פסקי דין על יוסף סרי | פסקי דין על אליהו שרעבי | פסקי דין על אסתר שרעבי |

28635/03 א     14/04/2005




א 28635/03 יוסף סרי נ' אליהו שרעבי, אסתר שרעבי




1
בתי המשפט
א 028635/03
בית משפט השלום תל אביב-יפו
14/04/2005
תאריך:
כב' השופט אטדגי יונה

בפני
:
התובע
יוסף סרי

בעניין:

נ ג ד

הנתבעים
1. אליהו שרעבי

2. אסתר שרעבי

פסק - דין

1. הנתבע 1 (להלן - "הנתבע") ניהל עסק של מינימרקט (להלן - "העסק").

לטענת התובע, גם הנתבעת 2 (להלן - "הנתבעת") היתה שותפה בעסק. הנתבעים מכחישים זאת. בשאלה זו אדון בנפרד להלן, ובשלב זה אתייחס ליחסים שבין התובע לנתבע בלבד.

לטענת התובע, הנתבע פנה אליו, על רקע יחסי החברות שנרקמו ביניהם, בבקשה לסייע לניהול העסק, שנקלע לקשיים כלכליים.

סיוע זה התבקש אליבא דתובע, בשני אמצעים: הלוואות כספיות ותשלום לספקים ונושים של העסק, באמצעות משיכת שיקים של התובע לטובתם (של הספקים והנושים).

התובע, לטענתו, נענה לבקשה, הלווה לנתבע כספים, אם במזומן ממש ואם בשיקים, ומשך שיקים לטובת הספקים והנושים, כאשר הנתבע היה מגיע, מעת לעת, ומשלם לו עבור ההלוואות שניתנו והשיקים שנמשכו.

בשלב מסויים, פסק הנתבע מלשלם לו את חובותיו.

מנגד, נפתחו נגד התובע תיקי הוצאה-לפועל. הגם שהתובע לא טרח לציין כך במפורש בכתב תביעתו ובתצהירו, עולה מהם, כי התיקים נפתחו על ידי אותם ספקים ונושים של העסק, שהשיקים שנמשכו לטובתם על ידי התובע, וחוללו.

התובע נאלץ לפרוע חלק מאותם חובות, גם באמצעות עיקול ומימוש כספים שהיו לו בתכניות חסכון ובקופת גמל לטובת הנושים.

התובע טוען, כי חובו של הנתבע אליו בגין הלוואות שקיבל ולא פרע ובגין החובות שפרע במסגרת תיקי ההוצל"פ והחובות שעדיין פתוחים כנגדו באותם תיקים עולה על הסך של 300,000 ₪. התביעה הוגבלה לסך של 250,000 ₪ (משיקולי אגרה).

2. גירסת הנתבע שונה לחלוטין.
ראשית, הוא טוען, כי לא לווה כספים כלשהם מהנתבע.
שנית, הוא טוען, כי התובע היה שותף לעסק, ומתוקף כך הוא משך שיקים לספקים ולנושים השונים. לדבריו, הוסכם ביניהם על שותפות מלאה לכל דבר, משמע: שותפות ברווחים ובהפסדים, אלא שהתובע ביקש להצניע את היותו שותף, כדי שהדבר לא יפגע בעבודתו כשכיר בחברת ארקיע.
הנתבע מוסיף, כי העביר, מעת לעת, לנתבע כספים של העסק, למחייתו.

עוד טוען הנתבע, כי העסק נוהל למעשה על ידי חברה שהוקמה במיוחד לצורך זה: ברכה משמיים בע"מ (להלן - "החברה"), ולכן אין להטיל עליו כל חבות אישית.

מכל מקום, טוען הוא, כי את ההתחשבנות בינו לבין התובע יש לערוך על בסיס השותפות שביניהם, ולאחר שילקחו בחשבון כל הרווחים וההפסדים של העסק.

