים שהובאו לעיל כלשונם. אותם השיקולים הדריכו אותה בהחלטתה לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין (המ' 5086/83); אין ספק, כי החלטתה בנסיבות אלה בדין יסודה, ועולה היא בקנה אחד עם העיקרון שיש לבצע מיד פסק-דין של הערכאה הראשונה, אף אם תלוי ערעור עליו, אם הנזק שנגרם לצד הזוכה על-ידי עיכוב הביצוע עולה על הנזק שנגרם לצד המפסיד (המ' 25/81 (ע"א 15/81) גולדנברג ואח', נ' בנט ואח', פ"ד לה(2) 360).

אינני מוצא איפוא לנכון להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי בתל- אביב – יפו, בהמ' 5086/83, פרט למתן ארכה של חודשיים מהיום למערערת למצוא לעצמה דיור אחר ולפנות במשך רווח זמן זה את הדירה, שעליה סבה בקשה זו. במשך תקופה זו יעוכב זמנית ביצוע פסק הדין.

המבקשת תשלם למשיבים את הוצאותיהם, לרבות שכר טרחת עורך-דין, בסך כולל של 7,500 שקל.

ניתנה היום, כ"ט באב תשמ"ג (8.8.83).








בש בית המשפט העליון 736/83 חנה אברהם נ' אליהו נזירי, יוכבד נזירי, עו"ד נחמיה אור (פורסם ב-ֽ 08/08/1983)