3. העדר מסמך בכתב, שיעיד על ההלוואות הכספיות, שהתובע נתן, לטענתו, לנתבע, מקשה מאוד על קבלת גירסת התובע.
גם משיכת השיקים על-ידי התובע ישירות לספקים של העסק מתיישבת, על פניה, עם גירסת הנתבע יותר משהיא מתיישבת עם גירסתו של התובע. אלא שהתובע השכיל להציג בפני
בית-המשפט ראיה של ממש להוכחת גירסתו.

המדובר בתצהיר, עליו חתום הנתבע, ואשר הוגש במסגרת תיקי ההוצל"פ שנפתחו כנגד התובע.

מפאת מרכזיותו, נביא אותו כאן כלשונו (צורף כנספח א' לתצהיר התובע, המסמך יצוטט כלשונו, כולל טעויות הכתיב והניסוח הכלולות בו):

"תצהיר
אני אליהו שרעבי
ת.ז. 50597038 הגר ברח' וילון 32 תל אביב מצהיר בזאת על העוול שעשיתי לסרי יוסף ת.ז: 50579762 שבזמן שפתחתי מינימרקט בקשתי ושכנעתי אותו להלוות לי כסף מזומן, וציקים שבגינם נתבע יוסף בהוצל"פ, ולא החזרתו לו שום כסף מאז 1996 ועד היום עבור כספו הן במזומן, והן בציקים.

להלן פירוט חובתי ליוסי סרי.

עבור כסף מזומן שלווה לי בסכום 90127 ₪ (תעשים אלף מאה עשרים ושבע ₪)
עבור עיקולי משכורת מצר"ב מסמכים.

וכאמור סכומי הציקים המפורטים בתיק האיחוד הנדון העומד נגדו מזה חמש שנים
סרי יוסף סובל מאד מעיקולים והגבלה בבנק, עיכוב יציאה מהארץ, וכו' והיסורים המשתמעים מכך.
מאחר ואני זה הוא בעל החוב היחיד, מבקש מכבוד השופט מן הצדק מן הדין להענות לבקשתי להעביר את תיק האיחוד של יוסי סרי מס' 2199945980 לתיק האיחוד שלי תיק בתיק מס' 0198606998.
בתודה מראש
אליהו שרעבי
"
4. מסמך זה יוצר, אכן, קושי של ממש בפני
הנתבע, שכן כלולה בו הודאה מפורשת וחד- משמעית בגירסתו של התובע וסתירה מלאה לגירסתו של הנתבע.
התירוץ שנתן הנתבע בתצהירו (סעיף 23) בענין זה הוא קלוש ואינו עומד בכל יחס סביר לסיכון שנוצר לו בחתימתו על מסמך זה:
"הדבר נעשה בכדי לחלץ את התובע ממצוקתו לטענתו ומאחר ובאותה עת חשבתי שהוא חבר טוב שלי. התובע ביקש ממני למצוא דרך ולקחתי עלי את החובות, בין השאר, מאחר והוא לא יכל באותה תקופה לצאת לחו"ל, כי היה נגדו צו עכוב יציאה מן הארץ, ובמסגרת עבודתו יש לו נסיעות לחו"ל, הסכמתי לחתום על התצהיר בנוסח זה ובכך לעזור לו להעביר את החובות על שמי. היום אני מבין שעשיתי טעות והאמנתי בו לשווא ואני מתחרט על שניסיתי לעזור לו ולקחת את חובותיו על שמי".

להשלמת התמונה, יצויין, כי יו"ר ההוצל"פ לא נענתה (כמובן) לבקשה "להעביר" את חובותיו של התובע לתיק האיחוד של הנתבע.

5. תירוצו זה של הנתבע אינו מתקבל על הדעת, ולא רק משום שהוא אינו מתיישב עם לשונו של המסמך, ומשום שאין זה סביר, שאדם יכניס את עצמו לסיכון, על-פיו הוא עשוי להיות מחוייב לפרוע את כל החובות הנזכרים באותו מסמך, אלא גם מהטעם הפשוט, שאם המטרה היחידה שלשמה נכתב תצהיר זה היתה לחלץ את התובע מלחצי ההוצל"פ וההליכים שננקטו כנגדו בתיקי ההוצל"פ, הרי שלא היתה כל סיבה להזכיר בתצהיר חובות אחרים שאינם שייכים לתיקי ההוצל"פ, ובראשם ההלוואה בסך של 90,127 ₪, (סכום מדוייק!) ודי היה בציון החובות נשוא תיקי ההוצל"פ (השיקים שנמשכו לספקים).

גם העובדה שאותו תצהיר, שהודפס, אגב, על-ידי הנתבעים (עדות הנתבע, מס' 10), נוסח לאחר טיוטות ותיקונים שונים, שביקש התובע (צורפו לתצהירו), יש בה כדי להראות, שהצדדים ביקשו לראות בו מסמך מחייב ביחסים שביניהם ולא מסמך פיקטיבי בלבד, להשגת המטרה הנזכרת בתירוצו של הנתבע.

6. הנתבע טען, כי בידיו מסמכים התומכים בגירסתו.
לשם כך, צירף לתצהירו שני מסמכים (נספח ה', צורפו בעצם לתשובות לשאלון שהגיש לו התובע).
בראשון נכתב כך:
"הנדון: עזרה משפחתית.
אני יוסי סרי ת.ז. .......... משאיל למר אליהו שרעבי
ת.ז. ....... צ'קים ממספר חשבוני שהוא ...... באמון הדדי, ומר שרעבי מתחייב לפרוע אותם בזמן בכדי למנוע אי-נעימות וסכסוך משפחתי.
באנו על החתום: יוסי סרי, אליהו שרעבי
"

וודאי שאין במסמך זה כדי לתמוך בגירסת הנתבע, אדרבא, יש בו תמיכה בגירסת התובע, לפיה הנתבע היה מחוייב לפרוע לידיו את הכספים שנמשכו על-פי אותם שיקים. ואילו בשותפות היה מדובר, לכל הפחות היה נדרש כי עובדה זו תבוא לידי ביטוי במסמך זה, באופן שישקף את חלקו של התובע בהוצאות העסק, כאשר על-פי גירסת התובע, שיקים אלה נמשכו למטרה זו.

והנה, מסמך זה הינו מסמך פנימי שביניהם ולא יועד לגוף שלישי, ובוודאי שיקף את שהתכוונו הצדדים באמת.

יתירה מזו, מעיד מסמך זה על כך שהצדדים מצאו צורך לעגן בכתב הסכמות שביניהם, מן הסתם כיוון שסברו שלא די באמון גרידא. על רקע זה גוברת הפליאה, כיצד הסכים הנתבע, על-פי טענתו, לחתום על אותו תצהיר, שבו הוא מודה בכל אותם חובות, ובלא, שלכל הפחות, ייחתם ביניהם מסמך נוסף שיבהיר את חתימתו על אותו תצהיר.

7. המסמך הנוסף (צורף גם הוא כנספח ה'), היה בו, לכאורה, כדי לתמוך בגירסת הנתבע, שכן מופיע באמצעיתו המשפט: "אני מודע להסכם לרווחים והפסדים שווה בשווה מכל צד", אלא שהתובע לא הודה מעולם בנכונותו של מסמך זה והוא אינו חתום עליו.

הנתבע התחייב בבית-המשפט (עמ' 6) להציג את המסמך החתום בהמשך, והוא לא הציג.

יתירה מזו, הנתבעת העידה (עמ' 10), כי חלקו של המסמך הזה נכתב על-ידי התובע וחלקו על-ידי הנתבע. כשהתבקשה (על ידי) לסמן מהו החלק שנכתב על-ידי התובע, היא סימנה את חלקו העליון בלבד (במילה "יוסי"), וכל היתר סומן, כי נכתב על-ידי הנתבע (במילה "אליהו").

נמצא, שאותו משפט הדן בחלוקת הרווחים וההפסדים נכתב על-ידי הנתבע בשלב כלשהו, שלא הוברר מהו.

לעומת זאת, החלק שנכתב על-ידי התובע דומה למדי בתוכנו למסמך הקודם, ועל-פיו התחייב הנתבע לפרוע את כל הכספים שנמשכו באמצעות השיקים של התובע, והאמור לעיל בעניינו של המסמך הקודם תקף גם לחלק זה שבמסמך הנוכחי.

8. המסקנה עד כאן היא, שיש להעדיף את גירסת התובע באשר למתן הכספים ומשיכת השיקים הנזכרים על פני גירסת הנתבע בענין זה.

אולם, נותר עוד לברר, מהו החוב המדוייק בו הודה הנתבע.

ראשית, הודה הנתבע על פי אותו נספח א' לתצהיר התובע, בהלוואות שניתנו לו בסכום כולל של 90,127 ₪. קיים הפרש של 1,000 ₪ בלבד בין סכום זה לבין הסכום הנזכר בתצהירו של התובע (סעיף 14(א)), וכיוון שהפרש זה לא הוכח, הרי שהסכום המוכח הוא הסכום, שבו הודה הנתבע.
שנית, הודה הנתבע בחובו בגין "עיקולי משכורת" .

התובע צירף מסמכים (נספח ג') המעידים על עיקולים שנעשו ממשכורתו לטובת חובות ההוצל"פ בסכום מצטבר של 25,500 ₪, וגם זהו סכום מוכח.

שלישית, הודה הנתבע באותו תצהיר ב"סכומי הצ'קים המפורטים בתיק האיחוד".

הנתבע צירף מסמכים המעידים על גובה החוב העדכני בהוצל"פ ע"ס כולל של 63,480 ₪.
גם אם נניח שכל אותם חובות המתייחסים ל"המחאות" שייכים לשיקים שנמשכו בקשר לעסק (הנתבע לא סתר זאת), הרי שיש להוריד מהסך הכללי סכום שנזכר בקשר ל"פסק-דין" ע"ס 5,272 ₪, והסכום המוכח עומד ע"ס 58,208 ₪ בלבד.

9. סכומי החוב האחרים, שיש לדון בהם הם סך של 49,070 ₪ שהועבר לתיקי ההוצל"פ של התובע באמצעות מימוש קופת גמל על שמו (סעיף 4(ד) לתצהיר התובע) וסך של 22,000 ₪ שניתן כהלוואה נוספת (סעיף 4(ב)).

באשר לסכום הראשון (קופת-הגמל), הגם שהתצהיר האמור אינו מתייחס במפורש ל"קופת גמל", נראה לי, כי יש לכלול אותו בין חובותיו של הנתבע לתובע, גם משום שסכום זה הועבר לתיקי ההוצל"פ, שהנתבע הודה כי החובות באותם תיקים הם חובותיו, וגם משום שהם מהווים למעשה "עיקולי משכורת", בהם הודה הנתבע מפורשות. אם כן, גם סכום זה הוכח.

הסכום השני (ההלוואה בסך 22,000 ₪) לא נזכר בתצהיר, ואין לגביו כל ראיה.
אמנם, התובע ביקש למצוא אסמכתא לכך באחת הטיוטות לתצהיר שצורפו (סומנו במרקר צהוב), אך אין לדעת, האם כספים אלה אינם כלולים בסך של 90,127 ₪, שבו כבר הודה הנתבע.
מה גם, שהעובדה שסכום זה לא צויין באותו תצהיר בנפרד מהסכום האחר, יש בה כדי להעיד שהוא כלול בתוכו. סכום זה לא הוכח.

10. סך הכל הוכח, כי הנתבע חב לתובע את הסכומים הבאים:
א. סך של 90,127 ₪, שניתנו כהלוואה.
ב. סך של 49,070 ₪, שנמשכו מקופת הגמל של התובע.
ג. סך של 25,500 ₪, שעוקלו ממשכורתו של התובע.
סכומים אלה נכונים לחודש יולי 2001, שהוא הזמן שבו ניתן התצהיר הנזכר.
ד. סך של 58,208 ₪. סכום זה נכון ליום עריכת התצהיר של התובע, 1.1.04.

11. יש לדחות את טענת הנתבע, לפיה (אם בכלל) החברה היא החייבת, ואין לחייבו באופן אישי. בכל המסמכים הנזכרים אין כל זכר לחברה, והצדדים בהם הם התובע והנתבע בעצמם.

12. באשר לתביעה כנגד הנתבעת - הראיה היחידה שהביא התובע לתמיכה בגרסתו, לפיה הנתבעת היתה שותפה ממש בעסק, היא העובדה שהיא היתה מעורבת בכל המשאים ומתנים שבינו לבין הנתבע וכן העובדה שסייעה בפועל בניהול העסק ונוכחה בו, לפחות חלק מהזמן. לשם כך באה גם עדותו של אחד מצרכני העסק (מר כחלון יצחק).

אין בעובדות אלה, כשלעצמן, כדי להוכיח שהנתבעת היתה שותפה ממש בעסק. אין זה בלתי-שכיח שאשה תסייע לבעלה בעסקו העצמאי, גם מבלי שתהיה שותפה ממש באותו עסק, וטענתה של הנתבעת, לפיה עבדה במשרה מלאה כשכירה במקום אחר, לא נסתרה והתובע אף הודה בכך (סעיף 1 (יז') לתצהירו).

גם אין מקום לדיון בסוגיה המעניינת כשלעצמה: מה מידת חבותה של האשה לחובות בעלה כלפי אחרים, מכח הלכת השיתוף שבין בעל ואשה. זאת משום, שגם על פי גירסת התובע, ובוודאי על-פי הראיות שהציג, שבאף אחת מהן הנתבעת אינה חתומה, ההלוואות ניתנו באופן אישי לנתבע והשיקים נמשכו לספקים בהתאם להתחייבות אישית של הנתבע לפרוע אותם. השימוש שעשה הנתבע באותם כספים אינם מהווים את מקור החוב, ובאותה מידה יכל הנתבע לעשות בהם שימוש לצורך אחר. מקור החוב הוא התחייבותו האישית של הנתבע לפרוע אותם חובות. לא הובאה כל ראיה, לפיה הנתבעת התחייבה באופן אישי כלפי התובע לפרעון אותם חובות, ואף לא נטען כך.

מסקנה זו רק מתחזקת ומקבלת משנה תוקף מהעובדה, שהראיה המרכזית (ובמידה רבה גם היחידה) להוכחת גירסתו של התובע, היא אותו תצהיר, שבו מודה הנתבע לבדו בכל אותם חובות. שמה של הנתבעת אינו מופיע במסמך זה והיא אינה חתומה עליו.

יש מקום לסברה, לפיה צירופה של הנתבעת בא רק משום הקושי שבגביית החוב מהנתבע, בשל איחוד התיקים שלו (כנזכר לעיל).

משכך, דין התביעה כנגדה להידחות.

13. התוצאה:
א. הנתבע ישלם לתובע סך של 164,697 ₪.
לסכום זה יש להוסיף הפרשי-הצמדה וריבית כחוק מיום 15.7.01 ועד לתשלום בפועל.
ב. הנתבע ישלם לתובע סך של 58,208 ₪.
לסכום זה יש להוסיף הפרשי-הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.04 ועד לתשלום בפועל.
ג. הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪, בצירוף מע"מ, ובתוספת הפרשי-הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.
ד. התביעה כנגד הנתבעת נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.
ניתן בהעדר, היום ה' בניסן תשס"ה, 14.4.05.

המזכירות תשלח פסק-הדין לצדדים בדואר רשום.
אטדגי יונה
, שופט










א בית משפט שלום 28635/03 יוסף סרי נ' אליהו שרעבי, אסתר שרעבי (פורסם ב-ֽ 14/04/2005)